השואה היא לא רק מחנות השמדה

החברה הישראלית סובלת מבוּרוּת שואה.

אנחנו יודעים משהו על השואה. כולנו למדנו בתיכון, וראינו סרטים. הפסנתרן ורשימת שינדלר, לפעמים הבריחה מסוביבור. היינו ביד ושם. שמענו עדויות של ניצולים, כל שנה מכיתה ז' ועד כיתה י"ב לפחות. חלקנו היינו במסע לפולין. אנחנו מכירים מצוין את המחנות, או לפחות את הבולטים שבהם. אושוויץ, ברגן בלזן. קצת פחות את הגטאות. כאילו, לא השמידו שם, אבל היה קשה מאוד. רבים מתו ברעב. אבל לרוב אפשר היה להסתדר. יודעים גם על הדרך שהובילה לשם. חוקי נירנברג. האנשלוס. ליל הבדולח. ועידת ואנזה. גטאות. אקציות.

אבל אנחנו טיפשי שואה. כי באמת זה גדול עלינו. כי השואה היא אוסף של פרטים ונסיבות מעשרות מדינות, למשך פרקי זמן ארוכים, כל מדינה וההיסטוריה שלה, כל מדינה והפוליטיקה שלה, כל מדינה והמציאות הפיזית שלה. השואה היא לא רק רכבות שמגיעות לתאי גזים ערוכים ומוכנים, היא לא רק הטור של מנגלה, היא לא רק הסמלים. המוזלמנים, היהודי גזור-הזקן, הילד עם הידיים המורמות, האישה החובקת תינוק, היהודים המקרצפים את המרצפות בעזרת מברשות שיניים. השואה היא טור אינסופי של חוויות אנושיות בלתי ניתנות לרישום. על השואה ברוסיה, למשל, כמעט שאין מדברים. מוות איטי ברעב, של יהודים כמו של גויים, מיליוני איש. השואה של ההונגרים שונה לחלוטין מזו של הפולנים, מזו של היוונים, מזו של הרומנים. אבל אנחנו לא יכולים להבין את זה. למי יש זמן לכל הסבל הזה. או לב.

~~

אנחנו רוצים שלשואה יהיה 'מסר'. המסר בבית הספר הדוסי שלי היה, בקווים גסים, 'לעולם לא עוד' שואה ליהודים. חבריי שלמדו בבתי ספר ממלכתיים אומרים שהמסר אצלם היה 'גזענות היא רעה', או אולי 'לעולם לא עוד' שואה לאף אחד.

אבל המושג 'מסר' זר לשואה. "אנחנו איננו איוב ואיננו מעזים לדבר ולענות כמוהו. אנחנו רק אחיו של איוב", כתב אליעזר ברקוביץ'. אתה יכול להגיד מה הן תובנותיך, מה הן חוויותיך אל מול העובדה ששליש מעמך הושמד. אינך רשאי, אל תעז לעלות על דל שפתיך 'מסקנה' או 'שיעור'. האמנם יש לך וורט מוצלח בנוגע לאמא שהתינוק בן יומו שלה מת מרעב בחיקה יום אחר יום, בפקודתו של מנגלה? במטותא ממך, שמור את הוורט שלך לעצמך.

השואה היא למעלה מהשגתנו. היא הצטרפות ייחודית של אינספור נסיבות: פוליטיות, מדיניות, דתיות, טכנולוגיות, תקשורתיות, חברתיות – אינספור, אינספור.

~~

חברים יקרים אומרים לי שהם לא מסוגלים לקרוא על השואה. זה בסדר, זה מובן. לי, בשנים האחרונות, יש רעב מוזר לקרוא. לא כדי להבין – אי אפשר להבין – אלא כדי להכיר. את עצמי. את עמי. את האנושי. וככל שאני קורא יותר אני מבין פחות. וככל שאני מבין פחות, אני מבין עוד פחות את מי שבוחר להשוות איזה דבר שהוא לשואה. ובעיקר-בעיקר את אותם אלו שאמרו לי שהם לא מסוגלים לקרוא על השואה, אך הם משתפים דימויים חזקים, "רלוונטיים מאי-פעם", על משהו שמישהו אמר בחדשות, שדומה בדיוק, אבל בדיוק, למה שעשו הנאצים.

אנחנו לא קוראים, אבל יש לנו דימויים חזקים. דימויים מצוינים אפילו. גטו זה מקום שסוגרים בו. וטלאי צהוב זה משהו שמסמנים איתו. וחוקי גזע זה 1935. ומשלוחים. ורכבות. ומכסות. ואקציות. ומספר מנצח: 6 מיליון. והכל כל כך טבעי וכל כך קל. והשלב הבא הוא תמיד השמדה בגז. ואיך אפשר שלא להשוות. אנחנו טיפשים כל כך.

~~

פעם חשבתי שככל שאנשים בורים יותר, כך הם מרשים לעצמם להתבטא בחופשיות יותר. ככל שהם יודעים פחות, כך עולם הדימויים שלהם דל יותר. אולם נוכחתי שאין הדבר כך.

ייתכן שסיפרתי לכם כבר על שותפי לשעבר, בחור מקסים שעבד ביד ושם. הוא סיפר לי שהשותף שלפניי היה שוטף את הדירה נמרצות בכל פעם שהיה חוזר מדייט שבו הבחורה זרקה אותו.

"אתה מבין", הוא אמר, "היה לי אינטרס שבחורות ייזרקו אותו פעם בשבוע, וכך הדירה תישאר מצוחצחת. אוי!", הוא טפח על מצחו, "זה בדיוק כמו הזונדרקומנדו". כשראה את התמיהה שעל פניי הסביר בסבלנות: "היה להם אינטרס שימשיכו להגיע טרנספורטים ברצף, כי אם הייתה הפסקה גדולה מדי היו משמידים גם אותם". שמעתי שלאחרונה פרופסורים לשואה משווים אותנו לנאצים. נו.

~~

בספרו החשוב בעל השם המטעה 'גבולות אושוויץ' פורס פרופ' שמואל טריגנו את שלבי ההפשטה של מה שנקרא בפיו 'זיכרון השואה', ה'לקח' האירופי מהשואה. בקיצור נמרץ: השואה אמנם קרתה ליהודים, אך הנאצי שוכן בכל אחד מאיתנו ובעיקר בגילויים הלאומיים. החלש הוא לעולם 'היהודי' והחזק הוא לעולם 'הנאצי', גם כאשר, במקרה היפותטי לחלוטין, החלש הוא פלשתיני והחזק הוא יהודי. והנה במהלך אירוני מאין כמותו, שוב היהודים הרעים הם אלו שרוצחים את ישו המסכן, והפעם בשם 'זיכרון השואה'. קל.

~~

[ואני בכלל רציתי לכתוב על הפולנים – ותיכף נדבר עליהם – אבל פתאום החלו השוואות של מדינת ישראל לנאצים, והפעם מהצד השמאלי של המסך. ואתם יודעים מה, אין לי בעיה גדולה עם טיפשות – שכל עקום זה בומרנג – אבל יש לי בעיה עם צביעות, ויש לי זיכרון לא רע. ואני זוכר את התקשורת שלנו בזמן ההתנתקות.

"החלטתם של תושבי גוש קטיף לענוד טלאי כתום במחאה על הכוונה לפנותם מבתיהם, מעוררת זעם רב וזעזוע בקרב ניצולי שואה רבים", נכתב בטמקא. שבח וייס, ניצול שואה וחבר כנסת לשעבר: "אני מתקומם. לוקחים אותם, מענים אותם, משפילים אותם? מקצצים את הזקנים ורוצחים אותם ליד בורות שבעצמם חפרו? לוקחים אותם בקרונות ומביאים אותם לשערי מחנות המוות? דוחסים אותם לתאי גזים ומכריחים אותם לקחת את גופות אחיהם? קוצצים את עצמותיהם לאפר? איך אפשר להשוות את זה? זה בלבול טוטלי של כל המערכת, שלא לדבר על הקרע שיווצר בחברה הישראלית". זה הסיפור שפמפמו לנו: מתנחלים רעים, אסור להשוות.

ואילו השבוע: "ניצולי שואה נפגשו עם מבקשי מקלט אפריקאים, והם יוצאים נגד החלטת הגירוש: "אני מרגישה שלהסתיר בביתי פליטים, זו החובה האנושית שלי", אומרת ניצולה. "האם לא מצלצל אצלנו פעמון אזעקה פנימי אחרי שמאות אלפי יהודים הגיעו לאושוויץ בגלל שרוב ארצות העולם לא היו מוכנות לתת להם מקלט?" את השאלה אומר-זועק ניצול השואה, חיים רוט". טמקא 2018.

אני לא אוהב להשוות כאבים. לא אהבתי, בלשון המעטה, את המחאה הכתומה ההיא, שבאה מאנשים שעולמם חרב עליהם מידי ממשלתם שלהם, אנשים שעקרו אותם מבתיהם. אבל את החמלה שיש לטמקא כלפי מסתננים מאפריקה, כנראה שאין להם כלפי מתנחלים.

כמה אירוני הוא שאפילו בדימויים השטחיים שלנו אנחנו לא משתמשים באופן הוגן.]

~~

ועכשיו הפולנים.

שואה, אני חוזר וטוען פה, זה לא רק תאי גזים ומחנות השמדה. שואה היא יקום שלם של שנאה, של רדיפה, של יעילות שטנית, של חכמה גרמנית להשתמש באנשים נגד אנשים. בפולנים נגד יהודים, ביהודים נגד יהודים, בבן נגד אביו ובאם נגד התינוק שלה. זוהי חרפת גרמניה שלעולם לא תימחה. שואה היא לא רק אידיאולוגיה, היא גם שיטה וגם הלך נפש.

ולכן הסמנטיקה היא מתועבת. הסמנטיקה ("לא 'מחנות השמדה פולניים', אלא 'מחנות השמדה נאציים על אדמת פולין'") מבקשת לטשטש את העובדה שהפולנים, עבור היהודים, היו חלק מהבעיה. ליתר דיוק, חלק מהפתרון הסופי.

שרית העירה נכון: הפולנים רוצים לשנות את הסיפור. הם רוצים להצטרף לצד של הקרבנות. לכאורה המִספרים איתם. שמעתי שאומרים ש"6 מיליון פולנים מתו במלחמת העולם השנייה, 3 מיליון מהם יהודים".

אבל כנגד התעלולים הסמנטיים הללו עומדים מחקרים כמו זה של יאן גרבובסקי, פולני בן לאב יהודי, שחקר את היקפי ההשתתפות של העם הפולני באורגיית המוות. בשיחה עם אתר הארץ הוא אומר את הדברים המדהימים הבאים:

"כ-10% מיהודי פולין נמלטו מחיסול הגטאות ב-1942 וב-1943. במספרים, מדובר בכ-250 אלף איש, שניסו לשרוד במסתור. בתום המלחמה נותרו בחיים כ-35 אלף יהודים פולנים, ששרדו את המלחמה בפולין עצמה — לא כולל אלה שנמלטו לברית המועצות וחזרו לפולין אחרי המלחמה". כלומר, כמאתיים אלף איש נרצחו בידי פולנים. לא, לא ב'מחנות השמדה פולניים', סתם כך בגרזנים ובקלשונים, בירי ובהסגרה לז'נדרמים מקומיים.

~~

קראתי את הספר של גרבובסקי, 'ציד היהודים'. אודה ולא אבוש: בכיתי פעמים רבות, אבל יותר מכך עמדתי פעור פה מול השטניות הגרמנית. החכמה הזו, לעשות רע. חוסר הלב שאי אפשר להאמין לו. האדישות הזו לכל מה שאנו רגילים להעריך: רחמנות, חמלה, אנושיות.

"בשלהי סתיו 1942, ברדגושץ', מסרו המקומיים לידי המשטרה הפולנית יהודייה צעירה ואת בנה התינוק. כשהובלו אל מקום ההוצאה להורג התחננה האישה לפני השוטר הכחול (הפולני) שינהג בה ברחמים ויהרוג אותה תחילה כדי שלא תצטרך לראות במות תינוקה. אבל השוטר עשה בדיוק ההפך – הוא ירה תחילה בתינוק ורק אחר כך חיסל גם אותה".

אז נכון, הגרמנים ידעו לנווט את הפולנים. אבל האמת היא שלא היה להם קשה. כדבריו של אחד העדים שמביא גרבובסקי בספרו, המספר על המרדף הפולני אחר יהודים תמורת שק סוכר:

"הם עקרו את היהודים מבתיהם, הם לכדו אותם בשדות, בכרי המרעה. היריות עדיין לא נפסקו, וכבר מיהרו הצבועים שלנו ללטוש עין אל רכושם של היהודים. גופותיהם של היהודים עדיין לא התקררו, וכבר החלו אנשים לכתוב מכתבים, לבקש את בתי היהודים, את החנויות שלהם, בתי המלאכה וחלקות אדמה", תיאר ביומנו. "הם התנדבו לציד הזה מרצונם, לא היתה שום כפייה", סיכם.

"בימים הטרגיים הללו ראינו שוב את יצריהם החייתיים של האיכרים הפולנים", מצוטטת בספר חיה רוזנבלט, יהודייה צעירה, בעדות שנתנה זמן קצר אחרי המלחמה. "לא די היה להם בגירוש היהודים מבתיהם. הם רדפו אחרי מי שהסתתרו ביערות ובשדות וגזלו מהם את שארית רכושם. וגם אם לא הרגו אותם בעצמם, הם הסגירו אותם למשטרה וזו חיסלה אותם", הוסיפה. לדבריה, באזורים הסמוכים לגטאות, ציד היהודים בידי הפולנים הפך למחזה כה שכיח, עד כי "אפילו הכלבים התרגלו לקולות הירי וחדלו לנבוח".

יהודים, עבור פולנים בפולין בשנות המלחמה, היו שום דבר, במקרה הטוב. במקרה הרע – מטרד שצריך להיפטר ממנו. במקרה הגרוע – אובייקט שאפשר להשתמש בו כדי להקל מעט את המצוקה הכלכלית שהביאו איתם המלחמה והכיבוש הגרמני:

במקום אחר הציעו הרשויות הגרמניות עד 500 זלוטי עבור כל יהודי — לפי עדותה של אחת הניצולות היהודית. איכרים אחרים הסתפקו בבגדים של היהודים שהסגירו. אחד מהם היה איכר מגוז'יצה, שקבר את גופותיהם של היהודים שנורו, ואחר כך לקח שמלה, נעליים ומטפחת ראש, אולם יום למחרת חזר אל המשטרה כדי להתלונן שרימו אותו: "רק אחר כך ראיתי שיש חור של קליע בגב השמלה".

~~

ולכן הדיוטות שימושיים כמו אותו אחד שכתב השבוע במקור ראשון שאנחנו מאשימים לשווא את הפולנים בשואה, מעציבים אותי ומעוררים בי חמלה עגמומית.

אמנם, הוא כותב, אביו ניצול השואה וסביו שברח מן התופת אמרו לו ש"הפולנים היו גרועים יותר מן הגרמנים", אולם זה משפט שנאמר מתוך "כאב ובעיקר אכזבה, אך אינו מבטא אמת היסטורית". אבא שלו וסבא שלו, שהיו שם, לא מבינים.

~~

כל הרשומה הארוכה הזו באה להגיד, בסופו של דבר, אמירה מאוד פשוטה שאני רוצה לומר כבר זמן רב: עלינו להרחיב את הידע שלנו בנוגע לשואה, ולהפסיק להשתמש במנעד מצומצם של דימויים שטחיים שאנו נושאים איתנו מימי התיכון. אנו צריכים להפסיק לדבר ב'מסרים', ולהתחיל להעמיק את ההבנה שלנו. עד שלא נעשה את זה, נמשיך לבזות את עצמנו בהשוואות נואלות, נמשיך להידהם מול מהלכים מחושבים היטב של ממשלות זרות, נמשיך לדקדק דקדוקי עניות מתוך בורות, נמשיך להתווכח על הסמנטיקה ולא על המהות, ובעיקר – לא נבין את עצמנו ואת מה שעבר על העם שלנו, בתקופה החשוכה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, ובכל הזמן הפצוע שעבר מאז.

מה הן שנות חושך: לחיות

יומן ספר | פרק ב'

השירה הייתה שם גם כשהייתי חולה מאוד.

אני זוכר ערב אחד באותם ימי חושך. יצאתי מאירוע הקראת שירה של משיב הרוח שהיה מאוד לא מוצלח ולא ידעתי אם בגלל התוכן המשמים, הדיבורים המאכזבים או מצב הרוח שלי. מאוחר יותר הבנתי שזה העצמי שלי, שאומר שהוא לא מוכן לבזבז את זמן חייו על חוסר בהירות.

זה היה על סִפהּ של התהום, כשעוד לא העזתי לקפוץ מהגדה הבוערת ומנגד עוד לא ידעתי אם כשאנחת, תהיה קרקע מתחת לרגליי. בלבי נפרדתי מן העולם. בחוץ, תחת עץ אקליפטוס, פגשתי את מלכה שלבה הטוב נשקף בעיניה. שהחיוך שלה ותלתליה עשו בי תמיד שמחה ותום.

אני רוצה לספר לך בעצמי ושלא תלמדי על הסרטן שלי ממודעת האבל, אמרתי לה. שמעתי את הצליל הזה, הצליל שאי אפשר לטעות בו, של לב שנסדק. אתה תחייה, מלכה אמרה, אתה תחייה. אני אשמח מאוד, השבתי בנימוס.

~~

אחד המעשים הראשונים שעשיתי כאשר נודע לי על הסרטן היה לשלוח את השירים לחברי הטוב. אנא בדוק אם יהיה אפשר להוציא אותם לאור, כתבתי לו, ואם אפשר, עוד בטרם. שאספיק ללטף את הכריכה. שאלחץ את ידי האנשים המברכים והדומעים. שארגיש שהשארתי משהו בעולם, גם אם הוא צרור שירי בוסר שנכרכו עבורי ברחמים. מצאתי את הדואר ששלחתי לו אז. חתמתי: "תודה חבר. עוד יבואו ימים טובים ונלך ברוח ובאור הרב ונצחק ולא יהיה עוד דבר על פני האדמה".

26907702_1544672242313397_4094641963771437427_n.jpg

הוא אמר שיעשה זאת, אולם מאז לא חזר אליי. אני שלם עם החלטתו. אולי רצה למנוע ממני את האכזבה שבדחייה אחר דחייה, אכזבה שחוויתי בעצמי עשור מאוחר יותר. אולי ראה שמצבי משתפר וכבר אין צורך בסיכומים. ואולי הבין, כמו שהבנתי אני באיחור, שאי אפשר לאדם אחד להוציא לאור את שירי חברו. שירה היא מעשה אינטימי של אדם עם עצמו או עם אדם אחד אחר. כמו אהבה, שאינה יכולה להתחלק.

~~

ודווקא בעת הרעש, כאשר אני יוצא ונכנס בעיניים עצומות מתוך מכונת הפט-סיטי הגדולה, שרוח קרה נושבת בה כמו מוות ואני שכוב על גבי כמו אל מצרי, שתי ידיי מגוננות על לוח לבי וראשי כבד כעופרת ורק השלפוחית, המפוצצת בחומר מסמן, מאותתת כי אני עדיין חי, דווקא אז כמעט שלא כתבתי שירים.

אולי כי את כוחי שמרתי למאבק חשוק השיניים והנואש על החיים. אולי כי את הדיבור על המוות, זה הרומנטי, המאוס עליי כיום, החלפתי במלחמה חסרת פשרות בכיעור הזה. ובחפירות קשה מאוד לכתוב. היד רועדת, הגוף מכווץ שלא להיפגע, האדמה מזדעזעת מכובד הפגזים הנוחתים. מי יוכל לשדל כך את לבו.

~~

אבל בלילה הפחדים עלו. יותר מכל, פחד ההמתנה. ומי שלא חלה לא יבין. המתנה לטיפול הראשון. המתנה לכאבים בלי לדעת מה תהייה עוצמתם. מרווח ההמתנה בין שליפת פרפר המחט מכיסוי הפלסטיק לבין החדירה הכואבת לוורידי גב היד. המתנה לשקית המטפטפת רעל שתתרוקן אל הגוף. המתנה לנשירת השיער. המתנה לתוצאות הבדיקה. המתנה לתוצאות עוד בדיקה, ועוד אחת.

אם יש מה שקשה לצאת ממנו לאחר הסרטן זוהי תחושת ההמתנה. כמו ילד שהוכה אתה מחכה למכה שתנחת שוב. לכן מאז, כבר עשר שנים, הרופאה שלי מסיימת את מכתביה באישור הנחרץ: בריא. בטוב לבה ובתפילותיה היא אומרת: אל תחכה עוד. אל תמתין. המכה לא תבוא.

~~

וכעת, עם הספר, שריר ההמתנה נדרך שוב. אינני יודע מדוע. אולי כי אני שב וקורא את השירים של לפני ואחרי ומנסה למצוא בהם את עקבות חיי. אולי כי הספר סוֹכֵם חמש עשרה שנים, וסיכום תמיד נדמה כסוף. אולי כי הנה, אני מרגיש שהשארתי דבר בעולם, וכעת מה.

אתה תִּחייה, אתה תחייה.

~~

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי מִלִּים שֶׁל שִׁיר.

מִלִּים מֻפְלָאוֹת. מָצָאתִי בָּהֶן נֶחָמָה

וְנִמְלַטְתִּי מִן הַפַּחַד שֶׁלִּי מִן הַמָּוֶת

וְנִמְלַטְתִּי מֵהַצֵּל הָאָרֹךְ שֶׁמְּטִילוֹת הַשִּׁטִּים

וּמִפִּרְחֵיהֶן הַצְּהֻבִּים הַנּוֹשְׁרִים.

כֵּיצַד יְכוֹלוֹת מִלִּים קְטַנּוֹת לְהָסִיר אֶת מַר הַמָּוֶת

וּמַדּוּעַ אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לְהִזָּכֵר בָּהֶן כָּעֵת

בְּעוֹדִי עֵר וּמַמְתִּין.

מרכבת הרוע של השטן

כשהשיר 'זומבי' רק יצא, הוא קודם כל היה שיר מגניב ששרים המעודכנים של כיתה ו'. אלה שיש להם בלורית והם מסרקים אותה עם קצת ג'ל: "אי-יו-אההה-אי-יו-אההה, זומבי, זומבי, זומבי-אי-אי!".
אחר כך גדלתי. הבנתי שזהו שיר שמדבר על הזיכרונות שלנו. על המוות שחי בתוכנו. על הגעגועים למי שאינם, שעודם מהלכים בינינו.
אבל הדברים עדיין לא התחברו. מה הן המלחמות, למה יש אווירה של דם, למה הכאב והצעקות. רק מאוחר הרבה יותר הלכתי אל המילים.
~
It's the same old theme
Since nineteen-sixteen
~
מה קרה ב-1916? הייתה מלחמת העולם הראשונה כמובן, עם הקרב על הסום וקרב ורדן. נהרות של דם הם ביטוי מאוד עדין כדי לתאר אותם. אבל זה לא מספיק, השיר נשמע אישי מדי. הייתה המצאת הטנק, שהייתה נראית אז כמו מרכבת הרוע של השטן. אבל 'טנקים' מופיעים בשיר כחלק מחזית כלי המוות, לא כמייצגים בלעדיים שלו. 1916? היה הסכם סייקס פיקו, אבל לא, זה לא שם.

המבטא של הקרנבריז הסגיר: זה חייב להיות משהו בתולדות אירלנד ומלחמתה להיפרדות מבריטניה. עוד לא הייתה אז ויקיפדיה, אז שאלתי חברים. אכן: מרד חג הפסחא.
~
היום כבר יש ויקיפדיה:
"תפקידה הייחודי של המרידה בהיסטוריה האירית רוויית המרידות הכושלות הנו בכך שהטתה את הזרם המרכזי של החשיבה הפוליטית האירית (הן בעצם קיומה, הן באירועים שלאחריה והן בהנהגה שיצרה) מדרך "שלטון הבית" שכללה הכרה במונרכיה האנגלית ושיתוף פעולה מסוים עם אנגליה, אל הכיוון הרפובליקני של הפרדה מוחלטת בין המדינות, דבר שבגינו היה הקרע בין הדרום הקתולי והצפון הפרוטסטנטי לעובדה קיימת, המטילה את צילה הכבד על ההיסטוריה האירית".
~
אבל המרידה עצמה נכשלה וגררה איתה הפצצה בריטית כבדה של דבלין, מאות אזרחים אירים בלתי מעורבים הרוגים, שלושת אלפים עצורים וחמישה עשר קושרים שמוצאים להורג. וכל זה בלי שהמרידה זוכה לתמיכה עממית.

מרד חג הפסחא
חורבות בדבלין לאחר כישלון מרד חג הפסחא

השיר עצמו נכתב ב-1994, לאחר פיגוע (נוסף) של ה-IRA, המחתרת האירית. שתי פצצות שהוטמנו בפחי זבל מחוץ לחנויות הומות אדם. למעלה מחמישים אנשים נפצעו. שני ילדים נהרגו: ג'ונתן באל בן ה-3, שהלך עם השמרטפית שלו לקנות כרטיס ברכה ליום האם, וטים ברי בן ה-12. המחתרת האשימה את המשטרה בכך שלא שעתה לאזהרות המדויקות שלה בנוגע למיקום הפצצות. את דולורס או'ריורדן זה הניע להתפוצץ בכאב נגד תעשיית הכיליון הזו.
~
זומבי הוא שיר ענק כי הוא נכתב מלב רותח המתנגד להרס ולמוות. כי אפשר לשמוע בקולה של הזמרת את המתים החיים בה. כי יש בו מחאה אמיתית נגד הרשע, העיוור, הלא אנושי. בשל כך, זהו שיר נצחי.
~~
יהיו הדברים לעילוי נשמתה של הנשמה הבלתי נשכחת הזו, דולורס מרי בת איליין.

By Alterna via Wikimedia Commons CC BY 2.0
Picture by Alterna via Wikimedia Commons CC BY 2.0

מה הן שנות חושך: אמונתי מנגנת בלילות

יומן ספר | פרק א'

"אמונתי מנגנת בלילות / בין קופסת הדמעות למיטה הריקה / משוררים חיפשו מילה וגילו תהום" (אביב גדג').
~~
מה הן שנות חושך התחיל עוד לפני שנכתב. הוא התחיל, אולי, בלילות הקרים מאוד, כשחגי ואני ניסינו להתחמם אחד למילותיו של השני בפנימייה אחת זנוחה מאוד בחורפים הקרים של סוף שנות התשעים. ומי שלא ניגב את נחמת הבדידות במילים – ולו מילים טיפשיות מאוד – לא יודע נחמה מהי.
הוא החל להיכתב בשירים סנטימנטליים מאוד, כמובן. על אהבה מופשטת מאוד, ללא גוף, על כמיהה והשתוקקות ובמילים הכי גסות שיכולות להיות. כמיהה והשתוקקות, למשל. וטוב שלא הייתי שם לבדי, אלא הייתה שם אפרת שאמרה אתה טוב, תמשיך. והאמנתי לה, כי דיברה מתוך לבה ויותר מכך התייחסה בכל כובד הראש. ולא אמרה אתה צעיר, זה יעבור לך. אלא העניקה ברוחב לב את חסד ההקשבה. ולפעמים אמרה: אתה קשה מדי. תהיה רך יותר. חציך מופנים פנימה.
ולאחר מכן זרח עליי אורו של הרב שרלו, שאש האמונה בוערת בו. ועד אליו, איש בעולם לא האמין בי כך. איש לא האמין בי כך. רבותיי, האמונה בוראת את הקיום, אני אומר לכם כבר עכשיו. ובשנים הללו נבראתי מחדש אדם יוצר, אדם שכוחו באצבעותיו והוא בעל ערך, אדם שמתבוננים עמוק בעיניו ושואלים לְמה הוא התכוון. וכשאומרים רבו-מולידו מתכוונים בדיוק לזה.

night years cover front
כריכת הספר. תמונת העטיפה: יניב נדב

ואיתי באותה הערוגה צמח ידידי ורעי אריאל, שנתתי לו את שמו, פוֹי. שלעולם לא אשכח את צחוקו. והיינו דוברים את אותה שפה והיינו היחידים בעולם שדיברו את השפה הזו. וכעת היא שפה בסכנת הכחדה, שחמישים אחוז מדובריה נמוג בגובה ענפי עץ התות ואינו בעולם.
(ומדי פעם, אחת לכמה שנים, איש ניגש אליי ויש לו מבטא של השפה ההיא ואני נאחז בו בכל כוחי. ואני צוחק חזק ומוגזם מדי, כי אני זוכר את האיש שהיה מצחיק אותי והייתי מצחיק אותו. והאיש הזר ואני נסוגים במבוכה, כי הוא אינו דובר את השפה על בורייה וודאי שאיננו מחייה השפה. ומדוע אני חובק אותו כך, זה הלא באמת לא מתאים. ואני שב אל מחוזות השתיקה.)
~~
ושירה אומרת לי אז את הדברים הכי עמוקים. ואודיה מקלידה את השירים שאני מקריא לה בטלפון הציבורי במעט שעת הת"ש שנשארה אחרי שהתקלחתי במים קרים בבסיס הטירונים בנח"ל טוב, ואומרת שהיא שומרת לי כוס קפה ליציאה, ואני מבקש ממנה לשבת מול הירח כאדם חופשי וללגום כוס קפה אחת גם בשבילי. ונעמה היא חברה לעט שאומרת: אני מחכה לספר. ואני לומד ממנה את חדוות המצלול, את השמחה הכרוכה במילים שנחרזות זו בזו, ומצרפות את האוזן אל תענוג העין.ורועי זמיר חברי, שהיה משורר כבר אז, אומר לי: אנחנו מוכנים למופע. וכיש מאין אנחנו מצרפים אלינו את יונדב ואלון שינגנו כה יפה, ומלמדים אותם את השירים ועושים חזרות ובוחרים שירים שנוכל לקרוא ומוצאים את תאטרון פרגוד, והמנהל אומר: הקראת שירה… אינני יודע, אף אחד לא מילא כאן אולם עם הקראת שירה מאז… זלדה. בעצם, אולי יהודה עמיחי הצליח פעם אחת. וברגליים משקשקות אני אומר לו: אל תדאג, יהיה מלא.
ובערב ההופעה הוא עולה לבמה נרגש כולו ואומר: אנחנו נתקן את המזגן! תבואו שוב. מאה ועשרים איש. ויושבים במעברים. תבואו שוב!
~~
מה הן שנות חושך המשיך בשנות חושך רבות. בשנים שהיה בהן כאב הבדידות, וכאב המחלה, וכאב הפרידה מאהובי לבי, אבל היה בהן גם אור גדול. אור המציאה של שרית אהובת נפשי, שנתנה לי קיום ויצקה אמונה בחיים והביאה את החיות והשמחה אל תוך עולמי; ואור ההיוולדות מחדש, ואור הביחד, ואור ההולדה. ובכל הזמנים האלה הספר הלך והתהווה. הלך ונרקם מן האין.
~~
בשלוש השנים האחרונות הוא החל לרצות לצאת. לדחוף ולכאוב ולצרצר צירים. וכמו כל דת טובה, עדיין היה זקוק למאמינים חדשים. והם באו. באה בַּכּׂל החכמה והברוכה ועצתה הטובה, ועמיחי הידיד הטוב, וערן שקרא ואמר: יהי אור.
ולבסוף, ברגע אחד של חכמת לב גדולה, עניתי לשתי נשים צעירות ומוכשרות שתלו בי עיניים ושאלו באהבה עמוקה, מה אתה רוצה לעשות עכשיו. להוציא ספר, אמרתי. להוציא את ספר השירים שלי. וחן-לי ותיראל הסתכלו זו בזו ואמרו, כמו שצעירות אומרות: ברווווררררררר. ופתאום זה היה ברור מאוד גם לי.

uzi agasi small
עם המוציא לאור, עוזי אגסי

ועוזי מאבן חושן אמר כן. ומפעל הפיס. ונעמה שקד נאותה לערוך אותו. אתה מכיר אותה? היא מקצועית מאוד, אמרו. אבל לא אמרו כמה חכמת לב ועין יש בה. וכמה עדינות ודייקנות. וכמה חסד ודין יש בה לשבח את המלא והבשל ולקצץ בנטיעות הפרא ובבוסר. ומלאכת העריכה, כמו מלאכת האריגה, חוט אחר חוט. מילה אחר מילה. ובינינו ברית המילה הכתובה.
~~

וכעת הנה הוא לפניכם.

~~
ואורית היקרה שאלה אותי אם אינני מתכוון לקדם אותו. אני מתכוון, עניתי לה, כמו שאנחנו מתכוונים לקדם את ילדינו, צעד אחר צעד. ואז הם הולכים ברגליהם, ביי אבא. הלכתי. לאן. מתי תחזור. מאיפה לאסוף. אבל הוא כבר איננו שומע.
"אמונתי מסלקת את הקור / משיבה את הזמן לאחור / ותיכף ניפול זה על צווארו של זה / והשחר יעלה".

~

איפה קונים את 'מה הן שנות חושך'?
א. בדני ספרים, ירושלים. בחנות החדשה והיפה ברחוב אבן ישראל, סמוך לרחוב יפו. כדאי לוודא קודם בטלפון שיש להם במלאי: 02-6248293.
ב. באתר הוצאת אבן חושן. הספר בהנחה (שמתקזזת עם דמי המשלוח): https://goo.gl/EVdaJH
ד. ברשתות הספרים הגדולות (צומת וסטימצקי), ובחנויות הספרים המובחרות.
~~
תאחלו לי בהצלחה, נשמות

ברצלונה. טפח מן העיר

Barcelona 2016 (34)

א.

שלושה ימים אינם די אם ברצונך להכיר מקום. כי מקום איננו אתרי התיירות שלו, איננו העתיקות שלו, איננו האצטדיונים שלו, איננו הידוענים שלו, איננו שדרות הקניות שלו, איננו המקומות הסודיים שאף תייר אינו מכיר שלו, איננו המועדונים שלו ואפילו איננו הרכבות התחתיות שלו.

מקום הוא הזיכרונות שלו. ואלו מורכבים, למשל, מן האקלים, ההיסטוריה, הפוליטיקה, השפה, המחוות, ההרגלים, הערות האגב, הנאמר לעתים תכופות והאסור שייאמר לעולם. ואת אלו אי אפשר לקנות, להכיר או להבין בשלושה ימים וגם לא בשלושה חודשים. בשלוש שנים – ספק. עשר שנים מחיי אני חי בירושלים, ואיני יודע אם הכרתי אותה.

אך ירושלים איננה ככל עיר, היא נטועה עשרים אמה מתחת לאדמה.

Barcelona 2016 (130)
מבנה הקהילה העתיק ב'סמטת היהודים'

ב.

לתור עיר הוא מעשה של החפצה. אינך אוהב אותה בשל מה שהיא אלא בשל האטרקציות שלה ובשל מה שתוכל לספר על אודותיה, בשל אלבום הפייסבוק שתוכל ליצור ממנה. לשכב אצלה להיות עִמה. פעם אפילו הייתה סדרת טלוויזיה שכזו, "זאתי וזאתי עושות את תל אביב". ועל כן תיירות היא מעשה של חוסר ענווה וחוסר צניעות, מעשה שאינו אהוב עלי. אני אינני תייר. אני מבקר ומשתדל לשאול בנימוס אם היא פנויה ומה מתחשק לה לעשות הערב.

Barcelona 2016 (59)
הנוף הנשקף מהמרפסת הקטנה של המלון הקטן שלנו. ברצלונה האמתית

ג.

נסענו באוטובוס להר היהודים (מונז'וויק) המשקיף על ברצלונה. ההר קרוי כך משום שבעבר נקברו בו יהודים תחת מצבות כתובות עברית. היהודים אינם. בית הקברות היהודי אינו. אולם המצבות ישנן, משובצות כחומר גלם בבתי הרובע הגותי, הרובע העתיק של העיר. מה אכפת ליהודים, בוודאי אמרו לעצמם הברצלונאים, הרי ממילא הם מתים וקרוביהם מצויים הרחק מעבר לים. ובאמת מה אכפת.

ובראש ההר מצודה. המצודה, שהוקמה במאה ה-17, שימשה כנקודת תצפית, כמבצר, כבית כלא, כמרתף עינויים, כגרדום. היא עמדה מעל תושבי ברצלונה כאיום וכהבטחה במשך שָלוש מאות. בארבעים השנים האחרונות היא שימשה כמוזיאון צבאי, ולאחרונה עברה הסבה למרכז עירוני שעתיד לשמש לאירועי תרבות. בינתיים היא עומדת ומציגה את ההיסטוריה שלה בצורה מובנת מאוד. "זוהי מצבה של יהודים שנמצאה באזור בית הקברות היהודי בהר היהודים, שהיה בשימוש בין המאה ה-9 למאה ה-14, שאז נחרב הרובע היהודי". כך, בפשטות.

Barcelona 2016 (299)
מצודת מונז'ואיק. הגן מטופח להפליא, ההוצאות להורג מתועדות נהדר

במורד המדרגות, מופיע כיתוב. כאן, בחצר הזו, הוצא להורג ב-1940 ללא הליך משפטי ראוי לְיוּאִיס קוֹמְפָּאנְיס, נשיא קטלוניה שנמלט מפרנקו והוסגר על ידי הנאצים למשטר הפשיסטי. כאן, בחצר הזו. הנה תמונתו עומד בפני כיתת יורים. כאן.

במורד ההר הפריחה משוגעת.

בפאתי הרובע הגותי פלאפל 'מעוז' קטן ובו שני לטינים שמגישים מנות בזריזות. האישה שלפניי, בכיסוי ראש ושרוולי שלושה-רבעים, שאלה אם יש להם תעודת כשרות. "כל המוצרים שלנו כשרים, השמן הוא שמן קנולה", ענה הבחור באנגלית בסיסית למדיי, "אבל אין לנו סרטיפיקט כי אנחנו פתוחים ביום ראשון".

Barcelona 2016 (328)

ד.

אף פעם לא הייתי בכנסייה. מה אני אגיד לכם, לא תענוג צרוף. צריך עיון גדול איך נעשתה הנצרות הקתולית לכזה א-גרויסע גליק. במנזר המונטסראט נערכים טקסים בשפה שאיש לא דובר, מצויים חללים גדולים ומטילי אימה, אמנות שחוזרת על עצמה וקהל פסיבי ומשועמם. עד כדי כך המצב היה נואש, שבשלב מסוים חשבתי לעצמי שלא היה מזיק כאן איזה מניין קרליבך קטן, אפילו של בעליבתים. שוו בנפשכם.

האם ההתנגדות הזו לפגאניות, לפסלים הקיטשיים הפזורים בכל מקום, לרצינות התהומית של עורכי הטקס, לרטט שבו אנשים מנשקים בובה, לעיצוב המבנה כדי שישדר דבר מה – האם ההתנגדות הזו נובעת מאידיאולוגיה הטמועה בנו משחר ילדותנו היהודית, או מזרות טבעית לטקסים שאיני מכיר, מידיעה שזוהי ממש אותה הדת הרצחנית שגירשה את אבות אבותיי מן המקום הזה; אלו מזמוריה, זה ריחה, אלו דרכיה?

[והערה למיטיבי לכת: בפתח המנזר נטועים ארבעה עצים: דפנה, זית, ברוש ודקל, המסמלים ארבע פנים בנצרות. האם הם בגדר אשרה או חפצא של עבודה זרה, או שמא הם קישוט בלבד – שהרי לא עובדים להם?]

Barcelona 2016 (339)
שיר שנכתב בספרדית, אנגלית ועברית על אחד מקירות המוזיאון הקטן של מצודת מונז'וויק

 

ה.

במהלך הטיול ליוותה אותי מחשבה מוזרה אך עקשנית: מה זה עושה לאירופים, שכל הערים שלהם חפורות מלמטה ברכבות תחתיות, כלומר, מלבד המהירות והנוחות שבהן הם מגיעים ממקום למקום? האם תמיד יש להם תחושה שמשהו רוחש מתחת לפני השטח? איך מגיב מבנה הנפש לידיעה שמה שאתה דורך עליו איננו אדמה מוצקה, שתמיד יש משהו בעומק העיר, תמיד ער, תמיד רועש, תמיד רעב, תמיד זז, פותח דלתות וסוגר?

Barcelona 2016 (276)
החיים הסודיים של הערים

ו.

אנטוני גאודי היה אמן גדול, אבל חמור מכך: היה מישהו שהאמין באמנות שלו והיה מוכן לשים את מיטב כספו כדי להפוך אותה למציאות. שמו היה אזוביו דה גוּאֵל. לאחר שכישרונו של גאודי הוכח בשורה ארוכה של מונומנטים ייחודיים, ביניהם כנסיית 'סגרדה פמיליה' (שממשיכה להיבנות ברגעים אלו, ובנייתה אמורה להסתיים ב-2026, 142 שנה אחרי שהוחל בהקמתה ו-100 שנה לאחר מותו של גאודי) וביתו של גואל עצמו, הנדבן והאמן החלו במיזם שאפתני במיוחד: שכונת וילות המרוחקת מהעיר ברצלונה ומשקיפה עליה.

Barcelona 2016 (521)
הכניסה לפארק גואל. נשבע לכם, לא דיסניוורלד, פארק גואל. בברצלונה

גאודי תכנן את השכונה והחל בהקמתה במשך ארבע עשרה שנה (על כנסיית 'סגרדה פמיליה' הוא אמר כי הלקוח – אלוהים – איננו ממהר. מעניין אם גואל היה סבלני כמו הלקוח הקודם של גאודי). הוא בנה את שער הכניסה למתחם, שתי וילות לדוגמה, וכן הכין את השטח המיועד. אבל אז קרה דבר שנלמד, אני מניח ומקווה, בפקולטות לאדריכלות: אף אחד לא רצה לבוא לגור שם. זה היה רחוק מהעיר, ולפני מאה שנה זו הייתה בעיה מהותית יותר מאשר היא היום. כמו כן הציצו בתמונות ואמרו לי אם הייתם רוצים לגור במתחם שזה שער הכניסה שלו. גאודי בנה יופי של מוצגים להשוויץ בהם לאחר מאה שנה – הפארק הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי – אבל ריבונו של עולם, כדאי להסתכל מדי פעם אחורה, לראות שמישהו הולך איתך.

הקטלנים פתרו את הבעיה בשתי דרכים: על חצי מהשטח המיועד לבנייה הם נטעו גן בוטני, את אחת הווילות הם הפכו לבית ספר (מקום שהלקוחות שלו לא יכולים להביע את מחאתם) והשנייה, איך לא, הפכה למוזיאון גאודי. בקיצור: מה שבזמן אמת הוא פארסה, יכול ליהפך תוך מאה שנה – וגישה מתאימה – לקלאסה. והערה בקטנה: אני חייב להגיד שהדבר היחיד שבאמת הרשים אותי בכל הפארק הזה היה הספסל, שהוא גם יפה, גם שימושי וגם יעיל.

Barcelona 2016 (480)
ספסל בפארק גואל. למעשה, לא גאודי בנה אותו אלא תלמידו. שימו לב לפתחי הניקוז למי הגשמים

ז.

כמו ירושלים, גם ברצלונה יצאה מחוץ לחומותיה החל מאמצע המאה ה-19, וכעת היא נמתחת עד למרגלות הפירנאים. כאשר אתה יוצא קצת מן העיר אתה רואה את השיכונים הדלים, הרומנטיים כל כך בעיני מזרח תיכוניים ("למה לא בונים ככה אצלנו בישראל?") ומשום מה נראה לי שבעיני דייריהם הרבה פחות. כאן אתה כבר לא צריך לנסות ולנחש מי תייר ומי דייר קבע, מי בן המקום ומי סטודנט בתכנית חילופֵי. כאן אתה נמצא רק אם אין לך ברירה.

וכמו תמיד, יותר מאשר הסיפורים על המקום מעניין אותי מה האנשים שלו עושים איתו. כיצד הם בונים מרזבים לאסוף את המים, האם העמודים מסוגלים להחזיק את הגג, איפה הם תולים את הכביסה. כיצד הם מגיעים לראש הפסל לנגב ממנו אבק.

Barcelona 2016 (400)
שני יהודים שחזרו לברצלונה, מבסוטים למדי

ח.

עוד נשמע הרבה על המלך פרדיננד והמלכה איזבלה, על גאודי ועל דאלי ועל פרנקו. אבל כאשר הלכנו, שרית ואני, בדרך הארוכה בחזרה לרכבת התחתית משכונת הרפאים של גאודי, שאלתי אותה איפה הילדים בעיר הזו, כי כמעט שלא ראיתי מהם. ומיד לאחר מכן בצומת גדול, בין כביש חד סטרי למסילת רכבת תחתית, לאחר שנהג כועס עצר ליד משאית קטנה שחסמה את הנתיב ויצא ממכוניתו וצעק וקילל וחזר למכונית בטריקת דלת, על מעין אי תנועה גדול שבין הכביש הראשי לעוד בנייני שיכונים, היה פתאום גן שעשועים ובו כמה הורים וילדיהם. ועמדתי והסתכלתי וצילמתי בחטף ומעט התביישתי, כי ברור מי מצלם גני שעשועים בימים טרופים אלה.

ורק אז הרגשתי כי גיליתי טפח מן העיר.

Barcelona 2016 (524)

 

יהודים עולים באוב

פרק א': מנדלסון

קשה להיות יהודי. תמיד במיעוט, תמיד נרדף, תמיד שנוא. תמיד עם המשא על הכתפיים, עם עבר והיסטוריה וספרים שנופלים לך כשאתה מנסה להחזיק את הכיפה'לה שלא תעוף. ולפעמים אין לך בכלל כיפהל'ה וגם לא פאות משונות, מסתלסלות, אבל בעיתון מראים שכן, בבירור. ואתה מנסה בכל כוחך להיאחז באצבעות פצועות בעולם הזה, שלא נשאר לך בו מקום, ובדיוק מישהו עובר שם ומצייר אותך כשאתה אוחז את העולם באצבעות נוטפות דם, ועל פניך מבט מבוהל ונואש, כמו מי שעומד לטבוע, וכך מדפיסים את זה בעיתון. והזמן הוא תמיד פרשת השבוע, והמקום הוא תמיד ארץ ישראל. ותמיד ישנו מי שמזכיר לך את זמנך ומקומך, ואף פעם אין זה מתוך אהבה.

האם צלילים מופשטים יכולים ליצור מהות? האם צירוף של תו לצד תו מספר סיפור? האם כמו שהברה אחת היא חסרת מובן ועיצור אחד הוא חסר מובן, אך כשמצרפים אותם זה לזה הם נעשים למילה ולאחר מכן לצמד מילים, ואז למשפט ולסיפור – האם בדומה לכך תו אחד הוא בעל משמעות מוגבלת, אך לתוך סדרה של תווים, משפט מוזיקלי או יצירה, נוצק תוכן? והאם המשמעות היא אובייקטיבית ואוניברסלית, או שהיא בעיניי המתבונן, סובייקטיבית, אישית ונתונה לפרשנות?

לפני מספר שנים לעגתי לרעיון שישנו דבר כזה, מוזיקה יהודית. ובאמת, ישנן קושיות רבות על האפשרות הזו. ראשונה לכולם היא השאלה המתבקשת: מהו יהודי? האם זהו יהודי מזרחי או אירופי? האם זה מי שאימו יהודיה, או שהוא שירת בצבא היהודי? ומה מחבר בין יהודים, דתם? אם כן, כיצד היא מתבטאת במוזיקה? והתפילות שלהם כלל לא נשמעות אותו הדבר.

שאלות נוספות הן כיצד רעיונות מתבטאים במוזיקה – שהרי בדרך כלל מילים משמשות אותנו כדי לדייק את מחשבותינו, אך אמצעי הביטוי המוזיקלי נראים הרבה פחות מדויקים. אמנם, יש מהיר ואיטי, גבוה ונמוך, מז'ורי (רביב) ומינורי (זעיר), שימוש בכלים שונים ועוד גוניות רבות, אולם הדקויות הללו ודאי אינן רבות כמילים.

אז מה הופך מוזיקה ליהודית?

משהו באדם המלחין, המנגן? המוצא המשותף? זהו כבר רעיון מעט גזעני, יש לומר. האם הביולוגיה של היהודי, או אפילו תרבותו, מכתיבות לו סגנון מוזיקלי מסוים?

המוזיקאי האנטישמי ריכרד ואגנר היה שלם לחלוטין עם הרעיון שישנה מוזיקה יהודית, וכמובן לא חדל מלהשמיץ אותה. על יצירתו של מנדלסון אמר כי היא "מתוקה ומצטלצלת ללא עומק", ובחיבורו המתועב 'היהדות במוזיקה' הרחיב את ניתוחו וביאר שיהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה שיש בה "סממנים של מוזיקה דתית, הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת". גם למיטיבו שסייע לו בתחילת דרכו והעניק לו תמיכה כספית, המלחין היהודי ג'אקומו מאיירבר, לא זכר חסד נעורים וכתב כי יצירתו, לצד זו של מנדלסון, גרמה "לדלדולה ולרפיונה של המוזיקה הגרמנית".

הפתרון להשפעה השלילית של היהודים על התרבות הגרמנית הוא כמובן פתרון גרמני קלאסי: "רק דבר אחד יכול לגאול אתכם, היהודים, מן הקללה הרובצת עליכם: גאולתו של היהודי הנודד  – החורבן".

אם כן, לא קשה להבין מדוע הרעיון של מוזיקה יהודית נראה לי כהפנמת מחשבות אנטישמיות יותר מאשר רעיון ששייך לתחום המדעים המדויקים. בראשי ציירתי 'מד יהדות' המודד יצירות מוזיקליות: אם יש כינורות ביצירה היא מקבל 10 נקודות יהדות, אם יש גם קלרינט – עוד 10, אם היא כתובה בסולם מינורי – 20 נקודות, אם היא איטית – עוד 15, וכן הלאה עד ליצירה היהודית המושלמת – ברוך אל עליון בלחן חסידות מודז'יץ, יצירה שיכולה לגרום לך למרר בבכי על הפוגרום שבוצע בבני משפחתך בוורמייזא בשנת התתנ"ו גם אם שם משפחתך משני הצדדים הוא בוזגלו.

אבל לפני כמה חודשים השתתפתי בקונצרט מוזיקה קלאסית. ניגנו שם שלוש יצירות, אחת של בטהובן ושתיים של מנדלסון, והן בוצעו באופן מושלם ומהנה מאוד. אבל פתאום, כאשר התזמורת החלה לנגן את הפרק השני מהסימפוניה מס' 4 של מנדלסון, לבי נשבר.

אתם יודעים איך זה: יש משהו במוזיקה שהיא לפעמים גדולה ממך, וגם מהמילים. ולכן אינני יכול להסביר מדוע הסדק שישנו שם תמיד התרחב לפתע, אולם אני יודע בוודאות כי זה משום שיש בפרק הזה משהו מאוד-מאוד יהודי בעיניי.

ולכן אני זונח את מד היהדות שהמצאתי ואומר: איני יודע אם יש מוזיקה יהודית ואם אפשר למדוד אותה. אולם ואגנר, יירקב שמו, צדק: מנדלסון היה יהודי.

ברומן הגדול של הסופר היידי י.י.זינגר, 'בית קרנובסקי', מסופרים קורותיהם של שלושה דורות ביהדות אשכנז. האב, דוד קרנובסקי, עוזב את העיירה הפולנית הקטנה שבה גדל לטובת ברלין שוקקת החיים. הוא מצליח בעסקי העצים ומתבסס היטב תוך מלחמת חורמה בזהותו הישנה דוברת היידיש והגליציאנית. בנו, משה-גיאורג, שגדל על עיקרון "הייה יהודי בביתך ואדם בצאתך", נבוך לגמרי מיהדותו. הוא סובל מהצקות אנטישמיות בבית הספר ובשכונה ושונא את לימודי היהדות המתקדמת שאביו כופה עליו. לאחר מרד גלוי ומוחלט באביו הוא פונה ללימודי רפואה ונושא לאשה את תרזה הגויה. בנו של גיאורג נקרא יואכים-גיאורג (ומכונה יגור), והוא סובל עוד יותר מאביו מזהותו החצויה. התקופה שבין מלחמות העולם מתקרבת לקיצה, והתפר בין הזהות הלאומית-גרמנית לבין הזיקה הביולוגית ליהדות הולך ונפרם, הולך ונעשה בלתי נסבל. בעמודיו האחרונים של הספר יגור שולח יד בנפשו החצויה.

בספר מוזכר כי קרנובסקי האב השתייך לזרם שיסד משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה. התהליך שעובר על משפחתו מסומל על ידי פסלו של מנדלסון המוצב בברלין ובתחילה נראה לקרנובסקי המשכיל יפה והדור. לאחר מכן, עם התגברות החקיקה האנטישמית הוא מתבונן בו שוב וכעת הפסל נראה לו עצוב ובוכה. לבסוף, עם עליית הנאצים לשלטון, הפסל מנותץ ומושמד.

דיוקנו של פליקס מנדלסון
פליקס מנדלסון. דיוקן.

סיפורה הבדיוני של משפחת קרנובסקי מזכיר מאוד את סיפורה האמיתי של משפחת מנדלסון. אבי המשפחה משה עבר מעיירתו דסאו לברלין. כאינטלקטואל צמח ועלה, למד ולימד ללא הרף עד שהגותו הוכרה כבעלת ערך בעיני האליטה האינטלקטואלית של אותה תקופה. מאוחר יותר זכה לתואר 'יהודי חסות', כלומר, יהודי שלהבדיל מאחיו דווקא זכאי להגנה. בנו, אברהם מנדלסון-ברתולדי, נולד בברלין וקיבל חינוך יהודי מסורתי לצד השכלה כללית ברוח הנאורות האירופית. הוא ואחיו הקימו בנק, והוא נשא לאשה את לאה סלומון, בתו של אחד מעשירי הקהילה. הוא החזיק בדעה כי פס זמנה של היהדות, הטביל את ילדיו לנצרות פרוטסטנטית ומאוחר יותר אף המיר את דתו יחד עם אשתו. הוא אימץ שם משפחה בעל צליל שאינו יהודי, ברתולדי, ולבניו, פאול ופליקס, לא ערך ברית מילה.

לבנו, יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-ברתולדי  נשארו מהיהדות רק הגנטיקה והכותרת. פליקס הוטבל לנצרות בגיל שש ולא קיבל שום חינוך הקשור ביהדות, ולו הקלוש ביותר. המלחין המחונן, שחיבר את הסימפוניה הראשונה שלו בגיל 15, שהחל לכתוב את היצירה הבלתי נשכחת 'חלום ליל קיץ' (ע"פ המחזה של שייקספיר) בגיל 17 ובעצם קבע לדורות את מרכזיותו של באך, נפטר ב-1847 בגיל שלושים ושמונה. על אף לחצו של אביו, על סממן יהודי אחד לא הסכים לוותר עד אחרון ימיו: על השם מנדלסון.

מבחינה גנטית, מנדלסון היה יהודי, אין ספק. מבחינת תודעתו התרבותית – לחלוטין לא. אך כאשר מאזינים ליצירתו של המלחין הגאון אי אפשר שלא לחוש את – את מה, בעצם? את החלק בהיות יהודי שאינו יכול להיכנס במילים. תוכלו לקרוא לכך נשמה, אולם אתם לא מוכרחים.

החרב המתהפכת

"האם תשמע אותם שרים?

הם שרים את שיר האנשים הזועמים.

זהו קולם של מי

שלא יהיו עבדים עוד לעולם!"

להגיד שימים קשים עברו על האיראנים במאה השנים האחרונות, יהיה לנקוט לשון המעטה. מאז כוננה בה חוקה ב-1905, ידעה איראן השפעות זרות של מעצמות בריטיות, סובייטיות ואמריקאיות שקרעו אותה לגזרים, העלו והורידו בה שלטונות וביקשו להשתלט באצבעות גסות על אוצרותיה ולשעבד אותם. ההפיכה הצבאית הראשונה באיראן המודרנית יצאה לפועל ב-1921 והביאה לשלטון את רזה ח'אן, קצין צבא שיסד את השושלת הפהלווית. זו משלה בכוח הזרוע, כשבנו של השאה, מוחמד רזא, יורש אותו, עד שהודח במהפכה האסלאמית של 1979.

בין לבין ידעה איראן עליות ונפילות של שבעה ראשי ממשלה שונים, ביניהם מוחמד מוסאדק, לאומן איראני שהלאים את תעשיית הנפט והביא למשבר חמור עם השותפה-המנצלת של איראן, בריטניה. למרות שזכה לאהדת העם האיראני, סולק מתפקידו תוך שיתוף פעולה בין השאה המודח לארגוני ריגול מערביים, כשבראשם ארה"ב וה-CIA. בעשרות השנים של שלטון השאה גברה עריצות המשטרה החשאית האיראנית, הסאוואכּ, ללא עוררין. עשרות אלפי איש נעלמו בלילות מבתיהם בנוסח הקג"ב הסובייטי. השאה, מקורביו ומשפחתו טבעו בשחיתות, שהוציאה את עיני העם האיראני העני. פרוץ המהפכה הייתה רק עניין של זמן.

בן המהפכה

מוחמד דולת-אבאדי היה שם. בן שש היה כשביקשה איראן, לראשונה, לקבל את עצמאותה. בן אחת עשרה כשעלה מוסאדק לשלטון, ובן שלוש עשרה בנפילתו. שנות התבגרותו עברו עליו תחת שלטון האימים של השאה הבן, וכשהגיע לגיל 39 פרצה המהפכה האסלאמית. באותה שנה ישב וכתב את ספרו 'שקיעת הקולונל'.

הספר, שאינו ארוך אך קשה לקריאה, מתאר את קורותיו של לילה אחד, תוך מתן מקום נרחב לזרם התודעה של שתי דמויות בו: הקולונל הזקן ובנו שאיבד את שפיותו, אמיר. בלילה זה מודיעים לקולונל שבתו פרבאנה (בפרסית: פרפר) מתה לאחר שנלקחה בידי השלטונות, וכעת, במהירות וללא תלונה, עליו לקבור אותה, לבדו בחשכת הליל. לאורך העלילה אנו מגלים כי גם את שאר ילדיו של החייל הזקן לקחו הזמנים הרעים. בנו הגדול מסתגר במרתף, לאחר שעבר עינויים בידי הכוחות החשאיים. שני בנים נוספים מתו, אחד בשדה הקרב והשני "נמצא דקור בחצר" לאחר שהתרועע עם מהפכנים. בתו הגדולה של הקולונל, פרזאנה, נשואה לפקיד הפכפך ובוגדני, שייתכן כי הוא מעורב בנסיבות סופם המר של אחיה.

הספר נאסר לפרסום באיראן מיד עם כתיבתו, אולם הוברח לגרמניה ותורגם שם, ומשם נפוצו תרגומיו בכל העולם. עם זאת, דולת-אבאדי ממשיך ליצור ללא הפרעה בתוככי איראן השיעית-רדיקלית.

גיליוטינה צרפתית

איראן אינה הדוגמה היחידה. אי אפשר להאשים את האסלאם השיעי לבדו ברצחנות המהפכנים. הרפובליקה האסלאמית אינה יוצאת דופן בהימשכות אי-היציבות הפוליטית בה במשך למעלה ממאה שנה, ולמעשה, נראה כי מדינה שהחלה לסבול מאי-יציבות פוליטית נידונה להמשיך במצב זה, על מעגל הדמים שבו, על פני תקופה ארוכה.

את האירוניה הגלומה במצב מבטא היטב הספר 'עלובי החיים', שעובד למחזמר מצליח ולסרט שובר קופות, מהם לקוחות שורות השיר שפותח את המאמר. 'עלובי החיים' נתפס, במידה לא מבוטלת של צדק, כספר המוחה על פער המעמדות שמביא לקדמת הבמה את העלובים, את חסרי המעמד והכוח שמהם נדחפה המהפכה הצרפתית. אולם בחינה מדוקדקת של רגעי העלילה האחרונים תגלה שמי שנותר לפליטה ממוראות המהפכה הם לא ראשי המהפכנים. גם לא פשוטי העם. היחידים ששורדים את המהפכה הם ז'אן ולז'אן, שמקפיד לא לקחת בה חלק, מריוס, בן הבורגנים שנתלש משורות המורדים כדי לחיות לצד אהובתו וקוזט, אהובתו של המהפכן בן העשירים ובתו המאומצת של ולז'אן, שיצר את עושרו במו ידיו. אלה ששכבו על הבריקדות והרימו את נס המרד, העניים המהפכנים עצמם – מתים כולם.

אין צורך להפליג לאחור למאה ה-19 או אפילו למאה ה-20 כדי לחזות בהשפעתן ההרסנית של מהפכות. אם רק נפנה את המבט ימינה (ומעט למעלה) ושמאלה (ומעט למטה) נראה שתי מדינות ששקועות במרחץ דמים מתמשך, שסופו לא נראה כלל לעין. המלחמה האכזרית בסוריה גבתה למעלה ממאה אלף קורבנות עד עתה, והלוחמה בין הכוחות השונים במצרים מסרבת לדעוך על אף שלכאורה נערכו בחירות, נשיא הודח ונבחר אחר תחתיו ו'העם אמר את דברו'. המצב הפוליטי שברירי, השלטון אינו יציב והמחר אינו ידוע. התפרצויות אלימות מבליחות מעת לעת וגובות מחיר דמים.

לא תיתכן דיקטטורה נאורה

מה המנגנון שעושה את המהפכות למסוכנות כל כך, לכה מדממות? ייתכן שזוהי הדרך שבה הן מתבצעות: תמיד באלימות, תמיד מתוך הפעלת כוח, במפתיע ובאחת, תוך מוטיבציה לשנות את הסדר הקיים מהר, באופן 'מושלם' (כלומר, ללא השארת מתנגדים או חשודים בהתנגדות) וללא השארת עקבות.

אך האלימות, כך נראה, היא חרב פיפיות. היא הופכת לכלי לגיטימי להכריע באמצעותו ומכיוון שכך גם בעלי אינטרסים אחרים עושים בה שימוש. כזו הייתה העצה שנתן הסופר ג'ורג' אורוול לאחד מקוראיו, שתהה אם ספרו, 'חוות החיות', מטיף לשמרנות ולהימנעות ממהפכות, לאור תוצאותיה העגומות של מהפכת החיות האורווליאנית:

 כמובן שבראש ובראשונה התכוונתי לכתוב סאטירה על המהפכה הרוסית. אבל התכוונתי גם להקנות לה משמעות רחבה יותר, ולומר שסוג כזה של מהפכה (מהפכה חתרנית ואלימה, המונהגת על-ידי אנשים תאבי-כוח) יכולה להוביל רק לחילופי אדונים, לא לחופש אמיתי. לא תיתכן דיקטטורה נאורה.

 אולם גם אורוול לא מצליח להסביר כיצד ניתן לנטרל את המנגנון ההרסני שהופך מדוכאים למדכאים מיד עם תופסם את רסן השלטון. המהפכנים מצויים במלכוד 22: לרוב המהפכה נעשית כנגד שלטון המושל בעריצות וביד קשה, בכוחניות ובאלימות. שלטון כזה כמעט שלא ניתן להחליף באמצעים דיפלומטיים, הססניים או דמוקרטיים. מכיוון שכך על המרידה נגזר להיות אלימה – ולהוות עוד סבב במעגל דמים שאיננו פוסק, או לכל הפחות נמשך שנים ארוכות ומרות.

מחבר 'שתיקת הקולונל', יודע את כל הדברים האלה על המהפכה, זאת לאחר שיעור שלמד בדרך הקשה ביותר: מניסיונה המר של אומתו. "כמה נורא אבא! שמעתי שאלוהים הורג את היקרים לו ביותר. גם המדינה שלנו הרגה והורגת את הבנים שאוהבים אותה יותר מכל. האם איראן שלנו היא ההתאבדות עצמה? לא, כל אידיוט יכול להבין את זה… כמה איום האסון. הם חודרים לך מתחת לעור, מדברים בלשונך והורגים אותך בשמך. חידלון, חידלון. מוחקים אותך בשם הגאולה והישועה. עבדי האתמול, אלה שהיו בדיוק כמוך, משמידים אותך", אומר אמיר, הבן המשתגע, לאביו, הקולונל הזקן.

חתירה נגד החתרנות

מבט אחרון על האור השוקע מגלה דבר נוסף, יפה ועצוב: דולת-אבאדי ממשיך ליצור ולכתוב באיראן מאותה סיבה עצמה: הספר שלו, שמתאר בקור רוח ובאובייקטיביות את הזוועות שמעולל המשטר לאזרחים, אינו חותר נגד השלטון. 'שקיעת הקולונל' אומר דבר אחר: המהפכה אוכלת את המהפכנים ויוצרת מפלצת שאי אפשר לחזות את דמותה.

המסקנה הזו משרתת את המשטר הקיים – שהוא הרבה יותר אינטליגנטי ממה שמקובל לחשוב בישראל. היא מבליטה את העובדה שהפיכה נגדו תהפוך את הרע המוכר לרע אחר, שעדיין אינו ידוע. שמעגל הדמים העמוק ממילא ילך ויעמיק עם עוד הפיכה, ילך ויסתחרר. כאשר מצב הדברים הוא כזה, אין פלא שאיש אינו רוצה למרוד. יש צורך ברוע מכריע ומוחץ כדי לגרום לאנשים להרגיש שאין להם מה להפסיד. וזה, ככל הנראה, עוד לא קרה.

הבדילות הקיומית. חלק ג'

יומן ניו יורק

חלק שלישי ואחרון – בקרת כלי נשק (Gun Control)

ט.

מארק צ'אפמן הרגיש שהדמויות המיתיות שמגולפות בגדר המתכת שמקיפה את הבניין מדברות אליו. למעשה, הרגיש שהן כמו שטנים קטנים בתוכו. שהוא בא מעולם עתיק כדי לעשות מעשה שחייב להיעשות. אין לו ברירה. כל חייו מוליכים אותו בכיוון הזה. הוא בא לפה כבר פעם אחת והתחרט. ועכשיו זה הזמן.

הוא עמד שם מהבוקר. קרא ספר. "התפסן בשדה השיפון". שוחח אקראית עם שומר הבניין. הוא חיכה כל היום. ב-22:50 זה קרה. המונית הגיעה. הם יצאו. הוא הרגיש את הקת הקרה בכיסו. הם חלפו על פניו. צ'פמן כיוון את אקדחו וירה חמישה כדורים מאקדח התופי שלו, מתוצרת צ'רטר ארמס. השוער חטף את האקדח ובעט אותו לאורך המדרכה. צ'פמן הסיר את כובעו ומעילו, והתיישב על המדרכה, מחכה להגעת השוטרים. השוער צעק עליו: "אתה יודע מה עשית?". צ'פמן השיב: "כן, בדיוק יריתי בג'ון לנון."

זה קרה ב-8 בדצמבר 1980 ברחוב 72 פינת סנטרל פארק ווסט, הכניסה למלון הדקוטה. הייתי שם עכשיו. רוחותיהם של הרוצח והנרצח עדיין מסתובבות שם, על אף שזה מת וזה כלוא כבר למעלה משלושים שנה באחד מבתי הסוהר השמורים באמריקה.

את האקדח שלו קנה צ'פמן בהוואי, שם גר עם אשתו ועבד כשומר בבית דירות בהונולולו. הוא היה בחור מוזר. מכור לסמים. בעיות קשות במשפחה. אמא שתלויה בו. אשה שכרוכה אחריו. בעיות נפשיות. מזור לנפשו הפצועה מצא בספר של ג'יי די סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון". בהשראת הספר החליט שלנון הוא "מבוגר מזוייף" שמסמא את עיניהם של מאות אלפי ה"ילדים" שפזורים ברחבי העולם ו"הולכים שבי אחרי הזיוף".

לנון חותם לצאפמן
לנון חותם לצ'אפמן על אלבומו החדש, שעות ספורות לפני הרצח

הוא נסע לניו יורק לרצוח את לנון, אך גילה כי לא יוכל להשיג שם תחמושת לאקדח. לשם כך טס לאטלנטה שם קנה את הכדורים, אותם ירה מספר ימים לאחר מכן בגבו של הזמר-האליל.

לוזר שמנמוך ומשקפופר עם בעיות נפשיות רצח את האגדה המערבית, האיש ששר על כל מה שדור שלם חלם ודמיין. בעזרת אקדח תופי וחמישה כדורים.

י.

אריק האריס ודילן קלבולד נכנסו ביום שלישי בשערי בית הספר שלהם. הם שלפו שני כלי נשק אוטומטיים וירו בחבריהם ללימודים, שישבו על הדשא. לאחר מכן פנו לקפיטריה, בה הטמינו קודם לכן מטעני חבלה, תוך שהם יורים בתלמידים נוספים. מורה שהבינה מה מתרחש רצה לספרייה והזהירה את התלמידים בה, שתפסו מחסה מתחת לשולחנות. לאחר שירו במורה שניסה להגיש עזרה ראשונה לתלמיד והרגו אותו, זרקו שני מטענים נוספים לתוך הקפיטריה והתקדמו לכיוון הספרייה. המשטרה, שקיבלה התראה על המתרחש, נערכה מחוץ לבניין וניסתה לירות לעברם, תוך שהיא מנסה לקבל תמונת מצב אמינה של המתרחש.

הם נכנסו לספרייה. לא ראו איש, שכן כולם היו מתחת לשולחנות. החלו לירות באקראי מתחת לשולחנות. מדי פעם התכופף האריס מתחת לשולחן, אמר "פיק-א-בו" ("קוקו") וירה. כך הרג את קסי ברנאל. את אחת התלמידות שאל האם היא מאמינה באלוהים. מסע הרצח, שנמשך ארבעים ושש דקות, הסתיים בשנים עשר תלמידים ומורה הרוגים, ועשרים וארבעה פצועים. תלמיד בשם ג'ון סָ‏אבַ‏אג', שהיה מכר של קלבולד, היה בספרייה בעת הטבח. הוא שאל את קלבולד "מה אתם עושים?", וקלבולד השיב, "או, רק הורגים אנשים".

מעבורת לסטטן איילנד 002

היה זה ב-1999. חמש שנים לאחר הרצח פורסם מאמר בשם "המדוכא והפסיכופת". הפסיכיאטרים שפרסמו אותו אבחנו את האריס כפסיכופת קליני ואת קלבולד כדיכאוני. הצירוף הקטלני של השניים גבה את חייהם של שנים עשר נערים, אולם מסקנת השירות החשאי בעקבות חקירת הרצח היא החמורה:

"החוקרים מצאו שרוצחים לא 'נשברים'. הם מתכננים. הם רוכשים כלי נשק. הם מספרים לאחרים מה הם מתכננים. הילדים הללו בוחרים במסלול ציבורי ארוך ומתוכנן לכיוון האלימות. ואין כל פרופיל. חלקם חי עם שני ההורים ב'משפחה אידאלית כלל-אמריקנית'. חלקם היו ילדים שהוריהם התגרשו, או חיו בבתי אומנה. חלקם היו מתבודדים, אבל לרובם היו חברים קרובים".

כולם חשודים.

יא.

אפשר להמשיך בסקירה הזו לנצח. בישראל ישנה תחושה שבארה"ב לא לומדים לקח, ובכל כמה שנים ישנו טבח מזעזע: פעם באוניברסיטה, פעם בבית ספר תיכון ופעמים נדירות גם בבית ספר יסודי.

ניתן להבין את מקור התחושה הזו, אולם אפשר לקבוע בצער כי היא מוטעית לגמרי. מסעות רצח בבתי ספר אינם מתרחשים ברחבי ארה"ב אחת לכמה שנים, אלא אחת לכמה שבועות. רק החמורים והנרחבים שבהם צפים לתודעת כלי התקשורת העולמיים, ובהם אלה הישראלים. הבעיה עמוקה ושורשית הרבה יותר ממה שניתן לדמיין.

כמה נתונים:

בוויקיפדיה ישנו ערך על "מסעות ירי בבתי ספר". מופיעים שם מקרים מקנדה, אירופה, דרום אמריקה ואסיה. לארה"ב יש ערך נפרד, והרשימה בו ארוכה פי ארבעה מזו של כל המדינות האחרות  יחד.

המקרה הראשון שנרשם בדבר רצח בבית ספר התרחש ב-1764. ארבעה אינדיאנים חמושים נכנסו לבית הספר 'פונטיאק רבליון' בפנסילבניה ורצחו ביריות את המורה ותשעה או עשרה תלמידים (ישנם דיווחים סותרים בנושא). רק שלושה ילדים שרדו.

9.11 ממוריאל ובאטרי פארק (3)

מתחילת השנה האזרחית הנוכחית (2013), נהרגו בבתי ספר שמונה בני אדם ושנים עשר נפצעו, כתוצאה מירי. בשנת 2012 מתו 42 איש וששה עשר נפצעו. 28 מן ההרוגים נרצחו בבית הספר היסודי  'סנדי הוק' ע"י אדם לנזה, תלמיד מצטיין בעל הפרעה נפשית מאובחנת.

ב-2007 תלמיד ממוצא דרום קוריאני, סונג-הוי צ'ו, רצח בעזרת שני אקדחים חצי אוטומטיים 32 תלמידים באוניברסיטה בשם 'וירג'יניה-טק' במדינת וירג'יניה. החלק המקומם ביותר במקרה הזה, נמצא באזהרות המוקדמות אותן אותת הרוצח לכל עבר. הוא הטריד סטודנטיות, נהג במוזרות, כתב מחזות אלימים שהפחידו את מורתו, נטה להסתגרות והראה חוסר התפתחות רגשית. אולם:

"צ'ו נשלח לבדיקה פסיכיאטרית, בה נמצא כי הוא סובל מדיכאון, הפרעה חשיבתית ומהווה איום ישיר על עצמו ואחרים. למרות שנמצא כי הוא מהווה איום על עצמו, הוחלט כי יעבור טיפול בתור מטופל חיצוני. בגלל שלא אושפז בכפייה, צ'ו עדיין היה זכאי לקנות ולהחזיק נשק על פי חוקי מדינת וירג'יניה".

מסקנות ועדת בדיקה שמינתה האוניברסיטה היו:

החלפת כל דלתות הכניסה החיצוניות למבנים באוניברסיטה כך שיקשה לפורצן

התקנת מנעולי דלתות פנימיים בכיתות הלימוד

הנהגת שימוש בכרטיסים אלקטרוניים לצורך כניסה לחלק ממבני האוניברסיטה

בדיקת שימוש במצלמות מעקב בנקודות מפתח בקמפוס

התקנת לוחות הודעות אלקטרוניים במקומות שבהם ניתן להתריע בפני הסטודנטים על מצב חירום

התקנת מערכת איתור אלקטרונית לחברי קהילת האוניברסיטה.

חסר לכם משהו? אולי משהו שקשור לסטודנטים עם בעיות נפשיות קשות ונשק? אה, זה לא בתחום אחריותה של הוועדה.

יב.

אחרי הטבח בסנדי הוק, שאירע בדצמבר האחרון, קראתי כמה כתבות ישראליות שרוחן הכללית היתה "הנה, עכשיו סוף סוף יתפכחו האמריקאים. אין סיכוי שאחרי טבח נורא כזה לא יעשו שינוי משמעותי וישנו את החוק כדי להגן על הילדים שלהם". ובכן, בדקתי מעט את הנושא.

הזכות להחזיק נשק מעוגנת בתיקון השני לחוקה של ארה"ב, שאומר כך: "מיליציה מאוסדרת (כלומר 'סדירה' או 'מפוקחת', תלוי בפרשנות. במקור: regulated) היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית. זכות האנשים להחזיק ולשאת נשק לא תהא מופרת".

אפשר לצמצם או להרחיב את הפרשנות לתיקון הזה, אולם מה שברור מעל לכל ספק – ושאושר גם בבית המשפט העליון ברוב דחוק – הוא שאין אפשרות לאסור כליל על אחזקת נשק בשום מדינה בארה"ב. מה שנשאר הוא לתקן תקנות שיגבילו את האחזקה עד שיהפכו אותה לכמעט בלתי אפשרית.

למי שתוהה אם אפשר לשנות את החוקה עצמה רק נאמר, כי לשם כך דרושה הסכמה של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס ואשרור של בתי המחוקקים בשלושה רבעים מהמדינות. מלבד העובדה שרוב המדינות הן בעלות רוב רפובליקני שמתנגד באופן גורף לשינויים, הן בחוקה והן במדיניות אחזקת הנשק, המצב הנתון הוא שאובמה לא מסוגל להגיע להסכמה עם 51% מהמחוקקים שלו, ולכן האפשרות הזו היא לא פחות ממופרכת. הנשיא יכתיר את עצמו למלך אמריקה הצפונית ויחבוש כתר עשוי שן פיל לפני שיצליח להעביר שינוי כה דרמטי בחוקה.

למעשה, אובמה נאבק בכל כוחו להעביר תקנות שיאפשרו, בסך הכל, להגביר את הפיקוח על מכירת הנשק, כדי שזה לא ייפול לידי פסיכופתים מהסוג שמבצע טבח בבתי ספר. הנשיא אפילו לא נאבק לניצחון, אלא על מראית עין של ניצחון, כאילו קידם ערך ליברלי של שמירת חיי אדם בתקופת כהונתו. אבל אפילו את הניצחון הקטן הזה הרפובליקנים לא נותנים לו. אז מה קרה לאמריקאים, הם השתגעו?

אפשרות הניתוח הפוליטי תמיד קיימת: היא תראה את יחסי הכוחות, תסביר מדוע הכל עניין של נקמנות קטנונית, תקשור את העניין לתקציב ולמפלה הרפובליקנית המפוארת בבחירות האחרונות. היא לא תטעה, מן הסתם. אולם אני רוצה להציע פרשנות אחרת.

יג.

אליהו אשרי היה נער על סף בחרותו. שמונה עשרה. משפחתו גרה ביישוב איתמר. אמא שלו אמרה כי היה "עדין נפש ואציל, אוהב שלום ורודף אמת". הוא למד במכינה הקדם-צבאית 'צופית' שביישוב נווה צוף. אליהו נראה בחיים לאחרונה ביום ראשון, 23 ביולי 2006 ב-21:00 בערב, בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. הוא ניסה להגיע למכינה שלו, ולשם כך היה זקוק לשני טרמפים, אולי שלושה. הקשר עמו נותק מאותה שעה בה נצפה בטרמפיאדה. החיפושים אחריו החלו, עם התמקדות בפן הפח"עי.

לאחר ארבעה ימים של חיפושים אינטנסיביים, מעצר של פעיל תנזים וחקירתו, נמצאה גופתו של אליהו בפאתי רמאללה. הוא נחטף, וכמעט מיד לאחר מכן נרצח וגופתו הוחבאה.

הציבור הדתי היה נסער. אזהרות הטרמפים, ששכנו להן במרתפי התודעה מאז חטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן, גם הוא בן המגזר, שתים עשרה שנים קודם לכן – החלו להבהב שוב. הורים תחבו כסף לכיסי ילדיהם. מועצות מקומיות מימנו מחדש את ההסעות הממוגנות שהתדלדלו מאז שככה מעט האינתיפאדה השנייה. רבנים הוציאו פסק הלכה, שקורא שלא לנסוע בטרמפים.

בכירי הרבנים של הציונות הדתית היו חתומים על הפסק. "העולה על טרמפ שנהגו אינו מוכר לו אישית – חוטא. התרשלות בתחום זה מסכנת את האומה כולה", כתבו הרב שלמה אבינר, הרב יעקב אריאל, הרב חיים דרוקמן והרב צפניה דרורי.

אליהו אשרי

אין מצב, אמרתי לחבריי. לא יקרה. למה, תמהו, הרי רבנים נחשבים סמכות, בעיקר בעיני צעירים, השיבו לי. היה מעט קשה לנסח אולם לבסוף הצלחתי: נסיעה בטרמפים אינה הרגל ואינה תחביב. היא לא נועדה לחסוך בכסף, היא לא נועדה לחסוך בזמן. נסיעה בטרמפים היא חלק מהד.נ.א של הצעיר הדתי (לא החרדי, אגב). היא אורח חיים ותרבות. היא דבר שאי אפשר לשנות בקלות, בטח לא בפסק הלכה אחד ויחיד ואתם יודעים מה? גם לא בחטיפה רצחנית פעם בעשר שנים.

כי נסיעה בטרמפ היא הרבה מעבר לזמן ולכסף. היא סמל סטטוס. הושטת היד בכל מקום – ולו בצומת הנידח ביותר, או, לעומת זאת, הסואן והעירוני ביותר שניתן להעלות על הדעת – מסמלת כלפי שנים את החופש. את השחרור מאמצעי התחבורה ה'רגילים' כמו אוטובוס וה'בורגנים' כמו מכונית או מונית. כלפי חוץ היא מסמלת אורח חיים שבוחר לתת אמון, לשבור זרות, להכיר טובה, לסמוך על הנס, לסמוך על הזר שהוא בעצם 'אחי'. כל אלה מאפיינים עמוקים מאוד של הציונות הדתית, שכמו כל הדברים, באים לידי ביטוי מוקצן בשנות הנעורים.

יד.

אנו נוטים לשכוח שפירוש השם 'ארצות הברית', הוא איחוד מדינות שנמצאות באותה יבשת. החיבור ביניהן, גם אם הוא טבעי, אינו מובן מאליו. חלק מהמדינות שונות מאוד זו מזו. האוכלוסייה שמרכיבה אותן, המסורת שלהן ושנת צירופן לאיחוד. אמנם, השפה משותפת, השלטון משותף וכן כל סממני השלטון (המנון, דגל וחלק גדול מהחוקים), אולם בסופו של דבר מדובר בפדרציה.

ארצות הברית הגדולה שבה חמישים מדינות, התחילה משלוש עשרה מושבות שמרדו בבריטניה וזכו בעצמאות בשנת 1776.  לאחר אחת עשרה שנים של דיונים הן קבעו לעצמן חוקה משותפת, אולם ארבע שנים לאחר מכן כתבו תוספת שנקראה בשם 'מגילת הזכויות', שהוסיפה עשרה תיקונים והגבילה את כוחה של החוקה. הדאגה באותה תקופה היתה לא רק כיצד מתגוננים יחד מול אוייב משותף, אלא גם כיצד להגן על המדינות זו מפני השתלטותה של זו.

התיקון השני, שמאפשר לכל אזרח להחזיק בנשק, בא בדיוק על הרקע הזה: הדיבורים על צבא משותף הולידו את החשש שמנהיג חזק מדי ינצל את הצבא כדי לספח את אחת המדינות. לפיכך נקבעה זכות האזרחים להתארגן כמיליציה מקומית ולהדוף את הצבא הפולש.

metropolitan2 001

סיבות נוספות שנמנו לחירות באחזקת הנשק הן השתתפות באכיפת החוק, הרתעת ממשלה רודנית, הדיפת פלישה, דיכוי התקוממות, מימוש הזכות הטבעית להגנה עצמית.

האם משהו מהסיבות האלו מתקיים היום? לכאורה לא ממש. איש לא מעלה בדעתו שניו יורק תאיים על ניו-ג'רזי (למרות שהיא זקוקה לה כחצר אחורית, לשם היא זורקת את הדברים שלאף אחד אין כוח להתעסק איתם), שהמשטרה לא תצליח להשתלט על התפרעויות של מיעוט כלשהו ויהיו זקוקים לאזרחים עם נשק כדי לעצור אותן (רוב הסיכויים הם שהחשש מתביעת פיצויים ענקית תשאיר את כל האמיצים חמומי המוח בבית), פלישה לארה"ב יכולה להתרחש, אבל בדמיונם של האמריקאים רק על ידי תושבי מאדים, ומול פייזרים רבי עוצמה – רק רובה דו-קני חצי-אוטומטי לא יוכל לעזור.

טו.

אז מה נשאר? כמו בפסיקת הרבנים נגד הטרמפים – נשאר הד.נ.א.

אהיה יהיר אם אנסה למפות את הד.נ.א האמריקאי בלי שעשיתי מחקר רציני על הנושא. וכמו שכתבתי, אני מכיר רק חלק קטן מאזור מסויים בעיר אחת בתוך מדינה אחת בארה"ב. אינני מדען, אין לי תואר בסוציולוגיה. אך כשאני בא בין אנשים, אני יודע להעיד על הדברים אותם אני מרגיש. ובעקבות הרשומות הקודמות כתבו לי אנשים כי בנוכחותם בביקורים ובמגורים במדינות שונות בארה"ב, התחושה אותה תחושה: כל אדם לעצמו.

ובעצם אין זה פלא. כי רעיון מרכזי בחוקה האמריקאית הוא רעיון החירות. החירות לממש את האושר, שמגולם בעיקר בעושר. החירות להיות חופשי ל- וחופשי מ- כאחת. והאדם שלהם ברוא בצלם א-לוהים, שאם אנו חושבים על זה גם הוא לגמרי-לגמרי לבד.

והשנים הארוכות של המאבק העיקש, הפנאטי לעתים, מול הקומוניזם – שהפקיע את האישי לטובת החברה. והזיכרון וההערכה העמוקה על כך שבאמת ובתמים זו הדמוקרטיה המגוונת ביותר, החזקה ביותר, החפה ביותר משנאה כלפי מיעוטים, על אף שגם היא לא נקייה מסיגים. אולם יכול להיות שהדמוקרטיוּת הזו הושגה בעמידה בלתי מתפשרת על זכות הפרט לממש את חלומותיו ולחתור להצלחה תוך שוויון זכויות מלא. אבל השוויון עושה אותך אחד מרבים ולא אחד בתוך רבים.

ובתוך ההמון, כאשר יש לך רק סיבוב חיים אחד וסביבך מיליוני אנשים שחיים, לכל הרוחות, את חייהם שלהם – מה יכול לשמור על חייך אם לא רובה דו-קני ששוכן לבטח מתחת לדלפק?

לפיכך מרגלא בפומיה של נבחרי הציבור הרפובליקנים, בתגובה לטענה כי יש לצמצם את היכולת להחזיק בכלי נשק המשפט המעניין הבא: "הדבר היחיד שיכול לעצור בחור רע עם רובה – זה בחור טוב עם רובה". איני רוצה שהחברה תיקח אחריות על חיי. גם לא החוק. ולא הנשיא. ולא המשמר האזרחי. ולא מקהלת הכנסייה ובטח שלא השב"כ. אני, רק אני, אקח אחריות על חיי. עם סנאפל בצד, תודה.

ולפעמים זה לא הולך ויש איזה פסיכופת שלוקח לאמא שלו המסכנה את כלי הנשק שאספה בעמל רב ודופק לה כדור בראש ויוצא לירות בעשרים וכמה ילדי בית ספר מסכנים. זה עצוב מאוד. זה ממש קורע את הלב, ולכן עשינו מגבית בשבילם. אבל למה, לכל הרוחות, זה צריך לפגוע ביכולת שלי לממש את חירותי?

טז.

גנטיקה של בדילות.

תאמרו: חלפו הזמנים הללו, של הקאובויז וה"גט אאוט אוף מיי פרופרטי". ובכן, להפך. הם רק הולכים ומתחזקים. כי הרשתות החברתיות מעצימות את הבדילות הזו. כי הרווחה הכלכלית מגדילה את הריק. כי היכולת להתבונן על עצמך מבחוץ, כלומר, דרך פילטר אינסטגרם מגניב, רק עושה אותנו בודדים יותר ועצובים יותר, ולכן מוכרחים יותר להגן על עצמנו.

אריך פרום ניסח זאת (ב'מנוס מחופש') עוד ב-1941 בבהירות כואבת:

לא רק היחסים הכלכליים, אלא גם יחסי-האנוש הם בעלי אופי מנוכר. במקום יחסים בין בני-אדם הם לובשים פני יחסים בין עצמים דוממים. אך אולי הדוגמה החשובה והמזעזעת ביותר לאווירה זו של כדאיות וניכור היא יחסו של האדם לעצמו. האדם אינו רק מוכר מצרכים, הוא גם מוכר את עצמו ומרגיש כמצרך. עובד הכפיים מוכר את כוחו הגופני. איש העסקים, הרופא והמנהל מוכרים את ה"אישיות" שלהם. הם חייבים שתהיה להם "אישיות" אם ברצונם למכור את מוצריהם או שירותיהם.

לדעתו, הקפיטליזם והמודעות העצמית הביאו את האדם אל 'הבדילות הקיומית'. לא רק בדידות, אלא בדילות. כי כשאני בודד איני רואה אותך. אני רואה רק אותי ואני לבדי. ואני זקוק למישהו שיושיט לי יד. אני יודע שהוא נמצא שם בעלטה ואני רק צריך למצוא אותו, ואז יתרחש החיבור הזה בינינו ויביא לי מזור.

ביקור בסטטן איילנד 122

אבל כשאני נבדל אני רואה גם אותך. ואתה לא יכול להושיע אותי מהיותי אחר. אני רואה את הריקוד שלנו, שלך ושלי, ואנו כה פתטיים. שנינו גיבורים בציור של אדוארד הופר. האור מאיר אותנו לתוך הריק. החושך בולע אותנו ללא תקווה. בוא ונשאר כל אחד בפינתו, כי כשאנו ביחד הלבדים שלנו מתחדדים זה על זה כמו שני סכינים.

לעולם לא אוותר על כלי הנשק שלי. כי כמו שהוא מגן עליי מפניך, האחר, כך הוא יכול לשים קץ לסבל שלי. כשאני מחזיק אותו בידיי אני חש את כל כובד משקלה של הבחירה הזו. וזו הרגשה טובה.

הבדילות הקיומית. חלק א'

יומן ניו יורק

חלק ראשון: אדוארד הופר

א.

בימות הקיץ והסתיו היה בא בכל סוף שבוע הבחור השחור החייכן עם הרסטות ומשקפי השמש, פורש את התמונות הענקיות שלו ליד שערי האוניברסיטה ומחכה. בדרך כלל לא היה צריך לחכות הרבה. לסטודנטים אין כסף לקנות חפצי אמנות ואין יכולת לסחוב אותם אחר כך לארצות שמהן באו ושבהן מחכים הוריהם לשובם.

אז הם קונים פוסטרים, כדי למלא את הבית במשהו. כדי שתהיה להם הוכחה שהיו בניו-יורק, הנה, עובדה, מרלין מונרו על הקיר. או בוב מארלי. או שעונים נוזלים של דאלי. או קו הרקיע המפורסם של מנהטן, עם או בלי מגדלי התאומים, עם מוניות צהובות אימתניות דוהרות למטה על הכבישים. או פועלים אוכלים ארוחת בוקר על קורת ברזל עצומה, מנדנדים רגליים עשרות מטרים מעל פני הקרקע.

ובשולי הערמות של הרסטפאר, אחרי שדפדפת כמה עשרות תמונות כאלו, מצאת גם כמה אחרות. ציורי נוף עירוני בצבעים קודרים וחמים. שחור וצהוב ואדום. ובפעם הראשונה בחיי שמעתי יצירת אמנות. שמעתי אותה מדברת אליי ויכולתי לבהות בה. והבחור חייך בפה מלא שיניים: "יו וואנט דה הופה, מאן? איטס פייב דולה איץ', ג'אסט פוה יה, מאן".

edward hopper new york office

ועכשיו כשהפוסטר הזה תלוי פה מולי על הקיר אני עדיין יכול לבוא יום יום מן החוץ ולהסתכל בו מספר שניות ורק אחר כך ללכת לעשות את שאר הדברים הלא חשובים שאני עושה, כמו לאכול ולקרוא ולגלוש באינטרנט. אז, ברחוב, הסתכלתי על האותיות הקטנות שמציינות את שם האמן. אדוארד הופר.

ואחרי שקניתי פוסטר אחד, חזרתי כדי לקנות פוסטר שני. הבחור עם הראסטות אמר שנגמרו לו ושאולי יביא בשבוע הבא אחרות. אבל בשבוע הבא לא בא, ואחר כך היה חורף ולא בא יותר. ואני הלכתי למוכרי הפוסטרים בברודווי וחיפשתי אצלם אחד אחד, ובסוף מצאתי שניים נוספים ותליתי גם אותם על הקיר. ועכשיו יש לי קיר אטום שעליו תלויות שלוש תמונות של הופר ודרך הקיר הזה אני רואה את העיר ניו-יורק בבהירות שאין שנייה לה.

והרבה זמן חיפשתי מה אני רוצה בעצם לומר. למה הן תופסות אותי ולא מרפות. למה אני הולך את מוזיאון וויטני כולו, רואה דברים יפים, מהנהן בראשי להסברי המדריכה, מדלג בעיניים על יצירות שלקח לאנשים חיים שלמים ליצור אותן – אבל רק כשאני מגיע לחדר האחד שמוקצה להופר אני נעצר ומרגיש טוב. מרגיש בבית. כי אני מבין.

ופתאום המדריכה אמרה את זה, והרגשתי שזהו, אני לא לבדי יותר בעולם. "היצירות של הופר", אמרה, "מאופיינות בכך שהן מלאות בריקניות". "Full of emptiness", כך אמרה במשפט קצר ושג"רי ופילחה כמו חץ את העיגול האדום. כל כך מדויק.

hopper night windows october art room

כזו היא ניו-יורק. מלאה בריקניות. ולא שאין בה דברים יפים, ולא שאין בה דברים מעניינים, ולא שאין בה אנשים נחמדים, ואפילו אנשים יקרים וטובים. אולם בין תאים יש נוזל בין-תאי, ובין בני זוג יש אנרגיה של קִרבה, ובין אחים יש מבטים וחיוכים וניד ראש בלתי מורגש וגנטיקה של הבנה, ובין אנשי ישראל יש קו מתוח של דאגה שמהולה בכעס, קוצר רוח, זיעה דביקה וערבות הדדית. ובין אנשי ניו-יורק יש רִיק. ואני יכול לתפוס את הזנב של זה במילים. ואדוארד הופר תפס את זה בציור, שזה כישרון גדול לאין שיעור.

ב.

כבר זמן מה אני רוצה לספר איך כמה שבועות לפני שנסענו לארה"ב נכנסתי לסניף דואר בירושלים שישבו בו שלושה פקידים. אחד שישב בדוכן שלו, חתם על חבילות ולא קיבל קהל, אחד שאכל סנדביץ' ובין ביס לביס קרא לאחד הממתינים בתור שהתמזל מזלו, ועוד אחת שאשכרה נהגה כמו פקידה וקיבלה את האנשים. רציתי לספר איך נכנסתי לסניף והתיישבתי וחיכיתי יפה, בתור שהלך והתארך. איך הבחורה שהייתה שלישית או רביעית בתור התעצבנה אחרי עשר דקות של המתנה, ושאלה את הבחור שאכל סנדביץ' למה הוא אוכל במקום לשרת את הלקוחות. והוא אמר לה שזה לא עניינה ושהיא יכולה ללכת לסניף אחר, והיא אמרה לו, במבטא קל, שהיא לא מבינה למה מאז שעשתה עלייה לפני שנה רק שולחים אותה ממקום למקום, ואיזה מין שירות יש פה בארץ בכלל. והוא אמר לה, במהלך צפוי למדי, שאם לא טוב לה היא יכולה לחזור בחזרה לאיפה שבאה ממנו.

ולאורך כל השיחה ביניהם נחלק קהל הממתינים לשניים, חלק אחד מצדד בבחורה וחלק אחר בפקיד, וכולם מביעים את דעתם. אלה צועקים מה זה החוצפה הזו, איך את מדברת, ואלה עונים סליחה, היא צודקת! בגלל זה אנחנו נראים ככה! איזו תודעת שירות זו. והכל בצעקות, כאילו הם לא נמצאים באותם עשרה מטרים רבועים. ואני ישבתי וצחקתי, כי הכל היה מצחיק וצפוי ומפתיע עם כל משפט.

אבל במקום לספר על זה אני מעדיף לספר על ניו-יורק.

ג.

לא נכון מה שאומרים על הניו-יורקרים, שאם תיפול ברחוב לא יגישו לך עזרה. שהם לא מתעניינים, שהם אדישים עד מוות. שלך.

שוב ושוב הפריכו אנשים נחמדים ברחוב את חששותיי. שוב ושוב הגישו עזרה, טלפנו למשטרה, הודו בחום, התערבו לטובת, לא נשארו אדישים למראה –

ועדיין מהדהדת אצלי השאלה מה יקרה בשנייה לפני שתיפול. אם יש מי שיחזיק חזק במרפקך ויאמר בגערה: ראיתי שכמעט נפלת. היזהר.

אחד הדברים שהפתיעו אותי אחרי שחצינו את הים והגענו לפה היה הנימוס, שנראה מוגזם ברמות היסטריות לבחור ממוצע כמוני. אם מישהו רק חלף על פניי בסופרמרקט באופן שנראה לו קרוב מדי – וכשאני אומר קרוב מדי, אני מתכוון במרחק של פחות מארבעים סנטימטר, אך חס וחלילה לא קרוב יותר מעשרה – מיד פלט התנצלות. אם העגלה שלי חסמה את המעבר, האדם שהעגלה עמדה בדרכו פשוט עמד וחיכה. הוא לא פנה אליי, לא כחכח בגרונו, ודאי שלא צעק עליי, ולא עלה על דעתו לגעת בעגלה 'שלי' ולהזיז אותה ממקומה. הוא פשוט עמד וחיכה שאשים לב.

early-sunday-morning

תאמרו: מקרה. יש פסיכוטיים בעולם. אלא שהמחזה הזה חזר על עצמו יותר מדי פעמים מכדי שאייחס את התופעה ליד הגורל. פעם עמדתי בסופר והעגלה שלי הייתה בזווית כזו, שלו היה מנסה לעבור מישהו, יכול היה לשפשף את הידית שלה. באה בחורה. הזיזה אותה והמשיכה בדרכה. הסתכלתי עליה ושאלתי בעברית: "סליחה, את יודעת איפה הקפה השחור?". "מיד מאחורי השורה הזו", ענתה בעברית צחה וללא היסוס, "ליד הסוכר". לא היה לי ספק.

כשהיינו ילדים ולמדנו בישיבה לצעירים, לחגי ולי היה תחביב. ללכת במסדרונות הרחבים של הישיבה הגבוהה הסמוכה, "מרכז הרב", ולהיתקל, כאילו במקרה, בכתפם של בני הישיבה שעברו לתומם מולנו. הספורט היה חביב עלינו, בעיקר בשל ההתנצלויות הרפות והמפוחדות שבני הישיבה הנידפים היו ממלמלים כלפינו, האשמים בהיתקלות.

אולם עם הזמן הבנתי שבין ההתנצלויות שחוחות הכתפיים של המרכזניקים לבין בקשות הסליחה האמריקאיות אין הרבה במשותף. אברכי המשי התנצלו משום שפחדו לפגוע בזבוב. הניו-יורקרים אמנם אומרים "סליחה" ו"סלח לי", וזהו הפירוש המילולי של דבריהם, אולם בעצם אינם מפחדים לפגוע בך, אלא מסמנים עבורך את הגבולות.

אמירת 'סליחה' ברחוב, אין לה דבר עם נוחותך או רגשותיך. זהו מסמן כי חרגנו מן התחום שלנו וחצינו את המרחב האישי זה של זה. כאשר ניו-יורקרים אומרים סליחה זה לזה, הם רק מוודאים שכל הנוכחים באירוע יודעים מה המרחב המותר. שנגיעה ללא רשות היא חציית קו, גם אם נעשתה שלא בכוונה. שהעגלה שלי, נכון לעכשיו, היא הרכוש שלי, שאסור לפגוע בו. המרחב האישי הקדוש מתרחב גם לחפציי, לזמני, לשלוות נפשי. אל תטריחני, אל תפריעני, אל תעמוד בדרכי ומעל לכל, היזהר מאוד מאוד שלא תיגע בי.

edward hopper roominnewyork

אינני יכול להעיד על תושבי ארצות הברית. לנסות להשליך על תושבי יוטה, למשל, מזווית ראייה ניו-יורקרית, יהיה כמו לבחון את האופי הישראלי של תושבי טבעון תוך ישיבה בבר גייז תלאביבי. אולם נדמה שעל ניו-יורק אוכל להעיד.

נכון לעכשיו, עדותי היא שהדבר המקודש ביותר לאדם בעיר הגדולה הוא הבדידות שלו. היותו בדיד בקופסת בדידים ענקית, שכל פרט בה מונח בעריסת אוויר משלו.

החיות הגדולות כבר לא

יומן ניו יורק

באחד הימים הראשונים שלנו בניו יורק הלכנו לבקר במוזיאון ההיסטוריה של הטבע. יש שם ארבע קומות, חלקן עוסקות במינרלים, בחיות, ביונקים תת-ימיים, בפרפרים, בחקר החלל. אבל ללא ספק, החלק המעניין ביותר – שעבורי היה היחיד שמעניין – הוא הקומה המוקדשת לדינוזאורים.

איזה גודל! נראיתי מגוחך בעיני עצמי. שרית לא הפסיקה לצחוק, אבל הרגשתי שוב כמו ילד. הם היו ענקיים. ובמרחק נגיעה. ומופשטים מכל החוץ שלהם, העור והבשר והפרווה והשיניים והבל הפה – רק עצמות. הגודל כל כך קובע. אי אפשר שלא לעמוד לידם במין יראת הוד שקטה.

IMG106

ואחר כך ההבנה: הם אינם. אלה רק שאריות שלהם, הד עמום, זיכרון רחוק ומהמם שמתאפשר לנו בזכות הטכנולוגיה והכספים הרבים שאנו משקיעים בחיפוש אחריהם בקרקעיות הים ובמקומות נידחים שהיו ימים בעבר, וכעת שנים שהם יבשים.

ומהי ההיסטוריה, ומה אנחנו בתוך ההיסטוריה, על חמשת אלפים שנותינו, עד כמה שאנחנו מעזים לספור. הנה באו המדענים והעזו לספור יותר. הם טוענים שהדינוזאורים חיו פה בתקופה שבין לפני 230 מיליון שנה עד לפני 65 מיליון שנה. כלומר, התקיימו על פני הכדור הזה מאה ששים וחמישה מיליון שנה.

או, הנה באים להם הדתיים עם התירוצים שלהם. אני מכיר את כולם: בורא עולמות ומחריבם, ימי בראשית הארוכים ואפילו טענתו המעניינת של הרבי מלובאוויטש, שהקב"ה ברא כך, עם עצמות של דינוזאורים, את עולמו, כדי לנסות אותנו. תירגעו, דתיים, אף אחד לא בא נגדכם. אפשר להיות דתי ודינוזאור, ויש לי כמה הוכחות שחיות איתנו היום. סבבה?

IMG123

אבל זה לא עניין של השקפה דתית, אלא הרבה יותר עניין של השקפה קיומית. הייתי קורא לזה 'מורשת הדינוזאורים'. יותר נכון, מורשת היכחדותם. מאה ששים וחמישה מיליוני שנים חיו פה חיות עצומות. חלקם היו צמחונים, חלקם אוכלי בשר. חלקם מעופפים וחלקם ימיים. חלקם בעלי קרניים וחלקם בעלי זנב. חלקם חכמים וחלקם טיפשים. וכולם מתו. כמו שאומר נתן יונתן: "כולנו נאסף כל המקנה, גם הטובים גם הרעים, החכמים והפתאים, כולנו נאסף כל המקנה".

אני יודע, זה טיפשי להתאבל על קבוצת בעלי חיים שרחוקים מאיתנו שנות אור. למעלה מזה: המוות נוכח בחיינו כל רגע, הוא עדכני וזמין ומותיר את חותמו עלינו במקרי מוות קרובים או רחוקים הרבה יותר מאשר הוא עושה בנוגע למותן של חיות הענק.  אבל אני לא מתאבל. אני חושב. וקצת עצוב.

הרי א-לוהים היה שם גם אז, נכון? הרי הוא נצחי ואין לו גיל. מה הוא חשב על הדינוזאורים? האם הוא חיבב אותם? האם הוא נהג לשחק בהם? האם זה היה מגרש החול שלו, בו הוא בחן את תנאי הטמפרטורה והאקלים ושיער בנפשו מה נחוץ כדי ליצור משהו מוצלח יותר? אולי היה בודד וניסה לתקשר עם הדינוזאורים ללא הצלחה? האם אז תוכנן האדם: ידיים, רגליים, שיער, כליות?

IMG107

האם הייתה תורת הדינוזאורים? האם ירד מראש הר גבוה ארגנטינוזאור ענקי, מגלגל כדור אבן שעליו דברות א-לוהים, ואילו הטירנוזאורוס רקס והצרטוזאור נסיקורניס סרבו להקשיב ולקבל את דבריו? האם הסטרוטיומימוס קיים מצוות התלויות הארץ? האם א-לוהים כעס שלא מקשיבים ואז השמיד אותם? האם אז החל סוף העולם?

האם הדינוזאורים התפללו? האמינו בכוח שמימי? היו אתאיסטים? לא חשבו על זה יותר מדי אבל כששמעו דבר תורה בניגון המוכר באוטובוס, לבם התעורר ונמלא לפתע געגוע שלא ידעו לפרש?

ואיזה קול השמיעו כשבאה לפתע ההכחדה, כשהחום היה כבד מדי, כשפגע המטאור, כשנגמר האוכל, כשאבק כיסה את עין השמש? האם הפיקו צליל, מעבר לגרגור הרגיל של המוות ברעב שבא מפי כל בעלי החיים הנושמים את נשימתם האחרונה, גם אם הם בני אנוש? אולי אמרו מילה, מילה אחת אחרונה? זה, הרי, סיפור שונה לגמרי אם אמרו 'אמא' או אמרו 'א-לוהים', או 'למה?'. אני מנחש שאם אמרו מילה, היתה זו המילה 'אַל', כשידם מסוככת על מצחם.

IMG108

אלה המחשבות שיש לי כשאני רואה דינוזאורים. הם יפים וגדולים כל כך. וכבר אינם. ומה אנחנו, חמשת-אלפי שנים עלובים.

לראות דינוזאורים. איזה מין שגב שממלא את הלב.

כוכבים נורדיים

יומן ניו יורק

יש רטט שממלא את הלב כשהמוזיקה נשמעת. שלמה ארצי, בשוּרה אהובה, קרא לכך "אותן צמרמורות עונג ידועות". ואולי אין זה מקרה שהוא אמר זאת על רביעייה קאמרית.

אתמול היינו, שרית ואני, בקונצרט מוזיקה קלאסית. הנגנים היו מקצוענים לעילא, שהרי זו ניו יורק, האקוסטיקה הייתה מושלמת, שהרי זו כנסייה, והתזמון היה מדויק, שהרי זו אמריקה.

הקונצרט עשה לי חשק לאמירות מכלילות, כמו: "במוזיקה, זה הכל עניין של תזמון", שהרי, חייבים להודות, יש משהו יוצא מן הכלל בארבעה כלי מיתר שפורטים איש את תווֹ בדיוק כזה, שהצירוף שלהם הוא לא פחות ממושלם. ההוא נותן צביטה בצ'לו, ההיא מושכת את הקשת על הויולה, והשניים האחרים, הכינורות הראשונים, מובילים את הקול הראשון והשני בתיאום מופלא. הלב רוטט. אני יודע שאמרתי כבר, אך הוא עדיין רוטט. אני מנסה לשכוח, אך זה חוזר אליי כמו רשימה בראשי של הדברים שצריך לעשות, גם אחרי שנעשו.

פעם ראשונה בקונצרט קלאסי באורך מלא. שעתיים, כולל הפסקה של עשרים דקות. חשש קל: אולי אירדם באמצע? אולי יהיה משעמם? אולי לא אתאפק ואשתעל? שמעתי שזו עבירה חמורה מאוד בספר הכללים של המוזיקה הקלאסית.

מיכל ואיציק קיבלו ארבעה כרטיסים מזוג חביב ש'אימץ' אותם. הזוג – שכרגע נמצאים מחוץ לעיר ואנחנו נהנים ממושביהם – תורמים מתוך אהבת המוזיקה לקבוצה המוזיקלית 'סימפוניית יופיטר', שמתארחת בכנסייה הפרסבטריאנית 'אמונת הרועה הטוב' (שסמוכה לביה"ס הנודע לאמנויות הבמה 'ג'וליארד') ומקבלים כרטיסים בשורה הראשונה למופעים שמתקיימים פעמיים-שלוש בחודש.

כמו קולנוע, רק כנסייה

[במאמר מוסגר: מה חובשים לכנסייה? מילא שרית עם מטפחת הראש שלה, אין אישה שחורה שמגיעה לכנסייה בלעדיה, אבל מה עושה יהודי דתי עם הכיפה שלו? הרי ברור לכל שהוא לא האפיפיור, הוא לא בגיל, אז איזו הצדקה יש לו להיכנס לכנסייה עם חפץ מתריס שכזה? שלא לדבר על הדוגמא האישית הרעה שהוא נותן ליהודים אחרים, שעלולים לחשוב שכניסה לכנסייה היא דבר חוקי ולגיטימי. ומי יתקע לידינו שמחר לא יבואו לאותה כנסייה ויעשו בה כמעשיהם, ח"ו?

אז כובע. אבל כובע, להזכירכם, נהוג להסיר בכניסה לכנסייה. לא כל שכן בקונצרט, בו אתה עלול להסתיר ליושבים מאחוריך (קישוטי פירות וכיו"ב). וגם: התרגיל שקוף. איש לא הולך עם כובע אלא אם כן הוא יהודי שמנסה להסתיר את יהדותו, את זה הם יודעים עוד מתקופת האינקוויזיציה.

אז בלי. אבל בכל זאת, לא נעים. הבנאדם הולך עשרים ותשע שנים עם כיפה (אם לא סופרים חצי שנה עם בנדנות וכובעים, שנה וחצי עם קסדה ושלוש שנים שעוד לא היה מחויב) אז דווקא עכשיו, בכנסייה, להוריד?

איציק לא מתבייש בכיפה השחורה הקטנה שלו שמוצמדת בשתי סיכות לאחורי הראש: "להיפך, שידעו להם הגויים האלה". גאווה יהודית, מה יש לומר.

בסוף כובע. האנטישמים יזהו ("שוב היהודים המלוכלכים מסתירים") ולשאר לא יהיה נעים להעיר ("אולי יש לו מחלה נדירה והשיער שלו נושר ואם נשאל זה יעליב אותו?").]

הערב נקרא "כוכבים נורדיים", והוא מוקדש ליוצרים מארצות סקנדינביה. הוא מורכב משלושה חלקים: יצירה לכלי מיתר (קוורטט בסולם F, מאת נילס גאדה הדני), יצירה לכלי נשיפה (קווינטט מאת קרל נילסן, גם הוא דני ותלמידו של גאדה) ויצירה לפסנתר וכלי מיתר (קווינטט לפסנתר בסולם G מאת יאן סיבליוס הפיני).

[הערת אגב: ויקיפדיה טוענת שזו טעות לקרוא לפינים 'נורדים', כיוון שלמרות שארצם שוכנת בסמוך, מוצאם ולשונם שונים לגמרי מאלה של בני ארצות סקנדינביה.]

אין ספק, הכנר משמאל, בנג'מין ביילן, היה פצצת הערב

 יש משהו מרגש בישיבה בשורה הראשונה. מין אחריות שמונחת על כתפיך. לא נעים להירדם. בשיעורים של הרב בלומנשטיין בישיבה – אלה שאיש לא היה נכנס אליהם – השניים שכן נכנסו היו עושים תורות שינה, כי לא נעים ששניהם יירדמו ביחד והרב ייאלץ לדפוק על הספר שלו, כאילו מתוך התלהבות אבל בעצם מתוך הצורך הנואש שמישהו יקשיב.

לא שזה הפריע לכמה מהקשישים החביבים שישבו לידינו. להרגשתי, הם תורמים מספיק כסף כדי שיוכלו להביא גם שמיכה וכרית אם מתחשק להם.

על כל פנים, האחראית על הערב מטעם הכנסייה מודה לכולם שבאו, ומודיעה כי היא שמחה ומתרגשת להגיד שסוף סוף הושלם הסכום לקנייתו של הפסנתר שניצב מאחוריה. "משום כך לא באתי היום עם נרתיק הפסנתר שלי", היא מחייכת, והקהל מגחך בנימוס. עיון מהיר בתוכנייה מעלה שתמורת הפסנתר – שהוא כמובןSteinway  – שולמו לא פחות מ-50,000 דולר. אך אל דאגה, החבר'ה מהכנסייה לא פראיירים, ומדובר גם על עלויות הובלה וכיוון. את הסכום הצנוע תרמו נאמני הכנסייה, כגון אלה היושבים כאן. אני פונה מכאן נרגשות לבתי הכנסת בארץ מולדתי: עזבו אתכם מקידושים – לכו על קונצרטים. יותר עדיף.

הסכום היפה מעורר בי מחשבות על שותפי לעבודת הביוטופ, המוסיקאי המחונן נפתלי שינדלר, שוודאי היה מסמיק מקנאה. אני, ייאמר מיד, הייתי הסיבה היחידה בעטייה קיבל נפתלי את הציון 85 על עבודת הביוטופ שלנו, ציון בלתי נסבל מבחינתו של החרדי-מבית-משכיל שבא ללמוד עם הציוינים כדי להשיג תעודת בגרות מעולה, שתאפשר לו להמשיך בלימודי המוזיקה בהצטיינות יתרה.

מר שינדלר היה מעט חריג בנוף סנדלי השורש והריצות בעירום-חלקי למאפיית אנג'ל באמצע הלילה שאפיינו את שנות הישיבה התיכונית, בהיותו מלחין מוזיקה קלאסית, שלמד חמש שפות באופן עצמאי, שתיים מהן, כלשונו, הואיל ו'האוזן התרגלה לגרמנית ולאיטלקית משמיעה ממושכת של אופרה'. על כל פנים, חשבתי עליו ועל אפו האריסטוקרטי כשהחלה הנגינה על הסטיינווי והתקבלה התחושה שלמרות הכל, החבר'ה מהכנסייה יצאו פראיירים. הקול עמום, כבד, חסום, לא רענן וחד כמו שהייתי מצפה. טוב, מה אתם רוצים, האוזן של הקונים רגילה לעוגב.

עיון חוזר בתוכנייה מראה שהצלבנים (הכינוי שנתתי בראש לנוצרים החמודים עם שיער השיבה שאפפו אותנו, ובהפסקה אף הציעו תה ועוגיות כשרות, שאיציק היה הראשון לקבל כיוון שהוא יודע איפה לעמוד כדי להיות ראשון בתור) הבינו לאיזה ברוך נכנסו: "אחרי מחקר, הרבה חבלי לידה והתגברות על מכשולים שונים, בחרנו לרכוש 'סטיינווי' מפואר תמורת סכום 'לא רע'. 'א. ס אמן פסנתרים', משפץ פסנתרים נחשב, העריך את הפסנתר כבעל איכות נגינה ו'נשמה'". מה יש להוסיף, "פסנתר עם נשמה" הוא המקבילה המוזיקלית ל"בחורה עם שמחת חיים".

מר קרן יער עומד לא כי בא לו, אלא כי הוא מסביר מה עומדים לשמוע, 'בצירוף מספר אנקדוטות מחיי המלחין'

יש גם חדווה מסוימת בישיבה בשורה הראשונה. אפשר לראות כל התרחשות זעירה. איך, למשל, קארל קראמר, נגן קרן היער, מיטיב את משקפיו בעזרת פיית הקרן בכל פעם שהוא מסיים קטע מוזיקלי. או איך הקלרניסט, ואדים לנדו, בולע את הפיה בשלמותה מדי כמה קטעים. נשבע לכם. לבסוניסטית, ג'ינה קופארי, יש 'טיק' בעין שמאל, כנראה מעייפות, וכל כמה תיבות העין שלה קופצת. אני יכול לשמוע את נקישות אצבעותיהם של  הנגנים על מקלדות הכלים.

אגב, את קרן היער סובב הנגן בכל כמה קטעים על אגרופו, במין תעלול שכזה. חשבתי שזה כדי להוציא את הרוק, אבל גיליתי, למרבה המבוכה, שזו הצורה לנגן בה. ב'קרן היער הטבעית', מסבירה לי בסבלנות ויקיפדיה, אין שסתומים, וכאשר רוצים לשנות בה את התווים, מכווצים באופן שונה את השפתיים או משנים את תנוחת היד בתוך פעמון הכלי, כלומר, המשפך הרחב שמסיים אותו. מזכיר לי כמה מתלמידי הישיבה המוזיקלית 'כינור דוד': גם להם היה צריך להכניס אגרוף מדי פעם כדי שינגנו. [שוד ושבר! עכשיו כשאני צופה בסרטון אני מבחין שאיש הקרן לוחץ על לחצנים, משמע שאין מדובר בקרן טבעית, שממילא אין צורך באגרוף כדי לכוון את צליליה – וחזרה קושיא לדוכתא. אולי יהונתן, בן דודי המחונן, יוכל לסייע בתשובה לשאלה – מה לעזאזל הוא עושה?]

עוד תופעה מעניינת: הגברים המנגנים נצמדים לספר התווים. הם לא מרימים ממנו את העיניים, אפילו לשנייה. הנשים המנגנות, לעומת זאת, לא מפסיקות לשלוח מבטים אחת לשנייה, לחייך בקצות השפתיים, להביע זעף, מדי פעם, בעזרת הגבות. כאשר אמורים להתחיל קטע מסובך בתיאום מושלם, הנשים מביטות אל הגברים, שמצידם לא מרימים חזרה את המבט. הם קבועים לפי הספר. ובאמת, הספר לא מאכזב. אבל גם המבט לא.

במוזיקה קלאסית אין מילים. גם לא מנומס להצטרף בזמזום, אפילו בקטעים שאתה מכיר. אז יש זמן למחשבות לשוטט. אני, למשל, חשבתי למה אנחנו כמעט ולא שומעים מוזיקה קלאסית. אז נכון, יש את 88FM, שמשמיעה בעיקר ג'אז (אנחנו שומעים ג'אז בבית. מודה. סבא נפתלי: "מה זה הרעש הזה?". אני: "זה מוזיקת ג'אז". סבא מביא באבחנה: "זה מה ששומעים אצל שחורים, בעיקר"), וגם את קול המוזיקה, שמשמיעה פסקול נהדר לבתי אבות, אבל הי, ביומיום, בעבודה, בבית הספר, במעליות – לא קיים. לא בחינוך ולא בתרבות, שהם בעיניי שני הכלים העיקריים להגיע לאנשים.

אולי כי היצירה של המוזיקה הזו מחייבת דיוק. וטכניקה. ועבודה קשה וסיזיפית על אותם קטעים שוב ושוב. אין בה שום מימד של אלתור. אי אפשר לבוא ברגע האחרון: "יאללה, תן ת'תווים נביא להם בראש". אין מקום לטעויות. שגיאות נשמעות כצרימה. מצד המאזינים המוזיקה דורשת הקשבה. התרכזות. לימוד של סגנונות. פיתוח אוזן רגישה. סבלנות לתהליכים. יכולת להיות בדממה. לנוח. להרפות.

אוקיי, הבנתי למה לא שומעים את זה בישראל.

המבט, המבט

אבל כשמצליחים לעשות את כל הדברים האלה, כשמצליחים להרפות, כשמצליחים להקשיב, כשלרגע הדממה נוצרת, המתח נוצר ואז נכבה לרוגע ואז בפתע פתאום המיתרים נוגעים בנפש – זהו רגע אמיתי של חסד.

פרוייקט מנהטן

יומן ניו יורק

והפעם: רשומת אורח פרי עטו של שכננו האהוב, יוני נאמן.

יוני גילה שהבניין בו אנו גרים היה בעבר בית מלון. בלובי שלו התרחשה לפני שבעים שנה פגישה היסטורית בין שני פיזיקאים שנמלטו מאירופה הבוערת, פגישה שייתכן שהייתה גורלית להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה כפי שאנו מכירים אותה. המזכה על הגילוי, התרגום, המחקר וההסברים הפשוטים לפיזיקה מסובכת – מגיע ליוני. לרשומה מצורפות תמונות של פנים הבניין וחזיתו, צבועות בצבעי 'ספיה' לצרכי אווירה.

*

ליאו סילארד היה פיזיקאי יהודי ממוצא הונגרי שנולד בסוף המאה ה-19. הוא למד פיזיקה בברלין תחת חסותם של הפיזיקאים המובילים בעולם, ביניהם אלברט אינשטיין. בחורף 1933 כשהיטלר עלה לשלטון, חי סילארד בברלין והיה עסוק בחקר מבנה האטום. רק שנה קודם לכן התגלה חלקיק הנויטרון – חלקיק חסר מטען חשמלי המסוגל לחדור לגרעין האטום.

חזית בית מלון 'כתר המלך'. תמונה על גלויה משנות ה-40 של המאה ה-20

סילארד ראה ביכולת זו של הנויטרון אפשרות לשחרר את האנרגיה האגורה באטום, והחל לחקור את מסתוריו. מחוץ למעבדת הפיזיקה החלו הנאצים לצבור כוח בגרמניה. למדען לא היו שום אשליות לגבי הנאציזם. הוא ראה בתנועה אסון מתהווה לגרמניה ולכל אירופה. סילארד ברח ללונדון.

אחר צהריים אחד, בעת שחצה את הרחוב בלונדון, האור ברמזור השתנה לירוק. במוחו של סילארד עלה רעיון: אם נוכל למצוא יסוד שניתן לפירוק ע"י נויטרונים ויפלוט שני נויטרונים בעת קליטת נויטרון בודד – אם נוכל לאסוף מסה גדולה מספיק של יסוד, יוכל לאפשר תהליך של תגובת שרשרת גרעינית. נויטרון אחד ישחרר שניים, השניים ישחררו ארבעה שישחררו שמונה, התהליך יתעצם אקספוננציאלית ובתוך מיליונית השנייה  מיליארדי אטומים יבקעו.

חזית בניין 420 מערב ברחוב 116, שלהי 2012

סילארד לא ידע כיצד ניתן למצוא יסוד כזה, אך מאותו הרגע הרעיון לא עזב אותו, אף שהיה היחיד שהאמין ברעיון של תגובת השרשרת. אפילו מורו וחברו אינשטיין התייחס לרעיון בביטול: "יהיה זה כמו לירות בציפורים בחשכה, במדינה בה חיות רק מספר ציפורים בודדות", אמר. בסביבתו הקרובה לא הייתה שום תמיכה לחקר רעיון תגובת השרשרת. כתוצאה מכך ב-1939 החליט סילארד להגר לארה"ב.

הוא הגיע לאוניברסיטת קולומביה, שם יכול היה להמשיך בחקר גרעין האטום, ובמקביל הזהיר את כל מי שהיה מוכן להקשיב לגבי האיום הנאצי המתעצם באירופה. רעיון תגובת השרשרת המשיך לקדוח במוחו, אך לא היו לו כל משאבים או תמיכה כלכלית לפתחו.

חזיתו המהודרת של הבניין, שעל מזוזותיו שני אריות ומעל המשקוף ראש אשה

אנריקו פרמי, פיזיקאי איטלקי יליד 1901, חקר באופן שיטתי את חלקיק הנויטרון. במסגרת עבודתו באוניברסיטת רומא ביצע ניסויים בהם הצליח לבקע את אטום האורניום, ובשנת 1938 זכה על כך בפרס נובל בתחום הפיזיקה.

פרמי, שאשתו לאורה הייתה יהודיה, ניצל את הנסיעה מאיטליה לשבדיה לקבלת פרס נובל, כדי להבריח את משפחתו לניו יורק, ארה"ב, שם קיבל משרה כפרופסור לפיזיקה באוניברסיטת קולומביה. התזמון היה קריטי: שבועיים לאחר מכן אביה היהודי של לאורה, שהיה אדמירל בחיל הים האיטלקי, נעלם לתוך מחנה ריכוז ומאז לא נשמע ממנו לעולם.

בעת הגעתם לניו יורק בשנת 1939, שהו בני משפחת פרמי במלון 'כתר המלך' ("King's Crown Hotel"), ברחוב 116 מערב, סמוך מאוד לקמפוס אוניברסיטת קולומביה. באותו מלון עצמו שהה ליאו סילארד. שני הפיזיקאים ידעו זה על קיומו של האחר: הם החליפו רעיונות עוד בשנת 1936, בהתכתבויות שקיימו בנוגע לחלקיקי הנויטרון. כשבאופן בלתי נמנע נתקלו זה בזה בלובי המלון, היו להם נושאים רבים לשיחה.

לובי המלון. התקרה הגבוהה, חיפוי העץ והמרפסת הסובבת את הלובי עומדים על תלם

פרמי היה סלבריטאי בעולם הפיזיקה. לעומתו סילארד נחשב לעוף מוזר. הוא שמר את המחקר החלוצי שלו לעצמו מתוך פחד שהנאצים יצליחו לשים עליו יד וישתמשו ברעיון לפיתוח פצצה גרעינית. בשל החשאיות המוזרה, רוב הפיזיקאים באוניברסיטה התייחסו לסילארד בעיקר כמטרד שהופיע במעבדות ובמשרדי הפקולטה ללא הזמנה. כעת, כשפרמי לצידו, יכול היה סילארד להמשיך במחקרו ללא הפרעה.

בהמשך השנה הגיעה אל השניים פיסת הפאזל שהייתה חסרה להשלמת המחקר. ניסוי שנערך בגרמניה הוכיח שיסוד האורניום, אותו הצליח פרמי לבקע בעבר, יכול לאפשר תהליך של תגובת שרשרת. במעבדות האוניברסיטה ביצעו השניים ניסוי פשוט שאישר את הממצאים. סילארד לחץ על המתג וראה כיצד הנויטרונים באורניום משתכפלים – אותה תגובת השרשרת שהגה הוא עצמו שש שנים קודם לכן, בעת חציית הכביש בלונדון. למרות הצלחת הניסוי והאישור המדעי שניתן להשערתו, סיפר המדען שבאותו ערב כיבה את המתג וחזר לבית המלון בלב כבד. "לא היו לי ספקות שהעולם צועד לכיוון עצב רב", העיד.

המעלית וגרם המדרגות המעוקל

סילארד הבין שמשמעות הדבר היא שיש לפעול מהר. אסור שבידי הנאצים תהיה פצצה גרעינית לפני שארה"ב מחזיקה בפצצה כזו. פרמי וסילארד החליטו שעליהם לכתוב מכתב סודי לנשיא ארה"ב , פרנקלין ד' רוזוולט. אך כיצד? איך ניתן להבטיח שייקח אותם ברצינות? לסילארד היה רעיון: הם ישתמשו בשמו של מורו ורבו, אלברט אינשטיין. למכתב ממדען בכיר כאינשטיין לא ניתן יהיה להתייחס בביטול. הוא כתב את המכתב בו הזהיר את רוזוולט מהמחקר הגרעיני של הגרמנים, וביחד עם פרמי החתים את אינשטיין על הדברים.

בעת קבלת המכתב ב-1939 הורה רוזוולט לטפל מיידית בנושא. 6,000 דולר הוקצו כסכום ראשוני למחקר. זו הייתה תחילתו של 'פרוייקט מנהטן', שבסיכום סופי עלותו הייתה כ-2 מיליארד דולר (סכום שווה ערך לכ-25 מיליארד בימינו). בתחילת הפרוייקט – שנקרא על שם המקום בו יצא לפועל – העסיק המחקר כ-700 איש מאוניברסיטת קולומביה. בשלב מסוים גויסה נבחרת הפוטבול של האוניברסיטה להעברת טונות של אורניום (לפחות פעם היו שימושיים למשהו, במשחקים עצמם אנו יכולים להעיד שהם בעיקר מפסידים).

'פרוייקט מנהטן', שהחל מאותו מכתב, ראשיתו באוניברסיטת קולומביה אך המשכו במקומות שונים ברחבי ארה"ב. פרמי וסילארד המשיכו במחקרם ונשלחו לאוניברסיטת שיקגו, שם תכננו את כור ההיתוך הגרעיני הראשון בעולם, שבנייתו הושלמה ב-1942 במגרש סקווש נטוש באוניברסיטת שיקגו.

אולי מכאן נשלח המכתב הגורלי? תיבת הדואר היוצא, שפועלת עדיין בשיטת 'זרוק ושכח' - בכל קומה ישנו פתח מיוחד דרכו ניתן להשליך את הדואר בארובה כלפי מטה

שלוש שנים מאוחר יותר, ביולי 1945, בוצע הניסוי הגרעיני הראשון במדבר בניו מקסיקו. חודש לאחר מכן הוטלו פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, מהלך שהוביל בתוך ימים ספורים לכניעתה של יפן ולסופה של מלחמת העולם השנייה.

יכול להיות שדרכיהם של סילארד ופרמי היו מצטלבות כך או כך, אך מנגד ייתכן שאם לא היו נפגשים במקרה בלובי מלון 'כתר המלך' במורנינגסייד הייטס ב-1939 – כל מהלך ההיסטוריה היה שונה.

בסטטן איילנד קרוב לשמיים

יומן ניו יורק

האמת היא שאמרתי: ניסע לסטטן איילנד ונראה מה יקרה.

בתור עיתונאי המצב שלך די רע. אתה לא מכיר אף אחד. אתה לא דובר את השפה. אין לך מישהו מבפנים. אתה לא יודע אם לזרוק בדיחה על הממשלה זה מה שיעשה את העבודה או להיפך, יגלגל אותך מכל המדרגות. האמת, אתה בכלל לא בטוח אם מספרים בדיחה בפאסט-סימפל או בפרסנט-פרוגרסיב. אתה מגלגל בראש את הדיאלוג הבא: "דיויד סנט מי" "הו סנט יו?" "דיויד" "דיויד? האנדרד שקל'ס". לא משהו המצב.

ואתה אמרת לעורך שתביא סיפור, מינימום אלף חמש מאות מילה עם בלעדיות. משהו מקורי, מהשטח. ואם ייטרקו לך את הדלתות בפנים? אם תגיע לאזור תעשייה במקום לקו החוף? אם המוזיאון שבנית עליו יהיה סגור לרגל שיפוצים, מה תעשה? תשב על מדרגות הכנסייה ותבכה? הרי זה ערב חג ההודיה, כולם בבתים אוכלים תרנגולי הודו. חוץ מאלה שאין להם בתים. ואלה שאין להם תרנגולי הודו. אולי ניפגש איפשהו באמצע ונוכל לדבר על זה.

קרוב לקו המים העניינים מתחילים להתחמם. צינורות צהובים יוצאים מהאדמה. גנרטורים תכולים מפוזרים ברחוב כמו עטיפות של ארטיק. באופן אקראי, חינני כמעט. המאבטח משועמם ונעים סבר. לא יודע בדיוק מה עושים פה. לך תשאל שם למטה, הם הפועלים והם היו מתחת לאדמה.

דאון טאון

רפאל הפועל הדרום אמריקאי מגיח. אני תוהה איך אני נראה בעיניו. מין שילוב מוזר של תייר, עיתונאי, מקומי וזר. אנגלית חורקת של מי שמנסה לדבר בלי מבטא ואז יוצא לו משהו שמזכיר את השפה. בצליל לפחות. הוא לא נראה נבוך ועונה בסבלנות. מראה לי בנייד שלו תמונות שצילם מתחת לאדמה. לא, הוא לא יכול להכניס אותי. אבל הוא חומל על בעלי העסקים שהחנויות שלהם הוצפו. "הכל נהרס", הוא מחווה בעזרת הידיים תנועה של מחיקה, כפות ידיו פרושות לשני הצדדים, "לא נשאר כלום". עוצמת הנזק משתקפת בעיניו הנוצצות.

פתאום הוא נבהל. איזה עיתון זה? מאקואישו? זה ישראלי? ואתה כותב את מה שאמרתי? כתבת שאמרתי שהכול יהיה בסדר? אני  רק פועל. לא, לא מנהל. פועל. עושה דברים. החֶברה שלי? אפשר לרשום את השם של החברה האחראית: סֶרְב-פְּרוֹ שיקום אסונות. לא, לא, אין צורך לצלם אותי. רק רפאל וזהו. מאיפה אמרת שאתה מגיע, אני שואל, מקולורדו או מפלורידה? הוא מביט לשנייה, מהוסס. פלורידה גדולה, הוא פולט לבסוף. תרשום פלורידה.

חמש דקות הליכה משם – המעבורת. המזח של סטטן איילנד, אליו אני רוצה להגיע, מדכא, כך אני נזכר. תעשייתי, לא מזמין. כמה עצוב זה חוף שאינך מצפה לו ואינו מצפה לך. אקח את הרכבת ונראה לאן תוביל אותי. יש שם מוזיאון קטן, אולי אלך אליו.

האנשים עולים למעבורת. התיירים מסתדרים יפה ליד המעקות בחוץ, מצלמים את פסל החירות ואת המים הנוצצים, בדיוק כמו שעשיתי אני לפני כמה שבועות. עכשיו קר לי ואני יושב בפנים. בשורה הראשונה יושב אדם משופם, שיערו אפור ומוחזק בגומיה על עורפו. הוא מחזיק שלטים. "ישו המשיח בא לעולם להציל את החוטאים". קאלט.

ג'ימי המשיח

ג'ימי מתגלה כמשיח של הכתבה. הוא דברן, מסביר פנים, מתמסר, בהיר, עובר מסך ונוצרי אדוק ברמות קשות. הוא לא שייך לשום כנסייה. הוא מנסה להדליק את האנשים מבפנים. "לא הלכתי רחוק", הוא מחייך, ומתכוון לכך שאת כל 59 שנותיו הוא עשה בסטטן איילנד. אח במקצועו. מתי הוא הולך 'לבשֵר', כלומר, להטיף לשיבה לנצרות? מתי שיש לו זמן. הילדים שלו, שלושה במספר שהקטנה שבהם בת עשרים, לא הולכים בדרכיו. הם מכבדים, כמובן, אבל לא מוצאים בזה עניין. זה מפריע לו? כמו לכל אבא. אבל לא יותר מדי. הם ילדים טובים. על האישה לא שאלתי. לא נראה שהיא בסביבה. בשיחה שלנו יוצא לנו לדבר הרבה על הניין אילבן. הו, הוא בהחלט זוכר את זה. הייתה דממה. אנשים הלכו עם הראש באדמה במשך שבועות. "ולא קלטו שבעצם זו הממשלה שלהם שעשתה להם את זה", זה יוצא ממנו כמעט בעל כורחו, למרות שהוא מנסה לעצור בעצמו, "אבל זה כבר סיפור אחר, לא משנה", נסוג מובס.

אנחנו מתיידדים. הוא מאוד רוצה לעזור לי. אם לומר את האמת, אין לי מושג למה. המכונית שלו נמצאת כמה תחנות רכבת אחרי שיורדים מהמעבורת. הוא ייקח אותי לאן שצריך ויראה לי הכול. הדיבור שלי עובר להילוך גבוה ונעשה צפוף. לראות שהוא נורמטיבי ולא הולך לחתוך ולפזר אותי בפחי זבל. ליתר ביטחון היד בכיס כל הזמן, מחזיקה בחפץ חד.

לג'ימי יש אוטו מתנחלים גדול וצהוב. כולל הסטיקרים. אני מציץ פנימה: נראה בטוח. עוצרים ליד הבית שלו, הוא צריך לעשות טלפון לאחותו, אולי נלך לפגוש אותה, היא גרה ממש סמוך למים והייתה במפונים. כמובן שאין לו סלולרי. המספר שלה רשום לו ליד הטלפון, הוא מיד יחזור.

אני יוצא לצלם את הרחובות השלווים של סטטן איילנד. במרחק ילדים משחקים בכדור. כשאני עומד בפינת הרחוב כדי לצלם הם צועקים: "למה אתה מצלם אותנו? למה אתה מצלם אותנו?". אני מסמן להם עם היד להתקרב. לא בא לי לצעוק. משהו בחלל הבטן אומר לי שזה לא ייגמר טוב. מתפלל שג'ימי יחזור וניסע מפה.

לא עוברות שתי דקות. שני רד-נקס לבנים-ורדרדים ושמנים מתקרבים אליי בצעדים עצבניים. מנופפים בידיים. "צילמת את הילדים שלנו? צילמת את הילדים שלנו?". מדהים כמה אבות יכולים להיות העתק של הילדים שלהם, ובמקרה הזה נדמה שמנת המשכל דומה. הלב שלי קופא. כשהם במרחק שלושה מטר יוצאת לי תנועה של 'עצור בטרם תעבור'. "אל תכעסו", אני אומר, חנוק. כשהם מתקרבים עוד אני מוריד את היד. "אל תכעסו, בואו אני אסביר לכם".

ההבטחות להסברים לא משכנעות אותם. הם עומדים קרוב. קרוב מדי. "למה צילמת את הילדים? למה צילמת את הילדים?", נושף עליי השמן והמכוער מביניהם. הוא גבוה ממני רק בקצת. יש אנשים עם ששון כזה למפגש פיזי – משהו שאני נרתע ממנו בדרך כלל, מסיבות אסתטיות – ולהוציא מהם את חדוות המפגש קצת קשה בעזרת מילים. אני עושה כמיטב יכולתי.

אני עיתונאי מישראל, אני אומר, באתי לצלם פה אחרי הסופה. צילמתי את הרחוב והילדים היו שם. רוצה לראות? "כן, כן, תראה לי, תראה לי", הוא מצווה ומחווה עם היד והאצבע, שאראה לו. אני מדפדף בתמונות האחרונות במצלמה ומרוב התרגשות הולך אחורה לתמונות של שרית. "אופס, זו אשתי, סליחה", אני אומר בקול קצת יותר גבוה ממה שאני רגיל. למה אני אומר לו סליחה? הוא צריך לבקש ממני סליחה על זה שהוא ראה תמונה אישית. עזוב את זה עכשיו. אלה לא תמונות חשובות. "אתה רואה? הנה הם פה, בקטן, לא רואים אותם בכלל. אבל אם אתה רוצה שאמחק, אין לי בעיה". "כן, תמחק, תמחק", אומר השמן, והאוויר שהיה כלוא בו קצת משתחרר.

אמריקה

פתאום החבר שלו, הנמוך עם השיער החום, נהיה קצת יותר סימפטי. "אתה צריך להבין אותנו. מישהו זר מצלם. אנחנו צריכים להגן על הילדים". ודאי, אני אומר, ומוחק את התמונות. איזה תמונות מטופשות. סתם רחוב, לא רואים כלום. מה אני צריך אותן בכלל. "ודאי שאני מבין. זו תרבות שונה, דרך מחשבה שונה", אני זורק אחריהם כשהם מתרחקים בחזרה לברביקיו, שמִן הסתם מחכה להם בחצר האחורית. "איך אומרים אצלכם, חג שמח?", אני עוד משתדל ומתעב את עצמי. "חג הודיה שמח", זורק לי השמן מאחורי הגב ומנופף בידו בביטול, והנמוך מעיף אלי מבט של חצי התנצלות. ג'ימי חוזר. אחותו לא בסביבה. אנחנו נוסעים לקו החוף.

מדהים כמה שהרס יכול להיות יומיומי. פשוט כזה. הרחובות נותנים לך תחושה רגילה. אבל מדי פעם יש בית ממוטט בצד, כמו פרה חולה שנשכבה בבוץ והיא אפילו כבר לא גועה, רק שולחת אליך עיניים עצובות. בתים אחרים עושים את עצמם כאילו הם בסדר, אבל המדבקה האדומה על הדלת מתריעה שהם בסכנת הריסה, וכמובן שאם אתה בוחר להיכנס אליהם הדבר הוא על אחריותך בלבד והממשלה או בעלי הבית לא יהיו אחראים לשום נזק וכו'. שוטרים יושבים בניידות, מסתכלים עליך היטב כשאתה עובר ואם אתה מחייך אליהם הם מחייכים בחזרה.

שגרה שלאחר אסונות: האנשים הטובים באים ומנסים לעזור. האנשים הרעים באים ומנסים לנצל. הניצולים המומים. לממשלה בדיוק חסר תקציב עתק כדי לעשות סדר. בתוך הכאוס הזה אפשר ללכת צמוד לקירות ולהסתכל, כמו בהצגה, כמו במלחמת אזרחים.

את דייב, סוזן וארין אני מוצא מחטטים בערימות בגדים לתרומה. אני נבוך. אני מבין שאין להם שום דבר. אתה עומד מול אדם שאין לו כלום ואין לך מה לתת לו. לא פלא שאין לך מילים. "המצב די רע, הא?", אני אומר. כי זה הדבר היחיד שעולה בדעתי. זו נראית בעיני אמירה אובייקטיבית, סוג של משתתפת בצער. לא מתנשאת. "אתה עיתונאי?" – אומרת סוזן ולא מרחמת – "אז אתה לא עיתונאי טוב. אתה צריך לבוא אלינו לומר: תנו לי את הסיפור הכי טוב שיש לכם!". אני מודה באוזניה שהניסוח שלה מוצלח משלי. "מאיפה אתה, מישראל?", מתלהבת ארין בת החמש עשרה. "היי, מגניב, למדתי על ישראל בשיעורי הדת בבית הספר! מכיר את ירושלים?".

דייב מביע דאגה לשלומנו, שכן שמע שהפלשתינים מפציצים את הערים הישראליות. "אבל אתם מגיבים קוּל, נכון? דיברו על זה בטלוויזיה. אתם לא, כאילו, נכנסים לשם ו-", מחווה בשתי ידיו סימן של תת מקלע מטרטר, "בום-בום-בום, קוצרים אותם. אתם צדים אותם אחד-אחד, פְּשיוּ- פְּשיוּ- פְּשיוּ". אני נאלץ להסכים עם התיאור. ארין נסערת שהיא לא שמעה על המתרחש.

אני מנסה לחלץ מהם את קורותיהם בסופה עצמה. פה הם מתבלבלים. "אני הייתי פה, וכעסתי על אמא שלי שלא באה לקחת אותי", אומרת ארין, "לא הבנתי כמה הסופה הזו מטורפת". כשאני מנסה לשאול באיזה יום זה היה הם ממש מאבדים כיוון. "זה היה רביעי או שלישי?", תוהה דייב בקול, סוזן חושבת שזה היה יותר לכיוון יום שני אבל בסוף ארין משכנעת את כולם שהכל התחיל בראשון.

הם מזכירים לי כל כך את מפוני גוש קטיף. מדהים לראות כמה התמונה ברורה להם, ובכל זאת אין להם שום יכולת לעבד אותה. הם מרוכזים בפרטים הקטנים ובונים מהם את אושרם ועצבונם. מתעלמים ממה שלא נוח. נאחזים במגניב.

ארין, דייב, סוזן 2

הם מספרים על דבר מוזר: ברחובות מסתובבת כמות עצומה של תרנגולי הודו. מאות מהם. מישהו קנה אותם כמה שבועות לפני חג ההודיה, כנראה במטרה למכור לצורך ה'טורקי' המסורתי, אבל בסופה הם השתחררו מהכלובים ועכשיו הם נמצאים ברחובות במאות. אפשר ללטף אותם? ארין: "הם ממש לא נחמדים. הם מרושעים. הם רודפים אחריי בחזרה מבית הספר". כשאני מציע שייתפסו ויבשלו אותם הם נרתעים: "הו לא, הם ממש לא נועדו לזה. לא, לא כדאי".

כשאני שואל את סוזן אם יש לה כעס על הממשלה, כל מחסומים שלה יורדים. היא הופכת מהורהרת ונמלטת למקום הפרטי שלה. "אין בי כעס", היא אומרת. "אין לי זמן לכעוס. אני צריכה לעשות את כל מה שאני עושה בכבוד עצמי. אני רק צריכה ללמוד עוד". דייב: "ברור לי שלממשלה יש קשר לכל זה". ארין: "והשגריר שנהרג ביום השנה של הניין אילבן…" סוזן: "לא צריך להיות גאון בשביל להבין את הקשר, שרלוק". דייב: "אתה מבין, כשזה קרה הנשיא בוש קרא ספר בגן ילדים. הוא לא הפסיק לקרוא כשסיפרו לו על המגדל הראשון. זה נראה לך הגיוני?".

הם מחפשים עכשיו שטר של דולר. "את זה עדיין יש לנו", מעירה סוזן בסרקזם. היא מראה לי את השטר של הדולר, עליו מצוירת פירמידה שהחלק העליון שבה מואר. "הם חושבים שכשיש לך כסף אתה נמצא בראש הפירמידה", היא אומרת בלגלוג. "תעשה לו את הטריק עם מגדלי התאומים!", נזכרת פתאום ארין ומפצירה בדייב, שמצדו נענה בשמחה. הוא מקפל את השטר ומראה לי איך מציור תמים נעשית תמונת אילוסטרציה של מגדלים עשנים.

"אבל דייב הוא בכלל אחד האנשים הכי צדיקים שאני מכירה", הלהט והאמונה חוזרים לעיניה של סוזן. אני מספר לה על האמונה היהודית כי בכל דור יש שלושים וששה צדיקים שמגנים על אנשי הדור ההוא. "אם ככה", היא אומרת, "אני בטוחה שהוא אחד מהם. יש את הילד ההוא מהמקלט – " "כחול העיניים אנחנו קוראים לו" – מתפרצת ארין – "שהפסיק לדבר עם אמא שלו והתחיל לבלות עם כל מיני חבר'ה מפוקפקים". דייב מתערב בצניעות: "היה צריך להרחיק אותו מההשפעה הרעה, זה הכל". "אז דייב התחיל לצאת איתו, אתה מבין, לקחת אותו לכל מיני מקומות. הוא התחבר איתו והתחיל להשפיע עליו לטובה. עכשיו, לכבוד חג ההודיה, דייב חיבר בינו לבין אמא שלו והם חזרו לדבר. הם עובדים על הקשר ביניהם עכשיו". דייב: "כשיצאתי איתו הבנתי שהוא לא מהסוג הזה של הילדים הרעים. הוא פשוט התחבר עם האנשים הלא נכונים. פשוט ראיתי את זה בתוכו. אבל הוא יהיה בסדר. הוא ייצא מזה".

קרוקודייל סנדי

 יומן ניו יורק

שקט. שקט מוחלט. שקט כמו של יום כיפור, ומהמם אותך כמו יום כיפור במחלף לה-גווארדיה. ניו יורק שקטה כאילו היא עטרת ביום חורף לפנות ערב. השינוי הוא מדהים: ביום רגיל, גם בשישי או בשבת, דבר לא שובת כך. תמיד יש רכבות תחתיות, תמיד אוטובוס או מכונית שליחויות, תמיד אנשים צועקים וצוחקים ברחוב, תמיד מכוניות במרחק. ועכשיו שקט. אם לא החלונות סגורים יכולתי לומר שאפשר לשמוע נפילת עלה ברחוב. אלא שהחלונות סגורים והרוח שורקת בהם.

*

מבחינתי הכל התחיל בסעודת ערב שבת. נו, איך אתם מתכוננים לסופה, שאל יעקב. איזו סופה, שאלנו, והוא אמר שגם הוא התפלא, אבל הוא ראה בוואינט שעומד להגיע לפה הוריקן. ומה עושים, שאלנו. זהו, לא ממש ברור. בינתיים לקנות מצרכי מזון. מוזר. הוריקן. איזו מילה מספרי דבורה עומר.

*

ביום ראשון יש כבר היסטריה שקטה. היסטריה אמריקאית, מנומסת. אהיה האחרון שישיג את הלחם, אבל אעשה זאת בשלווה ובנחישות, אומר הניו יורקר לעצמו. בבוקר אנחנו יוצאים מוקדם וקונים לחמניות וסוללות וסלוטייפ נייר רחב בשביל החלונות, שלא יתנפצו. אחר כך נוסעים צפונה, בהמלצת יואב, להספיק לראות שלכת לפני שהסופה מפילה את כל העלים. הפארק הקטן בקצה הצפוני של מנהטן, פורט טריון, אינו ריק מאנשים, אך מורגשת בו המתיחות השקטה. במוזיאון הקטן ששוכן בו אומרים לנו בכניסה כי ייתכן שייסגרו מוקדם היום, בגלל ההוריקן. ועדיין, עובדי המוזיאון שמשגיחים בכל חדר מנומסים, מחייכים, ואחד מהם, קשיש שמסביר כל דבר פעמיים, ממליץ לנו בחום לראות את האוצר שבקומה התחתונה. אבל בזריזות, כי סוגרים מוקדם היום, כי ההוריקן.

*

כל הזמן ספקות: אולי אנחנו מגזימים בהכנות? אולי אנחנו מקלים ראש? האם צריך להכין כלי אטום לעשיית צרכים במקרה שהביוב יקרוס? האם שמונה ליטר מים זה מספיק? האם להוריד את הזבל במעלית או ברגל? ואם ייכבה האור? האם להכין אוכל מבושל, למקרה שאספקת החשמל תיפול? אם נצטרך להתפנות, לאן נלך? ומה ניקח איתנו?

החלטנו ללכת על תרחיש סביר: לחשוש מנפילת חשמל, לא לחשוש מפינוי, לחשוש מהפסקת מים, לא לחשוש מהפסקת ביוב.

*

החשמל לא נפל. גם לא הביוב והמים או שום דבר אחר. שיא הסערה אמור היה להיות ביום ראשון, אך היא התעכבה והתחזקה, והשיא נדחה ליום שני, בין 19:00 ל-00:00. ממש כמו טכנאי של הוט. בערך בשעה הזו התקבלו עדכונים על כך שעגורן במידטאון נשבר בשל הרוח, ונשקפת סכנה לכמה בלוקים ברח' 57. יואב התפנה מהדירה בדרישת מכבי האש והלך לגור אצל יעקב ואירית, בינתיים. אנחנו אמרנו שאם כבר יהיה חושך עדיף להיות ביחד, ועלינו לשכנים, חן ויוני, לראות סרט. 'הארטיסט' היה מעולה. אחר כך ראינו שהעולם לא מתמוטט, אז הוספנו את '2012' בשביל האווירה. הסרט כל כך מגוחך, שאכן נהייתה אווירה טובה. סוף העולם בסבבה.

*

נקודת המבט שלי צרה מאוד. אני לא יושב בלשכת ראש העיר או הנשיא ולא מקבל מהם עדכונים. הקשר היחיד לעולם הוא מה שאני רואה דרך החלון, חבריי בפייסבוק, הערוץ הישיר שמסקר את הסופה ביוטיוב (ערוץ מזג האוויר. כן, יש דבר כזה) והחדשות בכל האתרים שאני רואה דרך גוגל. מכל אלה עולה תמונת מצב כזו: הרשויות נערכו היטב. האזורים שבסכנה פונו מיושביהם. לתושבים ניתנה אזהרה כ-48 שעות לפני פרוץ הסופה, כך שיכולים היו להצטייד, להתרחק מאזורים מסוכנים ולהתעדכן בהוראות. המקומות המועדים, כגון תחבורה ציבורית ופארקים – נעצרו ופונו מאדם.

לכן, מספר ההרוגים (נכון לעכשיו, 39 בכל החוף המזרחי) נמוך יחסית. מי שנשאר בבית ונשמע להוראות היה חשוף לסכנה פחות ממי שחוצה את הכביש שלא במעבר חציה ביום רגיל בניו יורק, ואת זה עושים כמעט כולם. אמנם, מיליונים נשארו ללא חשמל, אולם מדובר, בסופו של דבר, בחוסר נעימות ולא בסכנת חיים. צריך גם לזכור שמיליונים, בסדר הגודל של ארה"ב, הם בקושי אחוז אחד מהאוכלוסייה. שוב הוכח שלקיחת מינימום סיכונים, הכנה ראויה והשקעת משאבים לפני התרחשות האסון, הם הגורמים המכריעים בצמצום נזקים. הלוואי שהיינו יודעים משהו מזה בישראל.

צילום התמונה: שכננו האמיץ, יוני נאמן

*

עוד דבר מוזר: הסיקור התקשורתי. על אף שהיו פה הרבה הזדמנויות ל'כתבות צבע', לא ראיתי שעוסקים בכך בתקשורת. לא ראיתי ראיון עם אחד האנשים שחזית ביתם קרסה (בעוד הם בתוכו. כנראה שהם נוצרים אדוקים או שהבית שלהם היה בעבר בית כנסת, כי לא היו נפגעים). גם לא היה שידור חי מהמקלטים אליהם הגיעו אלפי בני אדם שפונו מביתם ולא נמצא להם סידור אחר. הדיווחים התמקדו בעובדות הקשות. כשנפלה חזית של בית – הראו את חזית הבית. כשחדרו מים לסאבווי – הראו תמונות ממצלמות האבטחה. כשמנוף עמד ליפול – העמידו מצלמה שתיעדה את המנוף בכל רגע. התחושה היתה שהכתבים לא נותנים לבני אדם 'לזהם' להם את זמן השידור. לא עניין אותם למצוא אנשים שיקראו להקמת ועדת חקירה שתבדוק אם הממשלה נערכה כראוי, אם יסודות הבניין עמדו בתקנים, אם העירייה ביצעה את ניקוי התעלות הנדרש. אני תוהה: האם זוהי נאיביות ואמון כי כל אחד אכן עושה את המוטל עליו, או שמא זו הנחת העבודה, שכל אחד עושה את המוטל עליו, או שזו פשוט לא המנטליות, להאשים, או שהאנשים שקיפחו את חייהם לא חשובים בתור פרטים בתוך המכלול, המוצלח יחסית, של עמידה בתנאים הקשים שהציב מזג האוויר?

באופן כללי אני יכול לומר בוודאות שהצורה שהתקשורת בארץ סיקרה את הסופה היתה קיצונית הרבה יותר מאשר כלי התקשורת המקומיים. בכלי התקשורת הלאומיים יש מגמה של איפוק. לא תמצאו מחר כותרת בסגנון "הסערה והמחדל".

נכון, היתה תחושה של התרגשות, של מתח. אפילו חגיגיות. אבל האמריקאים מתרגשים מדברים אחרים לגמרי מאיתנו. השבתת הפעילות בבורסה, למשל. בישראל הבורסה היא כלי חשוב. פה היא סמל ליציבות ולעוצמה כלכלית. השבתת הסאבווי. בישראל התחבורה הציבורית שובתת כל שבת. פה היא לעולם לא עוצרת. פתאום, כשהיא אינה, התחושה משונה. תחושה שמשהו גדול קורה.

איבוד חיים, לעומת זאת, זוכה פה להרבה פחות התייחסות מאשר בארץ. לא תמצאו את שמות ההרוגים. את המילים האחרונות שאמרו. סיקור הלוויות. לא, ממש לא. לאמריקאים יש תחושה עצמית של עוצמה, והם ממש לא אוהבים שמקלקלים להם אותה עם בכי והאשמות הדדיות. בכיינות נתפסת כחולשה.

*

אני מוצא את עצמי חושב על אסון הכרמל. קשה להשוות: מדינת ישראל פחותת משאבים בהרבה. לא היתה התרעה מוקדמת של מרכז חיזוי. מספר ההרוגים הרב (יחסית לגודל האכולוסייה) נבע מטעות מקומית (מתן אפשרות, ואפילו פקודה, לאוטובוס הסוהרים לנסוע מכביש מסוכן בקרבתו לשריפה).

ועדיין. מה אם היינו מפנים משאבים באחת משרפות הענק הקודמות (והיו כאלו, בכרמל ובירושלים) להקמת רשות כיבוי מסודרת. מה אם היינו מעריכים את עבודתם של הכבאים ('לוחמי האש', קוראים להם פה) ומשלמים להם כדי שלא יצטרכו להשלים הכנסה. מה אם במהלך האסון היינו קודם מפנים את כל האזור, ולא מחכים שהשריפה תתפשט ותסכן את כלא 'דמון'. מה אם הייתה בנו קצת יותר זהירות.

ואחרי האסון: מה אם היינו מפנים את כוחותינו לבניין, לשיקום, לעזרה למשפחות ההרוגים. אם כל אחד מאיתנו יתבונן לתוך עצמו, מה ימצא שם בנוגע לאסון הכרמל? אצלי זה בעיקר תחושת החמיצות של ההאשמות ההדדיות, הקריאה להדיח את ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר. מה מכל זה קרה? האם יש לנו אתוס טוב יותר להתכנס סביבו? לא, יש לנו מדורת שבט שבה בוער כל פעם סלבריטאי אחר, וכולנו משפשפים לאורה את הידיים, ידי הרייטינג.

*

הסערה חלפה. ייקח עוד כמה ימים עד שהכל יחזור לקדמותו. עצים שנפלו ינוסרו. המים ישאבו מתחנות הסאבווי המוצפות. קו החוף ישוקם. ארצות הברית עמדה ב[עוד] הוריקן בכבוד, ואף חיזקה את אתוס העוצמה שלה. כדאי ללמוד ממנה דבר או שניים.

מכה בבטן

היוונים, אבות הסוגה התיאטרונית, הרבו לכתוב שני סוגים של מחזות: טרגדיות מחד, קומדיות מאידך. בעוד אדיפוס המלך נלחם בגורלו ואנטיגונה מגרשת את העורבים מעל גופת אחיה וקוברת אותו, צפרדעיו של אריסטופנס שרות בקלות דעת על ההבדלים שבין בני אדם לאלים.

אולם למרות הפערים, לכאורה, בין הסוגות, היוונים הבינו יפה כי טרגדיה וקומדיה אינן הפכים, אלא כמעט אותו הדבר עצמו. הבה ונחשוב על עוברי אורח שאחד מהם מחליק לפתע פתאום על קליפת בננה. הפער בין טרגדיה לקומדיה הוא רק נגזרת של הנזק שנגרם לאיש, אך הפעולה עצמה, אקט הנפילה – עודו מצוי ברגע הפוטנציאל. אם נוציא את משוואת הנזק, אם נוכל להתבונן באיש הנופל ללא חשש לגורלו, נראה כי לפתע המסננים שדרכם אנו מתבוננים במציאות יוצרים ספקטרום חדש. הטראגיות והקומיות נעשות, לשבריר שנייה, לשני הצדדים של אותה עדשה.

הוכחה יומיומית לטענה הזו ניתן למצוא במראה הסוציאלית הבוהקת ביותר שעומדת מול עינינו כיום – האינטרנט. הסרטון הנצפה ביותר באתר שיתוף הקבצים הפופולארי יוטיוב הוא 'צ'ארלי נשך לי את האצבע', שנכון לעכשיו עומד על למעלה מארבע מאות וחמישים מיליון (!) צפיות. הסרטון, בן פחות מדקה, מראה מחזה שגרתי של ילד שננשך על ידי אחיו הקטן בצורה לא נעימה – אך גם לא מזיקה. הפופולאריות הרבה שלו נובעת מכך שיש בו שילוב נכון של טרגדיה (האח הננשך נעלב ומתלונן בקול בכייני) לצד קומדיה (ההפתעה שבהתחלפות המשחק בין האחים באכזבת הכאב).

פעמים רבות במהלך לוויה, נוקבת התחושה כי הכתה בנו הקומדיה הא-לוהית, שאם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. "אני מעדיף למות כמו סבא שלי, בשינה", אומר הסטיקר שהפך לקאלט, "ולא בצרחות כמו הטרמפיסטים שלו". וזה עצוב. ומצחיק. שניהם גם יחד. אלה החיים.

תקווה מושחתת

לא בכדי הפכה ההצגה 'ביקור הגברת הזקנה' לקלאסיקה. המחזה, שנכתב לפני למעלה מחמישים וחמש שנה ע"י פרידריך דירנמאט השוויצרי, עלה על הבמות בישראל עוד בשנת 1959. בשנה וחצי האחרונות הוא מוצג שוב ע"י תיאטרון הבימה, ואם לשפוט לפי האולם המלא, הוא ממשיך למשוך את הקהל, מבוגר כצעיר. לא בכדי, אמרנו: יש בו את העוצמה של אמנות שמותירה חותם ושנותנת משנה תוקף חווייתי להשקפות עולם.

מהו ההומניזם הזה, שכולם מדברים עליו? ודאי שחלק ניכר מן ההומניזם הוא הידיעה שיש דברים שכסף לא קונה. שחיי אדם שווים בפני עצמם, בלי יחס לתועלת שהם מביאים, שחמלה ואנושיות הם לחם חוק לחברה נאורה. אבל ההכרה החדה, הכואבת, שמוכרחת עם היציאה מן האולם החשוך בסוף ההצגה, מכה בך בבטן: אולי הכסף לא קונה – כי איש מעולם לא הציע?

השדרה המרכזית של עלילת 'ביקור הגברת הזקנה' עוסקת בעיירה נידחת השוכנת לצד מסילת רכבת באמצע שום מקום אירופאי. העיירה בחובות, החיים עלובים, כמו שאמר קרליבך: "היה להם מספיק בשביל לא למות, אבל לא מספיק בשביל לחיות". לעלטת החיים האפרוריים והמדכאים הללו מבליחה קרן אור של תקווה: הגברת קלייר זאחנסיאן, שילדותה עברה עליה בעיירה, מתעתדת לחזור לביקור, והשמועה אומרת כי היא מפזרת את כספה. עיני הכל נדלקות. אולי ממנה תבוא הישועה לעיר ולאנשיה.

ואכן, קלייר, "קליירי שלנו", כפי שמכנים אותה בני העיר בגאווה מהולה בחנופה חמדנית, מגיעה לעיר ומבטיחה לה סכום אגדי. תנאי אחד לה לחלוקת הסכום: היא מבקשת 'צדק'. במילים מפורשות יותר: היא דורשת נקמה במי שגורשה מהעיר בגללו. היא רוצה שראשו יתגלגל למרגלותיה, כי הרס את חייה. תמורת זאת תתן חצי מילארד דולר לחלוקה בין תושבי העיר, וחצי מיליארד שני לקופתה הריקה.

החל מרגע זה, שהוא האירוע המחולל של המחזה, הולך ומתדרדר המצב לסוף ידוע מראש. האמרות כי הכסף יענה את הכל, שהשוחד יעוור עיני חכמים וכל הקלישאות הללו – ידועות לנו. העובדה שדרוש מאמץ עילאי כדי להתגבר על פיתויים וכי לעתים זה בלתי אפשרי ידועה גם היא. הנורא מכל הוא שיוצר המחזה בוחר להציג את סופו כבלתי נמנע. כולם יודעים כי מי שקלייר רוצה במותו – ימות. זכוכית המגדלת מושמת, אם כן, לא על הדילמה המוסרית, כי זו איננה, אלא על התהליך שהם עוברים החל מההלם הראשוני, ועד לגמירות המעשה.

דקדנס הוא תהליך מבהיל, בעיקר משום שהוא מתרחש בחשאי, בתמימות שניזונה מהיתממות. התוצאה הרת האסון לא מתגלה מיד – על אף שיש מי שיחזו אותה – אלא מכרסמת אט אט בגוף החי עד להכרעתו. עליית הנאציזם, כידוע, לא התרחשה בהפיכה שלטונית בת רגע, אלא כתהליך ארוך שנים שחלחל לכל שדרות החברה: ראשית תרבותית, לאחר מכן חוקית ולבסוף גם שלטונית. בדומה לכך – ויש שקשרו בין המחזה לבין התקופה ההיסטורית – הניוון לא פושה באנשי העיירה גילן בבת אחת (משמעות המילה GUELLEN בשווייצרית, אגב, הוא הפרשות חזירים שמשמשות לדישון השדות. המחזאי שולח את הצופים לשדה הסמנטי של רקבון שמצמיח את ההתרחשות הדקדנטית).

התגובה הראשונית של ראש העיר, כמובן, שמייצג את אנשי עירו, היא הלם וסירוב מוחלט. האנחנו, ערש התרבות, הומניסטיים ברמ"ח ושס"ה, נפקיר את אחד מחברי הקהילה לגחמותיה של איזו גברת, עשירה כקורח, זקנה כמתושלח, שמסוגלת לגאול אותנו מכל צרותינו, לכל הרוחות? מה צורך יש לנו בכסף כה רב, ישמור הא-ל, כה רב עד שאפשר לשחות בו, לבזבז אותו, להתענג עליו. כסף כה רב, עד שיוכל לפרנס כל אחד ואחד מאיתנו לשארית חייו… בקצה כל סימן שאלה עומד גם סימן קריאה קטן.

אשראי רע

לשחיתות, במחזה הזה, אין רק אמצעים. יש לה גם סבלנות. השטן בדמותה של קלייר מנצל עד תום את מימד הזמן, שנותן לו אפשרות למתוח עד הקצה את עצביו של מי שהחרב מונפת מעל ראשו.

דבר אחד מעניקה ההבטחה הכספית המפוקפקת לאנשי העיר הרעבים, דבר אחד שאולי הוא שחורץ את גורלו של הקרבן: אשראי. אנשי העיר לוקחים עוד ועוד הלוואות, והעבריין שראשו מבוקש מתפלץ מבוקר לבוקר: "מאיפה יש לכם כסף?". הוא יודע כי כל העיירה נוטלת חובות שאינה מסוגלת להחזיר, והדבר מסמן לו את הכיוון אליו הדברים הולכים.

דירנמאט היטיב להבין את מנגנוני האנושי. כשאין – אין. כשיש – יש. אבל אפשרות הביניים, יש שבעתיד הרחוק יתברר כאין – אינו מובחן כשתי האפשרויות. הראש יודע שזהו בעצם 'אין', אבל כל שאר התודעה מתייחסת למצב כאל 'יש'.

בזמן מלחמת לבנון השנייה, פילנתרופ ניסה לממש את המזומנים שהשקיע, מבחינתו, בציבור שהיה זקוק להם. הוא הופתע לגלות שנאמנות הציבור כתובה על הקרח, שכשנתן – שמחו לקחת, וכשביקש את קולם ('בתמורה', מבחינתו) – ההבטחות והציפיות היו כלא היו.

זהו הסדק המוסרי בו תוקעת קלייר זאחנסיאן את הטריז שלה: היכולת לקחת אשראי מוסרי על חשבון העתיד כובלת את אנשי העיר להתחייבות שמאוחר לא יירצו – וגם לא יוכלו – לסגת ממנה. בעוד הפילנתרופ הנזכר לא היה עשיר מספיק כדי לגרום לאזרחים לסבול – לגיבורת המחזה יש כוח כזה, וברור לכל כי לא תהסס לעשות בו שימוש.

התיאטרון, אולי כבר שכחנו, עשוי למלא את אותו תפקיד שנטלה על עצמה הפילוסופיה היוונית: עיסוק בשאלות על טיב האדם, על מוסר, על צדק, על גבול הידיעה האובייקטיבית אודות העולם ועל כמה חזק סולם הערכים שלנו.

להגיד כי המסר המרכזי שעולה מ'ביקור הגברת הזקנה הוא כי 'כסף שווה יותר מחיי אדם ותאוות כסף מובילה לרצח' יהיה שטחי. הכסף, עבור אנשי העיר, הוא אמצעי, ומה שמוטל על כף המאזניים אינו מותרות, מעיל פרווה חדש או מכונית, אלא החיים עצמם. השוועה שלהם היא להתחיל לחיות את החיים שמעולם לא היו להם. עוד דבר שהם מייחלים לו הוא כה מכמיר וכה אנושי, כה קטן וכה גדול גם יחד: הכרה.

"רכבות היו עוצרות פה פעם", הם נזכרים בערגה, "היינו חשובים. היו פה מפעלים, שועי עולם התכבדו בכך שביקרו אותנו. והיום – כלום. רכבות חולפות על פנינו. כיצד נעצור אותן, כיצד נהיה למשהו?". כאשר 'הקיום' של העיר כולה מונח על הכף כשמולו נשקל קיומו הפיזי של אדם אחד – השאלה המוסרית כבדה יותר.

גם המשפט משת"פ

בדרכה החולנית, קלייר צודקת. האיש שהיא מבקשת לנקום בו אכן פשע לה. הוא "הרס את חייה", ועד לסוף המחזה אין אדם אחד שלא גוער בו על כך. מי ייקבע את עונשו, אם לא הקרבן?

"הלכתי לבית המשפט כמו אמריקאי טוב", מספר בונסיירה הקברן לדון קורליאונה המאפיונר בסצנה האלמותית בפתיחת הסרט 'הסנדק'. "עצרו את שני הבחורים שהתעללו בבתי ולקחו אותם למשפט. השופט גזר עליהם 3 שנים בכלא והשהה את גזר הדין. השהה את גזר הדין! הם היו חופשיים כבר באותו היום.

עמדתי שם כמו שוטה והממזרים האלה – הם חייכו אליי! אז, אמרתי לאשתי: בשביל צדק – אנחנו צריכים ללכת לדון קורליאונה! … אני מבקש ממך צדק … עשה שיסבלו כמו שהיא סבלה".

מי יעשה צדק? האמון במערכת המשפט הולך ופוחת, האדם, אין בכוחו לבצע את גזר הדין שהיה רוצה שייקבע לאויביו. הוא מחפש אחר מערכת צדק אלטרנטיבית. הקיימת לא מספקת. הנה, נוצר מצב שכסף יכול לקנות צדק, לפחות את הצדק הסובייקטיבי שלי. האם לא אשלם כדי לעשות צדק? ומה העונש על 'הרס החיים', על יצירת טראומה נוראה ששינתה את כיוון חייו של הקרבן לבלי שוב?

הפיתוי הכספי הברור והמובחן, הופך עם הזמן, עם יציבות האיום וההתרגלות אליו, לאוטוסוגסטיה ממארת. אנשי העיר שנחשפים לנרטיב הקרבני של קלייר 'משתכנעים' בצדקתה. הלא באמת נעשה לה עוול, הלא באמת נלקחו חיים באשמת הנאשם. פה מאיר הבמאי אבחנה נוספת: כאשר הפיתוי יציב, תפיסת המציאות משתנה. פתאום, מאדם שמבקשים לקטוף את ראשו, עצם הישארותו עלי אדמות "עושה לנו עוול", "הוא מבייש אותנו".

המורה, שמגלם את קול ההומניזם ויודע את שעתיד לקרות- משתכר כלוט, כיוון שהוא יודע שלא רק שדבריו לא יישמעו – הוא גם לא יהיה מעוניין, בעוד זמן לא רב, להשמיע אותם. "ההומניזם יישב ויישתוק".

בקצה כל מערכת שטוענת לחוקים א-לוהיים, מזכיר לנו הבמאי, יושבים בני אדם. ובני אדם ניתן לשחד. הפן הזה מוצג היטב בדמותו של הכומר, שאינו שונה במאומה מפקידי העיר האחרים, ראש העיר והשוטר. כאשר הכסף מעוור – הוא מעוור את כולם. ומה עם א-לוהים?

בתוספת בימוי מאוחרת, ככל הנראה, למחזה, לועג הבמאי הן לדת והן לדת החדשה: המדיה. צוות צילום שנשלח לסקר את המשפט פורץ לבמה לאחר ההודעה הדרמטית על גזר דינה של העיר וזעקת 'א-לוהים!' של הנידון, ומבקש לחזור על הסצנה הדרמטית שוב "כי היתה לנו בעיה בהקלטה". הדמויות חוזרות ברצון על תפקידיהן, אך הגיבור ההמום, שכנראה לא יכול לבטא שוב את תדהמתו ועסוק בראשו במה שצפוי לו, לא חוזר על הקריאה. "מה עם א-לוהים?", שואל הצלם, ולאחר שנענה בשתיקה מזועזעת מפטיר: "טוב נו, נעשה את זה בלי א-לוהים". כפל המשמעות חד ופוצע: לאנשי העיר 'אין א-לוהים', אך גם זה אינו טורח להופיע ולהושיע את מי שנעשה לו עוול.

מי שנגזר דינו

אפשר לזהות אמנות כשהיא אומרת יותר מדבר אחד, מותירה שאלות, נתונה לפרשנות – ובכל זאת לא מוטלת בספק. גדולתה של ההצגה 'ביקור הגברת הזקנה' היא שהאמירות שלה רלוונטיות כאילו נכתבה בקיץ האחרון.

התבוננות בנאשם האומלל שרץ במעגלים כדי להציל את חייו, שכל הדלתות נסגרות בפניו, שמרגיש את קצו קרב ולא יודע לבטא זאת במילים, שלחה, לפחות אותי, לאסוציאציית האיום הקיומי של איראן. בעוד אנשי העיר קוראים לו פרנואיד ולועגים לו, בני ביתו חושבים שהוא 'חלש אופי' וכולם נדים לעיקשותו, מי שנגזר דינו יודע שהוא כזה. רק הוא מסוגל לחוש בסכנה, למרות שאינו יודע לאפיין אותה בדיוק. ברגע האמת המערכות עליהן סמך וששידרו כלפיו אהבה מפנות לו עורף, והוא נותר מבודד בלב הבמה, ממתין לביצוע גזר הדין. כאשר אתה הופך למטרד ואין ביכולתך להושיע את עצמך, אתה כבר מת.

נושא אחר, לא פחות חשוב, הוא בדבר הכסף המענה את הכל. בשנת 2005 אשה צעירה הציעה באתר eBay, ואף קיימה, לקעקע על מצחה סלוגן של חברה מסחרית. תמורת סכום לא אסטרונומי של 10,000 דולר אתר קזינו אינטרנטי קנה את השטח של מצחה, והקעקוע נחרט. מה כסף יכול לקנות, ומה לא? כאשר בעלי הון מחזיקים במדיה, כאשר חוק בדבר אחזקת בתי כלא בידיים פרטיות נפסל ברגע האחרון בבג"ץ, כאשר פרוייקט נדל"ן מכוער ומגושם ניצב בלב עיר הבירה לאחר שנקנה בשוחד – החברה חייבת לשאול את עצמה כיצד היא מרסנת את כוחות השוק המשתוללים, שמטשטשים גם את גבולות המוסר.

וכמעט אחרון: הדמוקרטיזציה של הרוע. פתאום באמצע המחזה, שאלת הריגתו של 'הפושע' הופכת משאלה מוסרית לשאלה דמוקרטית. פתאום זהו עניין 'של כולם', שלכל אחד יש מה לומר עליו ושמוסכם על הכל, גם על מושא המשפט, שהוא צריך להיות נדון בפני מועצת העיר, שם יחליטו על גורלו, והוא, כך נאלץ הקרבן להודות "לא יוכל להתנגד להחלטת הרוב".

באסוציאציה פרועה ואישית נזכרתי בדילמה אקטואלית. לפתע, באולם החשוך, הכתה בי ההכרה שזהו מקור תחושת הנבגדות של נוער גוש קטיף, ובדוגמה טרייה: נערי הגבעות בשכונת האולפנה. בעוד הם חשבו שמדובר באמת מוחלטת, באמיתה שאין עליה ערעור, בשאלה מוסרית שיש להרוג וליהרג עליה, גילו למרבה התדהמה שהמוסר הפך לעניין שנתון להחלטת הרוב. שהמנהיגים שלימדו אותם ש'ארץ ישראל איננה עניין פוליטי' סוחרים בארץ כאילו היא נתונה ליחסי קח ותן.

האמירה הליברלית החד-משמעית של דרינמאט היא שיש דברים שגם הדמוקרטיה לא יכולה לעשות ולהכשיר. הרוב יכול לקבוע את המעשה המקובל עליו, אולם לא את אמות המוסר.

'ביקור הגברת הזקנה' הוא מחזה שלא זקוק לציונים לשבח. למרות זאת כדאי לציין שתענוג גדול לחזות במשחק של יהורם גאון, שמוכיח כי הוא מסוגל לבצע תפקידים תיאטרליים באופן לא פחות אמין מאלו הטלוויזיוניים שלו, בגילה אלמגור, שדמותה של קלייר מתאימה לה ככפפה ליד והיא מכניסה בה את כל הנשמה המכווצת של אשה זקנה ומרירה, ובדב רייזר, שהטרגדיה והקומדיה מוצאות אותו בשיאו בשתיהן.

בעיניי, הסוגה התיאטרונית הומצאה בשביל הצגות כאלה. הסמלים המובנים אך לא קיטשיים, המשחק הדרמטי אך שאינו מוגזם, הטקסט הגאוני ורב המשמעות – כל אלה יוצרים הצגה שהיא צפיית חובה למי ששאלות ערכיות על טיבה של חברה וטיבו של האדם לא נותנות לו מנוח.

~~~

ביקור הגברת הזקנה

מאת: פרידריך דירנמאט

תרגום: רבקה משולח

בימוי: אילן רונן

תיאטרון הבימה

(פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון [בנוסח מעט שונה] 13.7.12)

הריפוי הזה אפשרי

אנחנו חיים בעולם של תקינות פוליטית. אסור להגיד כושי, כמובן, וגם ערבי זו מילה מאוד לא נעימה. כשיש אשה בהריון על יד השולחן לא יפה לדבר על תמותת תינוקות, וליד אנשים זקנים לא כדאי לספר בדיחות על השואה. לך תדע באילו מחנות האיש התגלגל וכמה ייסורים הוא סבל. ואתה עוד מגחך לך?

כמו הצביעות שבאכילת בשר נוטף שומן לתאווה לצד היגעלות איסטניסטית ממראה דם, נוצות או אברים חיים ומדממים, כך הוא היחס שלנו כלפי אנשים נכים וכאלה שסובלים מבעיות פיזיות. כמובן, במסעדה שבה אנו קונים תהיה נגישות, לעיוור שחוצה את הרחוב הסואן מיד נפנה חצי מדרכה כדי שלא ייתקל בנו וייפול, ובחניית נכים זה פשוט פשע לחנות. שהמדינה תיתן קנסות גבוהים ואפילו מטורפים. חיות האנשים האלה שחונים להם בחניה.

אבל אולי-אולי – מחשבה סוררת מתגנבת לראש – בחדרי לבנו, אנחנו סרים מדרכם, מושיטים להם עזרה סטרילית, מפנים להם דרכים מיוחדות ומקצים להם משטחים שהם 'רק לנכים' – כדי שחס וחלילה לא נצטרך להיתקל בהם? אולי אנחנו חוששים, שמא, איכשהו, כאשר לא ניתן יהיה להתקין מעלית, לסלול דרך גישה, ליישר טרסה – אולי נצטרך אז, ממש פיזית, לשאת אותם על גבנו, עם כל הזעה וריח הגוף והאיברים המתדלדלים שלהם. אולי ממש נצטרך לבוא איתם במגע, ואת זה אנחנו ממש לא מסוגלים לשאת.

אז מוטב להיות מנומסים. לא לספר בדיחות לא יפות. להיזהר בלשוננו. פגשתי פעם עובדת סוציאלית שטיפלה בילד עזתי שאיבד את שתי ידיו ושתי רגליו, לאחר שניסה לצוד עפיפון תועה מחוט חשמל בעזרת מוט מתכת ארוך. "ניסיתי לעודד אותו כל פעם שעברתי ליד החדר בבית החולים", גוללה בפני יום אחד את המפגש ההזוי. "חלפתי בדלת ונפנפתי לו 'הי אחמד, איך אתה מרגיש?', ותוך כדי שאני מנפנפת אני חושבת לעצמי 'טיפשה, הוא לא יכול לנפנף לך בחזרה…". מאוד לא נעים להיכשל בלשון. אז אולי מוטב שלא נכביר מילים. נמעט לדבר איתם ככל האפשר, נצמצם את האפשרות להגיד משהו מביך.

עוזר פלילי

הביקורות לא אוהבות את הסרט הצרפתי "מחוברים לחיים". כינו אותו 'מסחטת רגש', 'מלודרמה ירודה' ועוד קללות שאין גסות מהן עבור אנשי קולנוע. האמת ניתנת להיאמר: המבקרים שונאים אותו כי הוא שובר קופות (כלומר, פופולארי, כלומר, המוני), כי הוא לא מתיפייף ואמנותי אלא יפה ואמיתי, כי הוא מציג לנו את הדרך שבה היינו רוצים לראות את החיים באים על תיקונם. בקיצור, סרט אופטימי. היפה מכל בסרט הזה – שהוא מבוסס על סיפור אמיתי.

פיליפ (פרנסואה קלוזה), הוא איש עשיר ורווי אסונות. אשתו מתה עליו בגיל צעיר, הוא סובל משיתוק מוחלט מן הצוואר ומטה וביעותי שינה לא מניחים לו לעצום עין. נחמתו היחידה היא כספו הרב שמאפשר לו להתמכר ל'הנאות הגבוהות שבחיים' – מוסיקה, יצירות אמנות יקרות ובית מפואר. הוא מחפש בנרות אחר עוזר אישי שיצליח לשאת אותו, אך אלה באים והולכים ולא מצליחים לשרוד בקרבתו.

דריס (עומר סאי), הוא שחור-עור ממוצא סנגלי המצוי באשפתות. הוא עבריין צעצוע, מתפרנס מן הבא ליד שמגיע לראיון עבודה אצל פיליפ רק כדי למלא טופס לקבלת דמי אבטלה. ראיון העבודה המשעשע כולל שאלות שלדריס כלל אין מושג מה התשובות עליהן, כמו ידע כללי במוזיקה ובאמנות, דברים שלכאורה חשובים לפיליפ. בין השניים נוצר חיבור. פיליפ נעשה כדמות אב לדריס הצעיר, ואילו זה מפיח בו חיים שטעמם אבד.

אפשר להתעכב על סצנות רבות בסרט, אולם כדאי להתעכב על סצנה אחת, שהיא סצנת המפתח להבנתו התורף שלו. ביושבם במסעדה יוקרתית – בעוד דריס מעשן בחוץ – דנים פיליפ ואחד מקרוביו הרבים שמתכנסים מדי שנה למסיבת יום הולדת משעממת ("רק כדי לראות שעוד לא מתתי", מפטיר פיליפ) בעוזר החדש. "הוא מסוכן לך, ביררתי עליו, יש לו עבר פלילי", מפציר קרוב המשפחה הדאוג. "יש לו שתי ידיים, שתי רגליים וראש חושב", עונה פיליפ בכעס. "אתה לא יודע מה זה אנשי הפרברים האלה, אין בהם חמלה!". " – זה בדיוק מה שאני מחפש", מסיים הנכה את השיחה.

תרופה לניכור

"קיימים, בעצם, שני סוגי רחמים", כותב הסופר היהודי-אוסטרי הגאון, סטפן צוויג. "האחד, פחדן ורגשני, אינו למעשה אלא קוצר-רוחו של הלב, שאחד רצונו – להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת, רחמים שאין בהם שמץ השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג לש רחמים לא רגשני, כי אם יוצר, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכל, בסבלנות ובסובלנות, עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה".

הקטע הזה, שמופיע בפתח ספרו של צוויג "קוצר רוחו של הלב", מבאר בתמצית את עיקרי סיפור שעוסק ביכולתם של רחמים להרוג בבלי דעת. גם ללא תוצאות הרסניות כמו שמופיעות אצל הסופר הוינאי (ששם, לבסוף, קץ לחייו) יכולות להיות לרחמים המעושים שלנו תוצאות פוגעות עד מוות בלבם של הסובבים אותנו.

התרופה שמגישים לנו אוליביה נקש ואריק טולדנו, שני הבמאים היהודים של "מחוברים לחיים" היא חוש ההומור. בין דריס (בעל הלסת הענקית עד מפלצתית ושיני סוס גרוטסקיות) לפיליפ (שלו חיוך דק ויהיהר בתחילה, שהולך ומתפרץ לכלל צחוק סוחף) מחבר קו דק של הבנה כי "c'est la vie", אלה החיים. מוטב שנצחק מהם מאשר שנבכה עליהם. הנכות משמשת להם כחומר לצחוק, ולא כמנוף להשפיל דרכו את האחר. הקרבה הבלתי אמצעית, עד למחוות האינטימיות ביותר כריקון צואה מתוך הגוף, הופכת אותם לגוף אחד של הבנה. הלגלוג מרחיק – ואילו הצחוק מקרב.

שיחות עם אדם שסובל מנכות כזו או אחרת מגלה כי הוא מודע למצבו טוב יותר מכל אדם אחר. הוא חש מושפל – ובצדק – מעצם המצב בו הוא נמצא, ולא רק מהצורך להיזקק לעזרתו לש אדם אחר. עצם העובדה כי אתה בריא ומסוגל ואילו אני חולה או משותק ואיני מסוגל – כבר היא משפילה. לכך מתלווה תחושה עמומה של הכרת תודה בלבו של האדם הניצב מנגד על כך "שאינני כמוהו", שגורלי שפר עלי, שניצלתי. התחושה שזו יכולה להטריף את הדעת.

ככסות ערווה משמשת לנו התקינות הפוליטית, ה-PC. "לא יפה להסתכל, הוא נכה", מושכת אם את ילדה הסקרן מן האיש הפגוע במדרחוב. קל וחומר שאי אפשר לצחוק עם האיש, הלא הוא נכה, "הם רגישים יותר", נסביר לעצמנו ברוב מלומדות וחשיבות.

אלא שחוסר יכולת לצחוק מעיד גם על חוסר יכולת להתקרב. 'דה-הומניזציה', בשפה בה אוהבים להשתמש היום. שמו הצרפתי של הסרט, "INTOUCHABLE" מבטא יפה את השניות הזו. משמעותו בעברית כפולה: "המנודים" וגם "שאינם ניתנים למגע". רק מי שמנודה בעצמו (פיליפ מחמת נכותו, דריס מחמת מעמדו החברתי הנחות), יכול לגעת ברעהו שלא מבעד למסכות בורגניות שמאפשרות לנו להמשיך בהסתתרות תוך תחושה שאנחנו 'טובים'.

מה מביא לאושר?

נימת הביקורת על הסרט הצרפתי – לבד מהיותו 'Feel-Good movie', כלומר, כזה שנועד לגרום לתחושה טובה אצל הצופים, ולא לעורר אותם למחשבות עמוקות כמו שאמור לעשות סרט 'טוב' – היא בכך שהוא "מתעלם מחייהם הקשים של המהגרים בצרפת" (שהרי זה המדד ל'סרט טוב' בימינו, עד כמה הוא עוסק בסבלם של מהגרים.

אלא שמחמת רצונו למצוא את המטבע מתחת לפנס, המבקר המלומד פספס את הנקודה. הסרט עוסק בנקודות עומק – אולם לא ברגילות ובמעייפות על גורלם של מהגרים. במקום זאת, הוא מעלה תהיות רבות על ההבדלים בין תרבות 'גבוהה' לתרבות 'נמוכה'. הפער בין שפת הרחוב הגסה והמלוכלכת של העוזר האישי לבין האריסטוקרטיות המעודנת של מעסיקו – פער שמגוחך בידי הבמאים פעם אחר פעם, בנותנם את התחושה שאינו קיים ונובע מהבניות חברתיות ותו-לא – מעיד על השאלה האמיתית אותה שואל אזרח אירופה את עצמו: מה בעצם בניתי כאן? האם התרבות שבה אני מחזיק מסבה לי אושר? האם יש תחליף לפראיות האצילה שמביא שחור העור מן האשפתות? האם איננו – לבנים, עשירים ומנופחים שכמונו – נכים מן הצוואר ומטה, ורק ראשנו עוד חושב שהוא חושב?

התשובה לכל זאת, כמובן, היא: לא. התרבות האירופית כבר לא מצליחה לגרום לבעליה אושר: יצירות אמנות הן רק תקליטי המתנה במענה הקולי של לשכת הסעד; הפרא הזר המבקר באופרה (בסצנה מצחיקה עד דמעות) חושף כי המלך הוא עירום והזמר המוערך נראה מטופש להפליא בתחפושתו הצבעונית; הריגוש האמיתי מצוי במכוניות מהירות, נשים חדשות וחופי ים אקזוטיים.

וכאן גם הדילמה הערכית ב'מחוברים לחיים': צרפת מחפשת אחר 'פרא אציל' שייגאל אותה משממונה. היא לא מעריכה את הסכנה שבו, היא לא יודעת שיכול להיות מחיר יקר להימור על הפראיות המפתה הזו, ומעל לכל: היא חושבת כי ניתן לרפא הכל, גם נכות נוראה וקיצונית, בעזרת יופי ותשוקה לחיים.

כאשר המסך מחשיך על הסרט היפה, המצחיק והכואב הזה, השאלה עוד נותרת מהדהדת בראש: האמנם שאפשר לרפא כאב כל כך גדול רק בעזרת יופי, בעזרת התמקדות ב'טוב שבחיים', ב'מה שעוד נשאר'? הכתובית המספרת על שני האנשים החיים עליהם מתבסס התסריט, מראה שלדעת יוצריו – הריפוי הזה אפשרי.

(פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 21.4.12)

הכוונות הא-להיות, העידן הגאוני

"אינני יודע כיצד אנחנו מגיעים בילדותנו לחזיונות מסוימים ההופכים בעלי משמעות גורלית בעבורנו. הם משמשים חוטים בתוך תמיסה שסביבם מתגבשת משמעותו של העולם.

לחזיונות אלה משתייכת אצלי עוד תמונה אחת של ילד, הנישא על ידי אביו דרך מרחבים עצומים של לילה, ילד המשוחח עם העלטה.

האב חובק את ילדו, חוסה עליו בזרועותיו, יוצר חיץ בינו לבין איתני החשיכה שאינם פוסקים מדבר, אך זרועותיו של האב שקופות בעיני הילד, הלילה מגיע אליו מתוכן ומבעד לפינוקי האב הילד שומע כל הזמן את שכנועיו הנוראים.

והילד המפוחד חש את גזרת הגורל, משיב לחקירות הלילה, מתוך נכונות טרגית, כל כולו נתון לכוח איתני החשיכה שאין מהם מפלט".

 

(ברונו שולץ, "פרוזה". תרגם מפולנית: אורי אורלב)

ברונו כתב ארבעה ספרים. "חנויות קינמון", קובץ סיפוריו הראשון, קצר שבחים רבים. השני, "בית-מרפא בסימן שעון-החול", זכה באות הצטיינות מטעם האקדמיה הפולנית לספרות. השניים הבאים, "המשיח" ו"השיבה הביתה"- אבדו בשואה. הדמות העיקרית בסיפוריו היא דמות אביו-בעל חנות בדים קטנה, שעסקיו הולכים ומתמוטטים ודעתו נטרפת עליו. סיפוריו של שולץ הם צירוף של מציאות ודמיון. הוא "סופר לסופרים"- כותבים רבים העריצו אותו, ביניהם בשביס זינגר, דן צלקה וכמובן דוד גרוסמן, שהקדיש לו חלק ניכר ב"עיין ערך אהבה".

*

המיקום: המרכז הרב תרבותי למחקר והפקות בתיאטרון, אזור התעשייה תלפיות בירושלים. ארבעה אנשים שזרים זה לזה, אחת מהם בהריון, עומדים מול המעלית בכניסה לבניין שמסומן 2. אמרו שההצגה בקומה השלישית, אבל במעלית יש רק שלושה כפתורים: קומה 1, קומה 2, אולם. בלית ברירה אנחנו לוחצים על "אולם", ומגיעים היישר לתדרוך מלצרים לקראת בר מצווה מנוצנצת. מבוכה. טיפוס במדרגות מוליך לשירותי האולם. ירידה במדרגות מובילה לדלת ברזל גדולה. רגע לפני ייאוש אני מנסה בזהירות: בדלת נפתח פשפש, מאחוריו מבואה חשוכה מדיפת ריח שתן. בחושך עומדים אנשים ומשוחחים בשקט, מחזיקים בכוסות נייר ובהן קפה. הגענו לעידן הגאוני.

מסתבר שהפתיחה הסוריאליסטית היא רק קדימון לדבר עצמו. לפני תחילת ההצגה ברוך ברנר עולה לבמה. זה לא סיפור נרטיבי, הוא אומר. נסו לחוות את התמונות שאתם עומדים לראות. הוא מסביר: ההצגה מתחילה ממותו של ברונו והולכת אחורה, אל תמונות שונות בימי חייו. אל תנסו לחבר את הקו הזה, הליניארי, של החיים.

אחר כך שקט. אל מרכז הבמה פוסעות בדילוג קל מספר דמויות. במרכז עומד איש, מעיל ארוך לגופו. מבטו נישא, הוא יפה. "1942", הוא אומר, "רצחו אותי, אני מת". הוא מכוון שתי אצבעות לרקתו, כשאגודלו מונף בתשעים מעלות לכיוון השמיים. "בום".

חייו של ברונו שולץ. סופר וצייר יהודי- פולני בעיירה הפולנית דרהוביץ'. נחשב לאחד הסופרים הפולנים החשובים ביותר בין שתי מלחמות העולם, אם לא החשוב שבהם. התפרנס: קצת מספריו, קצת מציוריו, קצת יותר מהוראת הציור לילדים, עבודה ממנה סבל מאוד. חייו הוארכו ב-18 חודשים מכח האמנות שלו: כשנכנסו הגרמנים לעיירה, הפקידו אותו על ארכיון הספרים המוחרמים. מפקד הגסטאפו המקומי, פליקס לנדאו, התפעל מכישרונו והורה לו לעטר את חדרו של בנו בציורים מתוך אגדות עם גרמניות.

*

מותו של ברונו שולץ. ירייה בראש מידי קצין גסטאפו אחר, קארל גינטר, סמוך לגינה הציבורית, מאה מטרים מהמקום בו נולד. לא ידועה הסיבה לרצח, שהשרירותיות שבו מקוממת. רק חמישים שנה מפרידות בין הולדתו למותו, ומאה מטרים. האנושות איבדה את אחד הסופרים המבריקים שלה. כך סתם, ביריית אקדח.

שבעים שנה אחרי שנרצח ברונו שולץ, שני יוצרים ישראליים, יהודים כמותו, מנסים להשיב את גופתו לחיים. לדלג מעל הכל- מעל הזמן, מעל המקום, מעל הקו המוחלט הזה, המוות.

"אתה חי. מן הפרספקטיבה של בני ביתך אתה מת. אבל מותך לא הגיע למיצויו", אומרת אחת הדמויות לברונו, שלפחות בהצגה, נמצא בעולם הדמדומים שבין חיים למוות. ברנר טוען כי הוא ואיילת נאה, כותבי המחזה, ניסו להביא את שבריר השנייה לאחר שהמסך ירד על החיים: שבריר השנייה המקביל לזה שלפני המוות, זה שהחיים חולפים בו לפני העיניים בפעם האחרונה.

ברנר ונאה- אולי בגלל השרירותיות שבמוות הספציפי הזה, אולי בגלל ששולץ עצמו כתב על האפשרות הזו- מתיימרים להחיות את הסופר, כמעט פשוטו כמשמעו. בחוברת שמלווה את ההצגה הם כותבים: "למרות הירצחו, ברונו ממשיך לחיות במין לימבו שבין עולם החיים לעולם המתים. באזור זה הכל ממשיך כרגיל, ברונו עדיין מחפש על מה לכתוב, עדיין נזכר בפרקי חייו ומדמיין ויוצר מהם סיפורים ועדיין מחפש דרך כיצד להמשיך ולכתוב את סיפורו על 'המשיח'. מותו שלו אינו עוצר בעדו מלהמשיך ולהיות, כפי שהיה".

האם אפשר להתעלות מעבר למוות? לבצע קפיצה חדה, לקחת תנופה, לאמץ את השרירים ולדלג מעל הקו המשוך הזה, המצויר בקו שחור ועבה על רצפת חיינו?

בעיני, המוות הוא סופי. רק אלוהים יכול להתגבר עליו, ואת זה עדיין לא עשה. אולם באשר להופעת חייו של ברונו על הבמה- מורגשת הצלחה גדולה. לא הכרתי את ברונו שולץ, לא את סיפורו ולא את כתביו, אך לאחר שהייתי שם, בקומה השלישית בבניין המסחרי האפל בתלפיות, אני מרגיש שביליתי איתו ערב. ערב משוגע ואפל, ערב לא ליניארי, אבל מלא באיכות של חיים, בארוס, בשיגעון, בחידלון.

בכמה מתמונות ההצגה, ברונו שלאחר המוות מצייר על קירות האולם בפחם. הוא מפליא לעשות ורושם יפה יפה את השיגעון. אולם אז הוא נוגע בציור- וכל מה שהיה חד מיטשטש ונעשה לא ברור. מטאפורה לחייו, לחיינו, שככל שנוגעים בהם- החדות שהיתה לנו לגביהם מיטשטשת.

*

אולי סמל: ברוך ברנר נסע לדרוהוביץ', עור הולדתו ומותו של ברונו, יחד עם אמיר גוטפרוינד. לקח חמש שנים עד שעיריית דרוהוביץ' הסכימה להציב שלט נחושת במקום שבו נרצח הסופר המהולל של מדינתם. מספר ימים לאחר ההצבה- נגנב השלט. "אל לו לאיש לנחש את הכוונות הא-להיות", כותב ברונו. "לעולם לא נדע".

אז מה יש ב"ברונו שולץ- העידן הגאוני", שכל כך מטלטל ומוציא מן הדעת? טקסטים ספרותיים חזקים שמוגשים ללא מורא וללא התחנפות לקהל. משחק חזק, מתפרץ, לעיתים ארוטי, של שחקנים צעירים שמכוונים ביד אמונה; משחק דיסוננטי בין טקסט לתמונה, כשהאחד מנגיד את השני; ובעיקר, הרבה מאוד אמונה, כפירה, שיגעון ומוות. "העידן הגאוני" מיועד רק למי שרוצה לשמוע על כך דבר או שניים, ואפילו לחוות מעט מכל אחד מהם.

~~~

ברונו שולץ- העידן הגאוני

מאת: ברוך ברנר ואיילת נאה

בימוי: ברוך ברנר וסאמי סמיר

מוסיקה: יובל מסנר

שחקנים: עמית אולמן, זהר כהנוב, עופר מימראן, יניב פרץ, גלית צברי, שיר שנער

~~~

(מקור ראשון, 07.11)

תיאטרון, חושך, פוסטמודרניזם

 

תיאטרון הוא מדיום שונה לחלוטין ממדיות אחרות, פופולאריות יותר, כמו קולנוע או טלוויזיה. בעוד המוקרן משתדל לתת לצופה את התחושה כי הוא נמצא בתוך 'הדבר האמיתי', לשאוב אותו לתוך הסיפור ולדייק בכל פרט, בתיאטרון הצופה לעולם יישאר בצד, עם חייו, עם תובנותיו. לקולנוע טוב יש צורך בתפאורה, בתאורה, בתזמון. בתיאטרון, יכול לעמוד אדם בודד על במה ריקה, זרקור בודד מכוון עליו והוא אוחז בידו חפץ ולראשו כובע- וזוהי ההצגה כולה. במובנים מסויימים, על אף שהקולנוע הצליח להביא אותנו קרוב יותר אל 'האמת', כלומר, אנו מזדהים עם הסיפור כמעט במאה אחוז- התיאטרון, כיצירת אמנות, ככישרונו של אדם בודד, מביא אותנו קרוב יותר לעצמנו. אנו נשארים שם, חלק מן הסיפור, עם התחושות שהוא מעורר בנו, עם הביקורת, עם התימהון. בתיאטרון, הצופה הוא אחד המשתתפים, בעוד שבקולנוע הוא יושב לבדו, אחד מן הקהל, בחושך.

ההבדל הזה מביא למחשבות על ההבדל בין מודרניזם לפוסט מודרניזם. בקווים גסים מאוד: המודרניזם מכר לבני האדם עטיפה נוצצת של אידיאלים משותפים, שיווק את ה'חדש' כ'טוב', אהב את הקולקטיב שובר החומות ואת הפופולאריות כשיטה. הפוסט מודרניזם, לעומתו, אוהב את השקט והבודד. ההפגנות שלו הן אישיות ומורכבות מיחידים שעושים 'לייק', איש איש בביתו; האירועים החברתיים שלו הן 'מסיבות אזניות', בהן כל אחד רוקד לצלילי המוזיקה של עצמו; האמנות שבו היא כל כך אישית, שלעיתים קרובות אינן מובנת; האמת והשקר שלו אינם מובחנים זה מזה: "ובמלחמת בני האור בבני החושך. אהבנו את החושך הטוב והמרגיע/ ושנאנו את האור המכאיב" (יהודה עמיחי). השורות הנכתבות כאן אינן ביקורת- זו המציאות בה אנו חיים.

בשבוע שעבר עלתה באוניברסיטה העברית ההצגה "לא לפי התבנית". הצגה שמסיימת את התואר השני של בחורה מוכשרת בשם הדס קדרון. היא מספרת את סיפורה של שרית, קונדיטורית צעירה שמשתדרגת מהיות 'אופה' לוקאלית וחסרת חשיבות, לקונדיטורית בעלת שם, שזוכה להזמנת ענק- הכנת מנות אחרונות לחתונה גדולה. אלא שהחתונה היא של בחור שאיתו יש לה עבר אפל. בין הביקוש אחר האהבה לבין המנוחה החלקית שבסוף הסיפור, עוברת דמותה של שרית משיכות וקריעות לכאן ולכאן, שכמעט מוציאות ממנה את נשמתה.

במהלך ההצגה מוטחת ביקורת קשה בחברה שאנו חלק ממנה: "את חייבת להיות יפה" אומרים לה הוריה, "אנחנו מתמחים בניתוחים פלסטיים מכל הסוגים" רומזות לה דמויות שיווקיות מסביב שוב ושוב, במין מחול שדים שמייצג את הטירוף שברדיפה אחר החיצוני; "אנחנו אוהבים נכים, צריכים לתת להם שיוויון מלא", אומרות דמויות אחרות, נלעגות, שהצביעות נשפכת מהן.

וכאן אני מגיע למשיכה שבין המודרניזם לפוסט: היוצרת קדרון מנסה לספר סיפור מודרני פשוט, על בחורה שמפספסת את האהבה שלה בגלל קיבעונה של החברה מסביב. אבל קדרון, כמו הגיבורה שלה, כל כך פוסט מודרנית שהיא לא מצליחה (למזלנו!) לעשות את זה באופן פשוט. ההצגה כולה מלווה בדיסוננס שבין הרצון למחות, לכעוס, לומר דבר ביקורתי וקוהרנטי ו'לתקן עולם'- לבין הנלעגות שבסופיות, שמסתכלת על המאבק האנושי הזה ברחמים מהולים בהתנשאות ומצקצקת בלשונה לנוכח האנושיות, אנושיות מדי, שבאמירה הביקורתית והבועטת.

המוזיקה המחוננת (אותה מנגנת בכישרון רב ידידה פרייליך ושרים השחקנים דיאנה בארון, שלי צוקרמן ושלומי פופר) מוגשת בצורה קיטשית 'טהורה'. "עוד כשהייתי נערה גיליתי את סודות האפייה/ מטעמים לכל דורש ממתק טעים למבקש/ ועכשיו קיבלה הצעת עבודה להכין קינוחים לחתונה", שרים השחקנים באופן תיאטרלי מדי ומתקתק. לתחושת מתיקות היתר מתלווה הכובד בגרון ששמור למחוות מוגזמות. ולכך היוצרת מכוונת. עם הרצון לסוף טוב של גיבורת הסיפור, מתלווה תחושת הקהל אודות אזלת היד שלנו, כבני אדם, ומתעוררת השאלה מהו טוב, בעצם.

גם בקטעים אחרים בהצגה מורגש המתח שבין הרצון 'להיות' לבין הרצון 'לחשוב על-'. היוצרת משתמשת בכל הכלים שעומדים לרשותה כדי להוציא ולהכניס את הצופה אל תוך הסיפור- לעיתים ממש בברוטאליות. כך בפריצת חלק מן השחקנים מתוך הקהל, בפנייה ישירה אל הצופים, בתיאטרון בובות (מדהים בעוצמת המשחק של גולדברג שמתגלה כאן כשחקנית רבת הבעה) ש'נוחת' לפתע באמצע ההצגה ופותח חלון/ הערת שוליים אליה, ועוד ועוד.

בסופו של דבר, "לא לפי התבנית" מביאה באופן חד וברור את הקריעה שלנו בין שני העולמות. זה הביקורתי, המבקש לומר דבר ברור על המציאות ולהנחיל לה ערכים שונים, לעומת זה הפוסט מודרני, שמלגלג על מאמצים אלה. הייתי שם, צחקתי, התרגשתי, נזרקתי החוצה ונשאבתי פנימה שוב, ועל כן אני ממליץ בחום על הפנינה הזו, שהיא סנונית ראשונה לפריצתה של יוצרת צעירה ומוכשרת.

(פורסם באתר 'כיפה', 06.11)

לעוף עם הנשמה

פאב תל אביבי אפלולי. שעת חצות עברה מזמן, והברמן העייף מנגב כוסות אחת אחרי השניה לצלילי רמיקס של שאנסון צרפתי. הוא צופה בעיניים טרוטות בבליינים המועטים שעוד נטועים על הכיסאות הגבוהים. זוג אוהבים מתלחשים, הגבר קצת שיכור, האשה נבוכה מהשכרות שלו. הוא צונח על השולחן והיא הולכת להביא את האוטו.

חלל הפאב אפוף אדי סיגריות. אל הברמן ניגש בחור בגופיה שחורה, על כתפו קעקוע. "בואנ'ה אחי", הוא אומר בקול, מתגבר על הדציבלים המוגברים הבוקעים מהקירות הסובבים אותם, "בא לך להחליף ת'מוזיקה?" הברמן משפשף עוד פעמיים את שולי הכוס, ואז מרים אליו מבט. "מה לשים?" הבחור בגופיה חושב. "בא לי משהו שמח. שים.. שים פרעיילאך 4". "נשות חווה?" "כן, אחי, האלבום השני". הברמן מדפדף הדיסקים, שולף אחד, וכמעט מיד שוטפים את הפאב צלילי קלרינט יהודי. הבחור שצנח קודם על השולחן, מרים את הראש ומחפש את חברתו החסרה. המקועקע מוציא סיגריה, שטוף בהנאת המוזיקה, ומציע אחת לברמן, שמסרב בנימוס.

נשמע לכם מוזר? לאורית אורבך לא. לפני שתים עשרה שנים היא הקימה להקת בנות. לא סתם להקת בנות, אלא להקת כליזמר. ולא סתם להקת כליזמר, אלא להקה חילונית לגמרי. נטולת שביס, מטפחת, או כל סממן יהודי-נשי אחר. בחודשים האחרונים הן פתחו מופע חדש בשם 'ראשית', וכעת הן עומדות לפני הוצאת אלבום חדש. אין להן כוונה לכבוש את הפלייליסט של הפאבים התל-אביביים, אבל כמו שזה נראה עם התקדמות הגל היהודי במוזיקה, היום שבו ישמיעו אותן במצעדים השנתיים- לא רחוק.

אני פוגש את אורית, אורית, מיכל ודנה בבית קפה קטן בפאתי הוד השרון, לשיחה על נשיות, יהדות ומוזיקה. אורית אורבך היא בעלת הניסיון שבחבורה. היא הקימה את "נשות חווה", היא הביאה עד לאחרונה את החומרים אותם ניגנו והיא נגנית הקלרינט, הכלי הדומיננטי ביותר בהרכב. אורית דוקלר, הפסנתרנית המתולתלת, היא מספר שתיים ברשימת הגילאים, שלאחרונה התחילה להכניס חומרים משלה לרפרטואר המנוגן של הלהקה. מולי יושבת דנה אביתר, רזונת וחייכנית, שבהופעה נראית כאילו מחזיקה את הגיטרה-בס אך בקושי, ואחרונה חביבה מופיעה מיכל רהט, בעלת המראה הנערי והשיער הקצר, מתופפת הלהקה. אורית א' מתחילה לספר מאיפה הכל התחיל.

"הסיפור האישי שלי מתחיל בחו"ל. הייתי נגנית צעירה שנדדה לאמריקה כדי ללמוד ולהתפתח שם. תואר ראשון באוניברסיטת בוסטון, שני בשיקגו. רציתי להתפרנס, הכלי שלי היה קלרינט, אז נפלתי לתוך הרכב מוזיקת כליזמר. העניין הוא שלא הכרתי את המוזיקה הזו בכלל. אני באה מבית חילוני, ואמנם אבא שלי היה מזמר לעצמו ניגונים בבית, אבל מעבר לזה לא היה לי שום קשר ממשי. התחלתי לנגן שם בלהקות שונות, ואפילו קיבלתי הזמנה להשתתף בהופעה בארץ, בנגינת יצירה בשם "כלי זמר", עם סימפונית ירושלים. אבל מיד חזרתי לחו"ל. אחר כך התחיל הגעגוע, וחזרתי. אין מה לעשות, זה המקום שלי ופה אני אוהבת. אבל מה, פה לא היתה ממש עבודה. התחלתי לנגן בהרכבים שונים- ואז הסיפור שלי השתלב עם הסיפור של נשות חווה."

ספרי.

"כמו שאמרתי, הופעתי בהרכב אחר. לפני שתים עשרה שנים, היה נדיר לראות אשה עומדת ומנגנת על במה, גם לחילונים זה היה מוזר. ואז התחילו לבוא אלי בנות מהקהל, וממש לדרוש ממני: תקימי להקת בנות! למה שלא תובילי הרכב על טהרת הנשיות? היה בזה משהו כל כך חזק וכל כך אמיתי, משהו שתפס אותי. חיפשתי וחיפשתי, הקמנו את ההרכב, והוא זכה לאהדה עצומה".

והן התחילו לנגן. להרכב קראו 'נשות חווה' כדי לבטא נשיות וראשוניות. "אפילו שם הלהקה מראה כמה בתור נשים, לא הכל עובר דרך ההיגיון," אורית א' מחייכת, "כי אפילו דקדוקית השם לא נכון וצריך להיות 'נשי חווה'. אבל מה לעשות, התרגלנו…"

בהתחלה ההרכב היה מעט אחר וכלל את אלונה טוראל ודפנה שדה, ולאחר מספר שנים, דרך ההיכרות מבית הספר "רימון", התייצבו על ההרכב הנוכחי. והתגובות הנלהבות לא אחרו לבוא.

אורית א': "בהתחלה היססתי. חששתי מאיך יקבלו את זה, אם יוכלו לבלוע את זה. לא היתה מופתעת יותר ממני: אנשים הגיבו באופן מדהים. זה מה שבעצם נתן לי את הכוח והאומץ. זה לא שבאתי לצפת ואמרתי: 'תנו לי להופיע', זה פשוט בא מהקהל. ראו אותי בלהקה רגילה ואמרו לי: 'תקימי להקת נשים, בבקשה!' ממש ככה זה התחיל. לכן היום, כשאני חוזרת לצפת, אני מתרגשת. יש שם חרדים שיושבים קצת בצד, קצת בדרך אגב, וצופים בנו, ויש חילונים וצעירים, וחבר'ה דתיים שבאים עם חברים ועם ילדים קטנים. זה נותן התרגשות עצומה וזה היה עוד מההתחלה. החוויה הזו, שלו לבוא ולהתחבר לקהל ברמה המיידית, היא חוויה מהממת."

וההרכב שלכן לא הפתיע את הקהל?

אורית ד': "לא. לא הפתיע."

נשים שמנגנות כליזמר, לא מפתיע?

אורית ד': "מה שמופתעים ממנו הוא המקצועיות שלנו. הרמה המוזיקלית מקבלת הרבה הדים. גם האיחוד שלנו והשואו שאנחנו נותנות זה משהו שאנחנו מקבלות עליו הרבה פידבקים. בעיקר אומרים לנו שאנחנו נראות נהנות, צוחקות אחת עם השניה ויש הרבה 'פאן' על הבמה. אבל עצם הנגינה והיותנו נשים- מעולם לא נתקלנו בתגובות שהתייחסו לכך."

 

 

אל ההרכב הבנות מגיעות מרקעים שונים, כל אחת והבית שגדלה בו. אורית ד' באה מבית דתי רמת גני. "למדתי קלאסי כל השנים, וברימון נחשפתי יותר לג'אז ולאילתור. אז התחלתי את תהליך היציאה מהדת. הכרתי את השירים הדתיים וזה יצר אצלי מאגר כנגנית, והרבה השתמשו בי כמלווה, גם כשכבר לא הייתי בתוך העולם הדתי. זה כל הזמן הלך איתי." כיום, לבד מהנגינה בלהקה, אורית גם מתפרנסת כתרפיסטית במוזיקה. לאחרונה הלהקה התחילה להכניס חומרים מקוריים של אורית לתוך הרפרטואר המנוגן. גם מיכל המתופפת היא דתייה מבית, ואף הספיקה לעשות שירות לאומי לפני שהפסיקה לסרוג כיפות.

אורית ד' ומיכל: אתן מגיעות מבתים דתיים, ובחרתן לא להמשיך באורח החיים הדתי. אתן לא מרגישות לפעמים איזושהי קריעה, איזשהו דיסוננס, בין המוזיקה שאתן מנגנות שהיא מוזיקת נשמה דתית, שנכתבה לעיתים לטקסים דתיים כמו חופה, התוועדות חסידית או טיש שבתי, לבין אורח החיים שלכן?

אורית ד' מתקוממת: "מוזיקה במהותה היא לא דבר דתי. זה הייחוד שלה. אני לא אדם דתי, אבל יודעת מה זו עבודה רוחנית, מה זו עבודה על המידות. זה לא קשור לדת אלא לערכים שלנו כאנשים. ככל שהאדם יותר מחובר לעצמו, יותר מעמיק ומודע, המוזיקה היא חלק מהשפה והיא דרך ביטוי מאוד משמעותית. גם אדם שלא יודע מוזיקה יכול להביע עצמו דרכה. זה בא דרך ה'Feel' שלנו. אצל אדם דתי שמגיע מעולם מאוד מסויים, הנגינה שלנו מתחברת ללבוש ומראה מוגדרים, ולכן אצלו זה סותר. אבל הרוחניות שלי לא קשורה במראה חיצוני, היא יכולה להיות הרבה יותר גבוהה מאצל אדם שמתלבש צנוע."

אז מה יש במוזיקה הזו שמושך אותך?

"זו הפשטות של המוזיקה, שמקרבת את הלבבות. כמו קרליבך: יש איזה משחק במוזיקה היהודית הפשוטה שמצליח לגעת בך כאדם ויורד עד נימי הנפש. קשה להסביר את זה, אבל כשמנגנים מבינים איך זה נוגע בעומק. זה לא קורה מיד- יש איזו התנגדות. גם אני, שהגעתי מבית דתי, אמרתי שבחיים לא אנגן את זה. אבל משהו פה מדבר מאיזה מקום בפנים, והופך להיות חלק ממני, מאיתנו. בלי שאני בכלל רוצה אני נסחפת למקומות רגשיים", אורית עוברת לדבר בטון שקט: "הנה משהו שלא שיתפתי בו את חברות הלהקה אף פעם: בהופעות יש לנו הרבה אילתורים ואנחנו מנגנות גם פסוקים. כשמגיע קטע האילתור שלי אני כמו מתפללת את הפסוק בתוכי ומתוך זה יוצאת אל האילתור. בתוך האילתור אני אומרת לעצמי את התפילה, וזה מחבר אותי לעמקי הנשמה שלי."

אבל בסופו של דבר, זו מוזיקה שנוצרה כדתית, לא?

פה אורית א' נזעקת לעזרה, והיא נחרצת: "הכליזמרים זו לא מוזיקה דתית אלא תרבות יהודית. אמנם, החסידים לפני מאה חמישים שנה ניכסו אותה לעצמם, אבל היא ליוותה את חיי הקהילה כולם, ולא רק את החלקים הדתיים שבהם. ניגנו אותה בשמחות, בעצבונות ובסתם ימי חול, הכליזמרים היו עוברים ממקום למקום עם הקלרינט, הקונטרבס, הכינור והתוף ומנגנים באירועים שונים. התפילות, שחלק מהן אנו משלבות בהופעה שלנו, הן חלק מזה, אבל הן לא תמיד מייצגות אורח חיים דתי, אלא תפילות של אנשים מאמינים. אגב, גם נגני הכליזמרים דאז לא תמיד שמרו על מצוות הדת."

אתן לא דתיות, אבל מדברות בשפה מאוד רוחנית. שפה של 'אנרגיות', של 'עומקים', אפילו את המילה 'קדושה' שמעתי פה. איך אתן מסבירות את זה?

מיכל: "אי אפשר להסביר את זה בדרך של 'אחד ועוד אחד שווה שתיים'. כל מי שמתעסק במוזיקה מרגיש קדושה. זה יכול להיות 'Heavy Metal' ולהיות קדוש. קדושה זו חווית התעלות, והיא קשורה בחיבור שלך אל המוזיקה, ומוזיקה היא בכלל דבר גבוה מאוד, אולי הדבר הכי קרוב לא-להים שיש. כולנו ניגנו כל מיני סגנונות, ובאף אחד מהם לא הרגשנו כזאת עצמה. אני חושבת שזו מוזיקה שבה כשמנגנים, מרגישים. אבל אולי זה לא רק המוזיקה, אלא היותנו נשים."

אז איך הייתן מגדירות את עצמכן?

אורית א': "אנחנו נשים של מוזיקה ושל רוחניות, יהודיות, שחיות בארץ ישראל, ישראליות, ומתוך העולם הזה אנחנו יוצרות. הייתי קוראת לזה 'מוזיקה נשית-אישית'. הערב שאנחנו מעלות הוא ערב רוחני עם מוזיקה חזקה, מתוך השורשים של כולנו. חשוב להדגיש שזה לא 'ערב מסורת', אנחנו לא 'כליזמריות', אלא להקת ג'ז-אתנו-יהודי." וכאן אורית עוברת לחלק הדרוש החסידי: "כליזמרים זו תורה שבעל פה. זו מוזיקה שכל הזמן מתפתחת ומוצאת כיוונים חדשים. הכליזמרים, הנגנים, הם נוודים. אנחנו מרגישות שאנחנו חלק מאותם נדודים יהודיים, ולכן גם המוזיקה שלנו כל הזמן מחפשת התפתחות, בהתאם לזמן ולמקום, ולקיום שלנו כנשים."

אבל מה רע ברוק, ברגאיי, בג'אז? למה בחרתן דווקא בכלייזמר?

"אני לא יכולה ממש להסביר. יש במוזיקה הזו משהו שחודר לנשמה. בהתחלה היא נראית ממש לא 'אין', בכיינית וגלותית, ומייצגת את כל מה שהתחנכנו נגדו כילדים. אני התחנכתי על ישראליות גאה, על אידיאולוגיה אנטי-גלותית. אבל ברגע שהולכים לנגן את זה מתוך רצון ולא הכרח או מסורת, הדברים נפתחים."

לדנה, שבאה גם היא מבית לא דתי, הניגונים אפילו לא היו מוכרים. ובכל זאת: "אתה מרגיש את זה פתאום. אפילו שהמוזיקה היא פשוטה ולא מתוחכמת, ואולי דווקא בגלל זה, יש בה משהו שעושה לך שמח. ממש. אתה מנגן את זה וזה עושה לך טוב. אי אפשר להסביר את זה, זה ככה, פשוט ככה." האהבה לסוג הזה של מוזיקה לא באה בבת אחת, היא מציינת, אלא היה חלק מתהליך הכניסה ללהקה: "כשנכנסתי להרכב זה עשה לי משהו, זה הזיז אותי מבפנים. בעולם שלנו בכלל, החל משנות התשעים היה תהליך של הליכה למוזיקה אלקטרונית, אחרי דברים חדשים וקרים יותר מבחינה מוזיקלית. פחות מהרגש. עכשיו יש תהליך כללי הפוך: חזרה לשורשים ולהתחבר לעצמך. יש אנשים שמתחברים לטבע. דווקא לאור התהליך העולמי הזה, החזרה אל הכלייזמר מאוד מובנת."

 

העמידה של נשות חווה על הבמה מלאת רגש ובטחון עצמי. בהופעות שלהן אפשר לחוש בנוכחות של נשיות מתפרצת, עדינה ובה בעת חזקה, כמעט יצרית. לבנות הלהקה יש משנה שלמה על כך, והן לא מסתירות את המורכבות והייחודיות שבנוכחות הזו.

"כל העניין הנשי הוא לא מובן מאליו", אומרת אורית א', "ובניגוד למה שאפשר, אולי, לחשוד, היא  לא נוצרה בשביל הגימיק. החיבור פה שונה, הוא ממקום נשי. החיבור למוזיקה, אחת לשניה, לקהל, העמידה על הבמה. והאימהות גם היא מוסיפה עוד ממדים למוזיקה."

במה זה שונה מלהקת גברים?

"אני מנגנת בלהקות גברים ואני מעריצה נגנים גברים, אבל אין מה לדבר, זו עוצמה אחרת. זו מוזיקה שמגיעה, באיזשהו מקום, מהרחם, והקהל שומע את זה. את המוזיקה שלנו אפשר לשמוע ולהגיד: אשה ניגנה את זה. תהליך היצירה שלנו כנשים, שעוברות את ההריון ויוצרות עוּבר, מתקשר גם לתהליך יצירת המוזיקה."

דנה: "גברים, בהכללה גסה, באים למוזיקה כדי לנגן מוזיקה. אני, כשאני מנגנת, מעבירה בראש את כל העולם. אני חושבת גם על בן הזוג שלי, על הדברים שעברו עלי, וכל הוויית החיים הזו ניצוקה לתוך המוזיקה שיוצאת ממני. זו תכונה נשית במהותה. אולי זה מה שגורם להופעות להישמע שונה- אלו לא רק תווים, אלא חיים שעוברים דרך תווים, לתוך הנשמה. זה נורא רגשי."

מה מכל זה אפשר ממש להרגיש? איך זה בא לידי ביטוי?

"זה לא משהו מוחשי או ניתן להגדרה. האנשים בקהל צריכים לרצות להתחבר לזה. כמובן שהם לא ידעו להגיד: 'שומעים שעבר על הבסיסטית יום גרוע'. אבל אולי אם הם יהיו בהקשבה, הם יוכלו לשמוע את השוועה."

לאורית ד' יש זווית מעט שונה. היא לא חושבת שדווקא הנשיות יוצרת את ההבדל, אלא האחרוּת והחיבור המיוחד של היוצרות, כחברות: "אני לא מסכימה שלנשים יש כוח במוזיקה. כל מוזיקה תלויה במי שמנגן אותה, והאדם הוא זה שקובע איך הוא יתחבר למה שהוא עושה. במקרה, או שלא, אנחנו ארבעתנו נשים מאוד רוחניות ומורכבות, מקצועיות וחברות בינינו. זה מה שיוצר את הפן המיוחד שלנו, שאם נרצה או לא, המכנה המשותף שבו הוא נשי. אבל אני לא חושבת שעובדת היותנו נשים הופכת את זה למשהו "מהרחם", כמו שאמרה אורית. זה בגלל שאנחנו נשים כאלה, אבל זה לא קורה אוטומטית בגלל הנשיות."

איך עובדת היותכן נשים משפיעה על ההתקדמות המקצועית ועל ההתקבלות שלכן בעולם המוזיקה?

אורית א': "לנגן בלהקה זה קצת להיות 'אשה בעולם של גברים'. לפני עשר שנים, נגיד, זה היה בולט יותר. היינו צריכות להוכיח את עצמנו כל הזמן. היתה תחושה שעוקבים אחרינו ובוחנים אותנו בשבע עיניים. זה עדיין כך, במובנים מסויימים, אבל בהחלט אפשר לומר שמרגישים שינוי. בחו"ל, אגב, מפרגנים לזה הרבה יותר. לאשה קל יותר למצוא עבודה כנגנית, וגם הקהל לא מתייחס בחשדנות. נו, הנה עוד משהו שאנחנו צריכים ללמוד", היא צוחקת.

ואחרי שתים עשרה שנים, עדיין מתרגשות?

אורית ד': "אני אגיד לך מתי חזרתי להתרגש. למרות שאנחנו להקה אינסטרומנטלית ואף אחת מאיתנו לא זמרת בהכשרתה, התחלנו לאחרונה להעלות יצירה שבמהלכה אנחנו שרות יחד. אז פתאום חזרתי שוב להתרגש, והפרפורים האלו בבטן. לא הבאנו מורה לפיתוח קול ואנחנו לא ממש זמרות, אבל התגובות באו בעוצמה, וזה היה מפתיע. במיוחד מדברים על הקול של מיכל. 'כמו קולות של מלאכים' היה ביטוי ששמעתי. אז הנה, כל פעם שמתחילים משהו חדש, חוזרים להתרגש."

יש היום חזרה ענקית למקורות יהודיים, לפיוטים ולמוזיקת נשמה. יש לכן תחושה של 'אני הייתי פה קודם, אל תידחפו לי לנשמה היהודית'?

אורית א' משיבה, אבל מהססת: "אנחנו שמחות שבא הגל הזה. מצד אחד זה מוכיח שתמיד ידענו שיש לנו משהו טוב, ומצד שני זה דורש מאיתנו לשמור על רמה גבוהה, כי עכשיו יש לנו מתחרים. כל החזרה הזו רק מוכיחה שהחיבור הזה תמיד היה אצלנו. ניסינו להתכחש לו במשך כמה שנים טובות ואפילו קצת הצלחנו, אבל זה חזק מאיתנו. כשאתה 'שם', אתה מרגיש שזה הבית, הבית האמיתי. זה אני עצמי וזו הנשמה שלי. במוזיקה 'קלאסית' שאני עושה אני מעבירה נשמה ורגש, אבל המון עובר דרך הראש, ולפעמים צריך להתמצא במוזיקה וקצת להכיר כדי לאהוב. במוזיקה יהודית- אין דבר כזה. אתה לא צריך כלום. זה אפילו לא משנה אם אתה יהודי או לא. התגובות מהקהל בחו"ל הן בלתי ניתנות לתיאור. הם מוקסמים. בתאילנד ניגנו ביום ההולדת של המלכה. עמד תור של מאה חמישים תאילנדים שחיכו שנחתום להם על הדיסק. או בבייג'ין, שם השם שלנו הופיע במודעות ענק ובשלטי חוצות, כאילו מטאליקה הגיעו לעיר."

זה משמח אנשים בכל מקום שהם?

"יותר ממשמח. זה נוגע בהם. מביא אותם למקום אחר. יותר גבוה, יותר פנימי. זו לא סתם מוזיקה נחמדה. אתה מרגיש ששינית אותם."

(פורסם במקור ראשון, 11.09)

אני כותב כדי להתחמק מכתיבה

 ראיון עם הסופר אהוד בן עזר.

 ~~~

על פי המילון, 'אנדרדוג' הוא מי שמשתתף בתחרות ובעל הסיכויים הנמוכים יותר לנצח בה. אהוד בן עזר, שקורא לעצמו בכתב העת שלו 'סופר נידח', הוא לכאורה האנדרדוג האולטימטיבי- אינו מוכר כסופר על ידי חבריו הכותבים, ספריו אינם נמכרים בחנויות, הוא לא נחשב 'איש רוח' שיש לשחר לפתחו, לשאול בעצתו ולהחתימו על עצומות. אבל כדי להיות אנדרדוג, הלא צריך גם להתחרות.

"אני כבשה שחורה", הוא אומר ומתרווח על כורסא בסלון, והגאווה ניכרת בקולו. "אני כותב מה שאני מרגיש וחושב ולעולם לא חוזר בי. הגורל שלי רצה שכשאוציא משהו- הוא לא יעשה כותרות".

איך זה קרה?

"הקו הספרותי שלי לא התקבל, הוא קו ריאליסטי ולא סימבולי, כמו שייסד פה עגנון וחיקו אותו עמוס עוז, א.ב יהושע וכל השאר. פה בארץ, העיקר הוא לא להיות סופר, אלא להיות חשוב. אם אתה חשוב- לא משנה מה אתה כותב, תמיד יהללו את זה. אם אתה סתם כותב- זה ממש לא חשוב. אותי לא מונים בין החשובים של הספרות העברית, ואפילו לא כחלק ממנה".

אתה לא נשמע נעלב במיוחד.

"זה המצב, למה לי להיעלב? אני מקווה שעוד שנים הספרים שלי יישארו חיים כשישכחו את מקהלת הברברנים". את תקוותו מזינה העובדה כי הוציא מספר ספרים חשובים, שאף נמכרו יותר משאר ספריו: כל שיריה ופרוזתה של אסתר ראב- שהיא, אגב, דודתו- "ימים של לענה ודבש"- הביוגרפיה שכתב אודותיה (וערך חיים באר), וביוגרפיה נוספת, שכתב על נחום גוטמן, "בין חולות וכחול שמיים".

להשקיע יותר בפרוזה

לפני שאני נוסע אליו, העורך מזהיר אותי להתכונן היטב ולקרוא מכתביו. קל לומר. בן עזר כתב ופרסם- לעיתים באופן עצמאי ולעיתים דרך הוצאות ספרים קטנות- למעלה מארבעים ספרים, ערך כתשעים ומוציא לאור פעמיים בשבוע גיליון עיתון מקוון, שנקרא על ידו 'חדשות בן עזר'. גם אם הייתי רוצה להקיף חלק מכתביו, הייתי נזקק לשבועות שלמים כדי לעשות זאת. אבל עוד קודם- מיהו האיש?

אהוד בן עזר, לפנים רַאבּ, נולד בפתח-תקווה בשנת 1936 למשפחה מיוחסת. סבו, יהודה ראב, היה ממקימי המושבה, השומר הראשון שלה וחורש התלם הראשון באדמתה. דודתו אחות-אביו, אסתר ראב, היתה המשוררת הראשונה ילידת הארץ.

"המשפחה לא עודדה אותי לכתוב", הוא מספר, "למרות שנועדתי לכך. כולם חששו שלא תהיה לי פרנסה. הם צדקו". על אף הקשיים, מוריו ב'תיכון חדש' בו למד, שהיו אנשי 'ארץ ישראל העובדת' השפיעו עליו לבחור בכיוון זה. הוא הצטרף לגרעין נח"ל, שיצא להגשמה והקים את קיבוץ עין גדי.

שנים אחדות שימש כמדריך ביישובי-העולים בדרום, ולאחר מכן עבר לאוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד פילוסופיה וקבלה. בין חבריו אפשר למנות את סמי מיכאל, יהושע קנז ופנחס שדה.

בשל הקשר המיוחד שהיה בינו לבין דודתו אסתר, החל לכנס את שיריה לספר, שני במספר לאחר שלושים שנים בהן לא הוציאה דבר. "אספתי את החומרים, ולפי התאריכים הכתובים ראיתי שכל שנה היא כתבה שניים-שלושה שירים, כך במשך ארבעים שנה. אמרתי לעצמי: 'אתה מוכן להיות משורר? אם תכתוב כל שנה שניים שלושה שירים- מה תעשה בשאר הזמן?' החלטתי להשקיע יותר בפרוזה". בשנת 1963 יצא ספרו הראשון, 'המחצבה', שנדפס בעשרות אלפי עותקים, נלמד בבתי הספר, עובד למחזה ובשנות התשעים אף לסרט קולנוע. למעשה, זהו כמעט ספרו היחיד שזכה להכרה. על ספרו האחרון, 'ספר הגעגועים', שראה אור בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן- וגם זאת לאחר 'השתתפות עצמית' של המחבר בהוצאתו- כתב אחד המבקרים: "לטעמי, יש בו לא מעט תיאורים יפים, המשחזרים בנאמנות, כבסרט קולנוע תקופתי, כלי בית, כלי עבודה, חפצים מימי קום המדינה ועבודות חקלאיות בפרדס ובכרם". דברים שיכולים ללמד מעט על יחס המבקרים אליו.

כתב עתי מסופר נידח

בן עזר, היושב מולי על כורסא בסלונו התל אביבי, הוא דון קישוט ללא תחנות רוח. הוא נלחם את מלחמות חייו האחוזים בספרות העברית בנחת ובעקשנות. הוא לא מוכן שיצנזרו אותו, ונוהג באותו אופן כלפי עצמו- כמעט כל מה שהוא חושב וכותב- מתפרסם, אם בספרים שהוא מוציא בקצב מסחרר, ואם בעיתון המקוון שלו, שנקרא על ידו 'כתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. הסופר אולי נידח, אולם מעטים הכותבים שיכולים להתפאר ברשימת תפוצה הולכת וגדלה, שכרגע עומדת על למעלה מאלפיים מכותבים.

איך נוצר הרעיון הזה, של עיתון מקוון?

"התחלתי מזה שכתבתי הרבה מכתבים למערכות העיתונים. הגבתי כמעט לכל דבר שקרה. בתקופה מסויימת, בה שהיתי באוקספורד, כתבתי לחברים ממה שעובר עליי וקטעים מתוך יומן שאני מנהל, וכך נוצרה לה רשימה ארוכה של כארבע מאות מכותבים. לאחר מכן הוצאתי רומן נוסף בשם…", הוא מנסה להיזכר, "זהו, 'חנות הבשר' שמו. הוא יצא בהוצאת 'אסטרולוג' והיה די מגעיל, כך שלא נמכר טוב ונשארו לי ממנו הרבה עותקים. שמתי מודעה קטנה בעיתון, שכל מי שישלח לי את הכתובת שלו, יקבל חינם ספר עם הקדשה. נתתי את כתובת הדוא"ל שלי, והגיעו מאתיים בקשות, שאת כולן מילאתי, אבל אז שמתי לב שבידי מאות כתובות אלקטרוניות… כך נוצר העיתון, שבתחילה כתבתי כמעט את כולו, תחת שמות בדויים, ולאחר מכן עוד ועוד אנשים שלחו לי דברים לפרסום".

למה אנשים כותבים אצלך ולא למערכות עיתונים בתפוצה רחבה יותר?

"כי אני לא מצנזר. אנשים יודעים שהם יכולים לכתוב, ואיש לא יוריד חלקים ממה שכתבו, או יערוך עריכה מגמתית. השינוי היחיד שאני נוטע הוא הערות שאני מרשה לעצמי להעיר בסוף הקטע, וכך נוצרת שיחה. לדעתי, רבים מהכתבים שאני מקבל הם 'פליטים' של עיתון 'הארץ'. שם, מה שלא באג'נדה שלהם- לא מכניסים. הדבר היחיד שאני לא מוכן לקבל הוא השמצות- אין טעם בזה, וגם אין לי כסף להוציא על תביעות דיבה".

על ה'צבעוניות' של העיתון המתקבל, פעמיים בשבוע, ישירות לתיבת הדוא"ל, אפשר ללמוד ממספר כותרות שאני מלקט באופן אקראי: "עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הקרב הגדול על פתח-תקווה, במלאת 90 שנה ליום כ"ז בניסן תרפ"א// אורי הייטנר: 1. המחדל, 1993. 2. מה המצרים רוצים? // רותי האוסמן טרדלר: שביתת הרופאים: מצבם הנחוּת של הסטאז'רים. // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. המשך. // משה גרנות: על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. // על "מעין שטוב" בירושלים, מתוך ספרה של נורית יובל "חיים של נייר". // יצחק שויגר: נוסח הגדת הפסח הצה"לית של אלי לנדאו, 1971", ועוד ועוד, בנושאים שונים ומשונים.

אני גרפומן

"אני גרפומן", מעיד על עצמו אהוד, "מבוקר ועד ערב אני כותב. המחשב נותן לי אפשרות עצומה, ואני מנצל אותה. למעשה, אני כותב כדי להתחמק מכתיבה: יש לי שני רומנים שאני צריך לסיים, אך העיסוק סביב 'המכתב העתי' גוזל ממני את הזמן הזה".

ואתה מסתדר עם הטכנולוגיה? אתה בן שבעים וחמש ומדבר על חלוקה לרשימות תפוצה שונות, על ספאם ועל הצפת מידע כאילו היית בן שש עשרה.

"בשנות השמונים, כשהבן שלי היה בן שלוש עשרה, אשתי ואני קנינו לו את המחשב הראשון. יחד איתו למדנו הכל. היום הוא עובד במחשבים ומלמד אותי, ואם יש בעיה טכנית- הוא בא לעזור. טכניקה זו אף פעם לא הבעיה".

והקלות הזו, בה דברים רואים אור ומתפרסמים- אין בה בעיית גבולות בעיניך? אין פה זילות של המילה הכתובה?

"למה זילות?", בן עזר נדהם, "כל יום יוצאים פה יותר דברים בדפוס מאשר יצאו לפני ארבעים שנה במשך שנה שלמה! יש יותר כותבים מאשר קוראים!" וזה לא מעודד בורות, אני מנסה בכל זאת. "איזו בורות? יש לך משהו מדהים כמו 'ויקיפדיה', שכל דבר שאתה בודק שם- תשעים ותשעה אחוזים שהוא נכון. זו מהפכת ידע עצומה. פעם היית זקוק לספריה שלמה של ספרי עזר כדי לערוך תחקיר. היום עם האינטרנט- לחיצת כפתור".

למה העיתון שלך כל כך מלא בפוליטיקה?

"אנשים מחפשים במה להביע את הדעות שלהם. אין כמעט שנותן במה אמיתית לכותבים. קח את 'הארץ', למשל. כולם שם מתקרנפים לפי קו המערכת. העיתון שלי, שמופץ דרך האינטרנט- זו הדמוקרטיה בהתגלמותה. אין יותר מזה".

פרגמטיזם זה חזון

באופן עקרוני, בן עזר שייך לתנועת העבודה הותיקה, ומפלגתו היא מפא"י. במשך שנים היה חבר מועצת מפלגת מר"צ, ואף כיהן כחבר בנשיאות מועצת המפלגה. אולם נון-קונפורמיסט נשאר, כנראה לעולמים, נון-קונפורמיסט. בשנת אלפיים, שנת המפנה ביחסו לתהליכים המדיניים, עזב את ישיבת המועצה בזעם, לאחר שאחת מחברותיה הצדיקה הרג מתנחלים כחלק מ'המאבק הפלסטיני'. הוא יצא בטריקת דלת, התראיין בחמת זעם למספר ערוצי רדיו, זכה לנזיפה מיוסי שריד- ולא חזר לעולם. לאחר מכן ראה עצמו מזוהה עם מפלגת 'קדימה', ותמך בעומד בראשה, אהוד אולמרט.

"נורא עצוב לומר שצריך להיות פרגמאטיים. מרוב רצון להיאסף סביב משהו, אנשים בורחים אל חזונות שאינם מציאותיים. הימין- אל ארץ ישראל השלמה ללא ערבים, והשמאל לרעיון אוטופי של שלום, שאין לו שום סיכוי להתיישם במציאות. בסוף ימיו, ס. יזהר החל להלל את האידיאולוגיות. אפילו את הקומוניזם. זה שיגעון להלל קיצוניות".

זה לא עצוב, חיים ללא חזון?

"פרגמטיזם זה חזון, זו אידיאולוגיה! זו הארץ היחידה שלנו, אין לנו מקום אחר, זו ארץ היהודים היחידה, זה המרכז העברי הגדול ביותר שהיה אי פעם. צריך לראות איזה 'יש' יש לנו. אני אופטימי, הציונות ניצחה. סבא שלי, יהודה ראב, שעוד גדלתי על ברכיו, לא תאר לעצמו שזה יצליח כל כך. לפני מספר שנים יצאתי עם בן דודי למסע בהונגריה, בעקבות ספר זיכרונות סבי שהוצאנו. הלכנו מכפר לכפר בעקבותיו. הגענו לעיירה שממנה עלה ארצה בשנת 1875. בבית הקברות היתה שורת קברים של משפחתנו. לאחר שאמרתי קדיש, פניתי לקבורים ואמרתי להם 'מאושרים אתם, שקבורים כאן. מאושרים אנו, שאנו בארץ ישראל. כל מי שבינינו- עלה השמיימה בכבשני אושוויץ'.

אנחנו מדברים, ויש לך טענות וביקורת על כל דבר שקורה בארץ ועל כל אישיות רמת דרג- ובכל זאת אתה נראה לי מרוצה מאוד.

"המדינה חזקה. היא מלאה משוגעים וקיצוניים: חרדים, ערבים, מתנחלים, שמאלנים- תהומות של ניגודים. אנחנו דמוקרטיה, ומותר לכל המשוגעים להגיד ולעשות כל מה שהם רוצים- ואיכשהו זה בכל זאת עובד. גם בכנסת- כל אחד משלם את המס לאידיאולוגיה, כולם רבים, ובסוף אוכלים יחד במזנון הכנסת. זה משהו-משהו".

עגנון הוא דוגמה רעה

כהרגלו, גם על הספרות העברית יש ל'סופר הנידח' שלל של תובנות. "מצד אחד זה נס- מעולם לא יצאו כל כך הרבה ספרים בעברית- יש שיטפון של רומנים ואף אחד לא יכול להקיף את מה שנכתב. זה תור הזהב של הספרות העברית. מצד שני יש את בעיית כתבי החידה".

כתבי החידה?

"הצורה הסימבולית של הכתיבה. הדוגמה הרעה הראשונה לכתיבה סימבולית היא של עגנון, שהוציא את 'ספר המעשים' והמבקרים ברוך קורצוויל ודב סדן מינו עצמם למפענחים שלו. כך גם עוז ויהושע- הם חושבים שרומן זה כתב חידה, שמלא סמלים מפה ומשם שעל הקורא לפענח. זה חנטריש אחד גדול. זו לא נביעה ספרותית, אלא סתם שעמום. סבתו, למשל, לא סופר בכלל. סופר צריך שיהיו לו סגנון ונביעה, ולא שיחקה את עגנון".

והספרים שלך נבדלים בכך ש…?

"כמו שאני כותב אף אחד אחר לא יכול לכתוב. הסגנון שלי הוא ריאליסטי. אני מספר את הדברים כפי שהם. לא מייפה אותם ולא מגביה. ערכתי כמה מהספרים הנפלאים של דבורה עומר. אוריאל אופק, שערך אותה לפני, הגביה את הלשון ואני העדפתי לערוך אותם בתוך הרמה הלשונית שלהם. המו"ל חשב שאני לא עושה עבודה טובה, והסברתי לו: לא צריך להגביה. תן לסיפור לספר את עצמו, בלשונו. גם כתב היד הפרוע ביותר, שכתוב בצורה הכי גרועה- אם יש בו אש, אפשר לעשות ממנו ספר. אם זה רק 'צחצחות לשון' ולסיפור אין לב- אין מה לעשות עם זה. מי שאין לו תוכן, לא יכול לברוח לסגנון. עוד סיבה בגללה עוד מאה שנה יקראו אותי ויזנחו את האחרים, היא שהספרים שלי נותנים את סיפור מאה שנות ההתיישבות בארץ. אם קוראים אותם לפי הסדר, אפשר לעקוב אחרי התפתחות פתח תקווה".

אתה רואה את עצמך כיושב סביב המדורה? כבעל המקצוע העתיק של מספר הסיפורים?

"בשביס זינגר הוא מספר סיפורים. מספר- יש לו נביעה שלא פוסקת. הוא עסוק במִבְדֶה. גם דאוד אל נטור, או אחד הכותבים ל'חדשות בן עזר', ד"ר יעקב זמיר, שהוא יליד עיראק. לאלה יש הכישרון להרגיש את חוש הסיפור, לקשור את החוט שלו. אני- לא. אני קשור לדברים שקרו- גם בכתיבה הפובליציסטית שלי וגם ברומנים. לי אין בדיה- אני זקוק להיאחז במשהו ממשי".

כותב את הריאליסטי

בפתח דבריי כתבתי שבן עזר הוא אנרכיסט. כעת אני חוזר בי. הסופר הנידח הזה, כפי שהוא מכנה את עצמו, לא אוהב לשבור, אין לו צורך בשריפת ארמונות ובניתוץ אלילים. עם הכתיבה והניתוח של דבריו אני מבין: כתיבתו של בן עזר היא סוגה טלוויזיונית שהקדימה את זמנה. הוא כותב תכניות ריאליטי. הוא אוהב את החי, המדמם והאומצתי. הוא יורד לפרטי הפרטים של המצח המזיע והרוק הניגר מן הפה. אלא שבעקבה של התובנה הזו נושפת התובנה הבאה: הכלי הספרותי שבו הוא משתמש, אינו הכלי המתאים לסוגה הזו. כך שבאופן טראגי, מי שהקדים את זמנו מבחינה תרבותית, מאחר כמה שנים טובות מבחינת השפה שבה הוא יוצר.

אני, על כל פנים, סבור ששירתו של בן עזר, ממנה הוא נמנע כבר למעלה מארבעים שנה, היא החלק המובחר שביצירתו, ולא בכדי: בשירה שלו הוא נמנע מהנטורליזם שמאפיין את כתביו, ונצמד כיונק אל שדי אמו- אל הפואטיקה. "אני לא מתכוון לחזור לשירה, תודה לא-ל", הוא מודה בפני. "כתבתי אותה כשהייתי במצב אישי ומשפחתי קשה, והמצב הקשה הוא שהוליד אותה. כעת אני מרוצה ושמח, ואין לי צורך עוד בכתיבה הזו". אולי חבל שכך, שכן בעיני, הכנות, הפשטות והקימוץ שמאפיינים את שירתו, עושים אותה נפלאה ומדויקת כל כך, כמו בשורות אלו, בשיר שעל שמו קרוי ספר שירתו היחיד. "יַעְזְרֶהָ אֱ-לֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ./ גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה/ אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה / עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע / בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ/ סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה". ומי אמר שקימוץ במילים אינו מועיל לספרות.

 ~~~

תשובה של גליציאנר- על פנחס שדה

אחד מן הקשרים הספרותיים שנוצרו לבן עזר, היה הקשר עם פנחס שדה. שדה, שבגיל 27 הוציא את האוטוביוגרפיה שלו, היה לו ידיד קרוב, ובן עזר מעיד כי היו מנהלים שיחות נפש במשך שעות. "'החיים כמשל' שלו, נפל עלינו כפצצה", הוא מספר. "הוא היה שונה מכל ספר פרוזה שיצא עד אז. קשה להסביר מה היה הייחוד שלו, אבל הוא פשוט סיפר את הדברים בצורה הכי אמיתית שיש. מצד שני, לא קמו לו ממשיכים, אולי בגלל שאי אפשר לאדם לספר את סיפורו- כפי שהוא סיפר. גם עלי באופן אישי הוא השפיע המון. הוא הכיר לי את קנוט המסון, את דוסטוייבסקי, את הרמן הסה".

את שיחותיהם הליליות הארוכות היה רושם בן עזר ביומנו עם שחר, כאשר חזר ממשכנו הדל של שדה, ובשנות השישים אף הוציא אותו בצורת ספר, לו קרא 'להסביר לדגים', על שם המונולוג הפילוסופי הבא: 'הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי. לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם והיכן הם נמצאים – הם אפילו לא יודעים שהם ברמת-גן. וכך מצבנו כלפי עולמות האין-סוף, כלפי אפשרויות קיום אחרות. תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי היה נדרש להסביר לדגים שהם נמצאים ברמת-גן! וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם? האם המאמץ היה כדאי?'.

"בסוף נשבר לי ממנו", מפתיע בן עזר. "הוא היה אגו-מנייאק ושבר אותי שעשה ספר ממכתבים שכתבה אליו בחורה, שלבסוף התאבדה. מסתבר שאת חלקם כתב בעצמו".

היו לו מספר קשרים עם בחורות, שלבסוף התגלו כאובדניות. אתה חש שיצירתו, שהלך רוחו, הם אלה שהשפיעו עליהן?

"ההתאבדויות לא התרחשו באשמתו, או מאהבה נכזבת שאהבו אותו, אלא שבחורות עם רקע נפשי מעורער וחסר-מנוחה הושפעו מכתיבתו ודבקו בו. הוא מצידו אהב מאוד את המתאבדות, וגם בנה על כך אחר-כך תילי-תילים של פרשנות שהחמיאו, כמובן, לאגו שלו ורמזו שבגללו הן התאבדו, מאהבה נכזבת אליו".

ריבוי הקשרים הזה מוזר משהו, עבור מי שנחשב סגפן קיצוני.

"הוא היה גליציאנר. היתה תקופה שבה כתב ב'ידיעות אחרונות' וקיבל כסף טוב. יום אחד אני רואה קטע בו הוא כותב שסיפר את עצמו בחדר במלון בלונדון, ומרוב עוני הוא שובר ראי לשניים וגוזז את שיערו עם מספרי כלבים. אמרתי לו: 'פנחס- ב'החיים כמשל' הרגשנו את האמת. פה אני יודע שיש לך כסף- למה אתה עושה מעצמך מסכן?' והוא ענה: 'בזמן שעשיתי את זה, לא חשבתי על החשבון שלי בבנק'. זו תשובה של גליציאנר. הקסם שהיה לו בעיני- פג".

ההיכרות ביניכם הולידה גם יצירות ספרותיות?

"בזמן שנפגשנו הוא פירסם את 'על מצבו של האדם', שתכנן לכתוב לו המשך, ואף כתב את חלקו הראשון, שפורסם בחוברת בשם 'העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד'. לילה אחד, סיפר לי את כל העלילה של החלק השני. התעצלתי לכתוב את הסינופסיס, והוא, כבר לא התחשק לו לכתוב את ההמשך. כך זה הלך לאיבוד, ואני לא סולח לעצמי על כך".

שירה זרה ובחור בעל משקל רוחני- על אסתר ראב

לכאורה אין טבעי מהיחס בין דודתו, אסתר ראב, לבינו. הוא ערך את ספריה, הוציא את כל כתביה, ומדבר עליה בהערצה ובחיבה. אך גם כאן, כבחיים האמיתיים, מתגלים הקשיים. "היחס שלה אליי היה מורכב למדי. בדומה לסבי ולאבי, היא נקטה כלפיי עמדה "ראבית" טיפוסית – בעיניה 'ספרות' לא היתה מקצוע. אם להיות סופר, היתה סבורה, אז רק גאון. מה יהיה עליי בעתיד? מוטב שאעזוב את הבלי הספרות ואמצא לי פרנסה מועילה".

למה הדאגה הזו? הנה, אתה בן 75 ועדיין אינך מקבץ נדבות…

"היא חשה שאני בעצם היחיד במשפחה שממשיך בדרכה, ומשמש כבר עתה כמין קשר נוסף שלה לעולם הספרות. חששה נובע מתחושה בסיסית שקיננה בה כל השנים שאנחנו, כולנו, צאצאי יהודה ראב, ככל שהננו פרטים, אנחנו רק גילויים של הגזע ה"ראבי", שלמרבה הצער הולך ונמהל מדי דור".

אהוד מפנה אותי לדברים שכתב אודותיה, שחושפים את האמביוולנטיות שחש כבר אז כלפי דודתו המפורסמת. "עכשיו, בראשית דרכי", הוא כותב, "האם אינני עומד לתפוס את מקומה כנציג המשפחה בספרות העברית ולהאפיל עליה? היא אינה אוהבת את כתיבתי, וטוענת שעליי לכתוב רק דיאלוגים ומחזות. היסוד האירוטי הבולט כבר מסיפוריי הראשונים שמתפרסמים בעיתונים מעורר בה התנשאות צדקנית, כאילו אני, הפלבאי, מתפלש להנאתי בנושאים שהיא, האריסטוקראטית, נקייה מהם. ואולי יש גם מידה של תחרות ביחסה אליי, היא רוצה להראות להם, לסופרים הצעירים, שליחה לא נס ועוד כוחה במותניה, שהיא לא 'מי שהיתה'. באפריל 1963 מופיע הרומאן הראשון שלי 'המחצבה', וכבר בנובמבר מופיע ספרה 'שירי אסתר ראב'".

גם כאן לא תמה התחרות הסמויה, וכך אהוד מספר:

"בכתב העת הספרותי 'מאזניים' שהופיע בערב ראש השנה תשכ"ג, מתפרסמים שני שירים שלי: 'ספינקס' ו'שני אגרטלים'. הם עוברים עריכה ושינויים של העורך ישורון קשת. לאחר הדפסת שיריי, שולחת לו אסתר את שירה 'חזות', וכותבת:

'שמחתי על חוברת 'מאזניים' המחודשת בתוכנה ובצורתה. טוב שירחון הסופרים העברים עבר לידיים אמונות – סוף סוף. אני שולחת לך שיר ורוצה הגהה לפני הפרסום. בברכת הצלחה ושלום רב, אסתר ראב

פ.ס. מה אתה חושב על בן-אחי א. בן עזר? לי זרה שירה זו – אם בכלל הינה שירה – אבל הוא בחור בעל משקל רוחני רב'."

אפשר בכלל להתפתח כך, כשצל של דודה מוכשרת מוטל עליך?

"הביקורת של אסתר, שאותה אף פעם לא הסתירה, כוונה תמיד לטובתי: היא השתדלה להאיר את עיניי לכך שכתיבתי עדיין לא הגיעה לרמה נאותה. לחילופין קיוותה שאולי אסיק סוף-סוף את המסקנה, ואפנה לדרך יותר מועילה מכתיבת שירים…"

(פורסם במקור ראשון, 05.11)

הסהר האדום

הרב מנחם פרומן נחשב תמיד לתופעה. קשריו עם אישים בעייתיים בקרב ארגוני הטרור, ביקוריו הפומביים ברשות הפלסטינית ובקיני המחבלים בצירוף הלשון הדתית בה הוא משתמש, היוו סדין אדום בפני המתיישבים, שגם אם כיבדו את זקנו, חשבו אותו לסהרורי ומוזר שרעיונותיו לא ראויים להקשבה.

היום, ממיטת חוליו, הרב פרומן מביט בכולם וצוחק. תנועת 'ארץ שלום', שהוקמה בהשראתו, מונה עשרות, אולי מאות תומכים. השפה הבלתי נשמעת שבה הוא מדבר מתחילה להיות היום שפה מובנת יותר. הרעיונות שאותם נשא במשך עשרות שנים כמעט לבדו, מתקבלים יותר על ליבם של צעירי ההתיישבות. הפגישות התכופות שלו עם מנהיגים בעולם הערבי הפכו לשביב של תקווה- יש שיאמרו נואשת- להביא שלום עם ארצות ערב שמסביב, ועם הערבים החיים בארץ ישראל. באירוע שנערך לכבודו ב'צוותא' תל אביב, ובמקביל ביישובו תקוע, נכחו הסמנים המובהקים ביותר של השמאל הישראלי: עמוס עוז, א.ב יהושע, עודד קוטלר ואחרים.

כעת, לאחר מהפכות במספר מדינות ערב, נראה כי מגיע עידן חדש ביחסי המערב עם הערבים- וגם הוא לא תופס את הרב פרומן בהפתעה. כששמיכה משובצת על ברכיו והוא לוגם מרק אפונה מידיה של רעייתו, הדסה, הוא נשמע בהיר וחד מאי פעם.

"המהפכות בעולם הערבי הן דבר מסוכן מאוד", הוא אומר בקול חלש מעט. "הכוחות שעולים במקום השליטים המסורתיים הם כוחות אנטי מערביים. על אף הבעייתיות שבו, מובארק למשל, רצוי לגאולת ישראל יותר מאשר מחליפיו. צריך לזכור שהאסלאם, כרגע, היא דת חשוכה. האנשים מלאי שנאה. פעם הדת הזו היתה קשורה למדע, לפילוסופיה, בזמן שבאירופה טיפסו על עצים, היה לחכמי האסלאם שיג ושיח עם הרמב"ם וכל גדולי הפילוסופיה היהודית".

היום בו אנו משוחחים עמו הוא יום הפיגוע בירושלים. כתוצאה מפיצוץ מטען סמוך לבנייני האומה אזרחית בריטית נהרגת ועשרות נפצעים, חלקם באורח קשה. "החכמים המוסלמים ההם היו מאמינים אמיתיים, לא ברמה הנמוכה של רוצחי החמאס. אלה הם שיבוש אנושי שגרמו לדת להגיע לתת רמה". קולו של הרב פרומן מתגבר והוא זועק: "אני מתפלל שעזה תבער הלילה! שתהיה נקמה!".

נשאר במרכז

בניגוד למה שניתן להתרשם, אולי, ממעשיו, הרב פרומן אינו הומניסט וגם לא דוגל בפציפיזם. הוא תלמיד נאמן של הרב קוק, מבית "מרכז הרב", חברותא אידיאולוגית לחנן פורת ולותיקי גוש אמונים שרוממות כנסת ישראל בגרונם. שפתו היא שפת 'אורות'- לעיתים אורות המלחמה ולעיתים אורות התורה והתשובה- אבל ליברליזם ופלורליזם רחוקים ממנו כרחוק מערב ממזרח תיכון. ההבדל הוא שבעוד חבריו פנו לצד הפרקטי-האידיאולוגי, הרב מתקוע לקח צד שניתן לקרוא לו פרקטי-רוחני. בעיניו, המלחמה מול האסלאם היא דתית, ולא טריטוריאלית כפי שניתן לראות זאת בעיניים חילוניות.

"היחס בין היהדות לאסלאם הוא נושא שאני עוסק בו הרבה שנים. התמצית כתובה בתורה: על ישמעאל נאמר פעם אחת "על פני כל אחיו נפל" ופעם אחרת "על פני כל אחיו שכֵן", וחז"ל אמרו שכל זמן שאברהם אבינו חי- שכן, כלומר, היה יחס טוב בין יצחק וישמעאל, וכשאברהם נפטר מן העולם- ישמעאל נפל. לאסלאם יש פוטניאל להיות דת של שלום, יותר מן הנצרות שהיא דת של עבודה זרה, וזה גם מקור שמו. אבל זה רק בתנאי שהמאמינים יבינו את תפקידו של אברהם אבינו, שיהיו תלמידיו. שיבינו שאברהם הוא הבונה את התפיסה הדתית האמיתית, והם מצטרפים לזה, המטרה היא שהם יהיו מאושרים שמדינת ישראל קמה בלב העולם הערבי. מדינת ישראל תיתן להם כיוון רוחני, לא מדינת ישראל הממושברת והשבורה שיש היום, של העולם החילוני. מדינת ישראל שהיא יסוד כסא ה' בעולם. אז יחזיקו עשרה אנשים בכנף מעילו של איש יהודי".

הסכמים של כופרים

הפגישות הידועות ביותר שקיים, נערכו עם השייח' אחמד יאסין, שעמד בראש תנועת החמאס ותכנן שורה של פיגועים נגד ישראלים, חטיפת שני חיילים ורציחתם, ועשרות חיסולים של פלשתינים ששיתפו פעולה עם כוחות הביטחון. הרב פרומן נפגש איתו כאשר היה כלוא בישראל, ולאחר שהשתחרר ממנו, בא להיפגש עם רב המרצחים בעירו- עזה.

"כבר ארבעים וכמה שנים, מאז מלחמת ששת הימים- ואולי יותר, מאה שנה, מאז ראשית העליות- מנסים להגיע לשלום על בסיס חילוני. איך אמר לי, יימח שמו וזכרו, אחמד יאסין, פעם? 'הסכמי אוסלו זה שהכופרים שלכם והכופרים שלנו עשו הסכם כדי לדכא את הדת'. אחרי כמה וכמה שיחות איתו נפגשתי עם ראש השב"כ. אמרתי לו- שלח איתי מישהו שישמע מה הוא מזמר. הוא אמר דברים מעניינים מאוד, למשל: שהחמאס לא בעד פינוי התנחלויות. בשבילם, גם תל אביב היא התנחלות. הוא האמין שאפשר לחיות ביחד. הוא לא אמר לי את זה רק בכלא, גם אחרי ששוחרר, נסעתי אליו עם מכתב מהרבנים הראשיים שאומר- 'הולך את התנועה שלך לכיוון השלום'. חשבתי שאני הולך לפגוש אותו בארבע עיניים, אבל הביאו אותי לבמה, שם ישבנו הוא ואני כשאלפי חמאסניקים צורחים ומנופפים למטה. לעיני כמות בלתי נתפסת של עיתונאים הוא אמר: 'זה אל-חכם פרומן. דיברנו הרבה פעמים, ותמיד הוא מציע לי הסכם שלום בין הרבנות הראשית לחמאס- ואני מסכים להסכם שלום כזה. אנחנו נגור בבתים שלנו, והם יגורו בבתים שלהם". הוא אמר את זה בפומבי שאין כמוהו. ראש השב"כ חשב, חשב, ואמר: 'לא יכול להיות שדתיים יעשו שלום. שלום בנוי על זה שיש יהודים לא כל כך דתיים, ומוסלמים חילוניים'. אבל אז מצבו של חמאס היה אחר לגמרי: הוא היה בלי הניצחון בבחירות, בלי ההשתלטות שלו על עזה, בלי המפהכות בעולם הערבי- כל אלה מעמידים את החמאס במקום אחר לגמרי- מקום שבו הם מרגישים שהם יכולים לנצח".

הקשר הטורקי

גם התהפוכות בעולם הערבי הן דבר אותו הרגיש מזמן עומד לבוא. "לפני שנים רבות התרעתי על כך שהסמל השנוא ביותר בעיני האסלאם הקיצוני הם מגדלי התאומים, אותם הם רואים בתור מגדלי בבל שיש להפיל", הוא אומר.

לאחר המשט הטורקי לעזה הלך למקום הכי פחות צפוי- ראש ממשלת טורקיה. "המון מכתבים כתבתי לארדואן, ואפילו נפגשנו פנים אל פנים. לאיש יש פוטנציאל לייסד אסלאם מתון, אסלאם שמחזיק בכנף איש יהודי. יסודות המדינה הטורקית בנויים על אידיאולוגיה חילונית בעיקרה- אטאטורק, מייסד המדינה, בנה מבנה פוליטי שחציו חילוני. ארדואן עושה מהפכה ומסובב את הספינה הזו לכיוון דתי, אבל חצי מעמו אינו כזה. במצב פוליטי כזה הוא יכול לייסד אסלאם נאור.

"אם נרחיב את התמונה, ארדואן עלה לשלטון עם הסיסמה 'אני אצרף את טורקיה לאיחוד האירופי', איחוד לו הם זקוקים מבחינה כלכלית. אבל אירופה מפחדת מהאסלאם פחד מוות. היא בסיוט. בצרפת אסור ללכת עם רעלות, בשווייץ אסור לבנות צריחים. לא קיבלו אותם, משום שיש פחד מהאסלאם השחור, הרצחני והפנאטי.

"הסהר הוא סמל שנחשב מוסלמי אבל בעצם טורקי. לפי נקודת מבטי, תשעים אחוז מהסהר שחור, אבל יש קצת אור. עוד חודשיים יש לארדואן בחירות. אולי האור יגבר".

אז ההתחברות שלו עם אירן היא רק כלפי חוץ, כדי ללחוץ על אירופה לקבל אותו?

"יש לו אינטרס נוסף. הוא מוסלמי. הוא אדם דתי, לא רק פוליטיקאי. הוא לא איש דת נפלא, אלא בחור ברמה של ישיבה תיכונית. הוא זקוק להשפעה רוחנית נכונה".

הצעת לו להיות המדריך הרוחני שלו?

"הצעתי לו לעשות ועידה בין דתית של מוסלמים ויהודים. ועידה שבה האסלאם ייתן כבוד ליהדות. אמרתי: 'אני אביא לך רבנים מכל העולם היהודי ומישראל. אתה תביא אנשי דת מוסלמים- גם מהחוגים הקיצוניים שאתה בקשר איתם. בועידה הזו, חכמי האסלאם יכירו כבוד ליהדות. הם יגידו 'אשרינו שאברהם אבינו חזר לנחלתו. אשרינו שבלב העולם המוסלמי יש יהודים שיכולה להדריך אותנו'. זה מה שהצעתי לו בתור צעד ראשון לאסלאם שאין בו צל, שאין בו מחשכים. אני הצעתי, התפללתי. אצ"ג כתב: 'חייל יהודי מתפלל ברובה'. חקלאי יהודי מתפלל במחרשה. פוליטיקאי יהודי כמוני- מתפלל במכתבים לארודאן. לצערי הוא לא נענה להצעה. השם- מה שירצה יעשה."

אני ואתה ושמעון פרס

אצל הרב פרומן, השאיפה לשלום היא לא פחות מיעד מיסטי. את ההוכחות לדבריו הוא לא מביא מדפי ההיסטוריה, גם לא מצטט מומחה זה או אחר. הוא פותח את מדרש רבה לפרשת נשא שבספר במדבר- ומשם הוא שואב את ההשראה.

"גדול השלום, ששינה מלאך שדיבר עם מנוח בשביל השלום", הוא קורא מן הספר. "גדול שלום- שלא טענו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. בברכת כהנים- סיים כל הברכות בשלום. גדול שלום ששקול כנגד הכל", הוא חותם.

"תכתוב", הוא אומר, "מנחם פרומן חושב שמקור הבעיה הוא ראיית הסכסוך הישראלי ערבי כבעיה טריטוריאלית, ולא היא. זו בעיה בין העולם הערבי לעולם המערבי, אותו מייצגת מדינת ישראל. הם רואים בנו את הביטוי הבוטה והעלבון הצורב ביותר בעלבון שעולבת המערביות במוסלמיות. מי שיביא את השלום זה הציבור הדתי לאומי. אסור להפקיר את אהבת השלום לשמאלנים. חנן (פורת. נ.א) אמר לי פעם- רק אני ואתה ושמעון פרס רוצים שלום. שלום הוא אידיאל עליון ביותר".

השנאה הערבית ליישוב היהודי לא היתה עוד קודם? מאורעות תרפ"ט פרצו לפני שהמערביות היתה כל כך בוטה ונוכחת.

"פרעות תרפ"ט פרצו לא בגלל סכסוך על טריטוריה, אלא בגלל שחבורת בית"רים עשו מעשה והניפו את דגל ישראל ליד הכותל. המופתי של ירושלים הגיב מיד בקריאות 'אל אקצה בסכנה'- ואלה אדי הדלק שבערו לשנאה כלפי היהודים. גם כאן- הסכסוך הוא דתי, וככזה צריך להתייחס אליו".

מי אמר שלא נחליף פרה בחמור? במקום לראות את הסכסוך כחילוני וטריטוריאלי, תהיה פה שפיכות דמים על רקע דתי. זה טוב יותר?

"הדרכים האחרות טעו, יכול להיות שגם שלי טועה. כבר ארבעים שנה אני מציע את הדרך הזו למי שמסגל להבין ולהגשים אותה. פעם צחקו עלי, קראו לי משוגע. היום מבינים יותר. את הדרכים האחרות ניסו- ואת שלי לא. אני למדתי אסלאם במרכז הרב, שם התברר שהדתיים, שהם שורש הבעיה, הם שורש הפיתרון.

"למה אני כל כך תומך בשלום בין דתי? כי זה ריאלי. אפשר לטאטא אבק מתחת השטיח, אבל אי אפשר לטאטא נמר מתחת השטיח. האסלאם הוא נמר. עוד בתקופת ההתנתקות, אליה התנגדתי, כמובן, קראתי לציונות הדתית להרים את דגל השלום. לציבור הזה יש נתונים שאין בכלל לציבור החילוני, הוא יכול להבין הרבה יותר מה קורה פה".

זה מתיישב עם הפרקטיקה? זה יכול להיות במציאות?

"הרב קוק כותב שאין לך דבר מזיק כמו להכניס אידיאל שלא במקום שלו. אתה נושא אידיאל עליון ביותר, אבל בגלל זה עושה דברים נוראים. התקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה תקופה שבה רבו הפציפיסטים, ורוח הפציפיזם הזו השלום הביאה למלחמה הכי נוראה שהיתה פה. זה שאני יכול לקרוא כל כך הרבה מדרשים על השלום- לא פוטר אותי מאחריות למעשיי, שלא להביא חורבן על ידי השלום. יש לי תפילה מיוחדת שמאמצי על השלום לא יביאו למלחמה.

השלום גדול גם מהמדינה היהודית?

"הוא גדול מהכל. הערך העליון של המדינה הוא השלום. 'שובי שובי השולמית' זו כנסת ישראל. עם ישראל נקרא שולמית כי הוא עם של שלום".

להיות אור לגויים

מיהו האסלאם איתו רוצה הרב פרומן לעשות שלום? האם הוא קיים בכלל? האיש שלעולם לא מתעייף טוען שצריך להמציא את הגלגל. "אין כמעט אסלאם מתון היום. צריך לעודד תהליכים שיביאו למיתון הקיצוניות, ועם זה ליצור שלום". בינתיים, כשותף לדרך האהבה והשלום מצא את השייח' הסופי, עבד אל מנאסרה מנצרת וחכמי דת סופיים אחרים.

זה לא מתנשא? לעשות שלום עם האחר על ידי זה שאתה משנה אותו?

"אין לי רעיון ליברלי כזה, של לקבל את השונה. האידיאלים הם לא שלי, אלא של הקב"ה. הרעיון של עם ישראל בעולם הוא להיות אור לגויים. אם נניח להם להיות מה שהם רוצים- הם יקימו פה אירן, לא יהיה שלום מזה. גם השמאלנים הולכים ומבינים את זה, למרות שהם עדיין בגישה של הפרדה. זה לא יעשה שלום בינינו לבינם ולא בין העולם האסלאמי לעולם המערבי. צריך להציע להם את האופציה להאיר את הלבנה הפגומה. זה הייעוד שלנו, כמו שכתוב בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי קבלה. צריך שימת לב מיוחדת איך תוך כדי התהליך הזה אתה לא מעודד את הרצחנות האסלאמית. איך אתה מדריך".

מה שמוליך אותנו צריך להיות טובת העולם, או טובתו של עם ישראל? יכול להיות ששלטון מוסלמי קיצוני יהיה טוב למוסלמים אבל רע למדינת ישראל.

"הרב (קוק. נ.א) כותב שכנסת ישראל היא תמצית האנושות. מה שיהיה טוב לישראל, יהיה טוב לאנושות. אין גאולה לעולם בלי כנסת ישראל. לכן, מי שפוגע בכנסת ישראל פוגע באנושות. מה יהיה טוב להם, שכוחות השחור ישתלטו על מצרים? להם יהיה רע. מה, באיראן, טוב לאנשים? בלוב, היה להם טוב? מה שיהיה להם טוב זה להבין מה זה עם ישראל".

~~~

אחד המסרים שמטלטלים את הרב פרומן, שמדבר איתנו תוך שהוא סובל מכאבים, הוא שאין לקבל בשום פנים עסקה לשחרורו של גלעד שליט. דווקא הוא, סמל האהבה ובקשת השלום, מתנגד לכל מתווה של שחרור מחבלים בתמורה להשבת החייל.

"יש רק שתי דרכים לשחרר את גלעד שליט", הוא אומר. "או בכוח- להפציץ את עזה, לחטוף את מחמוד א-זהאר, להרוג להם מאות אנשים עד שייכנעו, או בשלווה- שיכירו במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ויכריזו על סיום הסכסוך, ואז כל צד יחזיר את אסירי הצד השני. כל רעיון אחר הוא שיבוש, הוא קלקול מוסרי ופגיעה בכנסת ישראל".

מה כל כך מסוכן בעסקה כזו?

"אני מכיר את חמאס. אסור לתת להם ניצחון. הסלוגן שלהם אחרי ההתנתקות היה 'מה שלא הצליח משא ומתן של שלושים שנה- הצליחו שלוש שנים של מאבק'. לתפיסתם, הם הבריחו אותנו מהרצועה בכוח. זה מה שנתן להם את הניצחון בבחירות שם. אם תהיה עסקת שליט- הם ינצחו גם ביהודה ושומרון. שנית, זו פגיעה אנושה בשלום, ויוסי ביילין מסכים איתי על זה. אני יודע שיש רבנים כמו הרב עובדיה יוסף, שמתמסרים להציל את גלעד שליט. הם חרדים, הם לא עברו את התחייה הציונית. אני מתייעץ עם הרב", הוא מצביע על תמונת הרב קוק שתלויה על הקיר, "שהוא המורה, ומבקש ממנו: תן לי עצות. אני יודע: אם תהיה עסקת שליט- מאות יהודים ייהרגו! זה מה שהחרדים לא מבינים".

איך אתה מסביר את התמיכה הרחבה שיש לעסקה כזו?

"זה משבר מוסרי עמוק, שעיקרו היסחפות של הציונות אחרי אופנה מערבית של שלום רופס, שלום פרטי. התמוטטות התפיסה של כנסת ישראל והפרטה שלה. פה זקנות עומדות בצמתים עם שלטים 'להציל את גלעד'. הסתובבתי בגבעת הקפיטול, שהיתה בירת העולם- והיא מקרינה בריאות. חטפו להם הרבה אנשים. הם נכנעו? הם ירדו על הברכיים כדי לשחרר את העיתונאי שלהם, שלא יהרגו אותו?"

ובסוף הרגו.

"אז הרגו!", קולו משתנק ודמעות עולות בעיניו. "אני לא אומר שיהרגו, אבל עמים בריאים לא עושים דבר כזה. אמא שלי היתה מברכת אותי 'שתהיה חזק כמו גוי'. לפעמים לגויים יש גם שכל.

הלכתי לועדה שהקים אהוד ברק לקריטריונים להצלת שבויים. אמרו לי: 'בזמנך לא היתה הסיסמה שלא משאירים שבויים בשטח'? אמרתי: 'ודאי- צריך להפציץ את עזה! כשאנחנו אמרנו את זה, התכוונו שנילחם, לא שנתרפס ונכנע. לתת פרס למי שרוצה להשמיד את ישראל? זה לא יעלה על הדעת.

"הנה יש לך פיסקה, שמנחם פרומן, לא יודע באיזה מצב, מתפלל לחיות, כי הוא מקווה שזה מה שה' רוצה. יכול להיות שעוד שבוע אתה תשמע אחרת. אבל אני רוצה בימים האחרונים לצעוק: המתווה הנוכחי של עסקת שליט- לא יעלו על הדעת דברים כאלה. כנסת ישראל זה לא נושא למשא ומתן".

(פורסם במקור ראשון, 4.11)

גשמים שעוד ירדו

"על אף השבר, הפער, הזמן, המרחק/ על אף ליבי המאובק"

(כל הכותרות: מתוך האלבום השני של חם ומחמם בום)

את ההיכרות שלי עם חם ומחמם ("חמוּ" בפי הגרופיס שלה) התחלתי לפני כארבע שנים, כשחבר אמר לי "אתה לא חייב לאהוב את המוזיקה, אבל תשמע איזה קול יש לזמרת". והוא צדק. ללולו שורק ולמחליפתה בלהקה אליה לוי (שהיא, אגב, אחותה החוקית, ומכאן הדמיון), יש את אותו קול שקשה להגדיר את איכותו, וללא ספק- הן יודעות להשתמש בו. אין לי מילה אחת לתאר את התחושה לשמע הקול הזה, ואולי כמה מילים יצליחו: ילדי, מלטף, מקרב ומרחיק. תוך כדי הופעה עולה בי מחשבה מוזרה: כמו לאכול מנגו עם הקליפה. מרמתוק. מחוספס ועדין בו-זמנית.

"המרתף שבו התחבאתי, הפך בגשמים לביצה"

בינות לענני ערפל מלאכותי ולא מעט אדי אלכוהול ניתן להבחין במעט כיפות והרבה כתפיים חשופות. אין ספק, "המעבדה" היא לא הבחירה המובנת מאליה של חובשי הכיפה בעיר הקודש. אבל חם ומחמם מתים על מקומות כאלה, גם במוזיקה שהם עושים (אליה נגיע בהמשך) וגם בהרכב. יוסי סוויד, הרוח החיה מאחורי ההרכב, מי שכותב את רוב המילים והלחנים והסולן הראשי, דתי באורחות חייו. שאר השישה, כך נראה ממבט חיצוני, הם חובבי דת ומסורת. מרמתוק, כבר אמרנו?

והקהל? הקהל הירושלמי נענה. או-הו נענה. רבע שעה לפני תחילת ההופעה אנשים תופסים את מקומם מסביב לזירה העגולה שבמרכזה רחבה גדולה ומולה במת ההופעות, אולם כעשרים שניות לאחר תחילת השיר הראשון, כל הקהל כבר מעורבב באמצע האולם, נע לצלילי המוזיקה המטלטלת.

"יש על גבי עול מסוים/ רק כמה אלבומים להשלים"

איזו מוזיקה זו? לפי הזרועות המיטלטלות והגופים המתעוותים בריקוד אפשר לחשוב שזו מוזיקה שבטית עתיקה, המיועדת לרצות את האלים. לפי ההגדרה של חם ומחמם, הם עושים פולק-רוק. אם לשפוט על פי המלודיות, הם צודקים, אבל במוזיקה שלהם יש יותר מזה, וקשה לשים על כך את האצבע. אולי צעירוּת, אולי שמחת חיים, אולי התפרעות בריאה. משהו חסר מעצורים, יפה, עדין ורועש. לא חכמה לכתוב שמות-תואר הפכיים, אני מזכיר לעצמי בזמן שאני כותב, אך מה אעשה וכל המוטיבים האלו מופיעים שם? יהיה לי קל יותר לדבר על המילים.

דבר אחד ברור: בין האלבום הראשון ("פתרונים") שיצא בשנת 2005 לבין האלבום הנוכחי (ושמו בישראל, אגב, "גשמים שעוד ירדו") יש פער איכויות ברור. בעוד האלבום הראשון הופק בידי חברי הלהקה, האלבום הנוכחי נח בידיו האמונות של דן תורן, יוצר ותיק בשדה במוזיקה הישראלית, ומי שחתום על כמה נכסי צאן-ברזל במוזיקה הישראלית.

"יש אנשים סוד עליון, אפילו בקניון/ ויש ניגון כמעט נואש, בפאסט פוד על מגש"

ללא ספק, החלק החשוב ביותר ביצירה של חם ומחמם הוא המילים של יוסי סוויד. בכתיבת שירים לרדיו יש כאב גדול. אם הכותב הוא משורר, הוא רוצה להתפייט ולתת דרור לתחושות ולמטאפורות האישיות שלו. מצד שני, תחושות שלא מתמצות במילים פשוטות, פשוט לא מוכרות. המפקפקים יכולים לבדוק את הפופולאריות של שירי המשוררים המולחנים למיניהם.  שירים שלא נכנסו לפנתיאון מעת הקמת המדינה (למעט אחדים משירי נתן זך, אולי) לא מוכרים באופן מסחרי. נקודה.

אבל סוויד מצליח באופן מופלא (ולולי דמסתפינא הייתי משווה אותו בכך לסיימון וגורפינקל, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן) לשלב בין תכנים עמוקים, מילים פשוטות ומוזיקה קלילה. קחו למשל את השיר "על אף השבר": "כי לפעמים הלב רוצה לגדול/ אבל הוא לא יכול/ אז לפעמים הוא מתחנן, קלף ממני את הקליפות/ אך מי מקשיב לנקישות". במילים פשוטות מפשוטות מעביר לנו סוויד רגש דק מאוד: השוועה להישמעות, הרצון להחשף, הפחד להיות נזקק, הפחד להיאבד בחלל. או השיר המפליא בעדינותו "גשמים שעוד ירדו": "את אומרת יש מעטפה ובה חשבון עם קנס מוכפל/ ומתעצבנת שאנ'לא מקשיב אבל זה לא נכון בכלל/ כל מילה שלך אני שותק כי זה פתאום מכה בי שוב/ את מחכה לי מתוך אמונה בגשמים שעוד ירדו". כמה רכות המילים וכמה שבירה השעה הזו, שעת ההקשבה ועת הרצון. וכמה דקה התחושה.

"רוני מה קרה, איך את מרגישה?"

לעיתים זו הליכה על חבל דק, אפילו מסוכן. השיר "רני עקרה" יהיה טעון מאוד עבור אנשים שחוו עקרות במשפחתם, עם השורות: "רוני יכולה לברך בלב שלם חברה שדוחפת עגלה/ רוני מסוגלת את שמו של בנה בתכלת לרקום ולתת לה מתנה/ רוני את שומעת היטב את השעון מתקתק מתוך שינה/ רוני מאבדת אבל מיד אוספת את שיערה ואת עצמה/ רוני מה קרה איך את מרגישה/// רוני עקרה לא ילדה, רוני עקרה". סגנון המוזיקה הרוקיסטי בוודאי לא יקל על החיבור למילים. אבל אולי פה סוד הקסם. הדיסוננס השביר והקורע הזה שבין מילים שאומרות הרבה לבין מוזיקה קלילה, בין קלות ראש ונושאים מכאיבים מאוד. להקה ירושלמית, כבר אמרתי?

בסופו של דבר, זה מה ששומר על חם ומחמם כבר עשר שנים, מעת הקמתם, רחוק מחיקו החמים של המיינסטרים. המוסיקה שהם עושים נהדרת, אבל קשה לבליעה. יפהפייה, אבל לאו דווקא קליטה. באלבום החדש יש כמה שירים פוטנציאליים להשמעות רדיו (כמו "שיר אבוד" הטיפקסי והמחייך, או "למה השמש" עוצר הנשימה), ואולי אלו יעלו אותם אל גלי האתר, מה שאני מאחל בלב ולב.

ומי שרוצה לשמוע דוגמה- שילחץ כאן

(פורסם ספטמבר 2010)

על החיים ועל המוות

הכתבה המצורפת פורסמה בגיליון סוף השבוע של מוסף 'שבת' בעיתון מקור ראשון. עורך המוסף החליט כי חלקים ממנה אישיים מדי ואינם מתאימים לפירסום בעיתון ועל כן 'חתך' אותם מן הכתבה. בעיניי, מתחוללת פה דרמה גדולה סביב מחלתו של הרב פרומן. דרמה שהוא שותף לה, מרוחק ממנה ומתייחס אליה בדרכו הייחודית. כחברה וככלי תקשורת מעמיק ומכבד, אני חושב שעלינו לעשות את תפקידנו ולקרב אל ההתחוללות את קהל חסידיו ומוקיריו של הרב, שלא מוצא את הדרכים להיות עמו בתקופה הזו.

בעיני, הבלוג הזה עדיין מהווה מקום אינטימי למדי ומאפשר פירסום שאיננו בעל אותו תוקף עיתונאי. אשמח לשמוע את דעתכם, האם אתם מוצאים את שיקול דעתו של העורך נכון, או שמא היה ראוי לפרסם את הכתבה כלשונה.

~~~

נדמה שכל המילים כבר נאמרו על העלאתה של ההצגה 'חברון' בתקוע. על החוצפה, על התעוזה ועל אי האפשרות שבדבר. אני רציתי לכתוב על איש אחד שסביבו מחול הרוחות הזה סובב והולך, איש מלא אהבה, צחוק ושובבות שחרב של מיתה מרחפת מעל ראשו.

1.

למי שפיספס, 'חברון' הוא מחזה שכתב תמיר גרינברג, ראש המחלקה לאדריכלות בבית הספר 'שנקר'. גרינברג הוציא בעבר שני ספרי שירה עליהם זכה בפרסי ראש הממשלה, וגם כתב מחזה נוסף בשם 'מזמור לדוד'. 'חברון', על פי ההגדרה השמאלנית, הוא 'דרמה פוליטית לירית שעוסקת בקונפליקט הישראלי-פלשתיני ובגיבורים הלכודים בתוכו'. על פי ההגדרה הימנית הוא 'מחזה אנטישמי, שבא להציג את הצד הישראלי ככובש אכזרי ואת הצד הפלשתיני כקרבן קדוש ומעונה'.

הסיפור, בקצרה, הוא על סכסוך דמים בין משפחתו של המושל הצבאי היהודי של העיר, לבין משפחתו של ראש העיר הערבי לשעבר. בניהם של שתי משפחות נהרגים ב'נקמות דם', האמהות מסרבות לקבור את הבנים, ואמא אדמה כועסת ופולטת את הגופות מתוכה. בסוף המחזה משתלט על העיר להק עכברושים, שמסמל את הריקבון ואת אי האפשרות לפתור את הסכסוך הנורא.

2.

בעת שעלתה, יצרה ההצגה רעש תקשורתי צפוי למדי, מצד גורמי ימין שהתנגדו להצגתם של חיילי צה"ל ככובשים אכזריים, ומצד אבירי חופש הביטוי השמאלנים. עד כאן הכל גלוי, צפוי וידוע.

לפני כארבעה חודשים קרתה עוד תקרית פוליטית, שרק מוכיחה כי הפוליטיקה יכולה גם לסובב את גלגלי הפואטיקה. 'מכתב השחקנים' בו הם מודיעים כי הם מסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל, נחתם, נשלח ועורר סערה גדולה.

המכתב הזה הצית את הרב מנחם פרומן לפעולה. הוא לקח את המחזה של גרינברג, הוסיף לו קטעים מספר הזוהר ומספר תהלים, ושלח בקשה למחזאי להעלות את ההצגה מחדש- הפעם ביהודה ושומרון. לכאורה, רעיון תלוש מהמציאות. אם שחקני הבימה והקאמרי שמעלים את ההצגה מסרבים להופיע באריאל- מדוע שיסכימו לעשות זאת בתקוע, ואם תושבי יהודה ושומרון מתנגדים להעלאת ההצגה בתל אביב, מדוע שיסכימו להביא אותה אל ביתם?

אבל מגבלות אנושיות פעוטות מסוג זה כנראה שאינן מרתיעות את הרב פרומן. הוא לקח שני במאים, נעם בלויגרונד ובנצי פבר, הרכיב צוות של שחקנים דתיים, והזמין אל המאורע את האישים שמזוהים יותר מכל עם תכניו המקוריים של המחזה- המחזאי תמיר גרינברג, הבמאי עודד קוטלר והשחקן אלון דהאן, שגם לקח חלק בקטעי הקראה. הם באו. אינני יודע אם נאמר להם שבינתיים, לקה הרב פרומן במחלה ממאירה, שמטילה צל על חייו. מתלמידיו ומבני משפחתו נשמעת האמירה "צריך להתפלל", מה שאומר שהמצב חמור במיוחד.

3.

ערב יום רביעי בתקוע. הקהל מרוגש, לא ברור אם מעוצמת המאורע או מהחיכוך עם הסלבריטאים. בספסל לפני בחור חבוש כיפה אומר לחברו: "למה אנחנו צריכים לקבל אישור מהם, שאנחנו 'תרבותיים', שאנחנו ראויים לצפות בהצגות שלהם?". חברו עונה: "תחשוב מה זה בשבילם, לחצות את המחסומים האידיאולוגיים ולהגיע לכאן. תחשוב שהם אומרים לעצמם את אותו דבר: 'למה אנחנו צריכים לבוא אל המתנחלים ולהסביר להם את הדעות שלנו?'. ככה זה. אנחנו כבר לא בגלות". הרב פרומן אומר כמה מילים. לפתע מן הקהל איש צועק: "הרב מנחם, אל תערבב קודש וחול, אל תערבב בין התורה לתיאטרון!" המצלמות מסתובבות אל האיש. הוא גם זורק עגבניות. אחר כך מתברר שזו סצנה מוזמנת, שהרב פרומן רצה לעשות קצת צחוק ואולי גם לומר שהחיים שלנו גם הם הצגה.

החושך יורד ואור עולה על הבמה. מתוך ההצגה המקורית מועלות תמונות שעוסקות ביחסן של האמהות אל השכול, בפער בין אמונתם של האבות על כך כי הבנים לא מתו לשווא אלא לשם איזו מטרה נעלה, לבין כאבן העמוק של האמהות על ילדיהן. מוצגת יפה גם בדידותו הנוראה של החייל שנשכח במחסום והוא זועק אל תוך מכשיר הקשר: "לשם מה היתה כל הטרחה, עבור? אני עייף, אני מוכרח לנוח, עבור. שבעים וארבעה ימים עברו ולא הוחלפתי, אני טוראי שמואלי, טוראי פשוט ונטול שיקול דעת, עבור". ומעל מרחף קולו של ספר הזוהר שקורא: חברון היא הנשמה שמחברת את הנשמה ואת הגוף. ודבריו של ר' נחמן שאם אדם נופל לספקות אזי זה מאחר שהוא רחוק מכבודו יתברך, וזה עיקר תיקונו ועלייתו שישאל 'איה מקום כבודו'.

"החלק הפוליטי בהצגה היה לגמרי שולי", מעיד בפני במאי ההצגה השניה, נעם בלויגרונד. הוא ושותפו לבימוי בנצי פבר בחרו דווקא את הסצנות הא-פוליטיות, שעוסקות ביחסי אדם- א-להים ואדם-אדמה, וסביבן בנו את המחזה המחודש.

4.

לאחר ההצגה, כדרכם של דתיים, פאנל. על הבמה: תמיר גרינברג, עודד קוטלר, רוני ניניו, הרב מנחם פרומן, אליעז כהן, שאול גולדשטיין ושרה מורלי.

אליעז, משורר גוש עציוני וממארגני האירוע, פותח: "השיח הערב הוא לא שיח פוליטי, הוא שיח רוחני, הוא שיח של יוצרים, אנשי אמנות, אנשי תיאטרון. שיח מוסרי, שיח אחים". אני רואה איך פיל גדול ולבן הולך ומתמקם במרכז הבמה. פוסע צעד אחר צעד בכבדות, מתרווח. המשתתפים נעים סביבו במגושמות, משתדלים שלא ידרוך עליהם ויקלקל את חליפות החג.

"התיאטרון מאפשר להביא את הנפש הצופה לרגע של זיכוך", אומר קוטלר. "הטרנספורמציה החלקית הזו שעושה השחקן, כשהוא מקבל על עצמו את עולה של דמות אחרת- יש בה כבר ניסיון לחיות בצוותא. במחזה אומרת רניה, האם הערבייה: אני רוצה לחיות חיי יום יום פשוטים. זו משאלה פשוטה מאוד וכל כך מסובכת להשגה. התיאטרון מנסה להביא מזור ולפקוח את עינינו, לראות את הדברים נכחה". הפיל הפוליטי שנוכח בחדר, מניף את חדקו אל על ומריע.

5.

אמרו לי שכשסיפרו לרב מנחם על כך שיזמו ערב לימוד ושיחה לרפואתו, הוא היה מרוצה מאוד. "יש שני דברים שצריך לעשות כשמתרגשת על האדם צרה", אמר. "האחד הוא לבכות, והשני לחזור בתשובה. אשתי בוכה ואתם חוזרים בתשובה- אז אני יכול לנוח".

6.

יעקב אחימאיר מושך בזנבו של הפיל. "מדוע חלק מהיושבים על הבמה חתמו על מכתב המחרים את אריאל, ואילו כעת מופיעים בתקוע? מה ההבדל הגדול?" בועת השלווה מתנפצת. כל אחד משיב את תשובותיו, אולם אין זה חשוב. השאלה חייבת היתה להישאל. כעת אפשר לנוח.

7.

הרב מנחם מדבר. הקהל דומם, אולם צועק בחוסר קול. אני מרגיש את הכיסוף הגדול להידבק באיש הזה, שהוא מעל לאפשרי, שהוא מחוץ לעולם וגם ליבו. "אין לי מילים לדבר", הוא אומר, "אבל מה שיהיה יהיה, על החיים ועל המוות". הוא חוזר על המשפט. "על החיים ועל המוות".

והוא ממשיך. "כל שנות חיי אני מרגיש שמדיום התיאטרון הוא פסגת היצירה האנושית ומיצוי של הקיום. הוא נמצא על הגבול שבין החיים למוות. אותו שחקן שיש לו חיים בנאליים משלו פתאום חווה את האפשרות לחיות חיים אחרים לגמרי. במקום להיות מישהו שגר ב'שיכון בבלי' בתל אביב, למשך שעתיים הוא נעשה המלט, או המלך ליר. זה יכול ליצור את הניכור של האדם מול חייו, את ההזרה שלהם. המשחק מאפשר לאדם לראות את חייו לא כמשהו מוחלט. אני לא נמצא בתוך חיי, אלא בתוך חופש. נמצא בתוך חופש.

הגמרא משיאה עצות לגבי יצר הרע 'אם פגע בך מנוול זה'. בענייננו, היצר הרע הוא האגו, הצמידות שלך לעצמך וחוסר היכולת להשתחרר. הגמרא אומרת: קודם כל למד תורה- משכהו לבית המדרש. התורה באה מא-להים ויכולה לתת לך הסתכלות יחסית על חייך.

אם זה לא עוזר, העצה הנוספת היא לקרוא קריאת שמע. אדם אומר בקריאת שמע, שמלאה אסוציאציות למיתתו של ר' עקיבא, 'אני זה לא הכל, אני מזדכך מעל עצמי'. במקום להגיד 'יש א-להים' אפשר גם לצעוק 'איפה א-להים?', איה מקום כבודו?. זה יכול לשחרר אותך.

אם גם זה לא עוזר, באה העצה השלישית- יזכיר לו יום המיתה". הרב חוזר ומדגיש: "יזכיר לו יום המיתה. אדם בורח מזה, מתחמק מזה. ב'מזמור שיר חנוכת הבית' נכלל גם הפסוק 'ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם'. באה המחלה ומזכירה לי שזה לא בדיוק…

לגביי, תיאטרון נמצא ברמה השלישית הזו. הוא נמצא בהוויה של 'יזכיר לו יום המיתה'. אדם שחי את העניין התיאטרלי ורואה איך נולדת דמות, מחזיקה מעמד שעה וחצי ונעלמת- הדמות הזו היא בשבילו העצה החזקה ביותר. התיאטרון מזכך את החיים".

8.

זה היה אירוע בלתי אפשרי. קוטלר בעצמו, שתמך במכתב האמנים ומזדהה עם המסרים של 'חברון' אמר כי לא יעשה זאת שוב. "אני פה רק משום שהרב פרומן ביקש", הצהיר. להיות בתוך האירוע היה כמו להיות בעולם שקיים ואיננו קיים בו זמנית, עולם שבו הפוליטיקה נמצאת ונוכחת, אולם היא לא החלק החשוב. עולם שבו הרוחני הרבה יותר מטריד מהארצי, אך אי אפשר לגעת בו, וכשפונים אל המושג והפוליטי- הכל נהרס. לערב אחד הייתי בתוך עולמו של הרב מנחם פרומן.

על 'אל תגידי לילה'

 

מחבר: עמוס עוז

שנת הוצאה: 1994

 

בניגוד למצוין על הכריכה האחורית שלו, "אל תגידי לילה" איננו קומדיה. יש בו גם דמויות קומיות המייצרות מספר מצבים קומיים, אולם זהו ספר עצוב, מיוסר, ספקני, ומעל לכל- מיואש.

עמוס עוז יוצר כאן שתי דמויות שעברו חיים קשים. תיאו, שאת רוב שנותיו עשה בחוץ לארץ בשליחות המדינה. כגברים אחרים בספריו של עוז, גם הוא כבד, איטי, חכם מאוד אולם מגושם. הוא לא מצליח להביא אושר לאישה איתה חי, נועה. נועה היא מין כספית, אשה תזזיתית, המנסה להזיז פרויקטים שהם למעלה מכוחה. היא מורה בבית ספר, ואירוע של מות אחד התלמידים, עמנואל אורבייטו, כתוצאה מנטילת מנת-יתר של סם, מביא אותה ליזום הקמת מרכז לגמילה מסמים בעיירה שכוחת האל בה הם גרים בדרום הארץ.

נועה מסתערת על הפרויקט, אולם ברקע, כצל, נמצא תמיד בעלה, "האח הגדול", שנועה מלאת רגשי נחיתות כלפיו. היא לא מרשה לו לגעת בפרויקט או לבקר אותו, למרות שהיא משתמשת בכספו, ובסופו של דבר גם נעזרת בו כשהיא זקוקה להצלה. עוז הוא אמן הדמויות והפרטים הקטנים: לכל אחת מהדמויות מוזרות משלה, ועבר אפל המעצב אותה אחרת. נועה גרה עד גיל מבוגר עם אביה ודודתה המשוגעים למחצה, תיאו הסתבך בפרשייה בארץ ונאלץ לעזוב לחו"ל למשך שנים, אברהם אורבייטו, אביו של הנער שהתאבד, מתגלה כדמות מסתורית, אדם בעל ממון רב שגר מעבר לים ואינו מגלה רגשות אנושיים על מות בנו, לבד מהשיגעון להקים מרכז גמילה על שמו, ללא הכשרה וללא תנאים מתאימים.

את הגיבורים עוטפות דמויות משנה מוזרות ומשעשעות: מוקי צור, העסקן המקומי, חובב הנשים, ששולח ידו כל פעם בעסק אחר, בת שבע, ראש העיר הקשוחה והגברית, המתנגדת נחרצות לפרויקט מרכז הגמילה, טלי, תלמידתה-חברתה של נועה, המשמשת לה בת לוויה במסעות הקניות ובבילויים הזעיר-בורגניים, שני האחים הרוסיים שמשחקים שח עם תיאו… ועוד רבים.

עיקר הדרמה בסיפור מתרחשת בין תיאו לנועה, כשמערכת היחסים השבירה ביניהם מתקרבת ומתרחקת, מתכווצת ונמתחת, כל זאת על הרקע הטעון של מות הילד השברירי והרפה באופן אכזרי ומנוכר, עמנואל. היעדר ילד משותף, או ילד בכלל, לתיאו ונועה, מטעינה את הסיפור ומסמנת אותו ככזה שעוסק בזוגיות על רקע אי-הורות, ועל המשמעות של ההיעדר הזה לחיי הנישואין, ולחיים בכלל.

הכתיבה של עוז מפעימה אותי כל פעם מחדש. הלשון עשירה, האירועים השוליים ביותר הופכים תחת עטו לצבעוניים, מלאי חיות ומשמעות. מצד שני, התפניות בעלילה קהות מדי לטעמי. נועה מחליטה לבנות את מרכז הגמילה, אחר כך הרוח יוצאת ממפרשיה והיא נוטשת את הרעיון. אלו שתי נקודות המפנה היחידות בספר, וביניהן העלילה מזגזגת בין הכרויות עם דמויות שונות לבין המאבק על הקמת המוסד. המאבק, בעיני, לא חריף, והדמויות החזקות והכואבות שעוז בונה, אינן מגיעות למיצוי. הן לא מוטחות זו בזו די הצורך.

מה שנוצר הוא ספר עם עלילה פוטנציאלית, שכתוב היטב, זורם ומהנה, אולם בתום הקריאה נותר הקורא וחצי תאוותו בידו, ורק תחושה מעיקה של העדר מה שיכול היה להיות, מלווה אותו.

 

(פרסום ראשון)

שלום לתמימות

 

שלושה חודשים לפני ביצוע תכנית ההתנתקות, לשיר לב רן בן העשר ממושב גדיד היה סיוט. הוא חלם שתופסים ומעלים אותו בכוח לאוטובוס, נותנים בידו כסף ואומרים לו להתפנות מהיישוב בו נולד וגדל. "הצלחתי לברוח מהם", הוא סיפר בקול רועד, "ואז האוטובוס נסע ולא ידעתי מה לעשות. הערבים התחילו לבוא. ואז קמתי".
מי שהיו שם כדי לתעד את סיוטיו של שיר הם יועד קדרי ויובל ארז, שני יוצרי טלוויזיה וקולנוע א-פוליטיים, לכאורה, שתכנית ההתנתקות באה ופרטה להם על מיתר עדין בנפש.

הם היו שם גם חמש שנים אחרי, לצלם את אותו שיר ואת חברו יאיר, בני החמש עשרה הפעם, כשהם נערים מתבגרים. שיר לומד בישיבה התיכונית המוזיקלית 'כינור דוד' ביישוב עטרת ויאיר בישיבה התיכונית-סביבתית במצפה רמון. עכשיו קדרי וארז עושים מזה סרט.

המתנחלים לא מעניינים
"זה סיפור על חברות", אומר יועד כשאנחנו יושבים בבית קפה בלב תל אביב. החברות היא בין שיר לב-רן ליאיר קליין, ילד בן גילו, תושב גני טל. חברות שהולכת ונבחנת עם התקדמות תכנית ההתנתקות, כשמשפחתו של יאיר מחליטה להיענות לצו המנהלת, לארוז את ביתה ולעבור לדיור הזמני שהוצע להם, ואילו משפחתו של שיר בוחרת להישאר עד הרגע האחרון ממש, ומעבר לו.

יועד קדרי (35), כיום תושב גבעת הדגן באפרת ואז כתב 'מעריב', הוא בן למקימי בית אל. הוא למד בישיבה תיכונית וחבש במשך שנתיים את ספסלי המכינה הקדם צבאית 'בני דוד' בעלי. אחר כך יצא לטיול ארוך בדרום אמריקה. במקביל למסלול ללימודי דוקטורט במחשבת ישראל, למד בבית הספר 'כותרת' לטלוויזיה ועיתונות. דרך ידידים משותפים פגש את יובל ארז (34) עורך סרטים דוקומנטריים תל אביבי, שבמקור הוא בכלל מראש פינה. יובל בא מבית שמאלני הומניסטי. אביו גדל בקיבוץ אילון, וחבריו לתנועת הנוער העובד והלומד הקימו את קיבוץ אשבל. "אני בן לתנועה השמאלנית הציונות, ממנה יצאה גם תנועת השלום". על אף שלא היה פעיל פוליטית, היה ברור לו לאן נושבת הרוח המזרחית של הגדה המערבית.

הפגישה בין השניים התרחשה בנקודת זמן קריטית: דצמבר 2003. מה קרה אז, אולי אתם שואלים. אז הנה תזכורת: ראש הממשלה אריאל שרון נואם בכנס הרצליה, וחושף לעולם את תכנית ההתנתקות. "תכנית ההתנתקות תכלול פריסה מחודשת של כוחות צה"ל בקווי ביטחון חדשים ושינויים בפריסת הישובים כך שיפחת ככל הניתן מספר הישראלים הנמצאים בלב האוכלוסייה הפלשתינית", אמר אז ראש הממשלה. שני האמנים הא-פוליטיים, לכאורה, מוצאים את עצמם משני עברי המתרס.

יובל: "למרות שיש לי להט פוליטי, אף פעם לא מצאתי עניין במתנחלים. אם יועד היה אומר לי 'אתה לא מכיר את חיי, בוא לראות איך חיה משפחתי בבית אל'- הייתי אומר לו 'עזוב, לא מעניין אותי'. אבל הקולנוע הוא מוטיבציה בשבילי לבדוק דברים. אם אמר לי: 'תבוא עם מצלמה'- ואמרתי: 'הממ.. זה מעניין. אולי ייצא משם איזה פריים נדיר'. אני רוצה לבדוק את הדברים בדרך שאני מכיר".

ממתינים לנס
השניים החליטו שהתכנית ההיסטורית לא תעבור ללא תיעוד שלהם. אך בעוד שאר העולם הקולנועי חיפש אחרי הדרמתי והמרגש באותו זמן, יועד ויובל ביקשו להתבונן רחוק יותר. "החלטנו שנעשה סרט אחר לגמרי, שזורק את השאלות הפוליטיות ואומר: בוא נבחן מה זו התבגרות", אומר יועד. "ציבור המתנחלים מזוהה עם אידיאולוגיה ואג'נדה, ובתוך האירועים רצינו להציג אותו באופן הכי 'זום אין' שיש, כפרט, כאדם. חשבנו שהכי טוב להציג את התהליך דרך עיניים של ילד, שאין לו דעה פוליטית מוצקה עדיין, שגם אם ינאם לנו נאומים שלמים על מצב העם והארץ, זה יהיה ממקום כן ולא מניפולטיבי. מקום תמים".

הם ירדו לגוש קטיף והחלו בחיפושים. בקטיפארי מצאו את שיר ויאיר בני העשר. יועד: "ההחלטה על צילום של קרוב לשבע שנים לא באה מלכתחילה, אבל כשהבנו שהמסע עומד להיות ארוך, זיהינו, מכל הדמויות שראינו (ביניהן זוג ילדים בני חמש ואחרים בני שלוש עשרה), שברמה האישית וברמה החברית שיר ויאיר יכולים לקחת את המסע הזה יחד. יש בהם איזו איכות של כבוד הדדי וחברות שאין בגילאים האלה. גם היום, חמש שנים אחרי, אין ביניהם קשר יומיומי, אבל בכל מפגש שלהם תמצא כבוד ושותפות גורל".

ההתנתקות תפסה תאוצה והמועד הלך והתקרב. משפחת קליין, משפחתו של יאיר, החלה באריזה ובהכנות לקראת המעבר. לעומתם משפחתו של שיר, לב רן, החליטה שהיא נשארת עד הרגע האחרון. יועד, ככתב 'מעריב', כתב טור בשם 'הזמן הכתום' אותו שיגר למערכת מלב האירועים. בינתיים, בתל אביב, ליובל נולדה בתו הבכורה.

היום, כשאתם רואים על הצלולואיד את תוצאות הבחירה של שתי המשפחות- איזה צד הייתם בוחרים, המתכונן, נפשית ומעשית, או זה שדבק באמונה וממתין לנס?
יובל: "היתה לי הזדהות כפולה. תחת ההשפעה של הולדת בתי והפיכתי לאב, הרגשתי שהייתי בוחר בבחירה של משפחת קליין כדי לגונן על הילדים. אבל היום אינני יודע מה הייתי עושה. גם החינוך של 'ללכת עד הסוף עם דברים' הוא מדהים. יש פער שקיים בכל חברה אידיאולוגיה, והוא הפער בין האידיאולוגיה למשפחה. גם חלק מהאנשים בחברה הקיבוצית ראו את הרעיון מעל למשפחה ויש כאלה שהציבו קודם כל את המשפחה".
יועד: "יפה לב רן תגיד לך: 'זה שאני מחנכת את הילדים שלי לאידיאולוגיה- זה הערך המשפחתי שאני רוצה להנחיל להם. אני לא מקבלת את נקודת המוצא שלך שאידיאולוגיה סותרת את המשפחה'. באותה נחישות שבה חינכו את שיר לאהוב את ארץ ישראל- הוא אוהב את הנגינה. הוא יכול להחזיק את הטרומבון שלו ארבע שעות עד שהוא נשבר. זו אותה סצנה ואותו חינוך שבהם נשארים בגוש עד שכבר אי אפשר.
ואם לענות על השאלה- אם הייתי אני מפונה, קשה לי לא לראות את עצמי נמצא שם בשיא הדרמה. לא מבחינה אידיאולוגית כמו ברמת הסקרנות הילדותית. אפילו כמבוגר, עד הימים האחרונים ממש, התקווה שלי היתה שהדבר הזה יתבטל, והיא שכנעה אותי שלא תהיה התנתקות. לכן קשה לי לשפוט את המשפחה שאמרה, 'לא, אנחנו לא עוזבים'."

אתם לא מרגישים כמו יוצרי הסרט הביקורתי על החברה הקיבוצית 'ילדי השמש', שאמרו: הנה, תראו מה האידיאולוגיה גרמה לאנשים?
יובל: "ממש לא. אני חושב שבשנים האחרונות החילוניות הפכה את המילה 'אידיאולוגיה' למילה גסה, אולי גם מתוך התפיסה שהציבור עם האידיאולוגיה הכי חזקה זה הדתי- הלאומי. יש נטייה להכרזות: 'הציונות מתה', 'הקיבוץ מת', 'בן גוריון היה שמוק וז'בוטינסקי היה פשיסט'. ואני אומר: רגע, בואו לא נהרוג את כולם. להיפך- האידיאולוגיה היא ציר שיושב בתוך נפש האדם ובונה אותו. זה מצפן, ואנשים בלי מצפן הם אבודים. אבל גם אם אתה הולך רק לכיוון צפון אתה אבוד".
יועד: "הסקטור המתנחלי הולך כל הזמן עם אידיאולוגיה. לא תפגוש מתנחל בקונטקסט אחר. מה שמיוחד בסרט הוא שלא משנה מה אתה חושב על מתנחלים ומה הבאת מהבית- אני מזמין אותך לפגוש נער מתבגר. זה חלק מהכוח- להצליח לראות את האנושיות של האחר".

עוד שבת אחת
ימים ספורים לפני ההתנתקות. יועד בתוך הגוש, מסקר. כך הוא מסכם לעיתון ברית מילה בה נכח, בתוך הגוש הנצור: "'הסבא תקוע במחסום כיסופים', מסביר אב לבנו הצעיר את פשר העיכוב. בימים האחרונים אסר צה"ל לקיים מסיבות ושמחות בגוש, ויש עוד אורחים רבים שמתעכבים במחסום. התושבים נראים רגועים ושמחים, וכנראה שיש לזה הסבר. 'ישועת השם כהרף עין', אומר צעיר עם זיפי תשעת הימים לחברו. 'בשנייה הגזירה יכול להשתנות'" (מתוך הטור 'הזמן הכתום', NRG מעריב).
והסרט ממשיך. הצלם נחסם גם הוא בצומת כיסופים, אך יועד לוקח את המצלמה לידיו ולא מפסיק לצלם.

היתה אז התנגדות גדולה לכלי התקשורת והעיתונאים בקרב הציבור ה'כתום'. איך הצלחתם להיכנס לכל המקומות הרגישים?
"היה הרבה כוח לזה שיועד הוא בן ההתיישבות. זה פתח המון דלתות", אומר יובל, ויועד מוסיף: "אחרי עשר דקות היינו סוגרים מעגלים. 'מכיר את זה, מכיר את ההוא'… אנחנו היחידים שהרשו להם לצלם ביום האחרון ללימודים, כי חוץ מהאישור שקיבלנו ממשרד החינוך, כשאתה מתקשר ואומר: 'שלום, אני יועד מבית אל ובאתי לצלם' זה מעורר אמון, שלא היה שם כלפי עיתונאים אחרים".

ולמה זה לא 'עוד סרט על פינוי'? מה יש בו?
יועד: "הפינוי עצמו הוא משמעותי וכואב, אבל בסרט אנחנו עוברים דרכו ולא נעצרים בו. הרבה סיקרו את הפינוי, וכשהכל נגמר סגרו את המצלמה והלכו הביתה. אנחנו נשארנו שם עם האנשים, כי מה שחשוב לנו לא היה האירוע עצמו, אלא האנשים שמאחוריו. יש לנו סצנות מצולמות של אנשים נכנסים לבית משפחת לב רן וגוררים אותם החוצה, אבל אם נראה אותן כל צופה יתפוס צד ויגיד: 'איזה חיות החיילים האלה', 'איזה חיות המתנחלים האלה'. זה שאנחנו מסיטים את המיקוד מהאירוע לאנשים- מאפשר להתחבר אליהם".
יובל: "הזיכרון הוא מה שנשאר איתך במסע ההתבגרות שלך. שיר בוכה לא כשהוא רואה תמונות מהפינוי, אלא כשהוא רואה תמונות של עצמו מספר על זה. זה אנטיתזה לרוב התפיסות הקולנועיות של 'איך עושים סרטים'. נקודת החולשה של הסרט, שאין דרמה כי כולם יודעים מה הולך להיות בסוף- פינוי כואב, היא גם נקודת החוזק שלו, שמאפשרת לראות את הגיבור. בגירסה הארוכה יש סיטואציה שבה שבוע-שבועיים לפני ההתנתקות שיר יושב במרפסת ושומע את אמא שלו מתחננת למח"ט הגזרה שייתן להם להישאר עוד שבת בבית. אחיו מתעצבן על איך שהיא שהיא מתחננת. שיר רק יושב, מקשיב ומשחק בגפרורים. הבחירה שם היא לא להתמקד בויכוח אלא להישאר ממוקדים על שיר. הזמן שהמצלמה נשארת עליו אחרי שהויכוח מסתיים ארוך פי שניים ושלושה מכל הסצנה שבה האמא והאח מתווכחים, כי אנחנו רוצים לראות מה עובר עליו".

תמימות
ועובר עליו. שיר בן ה-10 נראה בסרט כשהוא רכוב על אופניו ברחבת בית ההארחה בחפץ חיים, לשם נדדה משפחתו. "משהו חסר בלב", הוא אומר למצלמה, "אני לא יודע. לקח לי זמן להבין שזה דווקא המשפחה שהתפרקה לכל כיוון. אח שלי בישיבה ולא רוצה לבוא כי הוא לא אוהב מלונות, אחותי בשירות לאומי ולא רוצה לבוא כי היא לא אוהבת מלונות. אתה רואה את ההורים שלי באופק? אני אומר לך, אני נשאר פה עד שתים עשרה לבד ואני יכול להתפגר משעמום". זום אאוט. שיר בן החמש עשרה צופה בעצמו בסרטון ומנגב את דמעותיו.
"לא סתם שם הסרט הוא 'שלום לתמימות'", אומר יובל. "במדינת ישראל אפילו ילדים נאלצים לגבש עמדה על מה שקורה כאן. כשהרב אומר 'היה לא תהיה' ואמא שלך אומרת 'לא זזים' והחברים שלך מתחילים לארוז ואתה צריך להחליט מה לחשוב, זו רזולוציה מאוד גבוהה. ההתבגרות נורא מהירה. הסרט עוסק בתמימות שנשברת- גם של הילדים, וגם של המדינה שלנו. אנשים חיו כאן באיזה עידן ציוני של ראשית המדינה ובעשור האחרון החלנו לנפץ את הכל. יש איזו התעוררות לתודעות חדשות על מה שקורה כאן, פחות תמימות אמנם, אבל שכבר נמאס להן רק לשבור. אחרי ששברנו את הכל מתחילה להתעורר השאלה- אז מה כן?"

אז ב'שלום לתמימות'- נפרדים מתמימות ישנה או מקבלים בברכה תמימות חדשה?
יועד: "אמרנו שלום לתמימות ואנחנו רוצים לבנות משהו בשל יותר. היה משהו תמים בשלום של אוסלו ובתקווה שנתנתק והכל יסתדר. בהקשר הזה 'התנתקות' הוא השם האירוני ביותר שיכלו להעניק לתהליך- אנחנו תקועים עם עזה, עם גלעד שליט ועם עופרת יצוקה באופן שאי אפשר להתנתק. יש תמימות במדינת תל אביב, שעוד צריכה להתפקח ממנה, כי בסיבוב אחד ב'רמי לוי' של גוש עציון אתה רואה יותר ערבים מכל התל אביבים של הטלוויזיה שמדברים בידענות על יהודים וערבים".
יובל: "פעם חשבתי שאובדן תמימות זה הדבר הכי נורא שיש. היום אני חושב שאובדן, ברמה האישית וברמה הציבורית, הוא כלי להתבגרות. כלי להכיר בכך שהחיים לא פשוטים וחד ממדיים. אני חושב שכך או אחרת אנחנו נפרדים מהתמימות, גם אם ננסה לגונן על עצמנו או על הילדים שלנו. החיבור של שיר למוזיקה ובמיוחד לג'ז נבע מתוך היציאה שלו מהבועה שנקראה גוש קטיף ובחירת הדרך שלו."

והנזקים שנגרמו בדרך, שווים את זה?
"אני לא קורא לזה נזקים אלא כאבים. כשהייתי בכיתה ב' שני אחיי עזבו את הבית, הייתי בן זקונים והמשפחה שלי גם נפוצה לכל עבר. לכל אחד יש מעבָר, והסרט הזה מספר את הסיפור של שיר ויאיר. הנה, זו המשפחה של שיר וזו המשפחה של יאיר. מה קורה לכל אחד מהם באותו מצב? כשישבתי עם שיר בראיון אמרתי, והוא הסכים איתי, שמתוך המציאות הקשה היתה לו הזדמנות לבחון באומץ מיהו. עבורו זה היה אסון, אבל לפעמים אתה צומח ממנו להיות טוב יותר לעצמך. שיר לא היה מי שהוא היום בלי ההתנתקות, לטוב ולרע. אבסולוטית, ההתנתקות גרמה נזק, כאב וסבל לתושבים שנאלצו להיעקר מהבית שלהם. האם טוב או רע צמחו מזה? אינני יודע."

בית קברות לחלומות
יובל ויועד הסתובבו עם שיר ויאיר תקופה ארוכה. במשך שנים היו באים לפגוש את השניים כל כמה חודשים, שואלים מה המצב ומצלמים.
"לאשר לשני אנשים שאתה לא מכיר לצלם את הילדים שלך מגיל עשר ועד חמש עשרה זה משהו שדורש המון אמון", כך יובל. "אנחנו מאוד מודים למשפחות לב רן וקליין על ההערכה שקיבלנו מהם. מנקודת מבט שלי, הדבר הזה עשה טוב גם לילדים עצמם. האפשרות לשפוך בפני המצלמה, לעבד את הרגשות, וגם היו הרבה שיחות טלפון אוף דה רקורד והתקשרויות. נוצר קשר. איפשהו, היינו קצת אחים גדולים בשבילם".
שתי הגירסאות של הסרט, הארוכה והקצרה, מספרות כל אחת סיפור שונה. בעוד הגירסה הארוכה מגוללת את סיפורם של שני חברים, ודרכי ההתמודדות השונות שלהם ושל משפחותיהם במהלך הפינוי ולאחריו, הגרסה הקצה מספרת את סיפור התבגרותו של שיר, יותר מאשר של יאיר.
יובל: "שיר עובר מסע של ניתוק מהקהילה מתוך הנסיבות והבחירה שבחרה משפחתו. הוא בא לבקר את יאיר בקראווילה שלו, שם הוא גר עם כל היישוב גני טל, וכבר חזר ללמוד. שיר הספיק לעבור עד אז בין ארבע דירות. הם יושבים על הדשא, ופתאום יש ויכוח. זה ויכוח אידיאולוגי, אבל בסאבטקסט שלו הוא אומר- 'בגלל שאתה הלכת עם מנהלת סל"ע- אני נדפקתי עכשיו'. והחברות שלהם שורדת את זה, כי יש בניהם כבוד ותמימות והבנה שההחלטה היא לא שלהם. הם מצליחים למצוא את המשותף ואת המכבד".
אבל גם בדרכו של יאיר, שנראתה בתחילה קלה ובטוחה יותר, היו מהמורות רבות.
"יאיר היה מאוד בטוח בצדקת הדרך שלו וחשב שהכל מאחוריו. לא פגשנו אותו חצי שנה ויום אחד אמרנו לו: 'בוא ניסע למחסום כיסופים'. זו היתה הדרך שבה היה נוסע יום-יום מבית הספר לבית. אט אט מתברר שהוא כבר לא מזהה את הדרך, וזה היה מוזר לו. כשאנחנו מגיעים לגדר הוא הולך שם מעט ונעלם לו הדם מהפנים. בצד יש מין 'בית קברות לבטונדות' ושם הוא נשבר, הוא מתרסק. אם הייתי רוצה להשתחצן הייתי אומר 'כן, לקחנו אותו ושברנו אותו' אבל לא, לא תיכננו. לא חשבנו שיאיר, שהמקום שלו כל כך בטוח בעצמו והדרך שלו היתה משוככת זעזועים- מחזיק מטען כזה. זה פתח בינינו משהו מאוד חזק ואמיתי".

לא הרגשת, כמבוגר שאחראי לשלמותו הנפשית, ייסורי מצפון על הכאב שנגרם לו?
"הוא היה אז בן שתים עשרה, עדיין ילד, וכמובן שלא התכוונתי 'להקריב אותו על מזבח האמנות שלי'. אבל בעומק לבי- אפילו שחשתי דאגה גדולה וכמובן התקשרנו מיד להורים ליידע אותם- המצפון שלי היה שקט, כי זה היה רצונו. אם הוא היה מרגיש שזה עומד להזיק לו- לא היה בא איתנו לשם".

"ההיכרות שלנו איתם היא כל כך עמוקה, שאנחנו יודעים גם מתי הם סתם אומרים", מוסיף יועד. "יכולנו לעשות 'מטעמים' מדברים שאמרו במהלך התקופה, אבל הרגשנו אחריות להביא אותם כמו שהם באמת".

יש לכם שתי גירסאות לסרט, קצרה וארוכה, והן שונות מאוד אחת מהשנייה. למה לערוך שתיים?
יועד: "התכנון היה לצלם סרט על חברות. כשהתחלנו לערוך ולהעמיד אותו, היינו צריכים לקצר אותו לעשרים וארבע דקות, שזה זמן שידור בטלוויזיה. היו לנו מאה וחמישים שעות מצולמות, וברמה הקולנועית אם היינו מנסים להתיך מכמות החומר הזו סיפור של שני אנשים היינו נשארים בלי כלום. חשבנו מה יכול לעבוד ומה מתאים לקהל היעד המסויים של בני נוער וראינו שסיפור ההתבגרות של ילד אחד מול החברה והמשפחה יכול לעבוד טוב יותר.
ההתבגרות של שיר היתה הרבה יותר אינטנסיבית. דרכו אבדה לו והוא היה צריך לחפש אותה בצורה יותר חזקה, ולכן בחרנו לתת לו את הבמה. אבל יאיר נשאר חשוב גם בסרט הקצר".

גשר על מים סוערים
הסרט הקצר הוקרן ב-28 באוקטובר בפסטיבל סרטי ילדים ונוער בסינמטק תל אביב. הוא חלק מפרויקט 'פצעי בגרות', מיזם משותף של הקרן החדשה לקולנוע, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו והטלוויזיה החינוכית שגם עזרו במימון. "זו היתה הפרזנטציה הקלה ביותר שהצגנו אי פעם", יובל ויועד מגחכים, "הם פשוט אהבו את הסרט".
עכשיו הסרט גם מועמד לפסטיבלים ברחבי העולם ולפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים. "מה שאתה מבין לאורך השנים", מלמד יובל, "הוא שאתה צריך להיות בזמן הנכון, במקום הנכון ובמשבצת הנכונה. בתקופת ההתנתקות היתה אינפלציה של סרטים. כל זב חוטם עם מצלמה החליט לעשות סרט. כשבאנו ל'קשת' אמרו 'ההתנתקות? יש לנו כבר סרט על זה', ב'רשת' אמרו את אותו דבר. בשנה השנייה הלקטורים אמרו 'וואו, יש לנו יותר מדי מזה'. בשנה השלישית: 'יאללה עוד סרט על המתנחלים המתבכיינים שאכלו להם ושתו להם?' באיזשהו שלב הבנו שהחוזק של הסרט הוא בסבלנות ובאורך הרוח שלו. ובאמת בשנה הזו זה הלך בקלות".
כרגע שני היוצרים נמצאים בחיפוש אחרי מימון לגירסה הארוכה יותר, של חמישים דקות. יועד נשמע אופטימי: "אנחנו במשא ומתן עם גורמי שידור, ומתכוונים להסתובב ברחבי הארץ עם הסרט ולדבר על תהליך העשייה שלו. חוץ מהיצירה שלנו, יש גם משמעות חברתית וחינוכית לדברים. חשוב לנו לחנך את בני הנוער לצפות בקולנוע דוקומנטרי".

יש עוד משמעויות חינוכיות לסרט?
"יש בזה שליחות. לפתוח דברים, ליצור דיאלוג. יש משמעות לאמירה: 'אם יובל ואני הצלחנו להיכנס לחדר העריכה ו'לגור' יחד שמונה חודשים כשאני לא מסכים על אף דבר שיובל אומר… גם אתם יכולים'".
יובל: "אני חושב שאמנות משנה את הצופים בה דווקא בגלל שהיא לא באה מתוך דידקטיקה, מתוך מעשה מחנך. אני רוצה שאנשים יסתכלו על בני אדם כבני אדם, שיסירו את המסכות. אני רוצה להגביר את הסובלנות. אבל לא בגלל זה אני עושה סרטים. זו האמנות: לשלב בין יופי הסיפור לבין מוסר ההשכל. אני הולך אחרי הסיפור, האנושיות והאמת הפנימית שלי".

 

(פורסם 11.10)

מחוללי ה'

החבר'ה של 'כל עצמותיי תאמרנה', בית ספר דתי-גברי לתנועה, לא יכלו ליפול על תקופה טובה יותר ליזום בה פסטיבל מחול. בימים אלה, אין מפתה יותר מלהשוות בין הסדרה המצליחה 'חיים אחרים', שמשודרת בפריים טיים בערוץ שתיים, לבין חבורת הגברים המזוקנים שמתחילה לעלות לראשונה על במות. אותה כיפה, אותה קריעה בין גוף לנפש, אותו ניכור בין עולמות שלכאורה אין שפה שמגשרת עליו.

יקיר, גיבור הסדרה הטלוויזיונית, מנסה כל הזמן למצוא ולגשר בין העולמות האלה, ועל המתח שביניהם עולה פרק אחרי פרק על המסך הקטן. אך כשמעמיקים לחקור מגלים שכמעט ואין רחוק יותר בין מה שמוצג בסדרה לבין סדנת העבודה של עולם הריקוד הדתי שהולך ומתפתח.

לדבר את שפת הגוף

העסק התחיל לפני שלוש שנים. רונן יצחקי, כוריאוגרף, רקדן ומורה למחול, התחיל מסע גילוי של שורשיו היהודיים. הוא גילה אוצר בלום של תרבות יהודית ומקורות עתיקים, והצר על כך שלא נחשף אליו עד אז. אחרי לימוד משותף עם הרב יוסי פרומן החליט להקים בית ספר דתי למחול. באופן סמלי, אולי סמלי מדי, שמו נקרא 'כל עצמותיי תאמרנה'.

"יש פה הצעה לציבור הדתי לדבר בשפה נוספת, שפת הגוף", הוא אומר היום, כשבית הספר שהקים הוא כבר מוצר מוגמר, שבכוחו אף ליזום הופעות ולאסוף שבחים. "אנשים יכולים להתחבר לגוף שלהם ככלי לעבודת ה'". רונן, אם לא הבנתם עד עכשיו, מוגדר חילוני. אני מציע לו את ההגדרה 'חילוני בלאי', כי איזה חילוני דובר רהוטות כל כך את השפה הזו, שלא לדבר על תפילות שהוא מגניב מפה ומשם ועל "מצוות שנאספות לתוך חיי", כלשונו. כל כך מתאים לו המשפט שהוא אומר ברגע הבא: "אנחנו מנסים לחבר דברים שעד היום לא התחברו".

לא להראות, להיות

הם באמת מנסים. הייתי שם וראיתי. באחד השבועות האחרונים עלה במרכז 'המעבדה' בי-ם מעין קדימון לפסטיבל, ובמסגרת הערב הציגו נעה דר (כוריאוגרפית ידועה, שהתפרסמה לאחרונה בשל זכייתה בפרס לנדאו לאמנויות הבמה וכן בשל חתימתה על מכתב האמנים שמחרימים את היכל התרבות באריאל), נמרוד פריד ולהקת 'כל עצמותיי'. בעוד ששני המופעים האחרים היו מופעי יחיד וזוג, 'כל עצמותיי' בחרו להופיע בחבורה. המופע, או אולי המחזה, הראה קבוצת גברים מתפללים, שהתנדנדות התפילה שלהם הופכת פרועה יותר ויותר. אחד ממתפללי החבורה מנסה שוב ושוב לצאת מתוך הריטואל הטקסי, ובני החבורה משיבים אותו אל תוכה. לאחר מכן, כשהוא כבר מצליח להשתחרר, בני החבורה נרתעים ממנו והוא רודף אחריהם ומסיג אותם. אחר כך הוא מבצע שינויים בלבושם והופך אותם לדומים לו. הריקוד נגמר כשאוסף המתפללים עטוף בטליתות, ולצידם שרוע, גם הוא בטלית, היחיד שפרש מהם.

האם יש כאן רמז להשתנות החברה הדתית? או אולי אי היכולת של היחיד להשתחרר ממנה. מוטיב היחיד מול הקבוצה ברור מאוד במופע, אולם היחסים ביניהם נתונים לפרשנות. "זו נקודת החוזק במופע מודרני שאינו כופה עליך את  הפרשנות שלו", מציע רונן, "הוא נותן לך לעבד את החוויה ולהגיע למסקנות בעצמך, ולא מאכיל אותך בכפית".

בסוף המופע אני נשאר דווקא עם שאלה צורנית: מה ההבדל בין מופע מחול עכשווי לבין הצגה מודרנית? בשנים האחרונות חלה התקרבות מעניינת בין שתי אמנויות הבמה האלה, כשבעוד התיאטרון הולך ומאבד מאופיו הסיפורי והליניארי, שב המחול מן הנטייה האסתטית ה'נקיה' אל מופע בימתי שיש בו חיפוש משמעות ורצון להביא אמירה מקורית. במקום רקדניות בלט וירטואוזיות ולהקות רקדנים ענקיות ומתואמות ללא שיור קצה-אצבע, על הבמה מופיעה רקדנית יחידה, לא מרשימה בדווקא, ויוצרת סדרת תנועות שמצטרפת למוזיקה ותפאורה. את המשמעות משאירים לדמיונם של הצופים. בתיאטרון, במקום סיפור שיש לו התחלה אמצע וסוף, גיבורים טובים ורעים וזעקה חברתית, ישנם קטעי משחק, לעיתים גרוטסקיים ולעיתים תלושים, שאמורים להרכיב 'תחושה' אחת, או 'חוויה מזככת'. גם פה, חובת איסוף הרמזים והפיכתם לדבר מה בעל משמעות היא על הצופה התמים.

בלי לשפוט אם מדובר בברכה או קללה, ברור ששני העולמות המובחנים זה מזה, הופכים להיות דומים יותר ויותר.

רונן מסכים איתי שהעולמות התקרבו. "באמת בעבר היתה הבחנה מאוד חדה: המחול היה מאוד וירטואוזי, והאסתטיקה מרשימה. לעומתו עולם התיאטרון שכח את הגוף, והתמקד במילים. רבים מהיוצרים היום יוצרים 'תיאטרון מחול'. זה עולם שיש בו את הכוונה של התיאטרון והחיבור לגוף של המחול". אך יחד עם הרצון להביא אמירה, היוצרים נזהרים, או מנסים להיזהר, מלהעלות מסר חריף או בוטה מדי על הבמה. "בעולם הבמה אנחנו מנסים להימנע מ'להראות' ויותר 'להיות'. להראות זו עבודה זרה. אם אמן נמצא על הבמה ורוצה לחנך אותי- זו בעיה, זה זורק אותי החוצה ואני לא מוכן להיות שם. הדרך היחידה שבה אני מתרגש ומוכן להשתתף בניסוי הזה היא כשהמציג מעיין וחוקר כל כך את מושא המופע שלו- שהוא הופך להיות הדבר עצמו".

כיבוש רוקד

בחזרה ליקיר מ'חיים אחרים'. האם מותר לנו להיות כל כך אופטימיים בנוגע ליחס הדתי לתרבות הגוף? בסדרה נראה שוב ושוב שהסובבים את יקיר אינם מאמינים שהדבר אפשרי. לעומתם, רונן ובני חבורתו מוכנים לשים את כל הונם על כך שהחיבור הזה יצליח.

תלמידי הרב קוק אמונים על כך שהעולם הוא הרמוני, ושאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, כלומר, אם הדבר קיים ומשפיע השפעות חיוביות, לבטח שאפשר 'להביא אותו אל הקדושה'. אך האם זה באמת כך? האם כל דבר בעולם חייב לעבור מטמורפוזה דתית ולהיות מוכרז כ'כשר'?

"הרתיעה היא משני הצדדים", אומר רונן. "מופעי מחול פעמים רבות אינם צנועים, במובן העמוק של המילה. צופים דתיים לא מוצאים את עצמם בהופעות כאלה. מן הצד השני, דתיים נחשדים- לעיתים קרובות בצדק, לצערי- בחוסר מקצועיות. ישנם גם רבים בעולם החילוני שמרגישים שכל התקדמות של דתיים לעבר מחוז מסויים בתרבות היא 'כיבוש זוחל'. אבל בהופעה ב'מעבדה' באו אלי קודקודי קהילת המחול ופירגנו באמת, מעומק הלב. במשך שלוש שנים עמדנו בפיתוי לצאת אל הבמה ולהופיע כגימיק בהפקה של כמה חודשים. נתנו לדברים להבשיל ואני שמח שעשינו זאת. הפסטיבל שאנחנו עומדים להעלות הוא 'תו התקן' שלנו, הן מבחינת ההכרה המקצועית, כשגופים שונים נתנו את ברכתם וגם מימון של מאה אלף שקלים, וגם מבחינת החידוש שאנחנו מביאים לבמה. יש פה שפה חדשה, שמתכתבת עם המקורות ומושפעת מהם, וגם כוונה חדשה, שמזכירה את עולם התיאטרון".

ובכל זאת, החיבור בין בית מדרש למחול איננו הדבר הטבעי ביותר שקיים. בעולם בו אנו חיים, 'להקת בת שבע' הוא שם נרדף לא לאמנות, אלא להתכתשות דתית-חילונית בדבר אופיה של המדינה, כזכור מחגיגות היובל.

רונן מתעקש שהיצירה אותה הוא מוביל היא, איך לומר, פשוט אחרת. "הסובלימציה היא חלק בלתי נפרד ממעשה האמנות, או שהאמנות לא מעניינת. בשנות השמונים והתשעים זה עוד היה מעניין, ואנשים ניסו להעיז וללכת לכל מיני מקומות. אבל בשדה האמנות היום, מי שלא יוצר עם מידה של איפוק- לא רלוונטי". אבל גם הוא מודה שהלהקה שלו הולכת בין הטיפות. בפסטיבל המיועד, בשלושה מתוך ארבעת הערבים בהם יעלו מופעים- יציגו גברים בלבד. "אנחנו נותנים את החופש למי שזה לא מתאים לו לא לבוא, ועם זאת מנסים לשמור על גדרי ההלכה. אנחנו לא רוצים לעשות פסטיבל לחילונים, כאלה יש מספיק, אלא פסטיבל נגיש. גם תלמידים שלנו, שאחרי שלוש שנים רצו לצאת וללכת לרקוד מעורב- אמרתי להם שאני מתנגד בתוקף. מטרת בית הספר היא לבוא בשיא הצניעות לציבור הדתי, ובשיא הפתיחות לציבור החילוני".

אני מעיר את תשומת לבו של רונן לכך שלפעמים הניסיון לרקוד על כל החתונות עלול לגרום לשברים ברגלים. אם אתם טוענים לשמירה על ההלכה- למה לא ללכת עד הסוף, אני שואל. "אנחנו לא מוצאים את הפתרונות המושלמים", הוא מתגונן. "אנחנו טועים ומנסים לתקן. מצד אחר, אנחנו לא בעניין של לעשות פסטיבל לגברים דתיים. יש לנו חלום לשלב".

צליל של חיפוש

חלומות על שילוב. בפתיח של הסדרה 'מסע בין כוכבים: הדור הבא' סיפרו לנו על גבול העולם, הגבול הסופי ביותר, ועל משימתה של האנטרפרייז: " To explore strange new worlds, to seek out new life and new civilizations". במובן מסויים, נדמה שהעולם הדתי המודרני מחפש היום כמו חללית מחקר, אחר עולמות חדשים אליהם הוא מסוגל להגיע. ביני לביני אני תוהה אם זו הרחבה של העולם הדתי, סקרנות של העולם החילוני, או התנגשות של שניהם בתוך נפשו של האדם המודרני, שאינו יודע לאן להשתייך.

החלק המעניין הוא, שהחיפוש הזה אינו נחלתם של דתיים בלבד. רונן יצחקי עצמו, גם הוא בין המחפשים את דרכם על ציר הישן חדש (ולמופע אותו מעלה קבוצת המחול, גם זה לא במקרה, קוראים 'כביש מס' 1', שמחבר בין ירושלים לתל אביב), מגלה כי בעולם המחול יש רוויה מן הקיים. "מורים אותם רציתי להביא ללמד ב'כל עצמותי' נרתעו בהתחלה. רוב החבר'ה שלנו גרים בשטחים, וכמו שראית, חיצונית הם מתאימים לתדמית המתנחל הקלאסי. אבל אחרי רבע שעה בסטודיו, גם התל אביבים הכי תל אביבים נפתחים ופוגשים את האדם. רואים שלא זו בלבד שהתלמידים אינטליגנטים, רגישים, סקרנים ומכבדים- יש פה גם שפה תנועתית אחרת שמעניינת אותם. הכוריאוגרפים נמצאים בחיפוש אחרי מקורות השראה חדשים, שפות תנועתיות אחרות. כמו קולומבוס שמגלה מדינה חדשה, כך הכוריאוגרפים גילו את התלמידים שלנו, את השפה הגברית שלהם".

בשביל לשלב צריך גמישות. שני חלקים קשיחים, שכל אחד מלא מעצמו, לעולם לא יתחברו. הגמישות הזו לא התגלתה במקרים שונים של ניסיונות שילוב, כמו זה של 'גלריה הלל 17' במכללת ליפשיץ, שנסגרה בקול דממה דקה לאחר שהפתיחה שלה עשתה רושם רב אך תלמידיה לא היו מוכנים שייתלו בה תמונות נשים. אני שואל את רונן האם יש צורך בהתכוונות מסויימת של הקהל כדי לבוא להופעות המחול בפסטיבל שלו. "אפשר להסתכל על זה כמו הרפתקה בת שעה וחצי", הוא מציע. "אפשר לבוא בלי ציפיות, בלי הכנות ובלי שום ארגז כלים. פשוט לבוא כמו שאתה ולתת לרשמים לטבוע בך. מה שעושים בתיאטרון זה לשבת, לקחת חופש מהעולם ולתת לצליל להדהד בהכרה ובגוף".

בשבח ההזדמנות

העמדה הסקפטית היא הקלה ביותר. וגם הבטוחה: רוב היוזמות אינן מצליחות. המהפכות נקברות מתחת גלי היומיום, ועסקאות נסגרות מתחת השולחן בעידודם של השליטים. אבל אהיה אופטימי ואומר: גם אם אינו מבשר עולם חדש ויפה של פתיחות דתית או הקשבה חילונית, פסטיבל "בין שמיים לארץ" שיעלה השבוע במרכז ז'ראר בכר בירושלים, הוא הזדמנות לדתיים להיפתח לשפה אחרת ולגלות מחוזות חדשים בתוך גבולותיה של ההלכה, ואפשרות לחילוניים להכיר טוב יותר את עולם המקורות היהודי, לבקר בירושלים הקרירה והחורפית וגם לראות מחזה משונה: גברים עטורי זקנים וטליתות עולים על במות, ולא רק על בריקדות. שווה לנסות.

(פורסם 11.10)