אודסה, המכורה המתפוררת

ביקורת על הספר 'חמישתם' מאת זאב ז'בוטינסקי

אודסה, עיר הנמל לחוף הים השחור. עירם של ביאליק, אחד העם, קלוזנר, מנדלי מוכר ספרים – העיר שהיהודים היראים אמרו עליה כי "כל באיה לא ישובון", וככל שגדלו פוגרומיה גדל מספר היהודים בה עד שהגיע ערב מלחמת העולם השנייה למאה ושמונים אלף נפש. אודסה של המשכילים, במלעיל כמובן.

"אין בכל ארץ רוסיה תמונה בהירה לניתוק זה בהמשכיות התרבותית יותר מאודסה שלנו הטובה והעליזה. איני מתכוון ליהודים בלבד: זה חל גם על היוונים, האיטלקים והפולנים… אך בבהירות הרבה ביותר, כמובן, ניכר הדבר אצל היהודים" (חמישתם, עמ' 199).

אודסה היא עירו של זאב ז'בוטינסקי. בה נולד ב-1880, בה התחנך על ברכיו של רבניצקי, שערך עם ביאליק את 'ספר האגדה', בה פגש את יוענה, אשתו-לעתיד. זו הייתה מכורתו, שגם אם התבגר ממנה, דבר אחד לבטח חש כלפיה, כמו כל אדם שחש אל מכורתו: געגועים.

הרומן ההיסטורי הידוע של ז'בוטינסקי הוא 'שמשון', עליו נכתב רבות. אחיו הקטן – והיחיד – שעלילתו מתרחשת אלפי שנים אחרי מותו של שמשון ההיסטורי, הוא 'חמישתם'.

עין הסערה בראשית המאה

זהו סיפורם של חמישה אחים בני משפחה יהודית אחת, משפחת מילגְרוֹם (ביידיש: 'רימון'), על סיפה של המאה ה-20 באודסה. בית משפחת מילגרום הוא תחנת רכבת שבה עוברים 'פסז'ירים': אורחים לרגע וגם באי-בית קבועים יותר. חלקם הגדול הם מחזריה של מָרוּסיה, האחות הבכורה, היפה, הידידותית ומלאת החן, שמעתירה עליהם חיבה ואהבהבים. אחרים הם ידידיו של סֶריוזָ'ה, אחיה ובן דמותה של מרוסיה מן הצד הגברי: מבריק, משעשע וחסר מעצורים, המחבר שיר מבודח על כל אורח ומדביק לו כינוי שהופך לשמו. מרקו הוא האח הנלהב, הניצת מכל רעיון והולך אחריו שבי, ומיד לאחר מכן דועכת התלהבותו והוא פונה לעיסוק מלהיב חדש. אחותם הקטנה לִיקה חורשת רעות תמיד, ועם התבגרותה היא הופכת למהפכנית סוציאליסטית המוכרת את נשמתה בעבור המהפכה. אחרון חביב הוא טוריק – הבן הקטן והמסודר, משענת הוריו, שכולם מנבאים שייצא "בסדר" לעומת אחיו הפרועים.

בכל משך הרומן שורה על חמשת ילדי משפחת מילגרום רוח רעה המנבאת את סופם. "נדמה לי משום מה שכל ילדיה של אימא – יהיה סופם רע", אומרת האחות הגדולה מרוסיה, וממשילה: "סריוז'ה סחב אותי פעם לבית מרזח קווקזי, צ'רקסי אחד רקד שם עם חמישה פגיונות שהיו תחובים בפיו… והגרוע מכול: אימא יודעת זאת, אימא חושבת על זה תמיד" (עמ' 180).

ז'בוטינסקי קולע את חמשת בני משפחת מילגרום לעין הסערה של התהפוכות הפוליטיות של ראשית המאה ה-20 ברוסיה. יחד איתם הוא צופה על אוניית הקרב פוטיומקין העוגנת בנמל אודסה ועל מלחיה, שהרגו את קציני האונייה כחלק מהאירועים האלימים של מהפכת 1905 נגד הצאר ניקולאי השני. כעת הם מחפשים מקום לעגון, ובינתיים מפגיזים את מבצרי הממשלה באודסה מתותחי האנייה. בעיני רוחי ראיתי את – או שמא נזכרתי ב– סצנת המדרגות המונומנטלית מסרטו המפורסם של אייזנשטיין, המתארת את שהתרחש בדיוק שם, בדיוק אז. בנמל שוררת שביתת פועלים, והעיר כולה יוצאת להשתתף בחגיגה האנרכיסטית של השחרור-לרגע מעול הצאר, שמיד תדוכא.

כתמיד, הראשונים למהפכה והראשונים להיתלות בה הם היהודים. "התועמלנים שתקוותיהם נכזבו נמלטו זה כבר בחזרה העירה, מיואשים", מספר לבני המשפחה הנרגשים אחד מן המשתתפים באירוע, "'כי האספסוף כבר רצה לטעום לקינוח את הבחורות הנואמות'… אתה יודע מה הם צווחים שם? על ה'ז'ידים' הם צווחים, תיכנס להם הכולרה למעיים!" (עמ' 147).

כאחיו הגדול 'שמשון', גם 'חמישתם' פורסם כסיפור בהמשכים בעיתון הציוני ראזסווייט ('השחר') בפריז. קטעי הסיפור ראו אור במהלך שנת 1933, נדפסו כספר בשנת 1936 ותורגמו לעברית כעשור לאחר מכן על ידי הוצאת ערי ז'בוטינסקי. כעת, כתשעים שנה לאחר כתיבת הסיפור, בחרו במוסד ביאליק ובמכון ז'בוטינסקי להוציא את הספר לאור מחדש. את התרגום הישן של י"ה ייבין וחנניה רייכמן חידשה דינה מרקון באופן קולח, עדכני ונפלא.

ניחוחות משכרים ואסתטיקה לשונית

איננו יכולים להתעלם ממה שאנחנו יודעים על ז'בוטינסקי, הפוליטיקאי העז, איש הגדוד העברי, מקים יחידת ההגנה העצמית של יהודי אודסה ויהודי ירושלים. את כל אלה היינו מצפים למצוא מוטמעים ביצירתו, הלא כן? אך ז'בוטינסקי שותק בספר, ושתיקתו – גדולתו. כאשר הוא תופס את עמדת המספר, הוא אינו מותח ביקורת אלא מושיט את הדברים 'כפי שהיו'.

מהתיאור, על אף שהוא רווי געגועים, ניחוחות משכרים, התפעלות אמיתית ואסתטיקה לשונית מרהיבה, ועל אף שהוא נייטרלי וסובייקטיבי, עולה דמותה של החברה היהודית-אודיסאית כפי שראה אותה הסופר: נודף ממנה ניחוח של דקדנס, של התפוררות. בזה אחר זה נידונים האחים למיתות משונות, לגורל לועג ואכזר, להיות קרבנות של שחיתותם המוסרית ההופכת בחלק מן המקרים להשחתה גופנית.

המספר הצעיר מגולל את העלילה מנקודת מבט פנימית-חיצונית. הוא שייך למילגרומים ואינו שייך להם, בהיותו אחד מן ה'פסז'ירים' המפלרטטים עם מרוסיה. על אף הצעותיה הרומנטיות החוזרות הוא נשאר מאהב אפלטוני, יועץ סתרים, כותל מערבי, ויפה לו הכינוי שהיא מכנה אותו: "בול עץ". המספר, בן דמותו של ז'בוטינסקי, מתרץ זאת בכבוד שהוא רוחש לאם המשפחה, אולם לז'בוטינסקי האמיתי, מספר-העל, יש כוונה נוספת: הוא מאמץ את נקודת מבטה של האֵם החכמה מילדיה, היודעת את אחריתם וממה עליהם להימנע כדי להינצל, ובכל זאת קצרה ידה מהושיע באשר אין איש שומע לה.

זוהי עמדתו הנפשית של ז'בוטינסקי כלפי ארץ מכורתו, ואולי כלפי אירופה בכלל, שאליה הגיע באותו עשור שבו כתב את 'חמישתם' כדי להתריע על האסון הממשמש ובא, לו קרא בשם המשונה 'שואה'. וגם ידו קצרה.

ככל הגויים

"בעוד עשרים וחמש שנים", מנבא טוריק, האח הקטן, "גם שום ציוֹן לא תהיה, ולא יישאר אלא דבר אחד: הרצון להיות 'ככל הגויים'… אמצעי ההמחשה הטוב ביותר לכל אלה הוא, לדעתי, המשפחה שלנו: הילדים, חמישתנו. כל אחד הוא אישיות יקרת ערך על פי דרכו, רק בלי דוגמה, ותראה מה יצא מזה" (עמ' 225).

בני משפחת מילגרום הם כצאן אשר אין לו רועה. לאֵם אין מספיק כוח לכוון את ילדיה, האב נזכר להתפייט על אודות מנהגים ומקורות יהודיים רק אחרי שילדיו נפוצו לכל רוח, קהילה יהודית איננה קיימת, ומלבד המהפכנות, אין במילגרומים ולו שמץ של יהדות. "אישיות יקרת ערך בלי דוגמה", אומר טוריק. בלי גורם מארגן, בלי יעוד. כאשר המספר נזכר במרוסיה ובשגיונותיה, הוא אומר כי "נפשה רָעֲבָה למשהו באמת" (עמ' 109). האם לאהבה? לא, היא הייתה מוקפת באוהבים ובמאהבים. העדר המשמעות הפך את חייה של מרוסיה למשחק שאינו מצחיק ואינו מהנה, והם הסתיימו בצורה טרגית וחסרת פשר.

את הספר מסכמת המסה העמוקה "עדותו של האח השישי", מאת דן מירון, שדנה ברוחב דעת בדמויות הגיבורים ובקשרים הסמויים ביניהן, בהקשרים ההיסטוריים והספרותיים וברמזים הרבים ששוזר הסופר ב'חמישתם', ואותם מנתח מירון ביד אמן. כאשר קראתי את דבריו כי "'חמישתם' מבוסס על מיתוס ים-תיכוני הלני" (עמ' 264), נפל לי האסימון מהי התחושה שליוותה אותי בקריאה. הסיפור, אם אפשר לומר כך, איננו יהודי. הוא מספר על יהודים, אך אין בו הגעוואלד הנדרש ואין בו הרחמים הנדרשים לצד המרירות והצחוק. את אלה אפשר למצוא בטרגדיות משפחתיות אחרות, כמו 'טוביה החולב' של שולם עליכם או 'בית קרנובסקי' של י"י זינגר. אך ב'חמישתם' הגיבורים הם גיבוריה של דרמה יוונית: גורלם נגזר, והם אפילו לא מתאמצים להיאבק בו. האדם נידון לכישלון, הכוכבים נעים במסילותם. ואיש לא מתרגש מזה.

ז'בוטינסקי כותב באיזו עמדה מרוחקת, משועשעת, שיש בה צער אך היא כמעט מעליבה בזרותה. אולי בכך הוא נשאר חניך נאמן למורשת האירופית שגדל בתוכה, כפי שהוא מתואר בגב הספר: "יהודי משכיל יליד רוסיה, חניך איטליה, חסיד הדמוקרטיה הבריטית ותושב צרפת… תמציתה של התרבות ההומניסטית האירופית… ספוגה בכל נימי גופו ונפשו". על כל פנים, יפה השיטוט עם ז'בוטינסקי במחוזות ילדותו, באימפריה שכבר אינה קיימת, במציאות חיים שחדלה להתקיים מזמן, אולם היוותה את הרקע להתפתחותם של כמה מגדולי התרבות שלנו ועשויה ללמד אותנו כיצד נולד ומתפתח דקדנס.

ועל אף כל זאת, אם הייתם שואלים את ז'בו – הוא היה מוכן לחזור על הכל. "החיים הם דבר מטופש… אבל נפלא: הַציעו לי לחזור עליהם שנית – אחזור עליהם כמות שהיו, בדיוק נמרץ, על כל העיצבונות והנבזויות, אם יהיה אפשר שוב להתחיל באודסה" (עמ' 104).

חמישתם / זאב ז'בוטינסקי / הוצאת מוסד ביאליק ומכון ז'בוטינסקי, 2020 / תרגום: י"ה ייבין וחנניה רייכמן / חידוש התרגום: דינה מרקון / 284 עמ'

הביקורת הופיעה לראשונה במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 13.06.20

למצוא תשוקה ורגש גם בתוך עיר שתדמיתה מנוכרת

ביקורת על ספרו של אברהם בלבן, 'רשימות תל אביביות'

"שלושה ימים אינם די אם ברצונך להכיר מקום", כתבתי ביומני לאחר ביקור חטוף בברצלונה, "כי מקום איננו אתרי התיירות שלו, איננו העתיקות שלו, איננו האצטדיונים שלו, איננו הידוענים שלו, איננו שדרות הקניות שלו, איננו המקומות הסודיים שאף תייר אינו מכיר שלו, איננו המועדונים שלו ואפילו איננו הרכבות התחתיות שלו.

"מקום הוא הזיכרונות שלו. ואלו מורכבים, למשל, מן האקלים, ההיסטוריה, הפוליטיקה, השפה, המחוות, ההרגלים, הערות האגב, הנאמר לעתים תכופות והאסור שייאמר לעולם. ואת אלו אי אפשר לקנות, להכיר או להבין בשלושה ימים וגם לא בשלושה חודשים. בשלוש שנים – ספק. עשר שנים מחיי אני חי בירושלים, ואיני יודע אם הכרתי אותה".

אברהם בלבן גר בתל אביב, אך אינו מכיר אותה. הוא נולד וגדל בקיבוץ חולדה של שנות ה-40, ובמשך שנים ארוכות לימד ספרות במוסדות יוקרתיים בחו"ל וגר בהם ובביתו במושב אבן יהודה, לסירוגין. כעת, בעשור השמיני לחייו, הוא שב-ולא-שב אל המקום שאיננו מכורתו אך גם אינו זר לו, העיר הגדולה, הערנית ללא הפסקה והאחרת-תמיד.

בין אזדרכת לשלונסקי

תל אביב היא מקרה א-היסטורי מעניין: היא צמחה מן החולות על ידי חברת מהגרים נחושה, חבוקה לאחותה המבוגרת ממנה באלפי שנים, עיר הנמל יפו. על אף צעירותה הנצחית, התחילו לכתוב לה שירי נוסטלגיה עשרות שנים בודדות לאחר הקמתה וזאת משום שצמיחתה הייתה מעריכית – בכל מספר שנים היא הכפילה את עצמה. ושוב, ושוב, ושוב. תל אביב של תחילת המאה לא דמתה לתל אביב של שנות ה-30, שכבר הייתה שונה לחלוטין מזו של שנות ה-60.

בלבן הוא עכבר כפר שהגיע אל העיר. הידע המושבניקי שרכש בימי נעוריו בנוגע לצמחים, לחיות ולבעלי כנף מאפשר לו מבט חדש ושונה על העיר שהיגר אליה. שיח צבר שנטוע מחוץ לנופו הטבעי הוא בעבורו חידה שנפתרת רק בזיכרון תפקידו בתיחום בתים ערביים, עץ אזדרכת הוא שריד ארכיאולוגי שנושא בחובו סיפור היסטורי ("עצי האזדרכת זכו בראשית ימיה של תל אביב להילה של עצים ישראליים… באפריל 1915 נחתה על תל אביב להקת ארבה גדולה, זללה את מעט הצמחייה שנשתלה בעיר החדשה וחיסלה למעשה את השדרה שזה עתה נחנכה", עמ' 34) ושינוי בנוף הוא הזדמנות להתעמקות בוטנית ("אני פונה מן הפיקוסים המוצקים של רחוב רוטשילד לרחוב שינקין… במסגרת חידוש הרחוב הוחלפו עצי הקליסטמון הוותיקים בשתילים של ספיון השעווה… ברור שמישהו החליט לחזק את נוכחות הסתיו בעיר: ספיון השעווה ידוע בשלכתו המרהיבה", עמ' 72).

בלבן אינו רק קיבוצניק בדימוס, הוא גם משורר רחב אופקים ובעל נפש רגישה, שאוצרות התרבות שלנו נהירים לו כשבילי נהרדעא. ההליכה איתו במשעוליה של תל אביב היא צעידה ברחובות הנהר של הספרות העברית, משלונסקי (שכל כתביו נמכרים במחיר השווה לכוס מיץ גזר, ממש בראשית הספר ועם המעבר לדירה הצפופה בעיר) עבור בדליה רביקוביץ' שעמה הייתה לבלבן היכרות אישית, אברהם בן יצחק, לאה גולדברג שגרה לפני עשרות שנים ברחוב ארנון הסמוך לביתו, יהודה עמיחי, רחל, אלתרמן שכתב לתל אביב את שירי האהבה היפים ביותר שהוקדשו לה, המפורסם שבהם: "בכל זאת יש בה משהו" ועוד רבים וטובים.

קריאה בספר היא הליכה לצדו של אדם נבון, משכיל, פואטי ובעל שאר-רוח, מדריך תיירים שאיננו מתאמץ להלהיב ולהרשים אותך אלא מכניס אותך לתוך עולמו הפנימי המתפקע מידע. על גבי כל העושר הזה נוספים שניים: אהבתו של המשורר לאדריכלות, ובעיקר אדריכלות נוף, וסקרנותו שאינה יודעת שובעה בנוגע לאנשים.

הקדשה על ספסל רחוב

בשל האהבה הזו אנו מתוודעים לסיפורו הטרגי של מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות של תל אביב שראה בהקמתו שליחות ציונית "לקרב את תושבי תל אביב אל עולם הצומח והחי שהיו רחוקים מן היהודים במשך דורות". שורנשטיין השקיע כל פרוטה שהייתה לו בפרויקט חייו, עד שנותר רעב ללחם, וכנראה נטל מהכנסת גן החיות לפרנסתו – והורשע, למרבה הבושה, בגניבה. הוא סיים את חייו עני ומר נפש, אך חלומו התגשם: לילדי תל אביב היה גן חיות ('זיכרונה האכזר של העירייה', עמ' 63).

בשל האהבה אנו לומדים על אירה יאן, הציירת ששינתה את נתיב חייה בתקווה שיירקם קשר רומנטי בינה לבין ביאליק, שמצדו לא היה מעוניין בקשר כזה, ומתה משברון לב ומשחפת לאחר מלחמת העולם הראשונה ('על מצבה אחת בבית הקברות בטרומפלדור', עמ' 40). הסקרנות והחמלה הופכות אותנו עדים לפניה האנושיות העכשוויות של תל אביב. ספסל רחוב הופך למצבת-זיכרון מאולתרת לקשיש שפקד אותו יום-יום ולכד את ליבם של דיירי האזור. לאחר מותו כתבו לזכרו: "פאול דרבש, השכן הטוב שלנו, הלך לעולמו. נזכור אותו עם חיוך על פניו". הספסל צובר עוד ועוד זיכרונות והתייחסויות, ומגלה את פניהם היפות של תושבי הרחוב ('ספסל רחוב כגלעד עירוני', עמ' 80).

ומהי אהבה לעיר. "אתה כבר אוהב אותה?", שואלת את המשורר ידידתו, מרצה נחשבת לחינוך שנולדה וגדלה בתל אביב. "אני נהנה ממנה כמו שנהנים מבית קפה טוב", באה תשובתו הכנה, "אבל זה דבר אחד להרגיש טוב בקפה, ודבר אחר להרגיש בבית" (עמ' 74).

בלבן משוטט בתל אביב ולומד אותה תוך התבוננות. הוא שם לב להשתנוּת הצמחייה, לפער בין הבתים הקסומים של שדרות רוטשילד לבין גורדי השחקים שמקיפים אותם, הוא מטייל בתל אביב כמו בתל ארכיאולוגי, חושף בה שכבה אחר שכבה. "איתור הארכיאולוגיה הגננית של העיר", הוא מודה, "גורם לי לחוש יותר שייך, פחות זר כאן" (עמ' 35). אלא שבשונה מהארכיאולוג, יש לו הזדמנות לשוחח עם מי שיצרו את השינוי במו ידיהם.

"הייתה כאן גדר חיה… שניתקה את השדרה מהרחוב. סילקנו אותה. גזמנו את הפיקוסים כדי להכניס אור. הכנסנו שבילי בטון במקום שבילי הכורכר… פתאום השדרה התחילה לחיות", מספר לבלבן גדעון שריג, אדריכל הנוף שהיה אחראי לשיקום שדרות רטשילד (עמ' 86). לאחר שפרסם טור בעיתון על פסלו של קדישמן 'התרוממות', המוצג בכיכר התרבות, בלבן מקבל טלפון מהפסל, שמזמין אותו לפגישה ושיחה שמתגלגלת לדיון על אודות פסל אחר שלו, 'עקדת יצחק', המוצג ברחבת מוזיאון תל אביב. "הרגשתי כמו אב שכול", אומר קדישמן, "ואינני אב שכול" (עמ' 103). כאשר יש למשורר המשוטט תהיות לגבי גן קריית ספר הסמוך לרחוב רבי יהודה הלוי, הוא מזמן לטיול את מתכנן הגן, רם איזנברג, שמסביר כי רצה להביא לנוף העירוני את נוכחותו של הטבע – כך שהקריאה אינה רק עונג אסתטי, היא גם שיעור בהיסטוריה, באדריכלות ובאמנות.

חיוניות מלאת תשוקה

הקריאה בספר הזכירה לי: כמה נהדר הוא לקרוא רשימות קצרות! כבר שכחנו את הסוגה הספרותית הזו, הרשימה, זו שוויסלבה שימבורסקה שיכללה, בעיניי, לכדי אמנות גבוהה. הרהור קצר, חוויה, סיפור – כל רשימה של בלבן ארוזה היטב, עם התחלה, אמצע וסוף, לפעמים אפילו מלווה בתחושת קתרזיס.

הספר החל כטור שבועי בעיתון 'הארץ', ולאחר חמש שנות כתיבה אוגד לספר. ניתן היה לחשוש כי איחוד הרשימות ייצור ספר קטוע ואקלקטי, אך תחת זאת ישנה תחושה של מסע, של צעידה רעננה ומחודשת ברחובותיה של עיר כמו-מוכרת.

בצעירותי כתבתי שיר זועם נגד תל אביב, העיר שסימלה את כל מה ששנאתי ("בְּעִיר שֶׁל אֶמְצָעֵי מְנִיעָה/ הָרִיתִי נְבוּאָה/ עַל הַגֶּשֶׁם שֶׁלֹּא מַפְסִיק לָרֶדֶת"), ובתגובה כתב לי ידידי גל כי "תל אביב, לטוב ולרע, היא מרכז ההוויה הישראלית, והיא כזו מאז שההוויה הזו נוצרה, כבר מאה שנה. היא אינה חד ממדית כפי שאתה מצייר אותה לעתים, אלא רבת-פנים עד מאוד. אני מקווה שיזדמן לי פעם להראות לך זווית אחרת שלה". ספרו של בלבן מצליח מעל ומעבר למצופה במשימת ההיכרות מחדש עם פניה של העיר.

'רשימות תל-אביביות' הוא ספר לאוהבי תל אביב, לאוהבי אדריכלות, לאוהבי טבע, לאוהבי היסטוריה, לאוהבי מילים, לאוהבי אנשים… לאוהבים באשר הם. הקריאה בו מוכיחה כי מבט סקרן ושיחה עם אדם עשיר, עשויים ליצור חיוניות מלאת תשוקה ורגש גם בתוך עיר שתדמיתהּ היא של עיר מנוכרת וחסרת שורשים.

רשימות תל אביביות

אברהם בלבן

עם עובד, 2019

271 עמודים

(הרשימה ראתה אור לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 09.05.2020)

הלכה להם המדינה

באחד מנאומי הבחירות שלו אמר נשיא ארה"ב לעתיד דונאלד טראמפ "הייתי יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית ולירות במישהו, ועדיין לא לאבד מצביעים". הוא לא עשה זאת, ואולי בשל כך  לא איבד מצביעים אלא להפך, המשיך לצבור אותם בסחף בלתי נתפס. עם היוודע תוצאות הבחירות פוליטיקאים ואנשי תקשורת דמוקרטים, שהאמינו בכל ליבם שאין ולו סיכוי קלוש שהאיש גס הרוח, השנוי במחלוקת ובעל העסקים המפוקפקים ייבחר לנשיאות, חוו קריסה אמיתית של מערכת האמונות שלהם על אודות ארץ מכורתם, ארצות הברית של אמריקה.

מאז החברה האמריקאית מנסה לשקם את עצמה. לעת עתה נראה שהיא עושה זאת ללא הצלחה. השסע הולך ומעמיק. אין ספק שהתנהגותו משולחת הרסן של הנשיא שלה היא אחת הסיבות לאי ההצלחה הזו, אבל אולי את חלקו השני של הכישלון ניתן למצוא בספרו של טימותי סניידר, 'על הרודנות'.

בכיינות דרמטית

במהלך קריאת הספר עברתי תהליך. בתחילת הדרך כתבתי לעצמי "ספר די מעניין אבל מה שבאמת חשוב בו הוא השיח: האפשרות לדבר במניפסטים קצרים על התרבות הפוליטית שלנו ולדון בה". ככל שהקריאה הלכה והתקדמה, הלסת שלי הלכה ונשמטה. מסֵפר תיאורטי שעוסק בלקחים היסטוריים הוא הפך בגלוי למדריך להתנגדות לשלטונו הפאשיסטי-לעתיד, לשיטתו, של דונלד טראמפ. ממבט-על מעורר דיון, הוא הפך לבכיינות דרמטית ("כאשר הארגונים הכמו-צבאיים התומכים במנהיג מתערבבים במשטרה ובצבא, הסוף כבר כאן", עמ' 34) בואכה נוסטלגיה זועמת ("השתדלו להיפרד מן האינטרנט", עמ' 49, "אנחנו זקוקים לעיתונאים המפרסמים את ממצאיהם בדפוס", עמ' 62) א-לה היסטריה פאתטית ("היו רגועים כאשר הבלתי-מתקבל על הדעת מגיע", עמ' 86). לכן, אולי, חשיבותו היא אחרת: הוא מדגים את השבר העמוק שהחברה האמריקאית נמצאת בו.

האליטות האמריקאיות מרגישות שאבד להן הקשר עם הבוחר האמריקאי וחסרה להן היכולת להבין כיצד מערכת השיקולים שלו פועלת. פרופסור מכובדת מאוניברסיטת ניו יורק טענה לאחרונה בראיון לעיתון כלכליסט כי טראמפ עומד "לחסל את הדמוקרטיה האמריקאית" והעלתה את האפשרות שהוא יתפוס את השלטון בכוח צבאי. הסיבה לעלייתו, לדבריה היא "עוצמת הזעם של חלקים גדולים באמריקה הלבנה על כך שהיה להם נשיא שחור. המטרה העיקרית של טראמפ היא למחוק את הנשיאות ההיא, כחלק מהצהרה של שלטון לבן", כלומר, מי שבוחר בטראמפ דוגל בעליונות לבנה. גזענות לפני הכל.

הקיטוב איננו חדש לבוחרים האמריקאים. קולג'הומור, אחד מאתרי הסאטירה הפופולאריים ביבשת, פרסם עוד ב-2008 את המערכון "אם המפלגה השנייה תנצח" שהציג את הסיוט של הרפובליקנים במקרה שייבחר ברק אובמה – ילדה בת 12 שמקבלת מתנה בכל פעם שהיא עוברת הפלה, ומעודדת על ידי המשפחה הרב-הורית שלה באמצעות מתנות לעשן ג'וינטים (הילדה בתגובה: "תודה אמא, אמא, אמא, אבא ואבא שנשוי לצב") – לעומת הסיוט של הדמוקרטים אם ייבחר ג'ון מקיין – עולם שבו ילדים צדים דובי קוטב להנאתם וכל אמירה ביקורתית על השלטון מנוטרת בזמן אמת מעמידה את האזרח בסכנת התנקשות שלטונית נוסח 1984 של אורוול.

המערכון מצחיק, אבל האם ייתכן שכעת הגיע הקיטוב לנקודת רתיחה כזו שתפרק את אמריקה מהמנגנונים הדמוקרטיים שלה?

"אם המפלגה השנייה תנצח". המערכון של קולג' הומור

על פי סניידר נראה שכן. בראיון לכלכליסט לרגל יציאת הספר באנגלית הוא התריע מפני "מצב חירום" מומצא העומד על הסף, שישמש את טראמפ כתואנה לעבור למשטר אוטוקרטי: "מאוד קשה ליצור מדינה חופשית, מאוד קל להיפטר ממנה. לכן כאשר משהו יתפוצץ, ומאוד סביר להניח שזה יקרה, האמריקאים צריכים להיות מוכנים להגן על עצמם נגד מצב חירום".

לאחד הראיונות צורפה תמונה שצולמה לאחרונה מחוץ לגבעת הקפיטול, ובה נראה מפגין האוחז שלט המציג את טראמפ כמנהיג צבאי-רודני, אולי נאצי. למפגין, כמובן, לא אונה כל רע. באופן אירוני, הנפה של תמונה כזו נחשבת בישראל להסתה מסוכנת נגד בעל הסמכות דווקא, ולא כזכות דמוקרטית. אז מי מסוכן למי?

גרמניה הנאצית

'על הרודנות' – כמה לא מפתיע – החל כרשומה בפייסבוק, שפורסמה שבוע לאחר ניצחונו של טראמפ. הרשומה צברה תוך זמן קצר מאות אלפי שיתופים ומיליוני קוראים, ובעקבותיה נעשה סניידר מרואיין מבוקש בערוצי התקשורת. התגובה הציבורית גרמה להפיכת הרשומה לספר בתוך חודש וחצי, והעובדה שהתחיל בפייסבוק ניכרת. סניידר מדבר במניפסטים. לכל פרק יש כותרת קצרה המנוסחת כציווי ("היזהרו ממדינת המפלגה האחת"), כותרת משנה שמרחיבה אותה מעט (""תמכו… במערכת הרב-מפלגתית והגנו על הכללים של בחירות דמוקרטיות. הצביעו בבחירות… כל עוד אתם יכולים") ולאחר מכן הפרק עצמו, שאורכו בממוצע 4-3 עמודים קטנים.

הדיון שעומד ברקע הספר הוא דיון לגיטימי וחשוב – מתי הופך משטר לדכאני? האם יש צעדים שאזרחים יכולים לעשות כדי להתנגד לתהליך, לעכב או אפילו למנוע אותו? סניידר, שהוא חוקר מנוסה וידען, מדגים כמה עקרונות חשובים שבלעדיהם המשטר הטוטליטרי יתקשה לתפקד: שיתוף פעולה מרצון של אזרחים שמבינים לאן הרוח נושבת, פירוק של המוסדות הדמוקרטיים כמו בית המשפט ובית המחוקקים, אלימות המופעלת נגד יריבים פוליטיים ועוד.

סניידר יודע דבר או שניים על מלחמת העולם השנייה. הוא היסטוריון אמריקאי בולט, מרצה באוניברסיטת ייל שכתב מספר ספרים מחקריים, ובהם ספר מקיף על התקופה שבין מלחמות העולם באירופה. ספר כדוגמת 'על הרודנות', ספר קטן מימדים בן כ-100 עמודים, פרופ' סניידר יכול לכתוב עוד לפני ארוחת הצהריים, ונראה שאכן זה מה שעשה. אבל המומחיות של סניידר היא גם הבעיה שלו.

ראשית, רוב מוחלט של הדוגמאות מובא מהמשטר הגרמני הנאצי. גם אם אינך סובר שמדובר ב'פלנטה אחרת' שאי אפשר להביא ממנה דוגמאות, כאשר מנסים להדגים עיקרון צריך לאסוף יותר מאשר דוגמה אחת. הנאציזם התאפשר בשל נסיבות היסטוריות רבות ועמוקות, בוודאי לא רק בגלל האיש הכריזמטי והפאשיסטי שהנהיג אותו. להשוות בינו לבין נשיא ארה"ב על בסיס אישי זו הפשטה פושעת, שפוגעת לא רק בשואה כסמל, אלא גם בתועלת שאפשר להפיק מהסקת המסקנות ההיסטוריות.

שנית, השאלה העומדת בבסיס הדיון היא האם נעשו צעדים שמגבילים את החירות של אזרחי ארה"ב. האם טראמפ פגע במוסדות אמריקאים? האם הוא קיבל החלטות שמצריכות משיכה בחבל החירום שעוצר את הרכבת? סניידר ועמיתיו מודים שלא נעשו צעדים כאלה, "אבל הוא אמר שייעשו". זה עוד היה נסלח בעת כתיבת הרשומה באנגלית לפני כשלוש שנים, אולם אין לכך הצדקה לאחר שהתברר שגם כאשר הרטוריקה מתלהמת, כללי המשחק הדמוקרטי נשמרים.

אופנת זיהוי תהליכים

בשלב מסוים נדמה שסניידר פשוט מנסה לקחת הכל אחורה, לפני שהיה מחשבים ומרשתת וכל השטויות האלה שרק עושות בעיות. סניידר רוצה לחזור לעולם שבו אפשר לחלק לאנשים עלונים ברחוב ("פעילות פוליטית בריאה"), לבלות עם חברים ("צרו לכם שותפים למאבק, כשהרשתות ייפלו תזדקקו להם") או להכין בירה במבשלה ביתית ("ואצלב האבל אמר שגם זה סוג של התנגדות"). זו לא חתרנות ולא לוחמת חופש, זו נוסטלגיה של אנשים שנתקעו בשנות ה-70, והיא לא תועיל במקרה שאזהרותיו של סניידר יתממשו.

פרופ' טימותי סניידר. המומחיות היא הבעיה שלו
תמונה: Bundestagsfraktion Bundnis 90_Die Grunen – wikipedia – CC-BY-2.0

השטחיות מודגמת היטב בפרק 16 – "למדו מעמיתים בארצות אחרות". סניידר המבוהל יועץ לקוראיו "דאגו להנפיק דרכונים לכם ולבני משפחותיכם". הוא יודע שמעשה לא פטריוטי כגון ירידה מארה"ב הוא סדין אדום בעיני האזרח האמריקאי הממוצע, אבל לא מוצא דרך אחרת להגן על המהלך. לכן הוא מתפתל לומר שהדרכון "יוצר את האפשרויות של התנסויות חדשות", משפט שנראה כי נלקח מקטלוג של איקאה.

השאלה שהטרידה אותי בסיום הקריאה היא מדוע החליטו בהוצאת הקיבוץ המאוחד לתרגם את הספר. האם משום שהוא פופולרי בארה"ב? האם כדי לספק לנו הצצה לשבר בתרבות הפוליטית האמריקאית? אני חושד שהסיבה עמוקה מזו. בארה"ב, כמו בישראל, יש אופנת 'זיהוי תהליכים'. הפחד מפני מנהיגים חזקים מדיי – שלעיתים הוא מוצדק, כגון בטורקיה, ברוסיה או בהונגריה – מיתרגם לזעקות שבר בעוצמה גבוהה על מות הדמוקרטיה. זהו המכנה המשותף שאליו פונה ההוצאה: הפחדה מפני השלטון הקיים. את הכתובת ברכבת התחתית 'טראמפ = היטלר' מחליף ניתוח מעודן של מומחה בשפה אינטליגנטית בפייסבוק, אולם הבעיה – בארה"ב כמו בישראל – היא שהמשקל האמיתי של השניים זהה, והאוזניים נעשות חירשות כאשר לאזרחים הן נשמעות כזעקות "זאב, זאב".

לאחר הביקורת, אני חוזר למסקנתי הראשונית: צריכים להיכתב ספרים הדנים בקצרה, באינטליגנטיות ובכנות בהגנה על המשטר הדמוקרטי שאנו חיים בו. המנגנון הדמוקרטי פריך למדיי ולא תמיד יש בו האיזונים הנכונים. הצורך במנהיגות חזקה וסמכותית בעולם של ביזור סמכות והיעדר אמת הוא צורך חשוב אך מסוכן, ויש לנטר אותו. כשהדיון הופך פוליטי וקונקרטי זה מרגיז, מעורר גיחוך ומחמיץ לגמרי את המטרה.

על הרודנות

טימותי סניידר

תרגום: אברם קנטור

הקיבוץ המאוחד 2019

105 עמ'

(הביקורת ראתה אור לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, גיליון 1177. 28.02.20)

"נלחמנו כמו שליחים של פיצה"

מלחמת לבנון השנייה. אני נכנס הביתה ומוצא את אבא שלי הולך מחדר לחדר בעצבנות. "למה הם לא מאגפים אותם דרך הים? למה לא מנחיתים כוחות בצפון וסוגרים עליהם בתנועת מלקחיים?", הוא שואל את הרדיו, המשדר ידיעות מהחזית. אני מתרגז: "אבא, אתה לא חושב שיש מטכ"ל, רמטכ"ל ושר ביטחון שחושבים על זה?". הוא מסתכל עליי ועונה: "ככה עשינו ב-82'. במה שהם עושים עכשיו אין שום היגיון".

אחרי המלחמה גיליתי שאבא שלי, סמל מחלקה בנח"ל במלחמת לבנון הראשונה, צדק. ועדת וינוגרד מתחה ביקורת על הדרג הצבאי והמדיני שהתמהמהו בהכנסת כוחות היבשה למערכה בלבנון. את מהלך האיגוף דרך הים עצרו לאחר הפלת מסוק יסעור על חמשת אנשי צוותו. המלחמה המדשדשת הפכה לסיבה להפלת הממשלה, ונתפסת בישראל כהחמצה היסטורית כואבת. מלחמת לבנון השנייה ובתוכה הקרב המפורסם בעיירה בינת ג'בייל, אומר ד"ר דוד דוכן, היא רק סימפטום לבעיה. הבעיה האמיתית היא שינוי בערכי צה"ל.

מראית עין של ניצחון

דוכן, מומחה לאסלאם רדיקלי ומרצה באוניברסיטת בר אילן, מנתח בספרו ארבעה קרבות – הקרב בג'נין במבצע 'חומת מגן', קרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה וקרב אמריקאי שנערך ב-2004 בפלוג'ה שבעיראק – ודרכם מבקש להדגים את שינוי הפרדיגמה שעבר הצבא הישראלי בעשורים האחרונים.

לפי דוכן, העידן הפוסטמודרני שחל מראשית שנות האלפיים הביא איתו שורה של ערכים המקשים על הלחימה, בין השאר: שלום הפרט הפך חשוב מהמאמץ הלאומי, מה שמוביל לירידה במחויבות לבצע את המשימה הצבאית; הישויות הנלחמות פורקו: כבר אין אויב נטול פנים אלא קיימת הבחנה בין האזרח, הלוחם ואיש השלטון; תפיסת 'הניצחון' או 'ההכרעה' הוחלפה ב'אפקט' או במראית עין של ניצחון, מכיוון שאין ציפייה להשמדה מוחלטת של האויב וממילא כל צד יתאר את תוצאות המערכה כניצחון שלו; יש הסתמכות גדולה על טכנולוגיות חדשניות של שליטה מרחוק ו'אש מנגד'; חלק בלתי נפרד מן המערכה הוא המרחב הציבורי, כגון עיתונות ודיפלומטיה, והזירות הללו משמעותיות לא פחות מזירת הלחימה.

הלוחמה האורבנית מחדדת את האתגרים הללו עוד יותר: בלוחמה בשטח בנוי קשה עד בלתי אפשרי להבחין בין לוחמים לבין אזרחים, יש פחד מביקורת בינלאומית על פגיעה בתשתיות והשמדת בנייני מגורים ולכן יש צורך לטהר אותם תוך סיכון חיי החיילים, אזרחים מתעדים את הלחימה בזמן אמת ומשדרים אותה לכל העולם; פגיעה אקראית באזרחים גוררת תגובה חריפה שמשתקת את החיילים בשטח, ואולי החשוב מכל בהקשר הישראלי: הפחד 'להסתבך' או 'להתבוסס בבוץ' ורגישות לדעת הקהל העולמית גוררות הססנות מדינית, שמשפיעה באופן ישיר על נחישות הצבא בשטח.

כל מערכות הלחימה של ישראל בשני העשורים האחרונים היו בשדות קרב אורבניים. חומת מגן ביהודה ושומרון, מלחמת לבנון השנייה שבה משך חיזבאללה את צה"ל למרחבים 'שמורות הטבע' וכמובן עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן וכל מה שביניהם בגזרת עזה.

מזניחים את המשימה

לבנון השנייה הייתה אולי הכואבת ביותר, וגם זו שבה הרחוב הישראלי נחשף לשיח הצה"לי החדש, כמו פקודת המבצע לכיבוש בינת ג'בייל שנתן מפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש:

"הדגמה מערכתית […] תוך נטרול, לכידת וכליאת המרחב […] התנפלות נחילית סימולטנית ורב-ממדית […] הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה (ענן צרעות), התנפלות – התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים (נחילים) תוך יצירת הלם ומורא"… (עמ' 86).

באותה מלחמה גם ניתן לראות בלבול בסדרי העדיפויות כפי שהוא נלמד בכל טירונות קרבית, ולפיו קודם מסיימים את המשימה ורק אחר כך מתפנים לטפל בנפגעים. סיפורי הגבורה מעלים על נס פעולות גבורה של מפקדים שמסרו את נפשם במהלך פינוי נפגעים. השאלה כואבת, אך חיונית: מדוע מפונים נפגעים בעיצומו של הקרב, בטרם נוטרל האיום? (עמ' 101).

האלוף יורם יאיר (יה-יה), שהיה חבר באחת מן הוועדות שמונו לבדוק את כשלי מלחמת לבנון השנייה ניסח זאת בבהירות כואבת: "24 שנות ביטחון שוטף [ביו"ש. נ"א] ששם נעשה כל מאמץ למנוע נפגעים, שכן נפגעים של צה"ל הוא הישג למחבלים, עמדו לרועץ למפקדים שהעדיפו לזנוח את המשימה ולטפל בנפגעים" (עמ' 102).

במהלך השנים הללו, אולי בהשפעת הנסיגה החפוזה מלבנון, התבססה תמת 'הילדים של כולנו', שהשמירה על שלומם חשובה יותר מאשר ביצוע המשימה הצבאית. תפיסת החייל-הילד הביאה לסף רגישות נמוך יותר באשר לנפגעים אזרחיים, כפי שהודגם במבצע עופרת יצוקה – שבמהלכו נהרגו, מלבד המחבלים, גם מספר לא מבוטל של אזרחים עזתיים – שכן כעת המשוואה אינה חיילים שלנו מול אזרחי האויב, אלא 'הילדים שלנו' מול ילדי האויב, וברורה העדפת הרחוב הישראלי.

יד קשורה מאחורי הגב

במבצע חומת מגן הוצבו שלוש מטרות-על לצבא: "…לשרת את היעדים המדיניים של ישראל באמצעות הישגים צבאיים שיובילו לעיצוב המציאות בשטח וישפיעו על תודעת הפלסטינים… להבטיח את הרלוונטיות של הכוח הצבאי בעימות ב"עצימות נמוכה"… לשאוף לפגיעה מזערית באזרחים בלתי מעורבים ולהקטין את הנזק האגבי לתשתיות האזרחיות החיוניות. (עמ' 32).

שלוש מטרות – אך היחידה שנהירה לשומע היא זו שמבקשת למנוע פגיעה באזרחים. לא פלא אם כן שהחיילים הלוחמים העידו לאחר מכן כי "אנשי מילואים לא בעלי כושר גבוה צעדו לתוך העיר לסריקות מבית לבית… לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים… נלחמנו עם יד אחת קשורה מאחורי הגב… כמו שליחים של פיצה, שצריכים לבוא למחבלים עד דלת הבית" (עמ' 43).

למרבה האבסורד אותה תפיסה העדיפה את שלום החיילים גם על פני את סיכון אזרחי הצד שלנו. במלחמת לבנון השנייה הדרג המדיני התעכב בהכנסת הצבא למהלך קרקעי בשל החשש מנפגעים, זאת בזמן שאלפי טילים ממשיכים ליפול על מרכזי הערים בישראל.

לדעתי, וכאן אני מוסיף על דבריו של דוכן, את פירות אותה תפיסה נאיבית אפשר לראות גם בפרשת המרמרה. המוטיבציה למעט בנפגעים ובהתנהלות כוחנית הביאה להסלמת המצב ולכמעט-מוות של לוחמים, מה שהוביל להתגוננות-יתר שגבתה את חייהם של תשעה פורעי חוק – מטרה הפוכה מזו שסומנה מלכתחילה.

זהו מקרה קלאסי שבו הפעלת מיעוט כוח גרמה לשימוש יתר בכוח, כמו שכותב דוכן בנוגע לקרב האמריקאי בפלוג'ה: "הפעלה נחושה יותר של כוח צבאי הייתה משדרת נחישות ומונעת את הסלמת האלימות" (עמ' 123).

לא מוכנים להרוג ולהיהרג

הספר של דוכן מעניין וקריא, אך קריאה בו מעלה שורה של קושיות על הנחות היסוד. ראשית על הגדרת העידן כפוסט-מודרני. המונח 'פוסטמודרניזם' כבר מזמן רוקן מתוכנו ומשמש כעת כמטבע לשון שמובנו הכללי הוא "משהו חדש שאיננו מוצא חן בעיניי". אם המונח בא לתאר את התקופה ש"אחרי המודרניות", כדאי למצוא מונח חלופי, שכן 'פוסטמודרניזם' מתכתב עם מגמות תרבותיות ואמנותיות מובחנות למדיי, שלא ברור הקשר שלהן כאן.

מלבד זאת, מה חדש באבחנות שמציע דוכן לעידן החדש הזה? לחץ מצד המעצמות הוא עניין ותיק מאוד, ובישראל אפשר להיזכר בו בהקשר של מבצע קדש או מלחמת יום כיפור; מעורבות של העיתונות ודעת הקהל וההשפעה שלה על המדיניות ראינו, למשל, בסברה ושתילה; הסתמכות על טכנולוגיות חדשניות יש כמעט בכל מלחמה, מהטנק והטורפדו ועד הקטפולטה. אחרי שבודדנו את כל המשתנים הללו, נשארנו עם בעיית 'תדמית הניצחון' במקום הכרעה צבאית, שפת הפקודות ורגישות גדולה לנפגעים. האם את זאת ניתן לכנות 'עידן פוסטמודרני'?

בסופו של דבר הדילמה שמציג דוכן מתמצה בשאלה אחת ויחידה: האם אנו מוכנים להרוג ולהיהרג למען המטרה שאנו רוצים להשיג. מהספר עולה כי הבעיה היא שהצד הטרוריסטי מוכן לשניהם, והצד שלנו (ה"פוסט מודרני") לא מספיק מוכן לאף אחד מהם. אך דוכן אינו מציע דרך לפתור את הדילמה.

'לוחמה אורבנית בעידן הפוסטמודרני' הוא ספר מעניין מאוד וקריא מאוד, שמזכיר לנו את כאבנו כאומה לוחמת הנתונה בדילמות מוסריות קשות, ושואלת את עצמה מהו האיזון הנכון בין הערכים שהיא מאמינה בהם לבין רצונה לשמור על שלומה ועל שלמות לוחמיה ואזרחיה. טוב מאוד שיש מי שיזכיר כי הדילמה הזו היא בלתי פוסקת גם בעידן שלנו – ואין זה משנה מה הכינוי שניתן לו.

לוחמה אורבנית בעידן הפוסטמודרני / דוד דוכן / רסלינג 2019 / 160 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון', 27.12.19, גיליון 1168)

סיפורים אוקראיניים: המראה העקומה של האנטישמיות

שלושה מחסומים עומדים בפני הקורא העברי המבקש לגשת לקריאת ספרות רוסית. הראשון שבהם: אימת הקלאסיקות, שהרי קלאסיקה נושאת בחובה מאות עמודים והיא סאגה ארוכה של סיפורים משפחתיים, תהפוכות מדיניות ותיאורים תקופתיים הנוגעים לליבם של מי שהיו שם, כלומר, אף אחד מבין האנשים החיים איתנו היום. משום כך אנו נוטים לדחות את הקריאה לזמנים אחרים, שבהם איש יישב תחת גפנו ויוכל באמת-באמת ליהנות מהחטא ומעונשו.

שני שבהם הוא קללת הריבוי. אודה ואבוש: כשחשבתי על 'סופרים רוסים גדולים' ידעתי לכתוב מהזיכרון את צ'כוב, פושקין, טולסטוי, דוסטויבסקי, בולגקוב ואפילו את גורקי. סולז'ניצין, נבוקוב, קרילוב ובאבל התרעננו בזיכרוני תוך כדי חיפוש ממוחשב. לשמותיהם של כמה אחרים היה צליל מוכר: טורגנייב, סימונוב, מנדלשטם. אך על עשרות האחרים שעלו ברשת מעולם לא שמעתי. אם כן, מאיפה להתחיל? אני מעדיפים שלא להתחיל כלל.

ואם בשמות עסקינן, הנה המחסום השלישי: השמות הרוסיים, הנשמעים לאוזננו הים-תיכונית כבליל של וו"ווים כפולות וב' רפויות, כולם בעלי סיומת -יץ' והם חוזרים על עצמם בגוון זה או אחר. למשל סיפורו הראשון של הקובץ 'סיפורים אוקראיניים', שגיבוריו הם איוון איוונוביץ' ואיוון ניקיפורביץ' הנלחמים זה בזה עד זוב דם, ולך תזכור איזה איוון מהם הוא איוון. ממש איום.

האדרת של גוגול

ובכן, הבה ואסיר בפניכם את המחסומים, ואמליץ לפתוח את סיור הקלאסיקות הרוסיות שלכם דווקא בסיפורים אלה של גוגול. ראשית, אלה הם סיפורים קצרים, חמישה בסך הכל, שאינם ארוכים במיוחד. אחר צהריים ארוך אחד של שבת קיץ יספיק לכם כדי להצטנע בפני חברים "כן, קראתי מעט מגוגול. אין מה לומר, הוא מצדיק את המוניטין שיצא לו", וכך הרווחתם גם קריאה בספר טוב וגם מעמד חברתי משופר.

שנית, גוגול הוא מהסופרים הרוסיים המוקדמים, ונחשב לממשיכו של פושקין ולאביו הרוחני של דוסטויבסקי, שכידוע אמר כי "כולנו יצאנו מתחת לשולי 'האדרת' של גוגול", כך שראוי הוא להתחיל בו.

ולבסוף, הנה לכם עצה בנוגע לשמות רוסיים: על פי המסורת באימפריה הרוסית, שמו של אדם מורכב משלושה חלקים בסדר זה: שם פרטי, שם השיוך לאב ושם משפחה. כלומר, שני האיוון שהזכרנו, אחד מהם הוא איוון בן איוון, והאחר בנו של ניקיפור. והנה כך פתרנו חצי מן הצרה.

Nikolai_Gogol
ניקולאי גוגול. רצה לספר את סיפורה של אוקראינה

על אף שהזכרתי את גוגול תחת הכותרת 'סופרים רוסים', הכוונה היא רק לשפה שבה כתב, כי כפי שמעיד שם הספר, יותר מאשר סיפורי בני אדם כיוון המחבר לספר את סיפורה של אוקראינה.

המחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה שיאה של תקופת הלאומיות האירופית. הגלגלים המדיניים סבבו במהלכם ובמקביל אליהם נעו גם גלגלי התרבות, היוצרים את הדבק ההופך קהילות לעם. ב-1812 ראה אור קובץ הסיפורים 'מעשיות לילד ולבית' של האחים גרים, במטרה לכונן את התרבות הגרמנית החדשה. גוגול רצה לעשות את אותו הדבר למולדתו אוקראינה.

את סיפוריו האוקראיניים כתב גוגול (1852-1809) בצעירותו, בתקופה שבה אסף בהתלהבות חומרי פולקלור מקומיים. מכיוון שחלם להיות סופר גדול כתב ברוסית ולא באוקראינית, ועל אף הדיסוננס הקוגנטיבי הוא נחשב לסופר שהוא גאווה למוצאו. הקובץ 'סיפורים אוקראיניים' הוא מבחר מיצירתו המוקדמת וכולל מעשיות משעשעות מהווי הכפר, אגדות כשפים עממיות וסיפורי משפחה.

הטון של גוגול הוא לרוב סרקסטי, אך גם משועשע מהאנשים הקטנים שהוא בורא ואף אוהב אותם. כוחו של גוגול כמספר רב, והפואטיקה שלו מרהיבה וחסכנית. במקום לנתח, אביא בפניכם קטע קצר. התרגום המופתי הוא של כלת פרס ישראל, נילי מירסקי:

לא מש איוון פיודורוביץ' מן השדה כל עת הקציר, והדבר הסב עונג כמוס לנפשו הענווה. תריסר החרמשים הנוצצים המונפים כולם בהעלם אחד; רחש הקמה הצונחת שורות-שורות; שירת הקוצרים העולה מפעם לפעם, רגע עולצת כפגישת רעים, רגע נוגה כצער הפרידה; הערב השקט, הטהור – איזה ערב! כמה זך וצלול האוויר! איזו חיות נמסכת בכול; הערבה מאדימה, מכחילה, יוקדת בשלל צבעיה; החוגלות, השלווים, השחפים, הצרצרים, רבבות החרקים, ובפי כולם קולות שריקה, זמזום, צריחה, המיה – ולפתע פתאום עולה שירתם בתואם צליל. אין הקולות שוקטים אף לרגע. והשמש שוקעת ונעלמת מן העין. הו! מה טוב ומה נעים! (עמ' 173)

יש משהו מוזר בקריאת נוסטלגיה בת מאה וחמישים שנה. גוגול עורג 'לימים הטובים ההם', ימי הקוזקים שלפני דורו, ולא ברור אם הסנטימנטליות הגדושה היא כסות צינית או רגש אמיתי. על כל פנים, מעודד לגלות כי גם בתקופתו היו בעיות בירוקרטיה, וגוגול חידד את עטו על אודותן:

אז החל התהליך המשפטי להתגלגל במהירות עצומה, שבתי המשפט משתבחים בה כל כך. המסמך סומן, נרשם, מוספר, תויק ונחתם, והכל באותו יום עצמו, והתיק הונח בארון ושם היה מונח, מונח, מונח, שנה, שנתיים, שלוש… (עמ' 58)

מאותו יום ואילך הודיעה הערכאה העליונה מדי יום ביומו שמחר ייחתם העניין – במשך עשר שנים. (עמ' 72)

המספר לא נמנע מלפנות לקורא במהלך הסיפור ולשבור בכך את 'הקיר הרביעי' פעם אחר פעם. ההומור העממי מסופר ומורגש כאילו אתה יושב איתו ליד האח והוא משביע אותך להאמין לו כי הוא דובר אמת.

כעבור ארבעה ימים ראו הכול את הכרכרה שהוצאה מן המחסן אל החצר… רואה אני לי חובה להודיע לקוראים, שהייתה זו אותה כרכרה עצמה שנסע בה אדם הראשון. ואם יבוא מישהו ויצביע על כרכרה אחרת ויטען שהיא כרכרתו של אדם, הרי אינו אלא שקרן, והכרכרה מזויפת. איש אינו יודע כיצד ניצלה מן המבול. יש לשער שהקצו לה מחסן מיוחד בתיבתו של נוח (עמ' 187)

היהודים של אוקראינה

פרק מיוחד, ואולי ספר בפני עצמו, יש להקדיש לסוגיית היהודים. כאשר קראתי בספר הייתה לי תחושה שהלכתי במשעולים האלה. היערות העבותים, פירות היער, הרחובות הבוציים והמלחמות – הכל היה מוכר מאוד, אך במידה מסוימת גם שונה, זר. ואז הגעתי בקריאתי לקטע הבא:

יצאו כולם מתוך העגלה ופנו אל החדר הנמוך והמזוהם, והיהודון המוזג חש לקדם את פניהם ולהעתיר אותות שמחה על מיודעיו משכבר. בכנפי מעילו הביא להם היהודון כמה נקניקים של בשר חזיר, הניחם על השולחן ומיד עמד והפך פניו מן הפרי הזה, האסור על פי התלמוד. (עמ' 125)

נזכרתי בשירו של ביאליק על ילדותו בז'יטומיר, עת אביו פתח בית מרזח "למכור יין ומזון לאיכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המוזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאיכר" (הרוצה להרחיב על אודות השיר, יקרא ביומן הרשת המצוין של הספרייה הלאומית את הרשומה 'מפרומותאוס ועד אבא: ביאליק וירושותיו הרוחניות'). וכה כתב ביאליק בשירו:

"בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד, / הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס. / בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ, / בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה".

ופתאום נזכרתי מהיכן הנופים הללו מוכרים לי: הם נופי ילדותם של גדולי סופרינו – אך משתקפים בהם כבראי עקום. זוהי השתקפותה של הגלות, הצד האטום של הראי. כך תיאור ההילולה, שהזכירה לי את סצנת החתונה במחזה 'כנר על הגג', שבה פורצים השכנים האוקראינים בערב הכלולות ורוקדים את הריקודים 'שלהם'.

גדוד הרגלים… לא נפל אף מגדודי הפרשים. רבים מן הקצינים שתו יי"ש חריף שבחריפים, והשכילו למשוך יהודונים בפאותיהם בזריזות שלא נפלה מזריזותם של ההוּזארים. כמה מהם ידעו אפילו לרקוד מזוּרקה. (עמ' 161).

אילו המצאות לא המציאו לכבוד ההילולה! גם מסכות נהגו לשים על פניהם… הנה בימים ההם יקום פלוני ויתחפש ליהודון, ואילו חברו – לשֵד, יפתחו השניים בנשיקות וחיבוקים, ולבסוף יאחזו איש בבלוריתו של רעהו… ישמור אותנו אלוהים! צחוק כזה יאחזך, שהכרס פוקעת. (עמ' 210)

ואולי הדבר הנורא ביותר הוא היומיומיות של השנאה. בכל סיפור וסיפור בספר היהודים שזורים לבלתי הפרד. העגלון הוא יהודי שמעכב את הנסיעה משום ש"שבת ממלאכתו בשבתות, היה מתכסה בשמיכת הסוסים ומתפלל כל היום", הרוכל הוא יהודי ושני האיוונים הנ"ל לא יניחו לו "לעבור לידם בלי שיקנו אצלו צנצנות שונות ומשונות של סם לקטילת אותם חרקים, ומלכתחילה יחרפו יפה-יפה את הרוכל על שום שדבק הוא באמונת היהודים", החייט הוא יהודי וכמובן גם המוזג.

אך ההיכרות האינטימית לא מרככת את השנאה היוקדת. הסיפורים, שנכתבו באמצע המאה שלפני-שעברה, כמו מכינים את העתיד לבוא על יהדות אוקראינה מאה שנה בדיוק לאחר מכן. האנטישמיות טבעית כל כך, מובנת מאליה כל כך, מלאה דוגמאות שנונות:

פטרוס העלוב לא היה לו אלא מקטורן אחד, אפור, שמספר החורים בו רב מן הזהובים שבכיסו של יהודי. (עמ' 201)

הבטן נבחלת. אולם בכל זאת, ערך יש כאן. הרגשתי כאילו אני פוסע יחד עם מוטל בן פייסי, עם קריינדל טשארני ועם בנימין השלישי בשבילים הזרים והמאיימים כל כך, המלאים שדים וחושך וכלבים וגויים בכרכרות. ומעט יותר הבנתי לליבם וכאבתי על הגלות הארוכה הזו.

jesus-page-4_1
היהודי הנצחי, מאת הצייר שמואל הירשנברג (1899)

אני רוצה לסיים בשבח לתרגומה של נילי מירסקי. תרגום הוא אמנות יוצאת מן הכלל שבכוחה לקבוע האם תצלח ההתמרה משפה לשפה. מירסקי עושה נפלאות ובוראת מחדש את הסיפור בגרסתו העברית. היא יודעת בדיוק באיזו מילה להשתמש, באיזה משלב לשוני, והיכן לקבוע שיבוצים וארמזים באופן שיובן אך ורק לקורא העברי.

הספר יצא לראשונה בעברית בשנת 1980, אזל מן המדפים וכעת, במלאות שנה לפטירתה של המתרגמת, החליטה הוצאת עם עובד להוציאו מחדש, ויפה עשתה. ספרות יפה יש כאן, כאב לב יש כאן והרחבת דעת יש כאן – אם כן, איננו חסרים דבר.

סיפורים אוקראיניים

ניקולאי גוגול

מרוסית: נילי מירסקי

הוצאת עם עובד – ספרייה לעם 2019

224 עמ'

(ראה אור, בשינויי עריכה קלים, במוסף 'שבת' של מקור ראשון, גיליון 1143)

ג'.ד. סלינג'ר, אמן מילה מודרני

 

מעולם לא הבנתי את האמנות המודרנית ומשטחי הצבע האקראיים שלה, הקוביות המופשטות, האסלות והמזרקות. או אסלות שהן מזרקות, לא בטוח. לפני כשנתיים ידידה שוחרת אמנות נאותה להתלוות אלינו לסיור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), שם ביארה בפנינו אט-אט את התמוטטותה הנפשית של מלאכה שגילתה כי לעולם אין חפץ בה: הציירים גילו את הצילום. המכונות נעשו דייקניות לאין-שיעור מאשר בני האדם וזאת על אף כישרונם המופלא של האחרונים. ענף שלם צריך היה להמציא את עצמו מחדש.

במקום לנסות לצייר טוב יותר ממצלמת ניקון הולכת ומשתכללת החליטו הציירים לפרוש מן המשחק: הם כלל לא ינסו לצייר. בכלל, הם אמרו, כל הרעיון הזה שאמנות קשורה באסתטיקה הוא די מופרך. לא הבנתם – האמנות היא רעיון. והם הלכו והפשיטו את הרעיון: בתחילה מכישרון החיקוי, אחר כך מהצורך לומר דבר-מה בעל ערך ולבסוף אפילו מן החומר. במוזיאון ההוא ניתן היה למצוא, למשל, במה ריקה שעליה המבקרים מוזמנים לעמוד ולהיות הם לאמנות עצמה.

על הביקור ההוא במוזיאון חשבתי כאשר סיימתי להיאבק בספרו של סלינג'ר, 'הגביהו את קורת הגג, נגרים'. בניגוד לרוח הסוגה שהוא פועל בה, סלינג'ר לא טורח כלל לספר. התחושה הנושבת מן הדפים היא כי המחבר בז לאמנות הסיפור ואיננו מעוניין לציית לכלליה הבסיסיים ביותר. טוויית עלילה נדמית בעיניו כאמנות האתמול השייכת לבעלי מלאכה, לא לאמנים.

אל תקרא בי

עבור הקורא הישראלי סלינג'ר הוא 'התפסן בשדה השיפון'. אבל לסופר המוערך הייתה גיבורה נוספת מלבד הולדן קולפילד; משפחת גלאס ושבעת ילדיה: סימור הגאון, באדי הסופר, בו-בו הקצינה, וולט ו-ווקר התאומים, זואי השחקן ופראני הסטודנטית.

יאיר 5.13 211
גלגל אופניים. יצירה של מרסל דושאן, 1916

הסיפור המכונן – והראשון כרונולוגית ביחס לזמן כתיבתו – על אודות משפחת גלאס הוא הסיפור הקצר החשוב ביותר של סלינג'ר, 'יום מושלם לדגי בננה' המופיע בקובץ 'תשעה סיפורים' שבו נדון בהמשך. הוא מציג לראשונה את סימור הנשוי למיוריאל ונראה כסובל מפוסט-טראומה מלחמתית הגורמת לו לחוסר יציבות נפשית. ב'הגביהו את קורת הגג, נגרים' מורחב סיפור חייו של סימור באמצעות אחיו, באדי, המספר על יום החתונה של סימור ומיוריאל המשתבש באופן לא צפוי. בנובלה הנוספת בספר, 'סימור: ההתחלה' מנסה באדי לתאר את אחיו הגדול בשורה של אנקדוטות חסרות משמעות.

אני מרגיש שיש לי  ידע, מין תובנת עורך שנרכשה בכל כישלונותיי לתארו על הנייר באחת עשרה השנים האחרונות, והידע הזה אומר לי שלא ניתן להגיע אליו באמצעות לשון המעטה. למעשה, בדיוק להיפך. מאז 1948 כתבתי ושרפתי בתיאטרליות לפחות תריסר רשימות או סיפורים עליו – כמה מהם, מה יש להגיד, אלגנטיים וקריאים למדי. אבל הם לא היו סימור (עמ' 151)

במשך כל הנובלה נאבק באדי לתאר את הדבר עצמו, את סימור. אלא שהלה, על אף גאוניותו בעיני המספר – שלא חדל להרעיף עליו שבחים מביכים – היה אדם רגיל למדי עם סיפורים משעממים למדי. בשלב מוקדם בסיפור הקורא מתחיל לחוש תחושה מוזרה: הספר מבקש שלא לקרוא אותו. מבקש כמו ילד שרוצה ממתק. בתחילה מפציר, אחר כך דורש, לאחר מכן מיילל ולבסוף משליך חפצים בכל הבית וממאיס עליך את החיים.

גברים רבים מאוד בגילי ובקבוצת ההכנסה שלי הכותבים על אחיהם המתים בצורה חצי-יומנית מקסימה, בכלל לא טורחים לתת לנו תאריכים או לספר לנו היכן הם באמת. שום תחושה של שיתוף פעולה. נשבעתי שלא אניח לזה לקרות לי. היום יום חמישי, ואני שוב יושב בכיסא האיום שלי (עמ' 158-159)

סלינג'ר לא מפסיק לנסות לתת תחושה שזהו לא סיפור. זהו 'הדבר האמיתי', ולשם כך הוא מתאר את עצמו הכותב ואת הרגליו, מקפיד על אי-סדר, קופץ מנושא לנושא, מוליך את הקורא בתוך אינסוף סיפורים קטנטנים וחסרי תכלית, פונה אליו בסוגריים ובהערות שוליים ולעולם-לעולם לא מלטש. אך כמו ההבדל בין בכי בסרטי קולנוע, שהוא דרמטי ומרגש, לבין בכי במציאות, שהוא מלא נוזלי אף, יפחות משונות ופנים נפוחות, כך גם הדבר עצמו של סלינג'ר – מרוב שזה 'אותנטי' זה דוחה ומשעמם. לעתים, כך הייתי אומר לסלינג'ר לו היה בין המקשיבים, הדבר עצמו – מעשה הכתיבה – קורה כשאתה מניח לו להיות הדבר עצמו – מעשה של כתיבה – ולא מנסה להכריח אותו להיות 'הדבר עצמו'. מלבד זאת, קשה להתחמק מן התחושה המביכה כי באדי וסימור הם שני צדדים באישיות המחבר והכתיבה משמשת ל'סלינג'ר הכותב' להתבונן בהערצה על 'סלינג'ר ההוגה הגאון' ולשרטט את דמותו למען הדורות הבאים. נרקיסיזם טהור בלבוש יעני-ספרותי.

מתח מבעבע

לעומת זאת, בתחום הסיפור הקצר סלינג'ר מפגין את יכולותיו כמספר מדויק בעל רגישות לפרטים. רבים מהסיפורים נפתחים בדו-שיח להגני, משעשע וסתמי למדי, אולם קריאה חוזרת מגלה עד כמה דווקא חילופי המילים הללו טעונים במשמעות.

"אני לא הולכת לדאוג בגלל זה", הכריזה סנדרה בפעם החמישית או השישית והפנתה את דבריה אל עצמה לפחות כמו אל גברת סנל. "החלטתי שאני לא הולכת לדאוג בגלל זה. מה זה נותן?". "את צודקת", אמרה גברת סנל. "אני לא הייתי דואגת. ממש לא. תעבירי לי את התיק, מותק" (למטה בדוגית, עמ' 79).

בהמשך הסיפור מתברר כי הדיבור והשתיקה הם חורצי גורלות לשבט או לחסד. נוכחת עוצמתית נוספת בסיפוריו של של סלינג'ר היא המלחמה בה"א הידיעה. מלחמת העולם השנייה. "הוא [הרופא] אמר שזה ממש פשע שהצבא שחרר אותו מבית חולים – אני נשבעת לך. הוא אמר לאבא שלך בפירוש שיש סיכוי – סיכוי גדול מאוד, הוא אמר – שסימור יאבד לגמרי את השליטה על עצמו", אומרת אמא של מיוריאל לבתהּ, אשתו של סימור (יום מושלם לדגי בננה, עמ' 14). גם אלואיז, שאיבדה את אהובהּ במלחמה, יצאה ממנה מצולקת: "כל מה שהוא [בעלי] יודע זה שיצאתי עם אחד שקוראים לו וולט – איזה חייל חוכמולוג כזה. הדבר האחרון שאני אעשה זה להגיד לו שהוא נהרג" (דוד ויגילי בקונטיקט, עמ' 40). החֶברה המתגלה מן הסיפורים, שנכתבו בשלהי שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, היא חברה שלא התאוששה מארבע מאות אלף הרוגיה ומיליוני נפגעיה, חברה פצועה. בגוף ובנפש.

p011790
חברה פצועה בגוף ובנפש. לוחמים אמריקאים בחבל נורמנדי. תמונה: הארכיון הלאומי האמריקאי

ברוב הסיפורים ההתרחשות העלילתית היא יחסית מינורית: נערה מתאהבת באח חברתהּ, ילד נחשף לאמירה מזעזעת של בעלת סמכות, אשה מגלה לחברתהּ כיצד נהרג אהובהּ במלחמה – אולם ההתרחשות שמאחורי העלילה נחווית כזעזועים טקטוניים של הנפש, וכאן בא לידי ביטוי כישרונו של המספר, המותיר את המתח מבעבע מתחת לפני השטח עד להתפרצות הכואבת.

החולשה הגדולה של סלינג'ר היא היותו מספר הנעדר אמפתיה לגיבוריו. הוא מתאר את המתרחש ללא כחל ושרק, ובתיאור כזה יש כוח רב כאשר ישנם מפנים בעלילה. אך כאשר הוא בוחר – למשל ב'סימור: ההתחלה' – לוותר על העלילה ולהתמקד בדמויות, הסיפור מתפורר והופך לאיִן.

סלינג'ר הוא אחד היוצרים החידתיים בתולדות הספרות האמריקנית. תקופת הפוריות שלו נמשכה פחות מעשרים שנה (יש שיאמרו בקושי אחת-עשרה) ולאחר מכן גזר על עצמו חמישים שנה של התבודדות והתנזרות מכתיבה ומחשיפה לציבור. ייתכן שהמסתורין, הוא המשווה ליצירותיו – שרבים מתייגים כ'גאוניות' – את הילתן. בעיניי, סיפוריו הקצרים, המוקדמים יותר, משקפים את יכולותיו כסופר ואילו הנובלות המאוחרות והמתחכמות מדגישות את חולשותיו ויכולות להכתיר אותו, לכל היותר, בתואר 'אמן מילה מודרני'. עצתי לכם: הסתפקו בסיפורים. הם טורדי מנוחה בדיוק כפי שסיפורים קצרים צריכים להיות.

הגביהו את קורת הגג, נגרים
ג'יי.די. סלינג'ר
מאנגלית: קובי מידן
כנרת, זמורה ביתן, דביר 2006
175 עמ'

תשעה סיפורים
ג'יי.די. סלינג'ר
מאנגלית: אסף גברון
כנרת, זמורה ביתן, דביר 2005
189 עמ'

(פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 02.16)

 

בראשית היה המרד

שנות החמישים והששים של המאה העשרים. שואת היהודים ומלחמת העולם השנייה עוד לא נשכחו מן הלב; מלחמה עקובה מדם משתוללת בקוריאה בין שלוש מעצמות וגובה את חייהם של שניים וחצי מיליון בני אדם; מלחמה אחרת לא נגמרת בוייטנאם וממשיכה לזלול בתיאבון כמאה אלף חיילים בשנה; מלחמה קרה ניטשת בין ארצות הברית לברית המועצות וקורעת את אירופה לגזרים; ומעל הכול מרחף מאזן האימה האטומי המאיים להשמיד את האנושות.

הפילוסוף ההומניסט עמד נבוך מול כל אלה. הוא לא היה מסוגל להבין את הרציונל של שתי מלחמות עולם הפורצות בתוך פחות משלושים שנה. הוא ניסה להסביר לעצמו כיצד ייתכן שאדם משכיל והגיוני ישתעבד ברצון חופשי למנהיג טוטליטרי הנוטל ממנו את עצמאותו ונוקט בפעולות בלתי אנושיות, כגון מטעני נפץ המחוברים לבובות ובתי חרושת המשמידים בני אדם.

ב-1941 כתב אריך פרום את 'מנוס מחופש', ספר המנסה לנתח באופן פסיכולוגי וסוציולוגי את התמורות שעברו על האדם במדינה המודרנית אשר לדעת פרום הפכו אותו לחרדתי ותלותי, בוגר ועשיר לכאורה אך נואש להגנה. "מבנה החברה המודרנית משפיע על האדם בשתי דרכים גם יחד: הוא נעשה יותר עצמאי, סומך על עצמו וביקורתי, אבל הוא נעשה גם יותר מבודד ונפחד" (מנוס מחופש, דביר 1958, עמ' 85). את ההגנה הנדרשת לה מצאה החברה הגרמנית בדמותו רבת הסמכות של אדולף היטלר.

Erich_Fromm_1974
אריך פרום בחדר עבודתו, 1974. תמונה: Müller-May / Rainer Funk / CC-BY-SA-3.0

אבל דבר מעניין קרה לפרום ולחבריו מאסכולת פרנקפורט שברחו מאימת הנאצים ומצאו מקלט בארצות הברית: הם גילו את החיים הטובים של האמריקאים – וזה מאוד לא מצא חן בעיניהם. "המרחב העצום של ערים בו הפרט אבוד, בניינים שגבהם כגובה הרים, ההפצצה התמידית של הרדיו (…) הצגות ריקוד, בהן מדגימות מאה נערות את יכלתן בדייקנות של שעון ובגלמיות של בובות, מקצב הג'אז וכיוצא באלה, ביטוי הם למערכה שבה עומד היחיד בפני ממדים שאינם ניתנים לפיקוח" (עמ' 107), ביקר  פרום, ובכן, את כל מה שאנשים אהבו באמריקה. הביקורת שהופנתה כלפי היחיד הכופף עצמו למשטר הנאצי החייתי, הועתקה לאדם החי בחברה הקפיטליסטית המתועשת ומשתעבד לה, ובאווירה זו כתב פרום ארבע מסות קצרות וביקורתיות. לאחר מותו ב-1980 הן מאוגדות לספר 'אי ציות – מחשבות על שחרור האדם והחברה'.

מימוש האנושיות

המסה הראשונה עוסקת באי-ציות ועל היותו המרכיב המרכזי בחירותו של האדם, וניכרת בה האימה הלופתת שחשו בני התקופה לנוכח האפשרות למלחמה אטומית: "אין זה בלתי סביר שההיסטוריה האנושית תושמד במעשה של ציות, ציות לסמכויות… שייתנו את ההוראות ללחוץ על הכפתורים הסופניים" (עמ' 40). לאור הניסיון העגום מהמשטרים הטוטליטאריים של המאה שפעלו על אנשים-מכונות ש"רק מבצעים הוראות", מאיר פרום נקודה בהירה במסורת היהודית-תנ"כית ובמסורת היוונית שהחלו שתיהן במעשה של אי-ציות: האדם הראשון אכל מעץ הדעת ופרומתאוס גנב את האש.

במסה השנייה, 'נביאים וכוהנים', מפריד פרום בין אנשי חזון המונעים מרעיון, לבין הבירוקרטים המממשים אותו. בעיניו אזרחי שתי הציביליזציות העיקריות של אותה תקופה, הקומוניזם והקפיטליזם, הם ברגים חסרי משמעות פנימית ונעדרי יכולת התנגדות – שההבדל ביניהם מתמצה רק בכך שהאחרונים עשירים יותר.

המסה השלישית עוסקת בחסרונות של שתי האידיאולוגיות, וקוראת לתבונה ולרוח ההומניזם לגבור עליהן. הומניזם, על פי הספר, הוא חיפוש אחר משמעות ושימוש בתבונה שלא לשם השגת מטרה אלא למען מימוש האנושיות. "מה קרה לרעיון של השתבחות האדם והחברה? הוא הדרדר אל עבר מושג שטחי של 'קידמה', אל עבר חזון של ייצור דברים רבים וטובים יותר, במקום להתבסס על לידתו של האדם הממצה את חייו ואת יצרנותו במלואם" (עמ' 68).

במסה הרביעית משרטט פרום את החלופה האידיאולוגית שלו, 'הסוציאליזם ההומניסטי', ש"הוא התוצאה הרצונית וההגיונית של פעילותה של רוח האדם תחת תנאים רציונליים (…) היא מבוססת על האמונה ביכולתו של האדם לבנות עולם שהוא באמת אנושי, שבו העשרת החיים ופיתוח האינדיבידואל הם באמת המטרות העיקריות של החברה" (עמ' 93). או כלשון התלמוד, הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. המסות, היכולות להיקרא כל אחת בפני עצמה, יוצרות מהלך עקיב המוביל את הקורא מהבנת הבעיה אל הפיתרון הרצוי בעיני הפילוסוף ההומניסט.

להט דתי משיחי

פרום עצמו הוא נביא חם-מזג ועתיר-מילים השופך את משנתו על קהל מאמיניו בלהט כמו-דתי. המסות שלו אינן כתובות בסגנון מדעי תוך הבאת תימוכין ומקורות המאששים את טענותיו ולמעשה, אינני יכול לזכור מספר או נתון אחד שהכותב מביא כדי להוכיח את דבריו הנסמכים על התרשמות אישית. לעיתים קרובות ביקורתו של פרום (ביידיש: 'דתי') מזכירה דרשות רבנים בבית הכנסת: הרבה כושר רטורי, הרבה להט משיחי ומעט מאוד ביסוס עובדתי.

800px-PikiWiki_Israel_14108_Rothschild_Campment_2011
רווית קלישאות ואינה מחויבת לעובדות. המחאה החברתית, 2011. תמונה: מרים דרמוני, אתר פיקויקי

האוטופיה המצטיירת בספר, מלבד זאת שאינה בת-יישום בשום קנה מידה, היא לעיתים דיסטופיה מעוררת פלצות, שתזעזע כל מי שיש בו שמץ של תודעה היסטורית: "האוטונומיה של חברה מוגבלת על ידי תכנון מרכזי כל עוד זה הכרחי כדי להפוך את הייצור בה לכזה שמשרת את המטרות החברתיות" (עמ' 95); "יש להוסיף על ההדרכה העובדתית והתיאורטית אימונים בעבודת כפיים ואמנויות יצירתיות, כלומר לשלב את השניים באמנות (ייצור פרטי אמנות מועילים) בחינוך היסודי והתיכוני" (עמ' 99); ובאותו עמוד: "אסור שהחינוך יהיה מוגבל לילדות ולנעורים. הצורות הקיימות של חינוך למבוגרים צריכות לצמוח בהדרגה"; וכך זה נמשך עוד ועוד.

האויב הגדול של הסוציאליזם – מלבד הקפיטליזם ואולי אף יותר ממנו – הוא הקומוניזם, שקבר למשך שנים ארוכות את הנכונות של אנשים רציונליים לשמוע את השמות מרקס וטרוצקי. פרום עושה לעצמו עבודה קלה כאשר הוא תוקף את המפלצת הקומוניסטית, וכדי להוסיף חטא על פשע הוא מאשים את התקלקלות הסוציאליזם בכך שנכנע לרוח הקפיטליזם (עמ' 81), לא פחות. התמודדות מאתגרת יותר הייתה למחבר לו היה מגיב להתפוררות האוטופיה הסוציאליסטית הישראלית, הקיבוץ, שנוסד בדיוק על הערכים שאותם הוא משבח ולא החמיץ את יינו בדרך של דיכוי מאורגן.

אי אפשר שלא לחוש סימפטיה לפרום, שהוא מהאומללים שהדעת הוסיפה להם מכאוב. במקומות רבים הוא יוצא מכליו משום שבני האדם לא משתמשים בתבונתם, ולעתים נדמה שכל הסוציאליזם ההומניסטי שלו נועד כדי לגרום להם לעשות זאת. אפשר להבין איך דעתו של אדם נבון ושוחר שלום נטרפת מול מרוץ חימוש אטומי ההולך ומצטבר לכדי מסה קריטית ממש לנגד עיניו, אולם עריצים הבינו מאז ומתמיד טוב מפילוסופים כי רוב בני האדם אינם תבוניים כל הזמן. העולם מלא טיפשים, רשעים ועצלנים, אבל באוטופיה שמנסה לבנות פרום הם אינם קיימים.

ביקורת מרעננת

נקל לשער מדוע תורגם 'אי-ציות' לעברית דווקא בתקופה זו שלאחר 'המחאה החברתית'. כמוה הוא מוחה נגד הנוח, מלא בחלומות ובדימויים יפים ומשכנעים, בעל רוח מהפכנית ונותן הרגשה ש"משהו חייב להשתנות". אולם בדומה לה גם הוא רווי קלישאות ואינו מחויב לתפיסת מציאות המעוגנת בעובדות. "כמה מאפיינים בסיסיים משותפים לקפיטליזם הישן והחדש: העיקרון שעל פיו לא סולידריות ואהבה אלא אינדיבידואליזציה ופעולות אגואיסטיות מניבות את התוצאות הטובות ביותר לכולם" (עמ' 75). ועל זה אמרו אימותינו: מסולידריות ואהבה לא קונים במכולת.

ובכל זאת: יש משהו מרענן בערעור על מוסכמות, בכתיבה שאינה מחויבת לסדר העולמי כפי שאנו מכירים אותו ושאינה סוכמת כל דבר במספרים אלא פשוט מתבוננת בעולם ומפרשת אותו. על יותר מדי דברים התרגלנו לחשוב ש'ככה זה': שיטות כלכליות, צורות שלטון ואפילו טבע האדם. ספרו של פרום קריא, לא ארוך ומעניין, ומאפשר לנו להתבונן במבט ביקורתי על הסדר החברתי שאנו חיים בו. מוטב יהיה אם המבקשים לשנות את הסדר הזה יתחילו באחת העצות שנותן מחבר הספר, אולי גם לעצמו: "המשימה הראשונה של הסוציאליסטים היא ללמוד את הבעיות של הסוציאליזם הישים" (עמ' 105).

אי-ציות

מחשבות על שחרור האדם והחברה

אריך פרום

מאנגלית: יותם שטיינבוק

רסלינג, 2015, 120 עמ'

(הביקורת התפרסמה לראשונה במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 6 בנובמבר 2015)

העם תמיד למטה

מהפכה כושלת היא דבר איום. ראשית כל מחוסלים המהפכנים; מעט לאחר מכן כל מי שנחשד בשיתוף פעולה עמם; ולבסוף פשוטי העם, הנאנקים גם כך מעולו של שלטון רודני, סובלים מהכבדת העול כדי להמית בקרבם כל רעיון על שינוי.

מהפכה מוצלחת, לעומת זאת, היא גיהנום שונה בתכלית: שם, ראשית כל, מחוסלים השליטים ותומכיהם, לאחר מכן כל מי נחשד בשיתוף פעולה עמם, ומיד מתחילים המהפכנים לחסל זה את זה מסיבות אידיאולוגיות – כי חלקם לא מספיק נאמנים למהפכה, או מסיבות אנוכיות יותר – מחשש שמי שלא יסולק מהדרך יסלק את חברו. כל אותו הזמן, בל נשכח, פשוטי העם נאנקים תחת עולו של שלטון רודני חלופי. וכל שנשאר מן המהפכה הוא הצורך הארור לזכור, בכל פעם שמגיע לחצר אדם חמוש, מה שמו של המנהיג שאליו נאמנים כעת.

Niño_Soldado
מהפכה מוצלחת היא גיהנום. ילד מקסיקני לבוש כחייל, 1913.

המהפכה המקסיקנית פרצה בעשור השני של המאה שעברה, לפני כ-105 שנים, ונמשכה עד לאמצע שנות ה-20 של אותה מאה. היא החלה לאחר ששלטונו הדיקטטורי של  פורפיריו דיאס, שרדה בעם המקסיקני למעלה משלושים שנה, הלך והתפורר. כהרגלן של מהפכות, מה שנפתח בתקווה גדולה לשינוי ובאור גדול על פני האנשים הפך לשנים ארוכות של חושך וצלמוות. לפחות 11 שנים נמשכה המהפכה, ובמהלכה העם המקסיקני, שבשנת 1910 מנה כ-10 מיליון איש, התמעט בכמעט מיליון נפש.

עדות נאמנה

"תשאל אותי למה, אם כך, אני ממשיך במהפכה. המהפכה היא הוריקן, ואדם שהתמסר לה הוא כבר לא אדם, רק עלה נידף שנלכד ברוח הסערה" ('אלה שלמטה', עמ' 66).

בראשית היה דיאס. אז מרדו בו מדרה, וייה ואורוסקו (1910-11). מדרו תפס את השלטון, אך לאחר שנתיים נבגד על ידי גנרל שמינה להלחם במהפכנים, הוארטה, ונרצח על ידיו (1913). הוארטה ממנה עצמו לנשיא, אך וייה, ולצדו שני מושלי מחוזות בשם קרנסה ואוברגון, מתנגדים לו ומכריזים עליו מלחמה. הם מנצחים (1914) והוארטה נסוג לטקסס, אולם אז מתגלעים חילוקי דעות בין וייה לקרנסה והאחרון מקים ממשלה עצמאית בתמיכת אוברגון. קרנסה ואוברגון מביסים את וייה, ולאחר קרבות עקובים מדם קרנסה מוכרז לנשיא (1915). אלא שאז מתגלה חוסר הסכמה בין קרנסה לבין אוברגון. קרנסה נרצח במהלך עימות צבאי (1920) ואוברגון זוכה בבחירות כלליות לנשיאות, חד גדיא, חד גדיא. בכך, פחות או יותר, תמה רשמית המהפכה המקסיקנית, אולם מלחמות אזרחים אחדות עוד המשיכו בה למשך תקופה.

מריאנו אסואלה היה שם. כסטודנט צעיר התנגד לשלטונו הרודני של דיאס, ומונה בידי יורשו, פרנסיסקו מדרו, למנהל מערכת החינוך של אחד ממחוזות מקסיקו. לאחר שמדרו נרצח הצטרף אסואלה כרופא לאחד מגדודיו של פנצ'ו וייה שביקשו להשיב את שלטון החוק.

אבל בסביבות 1916 הוא תפס מה עומד לקרות: המהפכה תימשך ותתהפך על מהפכניה. הוא חדל מפעילותו הפוליטית, היגר לאל-פאסו, טקסס, ושם כתב את 'אלה שלמטה' שבתחילה פורסם כרשימות בעיתון ורק מאוחר יותר אוגד לספר וזכה להכרה גורפת.

Fierro_Pancho_Villa_Ortega_Medina
חד גדיא, חד גדיא. כמה גנרלים וקולונלים מן המורדים, 1913. במרכז: פנצ'ו וייה

הרשימות הללו, הכתובות ללא קישוטים מיותרים, ללא התיפיפות פילוסופית ובסגנון מחוספס של לוחם ומהפכן, מתארות ללא כחל ושרק את הדקדנס, תהליך הסיאוב של המהפכה והמהפכנים. ואולי משום שהרגישו כי יש בהן עדות נאמנה יותר מאשר דברי הלל וחנופה ריקים מתוכן, הכתירו המקסיקנים את 'אלה שלמטה' ל'רומן המהפכה'.

נשק רעב לעוד

"כל זמן שאתה רק עם קומץ האנשים שיש לך פה, ימשיכו לראות בך לא יותר ממנהיג שולי של חבורת מורדים קטנה. המהפכה בטוח תנצח. ואחרי שהיא תיגמר יגידו לך, כמו שמדרו אמר לאלה שעזרו לו: 'תודה רבה ידידי, עכשיו תחזרו הביתה'".

"זה בדיוק מה שאני רוצה", [אמר דמטריו], "שרק יעזבו אותי בשקט לחזור הביתה" (עמ' 47).

גיבור הספר, דמטריו מסיאס, איננו גיבור. הוא אדם שעוצב בידי הנסיבות והיו לו מספיק כישורים – ומספיק מזל – כדי לנצח כמה וכמה קרבות שהקנו לו את הילת הלוחם האלמותי. ביתו נשרף לאחר שהביע התנגדות לדון המקומי, אשתו ובתו נמלטו מבעוד מועד והוא הקים לו סיעת מורדים. מי הם מורדיו? האם הם לוחמים עזי נפש ואצילי הליכות, הטובחים בנאמני משטר בימים וקוראים את כתבי המהפכה בלילות?

התנ"ך נותן אבחנה מדויקת ופואטית. כאשר נשמע כי דוד עומד למרוד בשאול, חוברים אליו הריאקציונרים: "ויתקבצו אליו כל איש מצוק, וכל איש אשר לו נשא [נושה] וכל איש מר נפש – ויהי עליהם לשר". אין ארוחות חינם ואין מרידות בזול. הראשונים להיקרא אל החרב יהיו אלו שאין להם מה להפסיד. חבורת הבלויים של מסיאס מורכבת מפושעים נמלטים, הרפתקנים חסרי עכבות, אנשים נעדרי מוסר אפילו בינם לבין עצמם. זהו שאוֹל רכוב על סוסים.

אם בתחילת הדרך קיבלו הכפריים באהבה את 'משחרריהם', לאחר כמה שנים של לחימה בלתי פוסקת – שהשחיתה הן את המחזור החקלאי והן את הביטחון הכלכלי הדרוש למסחר – בשעה שהלוחמים נכנסים לכפר הכל מסתגרים מפניהם והם נאלצים לכבוש את דרכם, את מזונם ואת שעשועיהם, בנות הכפר. הנשק, ששימש למאבק בשלטון ובהמשך הופנה לשוד עשירים ואחר כך לשוד מכל הבא ליד, הפך לאליל רעב שאינו זקוק לסיבה כדי לפעול ואינו נותן דין וחשבון לאיש על תאבונו, שלעולם אינו בא על סיפוקו.

"תושב המקום היה מוטל פרקדן על אם הדרך ובמצחו חור קטן שחור שותת דם. (…) אותו אומלל ששכב שם מת בעליל היה שמש הכנסייה. אבל, איזה מטומטם! הכל באשמתו… מי היה מעלה בדעתו, בכל הכבוד, ללבוש מכנסיים, מקטורן ומגבעת? הרי פנקרסיו לא מסוגל לראות מין גנדרן שכזה מול העיניים שלו!" (עמ' 103).

house-PD
דמטריו מסיאס הוא גיבור שרק רוצה ללכת הביתה. תמונת אילוסטרציה.

דמות יוצאת דופן היא דמותו של לואיס סרוואנטס, שיש האומרים שהיא עשויה בצלמו של אסואלה עצמו. חייל שערק מן הצבא והצטרף למהפכנים, מלומד, אידיאליסט ופטפטן נוראי. חלק ניכר מהעלילה משתקף דרך עיניו התמימות יחסית. שוב ושוב הוא מנסה להטות את לב מפקדו דמטריו לבחור צד במהפכה, ושוב נתקל בחומת הציניות המפוכחת של זה שיודע כי למהפכה אין צדדים אלא רק קרבנות.

המבט החיצוני שלו, המבקש כל הזמן אחר תכליות ומטרות ומזכיר את האידיאלים של המהפכה, מעמיד אותם בהעמדה מגוחכת מול המציאות שבה המהפכנים הדגולים מסתובבים כקבצנים לבושי בלואים מכפר לכפר בחיפוש אחר אוכל, נתקלים אקראית באויבים מזדמנים וטובחים ללא רחם, פעם בזה ופעם בהוא. "אם מישהו סוחב רובה וחגורת תחמושת מלאה כדורים, ברור שהוא הולך להילחם. נגד מי? בעד מי? למי אכפת בכלל!" (עמ' 128).

חברה רמוסה

מי הם 'אלה שלמטה'? בתחילת הספר מתואר מארב מוצלח שטמן דמטריו לסיעה של 'פדרלים', תומכי משטר, והוא קורא לעבר כוחותיו בזעם לירות על "אלה שלמטה". המשל ברור: עד עכשיו נאמני השלטון היו למעלה, ולאחר המהפכה הם ירדו מטה. גלגל חוזר בעולם.

אלא שעם התקדמות העלילה נראה כי מי שלמטה באמת, הוא מי שאף פעם לא יתעלה משם. כאשר סרוואנטס מנסה לשכנע את מפקדו להצטרף לאחת הסיעות, הוא מוכיח אותו על כך שאינו תופס כי המהפכה היא גם ההזדמנות האישית שלו לעשות לביתו. המנהיג הבא, הוא מזהיר את דמטריו, יעלה לשלטון וזה יהיה דברו: "עכשיו כשהשגתי את המטרה שלי, תלכו ותאחזו באת ובמעדר, תמשיכו לחיות בקושי, תמיד רעבים ובלי בגדים, כמו שהייתם קודם, בזמן שאנחנו, אלה שלמעלה, נעשה כמה מיליוני פסו" (עמ' 47).

העם הוא תמיד למטה. הוא רמוס תחת שלטון רודני, הוא רמוס תחת המהפכה, והוא ימשיך להיות רמוס גם תחת השלטון הבא. תמונת המציאות שרומן המהפכה מצייר, מניסיונו האישי של מחברו ובזמן אמת, נעדרת פאתוס והמנונים מרגשים, נעדרת חמלה. אלו הם פניה של חברה שאיבדה את איזוניה ובלמיה, והיא הולכת ומידרדרת אל מלחמת כל בכל. אלו הם פניה הבוכיים של המהפכה.

אלה שלמטה

מריאנו אסואלה

מאנגלית: יוסי טל

חרגול 2015, 172 עמ'

(הביקורת התפרסמה לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 15 באוקטובר 2015)

פרימו לוי לא מת באושוויץ

להתבונן בשואה הוא כמו להתבונן לתוך החור השחור של האינסוף, אל העיסה האפלה והסמיכה ששואבת אל תוכה כל רגש, כל פרופורציה, כל מושג שאפשר לתפוס על החיים. או על המוות. לקרוא על השואה הוא כמו להסתכל לתוך התהום הנוראה הזו – ואז להעז ולקפוץ אליה. כמו פרימו לוי.

העובדות: ב־11 באפריל 1987 נמצא פרימו לוי מת במורד חדר המדרגות של בניין מגוריו, הבניין שבו נולד ובו גר במשך רוב חייו. למשך תקופה קצרה בחייו, תחת הכיבוש הנאצי, הצטרף לחבורת פרטיזנים איטלקים, נתפס כעבור זמן קצר ונשלח לאושוויץ שם שרד במשך אחד עשר חודשים בצירוף נפלא של מזל, תושייה, ידיעה בסיסית של השפה הגרמנית וידע מקצועי בכימיה שהגרמנים היו זקוקים לו.

עוד עובדות: בערוב ימיו והוא כבן 68, סבל לוי מכמה גורמים שהעיבו על חייו: בעיות בריאותיות שהסבו לו כאב, דיכאון מאובחן, מצוקה נפשית ומתח שחווה בין מחויבותו לאמו המבוגרת והחולה לבין יחסיו עם בת זוגו וחרדה שאפפה אותו מפני שחש כי הוא מאבד מכוח זיכרונו וכישרון הכתיבה שלו.
לאחר שנמצאה גופתו הקרובים לו ביותר סברו כי התאבד. גורמים רחוקים יותר התעקשו כי אין לדעת, ואף העלו ספקות בנוגע לדרך שבה ביצע לכאורה את המעשה. בספרו החדש 'פרימו לוי – החיים כחומר' ממקד פרופ' ברל לאנג את תשומת הלב בסוגיה אחרת: בהנחה שלוי התאבד, האם עשה זאת משום שהיה ניצול שואה או מחמת היותו איש מבוגר, חולה ודכאוני?

רק הלאגר אמיתי
לפרימו לוי, כמובן, אין זה משנה. אך לנו זה משנה. ההתאבדות, הרי, מגונה. היא מתקבלת על דעתנו רק במקרים של סבל בל-יתואר, כמעשה הרואי נוסח מצדה ולעתים כמעשה רומנטי נוסח רומיאו ויוליה. השואה, לעומת זאת, היא אקס-טריטוריה רגשית. רתיעה קיימת משפיטת מי שבאו מ'שם', שחוו את התופת על בשרם, או ליתר דיוק, על עורם ועצמותיהם. ניצול השואה המתאבד זוכה מאיתנו להגנה אוטומטית. כפי שניסח אלי ויזל באומרו "פרימו לוי מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר".

שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950
שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950

את יסודות הקביעה של ויזל מנסה לאנג לערער. העבר שהעיק על לוי אולי היה, הוא משער, פרשייה עלומה של רצח שני פרטיזנים סוררים בידי חבריהם בקבוצת הפרטיזנים שלוי נמנה עליה; העתיד שלו לאחר אושוויץ לא היה המְתנה דרוכה למותו, אלא ארבעים שנים שבהן הפך לכימאי בעל מוניטין (למרבה האירוניה, בתחום ציפויי התיִל) ויותר מכך – לאחד הסופרים החשובים במאה ה-20. האם ניתן לנתק את לוי המתאבד מלוי הניצול? לאנג סבור שכן ומבקש כי נפסיק לראות בסיום הטראגי של חייו סמל.

אבל הסטטיסטיקה עובדת נגדו. במבוא לספר מביא פרופ' יעקב גולומב, מבכירי חוקרי הפילוסופיה בארץ, את המספרים בלתי מנוצחים: על פי חלק מן המחקרים, שיעור המתאבדים במחנות בשואה הגיע ל-25 אחוזים(!), והסיכוי כי ניצול שואה יבחר ליטול את חייו הם פי שלושה וחצי מאשר אדם שאינו ניצול. עובדה היא כי לוי כתב בעיקר על השואה, התפרסם בזכות כתביו אלה, התראיין אינספור פעמים ושוחח על חוויותיו ועל מסקנותיו מן התופת אותה עבר. על מצבתו ביקש כי ייכתב, מלבד שמו ותאריך חייו ומותו, רק מספר האסיר שלו באושוויץ. על חלומות הזוועה שפקדו אותו כתב בספרו 'ההפוגה' (הוצאת עם עובד, עמ' 190):

בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום

המסה הקריטית המהווה את דמותו של לוי, כך נראה, לא מאפשרת להפריד את 'פרימו לוי הכותב' מ'פרימו לוי הניצול'. אי אפשר להוציא את אושוויץ מחייו של לוי, וככל הנראה גם לא ממותו.

התחכמות פוסט-מודרנית
מה מרכיב את חייו של האדם? מה הופך אותו מרשימה מפורטת של תכונות ומעשים ליצור בעל הוויה, נוכחות וקיום? כמובן, נשמת החיים שבאפיו. את זו לא נוכל לשחזר גם אם יימצא כל פתק שכתב, כל רשימה שהשאיר, כל דיוקן שלו שצויר או צולם, כל תנועה, כל חיוך. אולם לעתים, והן נדירות מאוד, ניתן לתפוס את רוחו, הד רחוק של קיומו. כזו היא ביוגרפיה טובה: בדרך האִכלול (אינדוקציה) היא מצליחה להרכיב מן הפרטים את האדם השלם, לקרב אותו אל הקורא עד שהוא מצליח לשוות לנגד עיניו את הצל שעודו מתנועע, צל חייו של הגיבור.

שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע
שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע"פ רישיון CC-BY-SA 3.0

אך 'החיים כחומר', על אף שבמקומות אחדים הוא מתיימר להיות כזה, אינו ביוגרפיה, קודם כל משום שהוא אינו מספר את קורותיו של לוי (גולומב הבחין בחוסר המשונה הזה, והוסיף אותם בקצרה במבוא). שנית, התחכמות פוסט-מודרנית, המעניקה חשיבות יתר לצורה על פני תוכן, הביאה את המחבר לסדר את הפרקים שלא באופן עקיב. זה יכול היה להיות נסלח לו היה מסתפק במיקום הדיון בהתאבדותו של לוי (שזכה לשם 'הסוף') בפתיחת הספר, אולם חסר טעם כאשר הפרק האחרון הוא 'הראשית' (ועוסק בשאלה "כיצד הפך פרימו לוי להיות פרימו לוי". המסקנה היא שהוא הפך כזה בעיקר לאחר מותו, כלומר, אחרי 'הסוף'. מבולבלים? גם אנחנו) וכאשר חותמת את הספר – ההקדמה.

במבוא המעניין מציין גולומב כי יצירתו של לוי מימשה את האידיאלים שהאמין כי הם נחוצים לכתיבה: "דיוק, חיסכון, קפדנות בפרטים, בהירות והיעדר טון רגשי מודגש", ומשבח את כותב הספר על כך ש"כל אלה מצויים בשפע (חסכני) גם בביוגרפיה של לאנג". צודק הפרופסור באבחנתו, אך אינו צודק בשבחיו. בעוד שכוחה של עדותו של פרימו לוי מגיע דווקא מתוך החסכנות והדיוק המניחים לזוועות לדבר בעד עצמן ללא צורך בייפוי וקישוט, שימוש באותה שיטה כדי לתאר את חייו שלו – אלה הפועמים, הכואבים, הקטנוניים – מרחיקה את הקורא מחוויה אמיתית של מפגש. קריאת ביוגרפיה רגישה ואמפטית יכולה לגרום לתחושת קרבה בין האדם הקורא לבין דמות שאינה בין החיים, מעבר לגבולות הזמן והמקום. ה'ביוגרפיה' של לאנג נחווית, אם להשתמש בלשון בוטה, כניתוח שלאחר המוות.

מיהו סופר יהודי
על אף הפגמים הללו – ועליהם נוסף תרגום מסורבל לפרקים, שרבים בו המשפטים שיש לקרוא שוב ושוב כדי למצוא את נושאם – 'החיים כחומר' מספק שורה של דיונים מעניינים בנושאי הליבה של החקר הפילוסופי של השואה, כגון ההיפוך שלוי נוקט ביחס לחלוקת החומר והרוח כאשר היהודים מייצגים את החומר, האנושי, ואילו הנאצים מייצגים את הרוח, האמורפי: "החומר היה לבן בריתנו דווקא מפני שהרוח, היקרה לפאשיזם, היא אויבתנו" (עמ' 123); שאלת 'מיהו סופר יהודי' אשר נידונה בהרחבה ביחס לסוגיית זהותו האישית של לוי (עמ' 136); וכמובן דיונים על טבע האדם (עמ' 150) ועל הרוע הבלתי נתפס של מכונת ההשמדה הנאצית, שעמו הניסיון הנואש – של לוי ושל אחרים – לתפוס אותו (עמ' 155).

'החיים כחומר' משופע פרטים מעניינים וחדשים על חייו של לוי וניכר כי כותבו מכיר את הסופר באופן עמוק ואינטימי. מוטב יהיה לגשת לספר כסדרה של הרהורים פילוסופיים אינטליגנטיים על אודות מותו וחייו של היהודי-איטלקי-ניצול-השואה הזה, ולא כביוגרפיה. אוהבי כתביו של פרימו לוי המתעניינים בסיפור-העל שהוא מייצג כסופר יהודי בעל זהות מורכבת שמצא עצמו בשערי הגיהנום וחזר כדי לספר על כך, עשויים למצוא בו עניין רב.
פרימו לוי, החיים כחומר
ברל לאנג
מאנגלית: עלית קרפ
הוצאת כרמל 2015
199 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 12.09.15)

ההונגרי הקריר הזה

אחד הגורמים המשפיעים ביותר על חוש ההומור שלי הוא סבתא שלי, סבתא יהודית, הונגרִיה ברמ"ח ושס"ה שבחנה כל דבר בעולם בקור רוח ביקורתי; אשת משפחה שלא נתנה לדברים פעוטים כמו דעתנו להפריע לה; ניצולת שואה שאל תעיז להזכיר לה את זה אפילו.

כחלק מההכנות ליום ההולדת השישי או השביעי שלי סבתא, שתמיד היו לה עצות מחייבות איך לעשות דברים, הציעה שאספר למוזמנים בני הכיתה שלי בדיחה. היא אפילו סיפרה לי בדיחה שהכירה, משהו על קמצן אחד שנתן לבן שלו עשר אגורות והבן השלימזל איבד אותם וכו' וכו', כל הפארסה. את הבדיחה כתבתי בעט אדום על פתק והפקדתי במגירה. על משכבי הגיתי בבני כיתתי, שלבטח יתפקעו מצחוק מהבדיחה הגזעית שלי (אלו היו שנות השמונים). האמת היתה שלא כל כך הבנתי מה מצחיק בה, אבל סבתא הבטיחה שהיא תהיה שלאגר.

מסבתא קיבלתי את חוש ההומור. סבתא ואני בבר המצווה שלי, 1996
מסבתא קיבלתי את חוש ההומור. סבתא ואני בבר המצווה שלי, 1996

בסוף שכחתי לספר את הבדיחה ואכזבה נרשמה בבודפשט והמחוזות, אבל בתמורה קיבלתי מסבתא בהשאלה את 'ספר משפחתי' של קישון. חלק גדול מההומורסקות לא הבנתי, את השמות שיבשתי לגמרי (קחו ילד ממוצע בן שבע ותנו לו לקרוא 'שולטהייס' מהדף), אבל היו בספר ציורים צבעוניים שיכולתי להתבונן בהם שעות. אחר כך גם התחלתי לקרוא, ומאז ועד היום יש לי חוש הומור של סבאים. הונגרים.

אני לא באמת יכול לכתוב באופן אובייקטיבי על קישון. הוא משתייך לרשימה ארוכה של בני משפחה, אחים גדולים מן הצד התרבותי, שאפשר לעקוץ אותם בחיבה ולהזכיר להם את התסרוקת שלהם מהתיכון או הפעם הראשונה שדפקו את האוטו, אבל אף פעם לא לרדת עליהם באמת. במשפחה הזו נמצאים גם אריק איינשטיין, נעמי שמר, הגששים, רפול והרב קרליבך – בקיצור, כל מי שנחשפתי אליו עוד לפני שפיתחתי חשיבה ביקורתית. וטוב שכך.

אנשים לבנים שמנים

ובכל זאת: מה כל כך מצחיק אצל ההונגרי הקריר הזה? אני עושה לי רשימה קטנה, והסעיף הראשון בה הוא ההגזמה. כשיש לשכנים ילד מעצבן שלומד ג'ודו ומבקש שיתקפו אותו – קישון לא מתבייש לרדוף אחריו עם סכין (ספר משפחתי, 'הדוד התקיף עם שחר', עמ' 58); כשמקדמים את ציגלר במפתיע להיות שגריר ישראל בקונגו, זה משום שההודעה האחרונה מהקונסול הקודם היתה "חיילים אפריקנים נכנסים לבניין ומחפשים אנשים לבנים שמנים" – ומאז ניתק איתו הקשר (ספר המסעות, 'עבודה שחורה', עמ' 118); כשהמשלחת הישראלית המונה שבעים איש נוחתת לביקור רשמי ראשון בזמביה, מגייסים עבורה את כל כלי הרכב ועדיין הם צריכים לנסוע בשתי נגלות (ספר המסעות, 'מצב חירום בזאמביה', עמ' 132); ככה הוא אוהב את הסאטירה שלו – מטורפת עד שאי אפשר לטעות בה.

השפה. קישון לא רק יודע לספר בדיחה, לבנות את המתח עד לשורת המחץ ולסיים ברעש גדול של התפוצצות – אצלו גם הדרך חשובה. והדרך הזו מלאה בשנינויות, חידודי לשון (רק מלכתוב את הביטוי הזה כואבות לי השיניים התותבות. אבל הבנתם), הפניות לטקסטים מכוננים וחידושי לשון מבריקים. כשקוראים אותו מרגישים שמכירים עוד רובד של השפה, הרגשה מפעימה במיוחד כשזוכרים שהעברית לא היתה שפתו הראשונה.

קישון צילום מסך
אח גדול מן הצד התרבותי. אפרים קישון. תמונה: צילום מסך מתוך התכנית "חיים שכאלה", רשות השידור

המורכבות. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי דמויות רעות לב ואכזריות אצל קישון. יש תככנים, יש עסקנים, יש אדישים, יש עצלנים ויש בלי סוף נודניקים מכל הסוגים והמינים, אבל להבדיל מהסאטירה של ימינו שמתאמצת להפוך את מושא כתיבתה לשטן המבקש להחריב את החברה, רוב ההומורסקות של קישון עוסקות באיש הקטן ובתכונותיו הקטנוניות. וכמו אצל הסטנדאפיסטים הטובים באמת – זה מצחיק כשזה אמיתי.

פרטאצ'יה אהובתי

לקישון היתה ראייה חודרת ומדויקת בנוגע לטבע האדם, חולשות אנוש, הרגלים מגונים ובמיוחד אלה האופייניים לישראלים. הוא חי וכתב וכנראה גם חשב כתייר, כעולה חדש, כבן המקום אך גם כאורח אירופאי שעלה לטיסה הלא נכונה ונחת בג'ונגל של הלבנט – המבט האידיאלי לסטיריקן. המבט הפנימי-חיצוני הזה יכול להצחיק אותך ויכול גם שלא, אבל אם הוא לא מצחיק אותך אז כנראה שאתה סתם אידיוט.

המערכונים של קישון לא חוסכים את שבטם מן הישראליות. הקומבינה, הבזבזנות בכספי ציבור, הפרטאצ'יות (ביטוי שמקורו ביידיש ומתאר סחורה ירודה, אך קישון שכלל אותו לכדי עמדה קיומית של מדינה שלמה), הפרוטקציה, הנרגנות, האדישות (כמו במערכון החריף על העולה שהכל מכרכרים סביבו, אך מיד אחרי שהוא עולה לארץ הוא נזנח) – כל אלה זוכים אצלו לטיפול מחמיר ומתוארים באינספור קטעים ומופעים שונים בלעג ובגיחוך.

אבל זה לא ממש חדש, עשו את זה לפניו ואחריו. ייחודו של קישון, בעיניי, הוא דווקא במבט החומל. הוא כותב על ישראל כאילו היתה נערה מתבגרת שמצב רוחה משתנה ללא הרף, מלאת כוונות טובות אבל נמהרת, מאוהבת ונגעלת בו זמנית. ובמקום שיש חמלה, יש רצון אמיתי לתקן.

באחד מהמערכונים היותר מפורסמים שלו (יצא בספר 'הכל תלוי', 1958), מצביע קישון בפני דוד אגון היהודי-אמריקאי – שמשוויץ בצבא מדינתו החזק ביותר בעולם אך ממרר בבכי נרגש למראה מצעד יום העצמאות מעורר הרחמים של ישראל – ש"זה ההבדל". ההבדל הוא שהמסוקים המועטים, החיילים המרושלים, המחירים הגבוהים וחוסר הסדר הכללי הם שלנו. גם אם לא היה קישון כותב גדול כמו שהינו, הוא פשוט משלנו, ואפשר להרגיש זאת בכל שורה שחיבר.

החליפו את הפיז'אמה

הרשימה הזו נכתבת לרגל הוצאתם המחודשת של 'ספר משפחתי' ו'ספר המסעות' לרגל מלאות 10 שנים למותו של קישון, שני ספרים מאוד 'קישונים' העוסקים בנושאים שונים בתכלית. ספר משפחתי יצא לראשונה ב-1980, והוא מגלה טפח – או קילומטר – מחיי המשפחה של קישון החל מתקופת השמרטפיות (מ'רגינה עוד שלנו', עמ' 30, ועד 'יוספה הפנויה', עמ' 197) עבור בתקופת ההתבגרות ('מסטיק עם פסים', עמ' 126) וכלה בעידן "אבא תקנה לנו כלב" ('הופעת מקס' מעמ' 285 ועד הפיפי על השטיח). ספר המסעות הוא אסופה של מערכונים המתייחסים לישראלים בחו"ל, בני קהילות יהודיות מהתפוצות, ביקורים ממלכתיים של נציגי ישראל ואופן שיקום הארצות המארחות אותם – שלוקטה מבין אלפי הרשימות שכתב ההומוריסטן המחונן בימי חייו (שבמשך 20 שנה פרסם טור יומי. עשרים שנה. טור יומי. עכשיו צאו וחשבו), ויצאה ב-2003, כשנתיים לפני מותו.

מגלה טפח - או קילומטר - מחיי המשפחה של קישון. ספר משפחתי, גרסת שנות ה-80
מגלה טפח – או קילומטר – מחיי המשפחה של קישון. ספר משפחתי, גרסת שנות ה-80

ההוצאה החליטה, ככל הנראה, שאנשים כבר לא קוראים ספרים לשם ההנאה אלא לשם המידע הטהור. "עזוב אותך מתמונות, רובינשטיין, תן להם תכל'ס, תכל'ס תן להם!!!", שאג בוודאי העורך הראשי באוזנו של המגיה, "אם הם רוצים תמונות – שילכו לאינטרנט!". לפיכך עיצוב שנות ה-80 של ספר משפחתי רחב הידיים והשוליים, המשובץ בציורים יפים ומפורטים ובכותרות ייחודיות, הוחלף בגרסת מדפסת יבשושית וטכנית, כמעט מעליבה, ששומרת על הטקסט כמעט כלשונו (לבד מעדכוני-לשון כגון ה'פיז'אמה' החיננית המוחלפת ב'פיג'מה' המודרני, 'טכס' המוחלף ב'טקס' וכן הלאה) אך הופכת את הקריאה מתענוג רב חושי למטלה לא-בלתי-נעימה.

ובינתיים במס הכנסה

די צפוי שבאיזשהו שלב יבוא אנטישמי שונא ישראל כלשהו וישאל בקול רעש גדול מדוע צריך להוציא מחדש את כתבי קישון, בעצם. הנה, מעדכנים אותי פה שהשאלה כבר נשאלה באחד העיתונים הישראלים הנקראים בחו"ל. נו, כבר אמרתי, אנטישמים. אבל גם להם צריך לומר משהו, אחרת יחשבו שנגמרו היהודים ואפשר ללכת להציק למישהו אחר.

אז אל"ף, מגיע גם לדור החדש להכיר את רפי, עמיר ורננה, את האשה הקטנה ואת הכלבה מקס. לעומת זאת כדאי שלא להכיר את שולטהייס ואת שטוכס ואת הג'ינג'י עם המפתח, אבל אין ברירה כי מישהו צריך לסדר את העניינים. בי"ת, מדהים לקרוא כמה שום דבר לא משתנה. ברצינות, מילולית לגמרי. זה אותו פקיד שיושב במס הכנסה מאז שקישון כתב עליו. וזה רק מראה שלסאטירה אין שום תועלת מעשית, אחרת מזמן היו מוציאים את ציגלר (האבא) לגמלאות עם פנסיה תקציבית שמנה או משהו. גימ"ל, העברית. הו, ריבונו של עולם, איזו עברית! כמעט כמו האנגלית של הנוער בישראל. דל"ת, כי יש ימנים מצחיקים. קישון היה ציוניסט מושבע שלא האמין בתנ"ך ובגבולותיו כהוא זה אבל שנא את צביעות העולם. הוא טחן עד דק את אברכי המשי של המדינה, הפקידים, שקוממיות ישראל בגרונם, כיס שלמונים בידם ודגל ישראל מציץ מאחוריהם, אבל את הרעיון של מדינת היהודים אהב בכל מאודו. היום קוראים לזה ימני. ה"א, כי זו קלאסיקה ישראלית, ולקלאסיקה ראוי שיהיו אלף מהדורות. וא"ו, כי גם הוצאת ספרים צריכה להתפרנס ממשהו, ריבונו של עולם, כבר אי אפשר לפרגן במדינה הזאת? עד שיש פרה מניבה כזו ניתן לה לרבוץ ברפת?

אבל יותר מהכל, מה שאני אוהב בקישון זה שהוא מזכיר לי את סבתא שלי עליה השלום: הוא תמיד יודע להצביע על הליקויים הקטנים בעבודה שלך, בהרגלים שלך, במשפחה שלך, בהישגים שלך ובעצם בכל דבר שקשור אליך, אבל יהיה מוכן להרוג את מי שינסה לפגוע בקצה הזרת של הכישלון המפואר שאתה. ובגלל זה אני אוהב אותו.

ספר משפחתי
אפרים קישון
ידיעות ספרים 2014
438 עמ'

ספר המסעות
אפרים קישון
ידיעות ספרים 2014
325 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בשינויי עריכה קלים, 23.01.2015)

המהפכה הצרפתית

הימים ימי השירות הצבאי. בין משמרת למשמרת אני קופץ לישיבה שבה למדתי, לפגוש חברים מהשנים מעליי ומתחתיי, לספר על מה שקורה ואולי לחטוף חברותא זריזה. כשאני מגיע, החבר'ה עוצרים לידי, מתעניינים בשלומי ובשלום חבריי למחלקה ושואלים שאלות. אחד מהתלמידים הבוגרים טופח על כתפי ושואל בחברות: "נו, אז איפה אתם אוחזים?".

הסבר סמנטי קצר: בעגה הישיבתית המילה 'אוחז' משמעותה הסוגיה שבה עוסק הלומד ברגע זה. בעגה הצבאית, אחריות יחידה צבאית על גזרה מסוימת נקראת 'לתפוס קו'. כששאל אותי החבר היכן אנחנו אוחזים הוא התכוון לשאול על המקום הפיזי, באיזו גזרה אנחנו שומרים.

הסיפורון הזה מלמד בקליפת אגוז על היחס המיוחד שיש לתלמידי ישיבה לשירות הצבאי. השפות השונות והכובשות כל כך, זו הצבאית וזו הישיבתית, מושכות כל אחת לכיוונה ולעתים הן נבללות שפה ברעותה. כך אפשר למצוא בכל מחלקה של בני ישיבות מי שפונה למפקדיו בגוף שלישי ("המפקד אמר"), או השלכה של ביטויים מעולם הלימוד על סוגיות צבאיות ("אבל המפקד, יש לו מיגו"). כאשר לא ירד לסוף דעתו של המפקד (ולא תמיד הייתה כזו), חברי נהג לפנות אליו בכבוד ולשאול: "הקשב המפקד, לא הבנתי מה הפשט". המציאות, בעיניו, הייתה טקסט שיש לפענח.

 הרמטכ"ל בני גנץ באימון צה"לי.
"המפקד, לא הבנתי מה הפשט", הרמטכ"ל בני גנץ באימון צה"לי. תמונה: דובר צה"ל, נחלת הכלל דרך אתר פיקויקי

הביקורת התרבותית על בני הישיבות, ואולי גם רתיעה מסוימת מצד שאר החברים לפלוגה, נוסחה על ידי חבר חילוני כך: "אתם כל היום תקועים באיזה ספר. או שיש לכם הספרים הקטנים הירוקים האלה [משניות כיס], או שאתם מדברים ביניכם דברי תורה, או שאתם ממלמלים [ברכות] – אתם לא חיים במציאות, אלא בספרים".

אולי מפליא לשמוע, אבל ביקורת בסגנון זה הופנתה מצד ראשוני הנצרות כלפי התרבות היהודית, ועוד לפניה מצד אושיות התרבות ההלניסטית. 'עם הספר', הכינוי שניתן ליהודים על ידי מוחמד, לא תמיד נאמר בנימה חיובית.

שחרור הטקסט

משך אלפי שנים היחס כלפי העם היהודי היה כאל עם מת, המצוי רק בין דפי הספרים; עם שאיננו משתייך למשפחת העמים, שהחיים לא ממלאים אותו ו'קולו', הקול שכל כך חיוני לַקיום במסורת הנוצרית, לא נשמע. עובדה מעניינת היא שלמילה הלועזית 'טקסט' אין תרגום לעברית (נסו לגלגל מילים אלו בראש: כְּתב, כתוב, קטע, מקור – אף אחת מהן איננה הולמת את המשמעות הלועזית), אולי משום שהלמדן היהודי איננו תופס את הכתוב כמושג נפרד מן הדיבור ואיננו מסוגל להתייחס אליו בריחוק ולהמשיג אותו.

את ספרו החדש 'אות, גוף, קהילה – עיונים בהגות יהודית צרפתית בת זמננו' פותח ד"ר רוני קליין במאמר המשווה בין התפיסה ההלניסטית-נוצרית את הטקסט לבין זו היהודית. "לאחר שייכתב", אומר אפלטון, "יתגלגל כל חיבור בעולם כולו… ושעה שמוצאים בו דופי ומגנים אותו שלא בצדק, זקוק הוא תמיד לאביו שיבוא לעזרתו, והוא עצמו אינו מסוגל להתגונן ולהיחלץ מן הצרה". הטקסט הוא בן חסר אונים הנפרד מאביו-כותבו וזקוק לדמותו המגוננת, שכן בפני עצמו אין לו עמידה.

מבשר הנצרות פאולוס היה אף קיצוני מאפלטון. את הכתבים תיעב, ואת הדת החדשה שיסד כונן כדת שלוחמת בהם. "אגרת המשיח ערוכה על ידי שרותנו כתובה לא בדיו כי אם ברוח אלוהים חיים ולא על לוחות אבן כי אם על לוחות בשר הלב… [אלוהים] אשר הכשיר אותנו למשרתי ברית חדשה לא של האותיות אלא של הרוח, כי האות ימית והרוח יחיה". הטקסט, הכתב, הוא מצד המוות. רק הרוח, הדיבור, הוא מצד החיים.

דיאלוג אפלטוני
"כל חיבור זקוק לאביו שיבוא לעזרתו". דיאלוג אפלטוני, פידרוס או פילבוס, המאה ה-2. מוצג במוזיאון החדש, ברלין. תמונה: Anagoria, wikicommons

המהפכה הפוסט-מודרנית, שעוררה אצל שמרנים חשש כבד ואף זרות עמוקה מפני תרבות הפיתוי, הששון לפרק כל מבנה וקריאתה לריבוי זהויות ולניידות שלהן, הביאה בכנפיה ממד נוסף ומבורך: היא שיחררה את הטקסט לחיים. מאמרו המפורסם של רולאן בארת 'מות המחבר', שהכריז בגלוי על כך שלטקסט אין יותר 'אבא' ששולט על גורלו אלא הוא חי ונושם בפני עצמו, היא קריאה חדשה עבור המסורת המערבית אבל עתיקה מאוד בתרבות היהודית. הצבע חזר ללחיי המסורת הזו, שבה הטקסט הוא חי, חי מאוד.

נגד פרויד

בחציה השני של המאה העשרים נרשמה פריחה בשדה ההגות היהודית-צרפתית. אישים כעמנואל לוינס, יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), בני לוי, אליענה אמדו לוי-ולנסי, שמואל טריגנו ואחרים צמחו כענף עצמאי של מחשבה פילוסופית. בשונה מדורות קודמים, חבורת ההוגים הזו לא הסתגרה בדל"ת אמותיה מחד, אך גם לא אימצה את השפה המערבית כמקור השראה יחיד מאידך. מה היו האדנים עליהם הושתתה המחשבה המקורית שלהם?

ספרו של קליין, מרצה לספרות, לפילוסופיה ולהגות יהודית באוניברסיטה העברית, מעמיד את ההגות היהודית-צרפתית על שלוש רגליים: הקשר החם לטקסט, היחס הבלתי מבטל לגוף ולמיניות והתפיסה הפוליטית הייחודית – כל אחת מהן מובחנת באופן בהיר מן המסורת המערבית שהוגים אלה חיו ויצרו בתוכה.

דוגמה מאלפת לאבחנה זו אפשר למצוא ביחס השונה והקוטבי בין קשר אב-בן כפי שהוא מופיע אצל סארטר, לבין קשר האבהות כפי שהוא נתפס על ידי לוינס. סארטר, שהתייתם מאביו בגיל שנה וסבל תחת ידו המכה של אביו החורג, המשיך את המסורת האירופית על פי פרויד בה האב נתפס כאיום על מימוש חייו של הבן ומצר את דרכיו, כאשר שאיפתו של הבן היא להתגבר עליו ולנצחו. רק מי שההיסטוריה האישית שלו צרובה כאב, כסארטר, יכול לכתוב שורות חריפות כגון זו: "אין אבא טוב, זה הכלל; לא על הגברים יש לבוא על כך בטרוניה, אלא על קשר האבהות הרקוב. להוליד ילדים, אין טוב מזה; להיות להם לאב, איזה עוול!".

סארטר, כמהפכנים מערביים אחרים בני זמנו, ראה במרד באב מייצג נאמן של בעיטה במוסכמות, יציאה לחירות ולידה מחודשת. למותר לציין שהמסורת היהודית, שלוינס הוא ממשיכה, שונה מתפיסה הזו. לוינס הגה מילה מיוחדת לתיאור המצב של 'היות בן': 'בנהות', כמקבילה לאבהות. כהמשך לתורתו שחידשה את מושג 'האחר' – הזולת שדרכו מתגלה הא-להות, רואה לוינס את התולדות, צאצאיו של האדם כ'טרנסצנדנטי של האני': "הידידות נעה לעבר הזולת, בעוד שהאהבה מחפשת את מה שאין לו מבנה של יש, את העתיד עד אינסוף, את העומד להיוולד". תולדותיו של האדם הם האינסוף הפרטי שלו.

"תולדותיו של האדם הם האינסוף הפרטי שלו". 'המשפחה בקיבוץ', ציור קיר מאת חוסה קורה ודניאל אלמיידה. תמונה: ד''ר אבישי טייכר, פיקויקי
"תולדותיו של האדם הם האינסוף הפרטי שלו". 'המשפחה בקיבוץ', ציור קיר מאת חוסה קורה ודניאל אלמיידה. תמונה: ד"ר אבישי טייכר, פיקויקי

באופן המרתק הזה מנותחת גם תפיסת הבחירה של עם ישראל. לוינס מחדש כי 'היות נבחר' פירושו 'היות בן', כלומר, הכרה עמוקה בכך שאתה אהוב ורצוי. רעיון הבחירה אינו בא להבחין בין ישראל לגוים, אלא לסמן את היחס בינם לבין הא-לוהים. העם נבחר להעיד על כך שכל הברואים הם נבחרים, על כך שיכולים להיות יחסי אב-בן שאינם אדיפליים, שאין בהם רצון להשמיד את האב או למשטר את הבן. איזה גילוי מענג.

הגות מרעננת

החלק השלישי של הספר – והוא החלק שהיריעה בו קצרה מדי לטעמי – עוסק בפוליטי ובמשמעותו מנקודת מבטם של שני הוגים מסקרנים: בני לוי ושמואל טריגנו. לוי היה מזכירו האישי של סארטר בשש השנים האחרונות לחייו של הפילוסוף. בבגרותו התיישב בירושלים והפך תלמיד ישיבה שעסק בפילוסופיה רק כאשר התפנה מלימודו. טריגנו הוא פרופ' לסוציולוגיה ופילוסוף המלמד באוניברסיטת פריז ומעורב עמוקות בשיח הפוליטי-מדיני של ישראל, גם מעל גבי דפיו של עיתון זה.

לוי מחלץ מחוויית הפוגרום היהודית את הרתיעה מפני ההמון, שהוא גורם מכריע בתפיסה הפוליטית המערבית. על פי לוי, המערב מצוי בפער מתמיד בין הצורך לספק את ההמון, שעל פיו נעשית ההכרעה, לבין בדידותו של הפילוסוף, המלא בידע שאינו יכול 'לרדת אל העם'. כחלופה מעמיד לוי את מושג הרועה. המדרש אודות משה הדולק אחר הגדי ומשקה אותו הוא בעיניו מדרש מכונן המתאר את המנהיג היהודי, שאחריותו נתונה לכל אחד מן העדה.

יפה מקשה קליין על התיאוריה הזו, בשואלו מה הפרקטיקה, כיצד על החזון הזה להיות מיושם במדינה היהודית. בתוך אלפי שנים התפתח 'שלטון העם' היווני וקבע זרועות שונות, רשויות מאזנות ושיטת ממשל. האם לתפיסת הרועה יש גם השלכה על שיטת הממשל, או שטובה היא רק לבית המדרש? לוי, שנפטר בדמי ימיו לפני אחת עשרה שנה, לא יזכה לענות על השאלות הללו.

לטריגנו תפיסה חדשנית על ההיסטוריה היהודית. לטענתו, הפרקטיקה היהודית היא פרקטיקה של החסרה: א-לוהים לוקח את ישראל כ"גוי מקרב גוי". הפרקטיקה הזו, שניתן למצוא אותה בסיפורים מקראיים וגם בתפיסת 'הצמצום' הקבלית, נועדה לשמר בתוך היש את האין ­– להנכיח את מה שמחוץ לעולם ובורא אותו.

המנהיג היהודי הוא הרועה. אנטון מוב, רועה וכבשים 1880
המנהיג היהודי הוא הרועה. אנטון מוב, רועה וכבשים 1880

התנגדותו של טריגנו, כמו של פילוסופים אחרים בני דורו, היא לשלטון איש ברעהו. הפוסטמודרניזם לועג לשלטון המערבי, להיתממות שלו ולפשיטת טלפיו באומרו 'דמוקרטי אני'. הן טריגנו והן לוי מבקשים שלטון אחר, שלטון שידע כי השליטה אינה מסורה לו אלא ל'צד השלישי' (בהשאלה מסארטר) או ל'אחר האולטימטיבי' (כלשונו של לוינס), קרי לא-לוהים.

האם צורת שלטון כזו אפשרית בכלל? צורות שלטון שטענו לזיקה ישירה לאלוהים כבר נוסו בדתות אחרות, הן הנצרות והן האסלאם, ולכאורה לא הביאו להגדלת אושרו או חירותו של הפרט, ולעתים אף להיפך מזה. הספר לא עוסק בכך, אך אלו שאלות שחייבות להתעורר בעקבות קריאתו, ומזמינות דיון נוסף.

ספרו של קליין מנכיח, אגב אורחא, את העובדה המרגשת כי הגם שלוינס היה הגדול שבהוגי היהדות בדורו, לבטח לא היה היחיד. אסכולה שלמה של הוגים יהודים-אירופאים השכילה להצמיח את רעיונות היהדות בתוך ערוגת הפילוסופיה המערבית, ופירות הערוגה הזו הם רעיונות הגותיים מרעננים, אנושיים וכנים. יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב בספר, ומי שהשפה הפילוסופית והרעיונות היהודיים הם מעניינו, יימצא בו קורת רוח אמיתית.

אות, גוף, קהילה

עיונים בהגות יהודית-צרפתית בת זמננו

רוני קליין

רסלינג 2014, 213 עמ'

 

(פורסם [בשינויי עריכה קלים] במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 11.14)