אודסה, המכורה המתפוררת

ביקורת על הספר 'חמישתם' מאת זאב ז'בוטינסקי

אודסה, עיר הנמל לחוף הים השחור. עירם של ביאליק, אחד העם, קלוזנר, מנדלי מוכר ספרים – העיר שהיהודים היראים אמרו עליה כי "כל באיה לא ישובון", וככל שגדלו פוגרומיה גדל מספר היהודים בה עד שהגיע ערב מלחמת העולם השנייה למאה ושמונים אלף נפש. אודסה של המשכילים, במלעיל כמובן.

"אין בכל ארץ רוסיה תמונה בהירה לניתוק זה בהמשכיות התרבותית יותר מאודסה שלנו הטובה והעליזה. איני מתכוון ליהודים בלבד: זה חל גם על היוונים, האיטלקים והפולנים… אך בבהירות הרבה ביותר, כמובן, ניכר הדבר אצל היהודים" (חמישתם, עמ' 199).

אודסה היא עירו של זאב ז'בוטינסקי. בה נולד ב-1880, בה התחנך על ברכיו של רבניצקי, שערך עם ביאליק את 'ספר האגדה', בה פגש את יוענה, אשתו-לעתיד. זו הייתה מכורתו, שגם אם התבגר ממנה, דבר אחד לבטח חש כלפיה, כמו כל אדם שחש אל מכורתו: געגועים.

הרומן ההיסטורי הידוע של ז'בוטינסקי הוא 'שמשון', עליו נכתב רבות. אחיו הקטן – והיחיד – שעלילתו מתרחשת אלפי שנים אחרי מותו של שמשון ההיסטורי, הוא 'חמישתם'.

עין הסערה בראשית המאה

זהו סיפורם של חמישה אחים בני משפחה יהודית אחת, משפחת מילגְרוֹם (ביידיש: 'רימון'), על סיפה של המאה ה-20 באודסה. בית משפחת מילגרום הוא תחנת רכבת שבה עוברים 'פסז'ירים': אורחים לרגע וגם באי-בית קבועים יותר. חלקם הגדול הם מחזריה של מָרוּסיה, האחות הבכורה, היפה, הידידותית ומלאת החן, שמעתירה עליהם חיבה ואהבהבים. אחרים הם ידידיו של סֶריוזָ'ה, אחיה ובן דמותה של מרוסיה מן הצד הגברי: מבריק, משעשע וחסר מעצורים, המחבר שיר מבודח על כל אורח ומדביק לו כינוי שהופך לשמו. מרקו הוא האח הנלהב, הניצת מכל רעיון והולך אחריו שבי, ומיד לאחר מכן דועכת התלהבותו והוא פונה לעיסוק מלהיב חדש. אחותם הקטנה לִיקה חורשת רעות תמיד, ועם התבגרותה היא הופכת למהפכנית סוציאליסטית המוכרת את נשמתה בעבור המהפכה. אחרון חביב הוא טוריק – הבן הקטן והמסודר, משענת הוריו, שכולם מנבאים שייצא "בסדר" לעומת אחיו הפרועים.

בכל משך הרומן שורה על חמשת ילדי משפחת מילגרום רוח רעה המנבאת את סופם. "נדמה לי משום מה שכל ילדיה של אימא – יהיה סופם רע", אומרת האחות הגדולה מרוסיה, וממשילה: "סריוז'ה סחב אותי פעם לבית מרזח קווקזי, צ'רקסי אחד רקד שם עם חמישה פגיונות שהיו תחובים בפיו… והגרוע מכול: אימא יודעת זאת, אימא חושבת על זה תמיד" (עמ' 180).

ז'בוטינסקי קולע את חמשת בני משפחת מילגרום לעין הסערה של התהפוכות הפוליטיות של ראשית המאה ה-20 ברוסיה. יחד איתם הוא צופה על אוניית הקרב פוטיומקין העוגנת בנמל אודסה ועל מלחיה, שהרגו את קציני האונייה כחלק מהאירועים האלימים של מהפכת 1905 נגד הצאר ניקולאי השני. כעת הם מחפשים מקום לעגון, ובינתיים מפגיזים את מבצרי הממשלה באודסה מתותחי האנייה. בעיני רוחי ראיתי את – או שמא נזכרתי ב– סצנת המדרגות המונומנטלית מסרטו המפורסם של אייזנשטיין, המתארת את שהתרחש בדיוק שם, בדיוק אז. בנמל שוררת שביתת פועלים, והעיר כולה יוצאת להשתתף בחגיגה האנרכיסטית של השחרור-לרגע מעול הצאר, שמיד תדוכא.

כתמיד, הראשונים למהפכה והראשונים להיתלות בה הם היהודים. "התועמלנים שתקוותיהם נכזבו נמלטו זה כבר בחזרה העירה, מיואשים", מספר לבני המשפחה הנרגשים אחד מן המשתתפים באירוע, "'כי האספסוף כבר רצה לטעום לקינוח את הבחורות הנואמות'… אתה יודע מה הם צווחים שם? על ה'ז'ידים' הם צווחים, תיכנס להם הכולרה למעיים!" (עמ' 147).

כאחיו הגדול 'שמשון', גם 'חמישתם' פורסם כסיפור בהמשכים בעיתון הציוני ראזסווייט ('השחר') בפריז. קטעי הסיפור ראו אור במהלך שנת 1933, נדפסו כספר בשנת 1936 ותורגמו לעברית כעשור לאחר מכן על ידי הוצאת ערי ז'בוטינסקי. כעת, כתשעים שנה לאחר כתיבת הסיפור, בחרו במוסד ביאליק ובמכון ז'בוטינסקי להוציא את הספר לאור מחדש. את התרגום הישן של י"ה ייבין וחנניה רייכמן חידשה דינה מרקון באופן קולח, עדכני ונפלא.

ניחוחות משכרים ואסתטיקה לשונית

איננו יכולים להתעלם ממה שאנחנו יודעים על ז'בוטינסקי, הפוליטיקאי העז, איש הגדוד העברי, מקים יחידת ההגנה העצמית של יהודי אודסה ויהודי ירושלים. את כל אלה היינו מצפים למצוא מוטמעים ביצירתו, הלא כן? אך ז'בוטינסקי שותק בספר, ושתיקתו – גדולתו. כאשר הוא תופס את עמדת המספר, הוא אינו מותח ביקורת אלא מושיט את הדברים 'כפי שהיו'.

מהתיאור, על אף שהוא רווי געגועים, ניחוחות משכרים, התפעלות אמיתית ואסתטיקה לשונית מרהיבה, ועל אף שהוא נייטרלי וסובייקטיבי, עולה דמותה של החברה היהודית-אודיסאית כפי שראה אותה הסופר: נודף ממנה ניחוח של דקדנס, של התפוררות. בזה אחר זה נידונים האחים למיתות משונות, לגורל לועג ואכזר, להיות קרבנות של שחיתותם המוסרית ההופכת בחלק מן המקרים להשחתה גופנית.

המספר הצעיר מגולל את העלילה מנקודת מבט פנימית-חיצונית. הוא שייך למילגרומים ואינו שייך להם, בהיותו אחד מן ה'פסז'ירים' המפלרטטים עם מרוסיה. על אף הצעותיה הרומנטיות החוזרות הוא נשאר מאהב אפלטוני, יועץ סתרים, כותל מערבי, ויפה לו הכינוי שהיא מכנה אותו: "בול עץ". המספר, בן דמותו של ז'בוטינסקי, מתרץ זאת בכבוד שהוא רוחש לאם המשפחה, אולם לז'בוטינסקי האמיתי, מספר-העל, יש כוונה נוספת: הוא מאמץ את נקודת מבטה של האֵם החכמה מילדיה, היודעת את אחריתם וממה עליהם להימנע כדי להינצל, ובכל זאת קצרה ידה מהושיע באשר אין איש שומע לה.

זוהי עמדתו הנפשית של ז'בוטינסקי כלפי ארץ מכורתו, ואולי כלפי אירופה בכלל, שאליה הגיע באותו עשור שבו כתב את 'חמישתם' כדי להתריע על האסון הממשמש ובא, לו קרא בשם המשונה 'שואה'. וגם ידו קצרה.

ככל הגויים

"בעוד עשרים וחמש שנים", מנבא טוריק, האח הקטן, "גם שום ציוֹן לא תהיה, ולא יישאר אלא דבר אחד: הרצון להיות 'ככל הגויים'… אמצעי ההמחשה הטוב ביותר לכל אלה הוא, לדעתי, המשפחה שלנו: הילדים, חמישתנו. כל אחד הוא אישיות יקרת ערך על פי דרכו, רק בלי דוגמה, ותראה מה יצא מזה" (עמ' 225).

בני משפחת מילגרום הם כצאן אשר אין לו רועה. לאֵם אין מספיק כוח לכוון את ילדיה, האב נזכר להתפייט על אודות מנהגים ומקורות יהודיים רק אחרי שילדיו נפוצו לכל רוח, קהילה יהודית איננה קיימת, ומלבד המהפכנות, אין במילגרומים ולו שמץ של יהדות. "אישיות יקרת ערך בלי דוגמה", אומר טוריק. בלי גורם מארגן, בלי יעוד. כאשר המספר נזכר במרוסיה ובשגיונותיה, הוא אומר כי "נפשה רָעֲבָה למשהו באמת" (עמ' 109). האם לאהבה? לא, היא הייתה מוקפת באוהבים ובמאהבים. העדר המשמעות הפך את חייה של מרוסיה למשחק שאינו מצחיק ואינו מהנה, והם הסתיימו בצורה טרגית וחסרת פשר.

את הספר מסכמת המסה העמוקה "עדותו של האח השישי", מאת דן מירון, שדנה ברוחב דעת בדמויות הגיבורים ובקשרים הסמויים ביניהן, בהקשרים ההיסטוריים והספרותיים וברמזים הרבים ששוזר הסופר ב'חמישתם', ואותם מנתח מירון ביד אמן. כאשר קראתי את דבריו כי "'חמישתם' מבוסס על מיתוס ים-תיכוני הלני" (עמ' 264), נפל לי האסימון מהי התחושה שליוותה אותי בקריאה. הסיפור, אם אפשר לומר כך, איננו יהודי. הוא מספר על יהודים, אך אין בו הגעוואלד הנדרש ואין בו הרחמים הנדרשים לצד המרירות והצחוק. את אלה אפשר למצוא בטרגדיות משפחתיות אחרות, כמו 'טוביה החולב' של שולם עליכם או 'בית קרנובסקי' של י"י זינגר. אך ב'חמישתם' הגיבורים הם גיבוריה של דרמה יוונית: גורלם נגזר, והם אפילו לא מתאמצים להיאבק בו. האדם נידון לכישלון, הכוכבים נעים במסילותם. ואיש לא מתרגש מזה.

ז'בוטינסקי כותב באיזו עמדה מרוחקת, משועשעת, שיש בה צער אך היא כמעט מעליבה בזרותה. אולי בכך הוא נשאר חניך נאמן למורשת האירופית שגדל בתוכה, כפי שהוא מתואר בגב הספר: "יהודי משכיל יליד רוסיה, חניך איטליה, חסיד הדמוקרטיה הבריטית ותושב צרפת… תמציתה של התרבות ההומניסטית האירופית… ספוגה בכל נימי גופו ונפשו". על כל פנים, יפה השיטוט עם ז'בוטינסקי במחוזות ילדותו, באימפריה שכבר אינה קיימת, במציאות חיים שחדלה להתקיים מזמן, אולם היוותה את הרקע להתפתחותם של כמה מגדולי התרבות שלנו ועשויה ללמד אותנו כיצד נולד ומתפתח דקדנס.

ועל אף כל זאת, אם הייתם שואלים את ז'בו – הוא היה מוכן לחזור על הכל. "החיים הם דבר מטופש… אבל נפלא: הַציעו לי לחזור עליהם שנית – אחזור עליהם כמות שהיו, בדיוק נמרץ, על כל העיצבונות והנבזויות, אם יהיה אפשר שוב להתחיל באודסה" (עמ' 104).

חמישתם / זאב ז'בוטינסקי / הוצאת מוסד ביאליק ומכון ז'בוטינסקי, 2020 / תרגום: י"ה ייבין וחנניה רייכמן / חידוש התרגום: דינה מרקון / 284 עמ'

הביקורת הופיעה לראשונה במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 13.06.20

"שאו ציונה" ו-"תוכי יוסי": הסיפורים מאחורי השירים

ביקורת על הספר 'שיר הוא לא רק מילים – פרקי מסע בזמר העברי' מאת דוד אסף

מה משותף לשירים "לבלבו אגס וגם תפוח", "טוב ללכת בדרכים", "לי כל גל נושא מזכרת", "בין גבולות, בין הרים ללא דרך" ו"תכול המטפחת"? נכון, כולם עיבודים עבריים לשירי-עם רוסיים. מאות שירים עשו את דרכם מארץ המקור של בני העלייה השנייה אל מכורתם החדשה והנבנית. חלקם היו תרגומים, חלק אחר עיבודים, רובם שמרו רק על הלחן. השירים הרוסיים חדרו כל כך עמוק לתרבות הזמר הישראלית, עד שבסדרת הספרים המיתולוגית 'אלף זמר ועוד זמר' הוקדש להם כרך מיוחד משלהם.

אבל רק שיר אחד ויחיד עשה את הדרך ההפוכה – מארץ ישראל לרוסיה, והצליח להבקיע אפילו אל סרט תעמולה סובייטי. זהו השיר 'קומה אחא', שנכתב על ידי יצחק שנהר והולחן בידי שלום פוסטולסקי.

אם השיר לא מוכר לכם, קראו את המילים והיזכרו בלחן המהיר והנפוץ של הפיוט 'אל אדון' המושר בתפילת שחרית של שבת. זהו הלחן של פוסטולסקי.

קוּמָה אֶחָא, סֹבָּה סֹב, / אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב, / אֵין כָּאן רֹאשׁ וְאֵין כָּאן סוֹף, / יָד אֶל יָד – אַל תַּעֲזֹב! // יוֹם שָׁקַע וְיוֹם יִזְרַח, / אָנוּ נֵפֶן אָח אֶל אָח, / מִן הַכְּפָר וּמִן הַכְּרַךְ, / בַּחֶרְמֵשׁ וּבָאֲנָךְ.

שיר עברי בסרט רוסי

שנהר, משורר ומתרגם – ובהתאם לרוח התקופה גם חלוץ ופועל – כתב את המילים המעודדות דבוקת צעירים לקום ולרקוד הורה בסוף יום העבודה, סמוך לעלייתו ארצה. פוסטולסקי, מלחין ומוזיקאי וכמובן… חלוץ, הלחין את השיר מעט אחר כך. השיר הלך והופץ והוקלט ב-1935. לכבוד העלייה לקרקע של קיבוץ שדה נחום ב-1937, יצרה עבורו הכוראוגרפית בת עין חרוד רבקה שטורמן צעדי ריקוד – שהפכו אותו לקאלט עברי שהושר ונרקד בכל מקום.

כעבור עשר שנים כתב המשורר והמתרגם מרדכי סבר בעיתון 'משמר' על מקרה מעניין ומפתיע:

"סחה לי חברה מקיבוץ אפיקים: …בקבוצתנו סיירו שליחי הסובייטים פטרנקו ומיכאילוב מטעם ליגה ו' [ארגון שגייס תרומות עבור ברית המועצות], נערכה מסיבה נאה לכבודם. …כטוב לבם בכיבודים, השמיעו להם חברינו בין השאר גם שירים עבריים ורוסיים, ואחד השליחים אמר: "ועכשיו אשמיע לכם שיר דייגים מפינה מרוחקת בברית המועצות שלא שמעתם אותו עדיין". תרגומו בערך כך: בדוגית על הנהר / דייגים מושכים מכמר / בשיפוע הדגה / כגוש כסף מבריקה. המנגינה הייתה בדיוק "ההורה" של ש' פוסטולסקי… ומה גדלה הפתעת המזמר כשנודע לו כי כבר יותר מ-15 שנה שרים את המנגינה הזאת מדן ועד באר שבע"…

השיר נפוץ בברית המועצות בזכות סרט התעמולה שבו כיכב, 'מחפשי האושר', שיצא בשנת 1936 כדי לעודד את האוכלוסייה היהודית להגר לחבל הארץ שייעדו להם השלטונות: מחוז בירוביג'אן. איך הגיע הלחן החלוצי לסרט הסובייטי?

פרופ' דוד אסף עשה עבודה בלשית מדוקדקת. בפרק המוקדש לשיר בספרו 'שיר הוא לא רק מילים', הוא עוקב צעד אחר צעד, מסמך אחר מסמך, ביידיש, ברוסית, בעברית ובאנגלית, ומגיע למסקנה מיהו הבלדר שהביא את הלחן העממי-ארצישראלי לערבות רוסיה ('המסע המופלא מעמק יזרעאל לבירוביג'אן' עמ' 191 ואילך). וזהו רק סיפורו של שיר אחד.

עונג שבת

פרופ' דוד אסף הוא היסטוריון, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וחוקר, בעיקר את תולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם. הוא גם בעל יומן הרשת (בלוג) 'עונג שבת'. היומן שלו עוסק ב"כל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל, ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות", כך מופיע בשולי הדף המקוון.

עונג שבת (עונ"ש) נוסד ב-2007 כרשומה אלקטרונית שנשלחה בכל יום שישי לרשימת תפוצה בדואר אלקטרוני. כך הוא פעל כשלוש שנים, עד שבשנת 2011 הפך ליומן מקוון שנועד "ללימוד, למחקר ולהעשרה". החוקר הפורה מפרסם בכל שבוע בין שתיים לשלוש רשומות, ובכך מגיע מספר הרשומות באתר ליותר מ-1600(!).

זהו אוצר תרבותי, ואין פלא שהוא קרוי 'עונג שבת' – כשמו של הארכיון המחתרתי שתיעד את חייהם של יהודי גטו ורשה, וכשמה של האגודה התרבותית של ביאליק שנוסדה כדי ש"יתכנסו אנשים ביום השבת, יתעסקו בצוותא בדברי תורה וחכמה, ולא ידירו גם הנאה מאכילה ושתייה, וממילא יתחזק כוח השבת בלבבם על ידי עונג שבת", כפי שנכתב בעיתון 'הדאר' בשנת 1959.

הספר מאגד 18 רשומות שהתפרסמו ביומן הרשת, מ"כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון", עבור ב"רב הלילה רד שירנו" וכלה ב"פזמון ליקינתון" (פרק שנכתב בידי אביעד תאני). אותי ריתקו במיוחד שתי רשימות, זו העוסקת בשיר 'אל"ף בי"ת' ('אויפן פריפעטשיק') וזו המגוללת את סיפורו 'תוכי יוסי' משירו המוכר והאהוב של אברהם חלפי המבוצע על ידי אריק איינשטיין.

תוגת המאירי

בפרק 'אל"ף-בי"ת' (עמ' 29 ואילך) מצביע אסף בתבונה רבה על הפער שבין תדמיתו של החיידר בספרות ההשכלה, שלעגה למלמדים שאותם כינתה 'רבעלעך'. לבורותם, לרשעותם ולעתים אף לאלימותם. החיידר שזכרו המשכילים בני המאה ה-19 היה מקום צר, מזוהם, אפל, טחוב, כמעט לא ראוי למגורי אדם ובוודאי לא לשהייה ארוכה של ילדים צעירים בחברתו של צעיר אביון נעדר כל השכלה פדגוגית. כתיאורו של שלום עליכם: "או שהוא מלמד ילדים, או שהוא מצליף… קשה להבחין ביניהם ולומר היכן נגמר אצלו 'הלימוד' והיכן מתחילה 'ההצלפה'" (עמ' 50). לעומת זאת החיידר בשירו של מרק ורשבסקי הוא "חֶדֶר קָטֹן, צַר וְחָמִים, וְעַל הַכִּירָה אֵשׁ; שָׁם הָרַבִּי לְתַלְמִידָיו מוֹרֶה אָלֶף-בֵּית" (תרגום: פסח קפלן) – מקום נוסטלגי ותמים, שלבם של בני המאה ה-20, רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר, כבר מלא געגועים אליו.

בדרכו לפצח את סוד השיר אסף אינו משאיר אבן על אבן. הוא בוחן את דמותו של היוצר, מרק ורשבסקי, את גלגוליו השונים של מוטיב הדגל בשיר ("מִי שֶׁיִּקְרָא מַהֵר עִבְרִית, דֶּגֶל אֶתֵּן לוֹ") – מדגל ציוני לדגל אדום קומוניסטי – ואפילו את ה'פריפעטשיק', האח/כירה האופיינית לבתי פולין של אותה התקופה. כך, במקום תולדותיו של שיר, אנו מקבלים סקירה היסטורית עמוקה על קצה המזלג, של התמורות שחלו ביהדות אירופה במאה ה-19 וה-20.

השיר על התוכי יוסי ('מיהו התוכי יוסי, ומהי תוגת המאירי?' עמ' 331 ואילך) שונה מאוד מ'אל"ף בי"ת'. הוא אינו שיר נוסטלגי, אלא לירי, והתוכי יוסי מופיע בו כבר במוטו שלו, עם הפנייה לשיר 'בית רבן' מאת אביגדור המאירי.

בפואמה האוטוביוגרפית, ששמה למעשה 'חלומות של בית רבן', מספר המאירי כי בילדותו, בכפר קטן למרגלות הרי הקרפטים, היו לו ידידים מעטים, וביניהם ילד מוגבל בשם פטר, כלב בשם הקטור ותוכי בשם יוסי. כשמתה אמו, נחה עליו רוח התוגה, תוגת המאירי: "אתמול נחה עליי רוח התוגה / אתמול מתה עליי אמי". אחרי מות האם, הטרגדיה מתעצמת, כאשר ידידיו מתים בזה אחר זה: "והתוכי יוסי. – כל היום צרח / פטר הלך, פטר ברח! / …ופתאום נאלם, וייפול אחורנית מעל גבי הבד / ככה נשארתי לגמרי בדד".

השיר של חלפי זורק אותנו לפואמה של המאירי שמוציאה אותנו לטיול עגום להרי הקרפטים – ומשם להקדשה של חלפי שנמצאה בחנות ספרים משומשים בתל אביב וממוענת לאביגדור המאירי, ומגלה טפח מחברותם של שני המשוררים. אם כן – שוב ביקשנו לשמוע על שיר, ושוב קיבלנו מסע על-זמני בין יבשות, מקומות וגורלות.

עד שורשי התרבות

ועדיין מנקרת השאלה: מדוע להדפיס את הספר, לכרוך אותו ולקוות שיימכר, כאשר כל הרשומות כבר קיימות באופן מקוון? מתברר שיש בנו עדיין הצורך להחזיק ספר ביד כדי לקרוא באופן רצוף ולהרגיש שמדובר בעניין רציני. הנה, במהלך הקריאה והשיטוט ברשת גיליתי שתי רשימות חדשות של אסף (האחת על תולדות השיר 'שאו ציונה נס ודגל', והאחרת על גלגוליו של השיר האיטלקי 'בלה צ'או', שזכה לעדנה מחודשת בסדרה החדשה 'בית הנייר'), ועל אף העניין הרב, עדיין לא פיניתי זמן כדי לקוראן. אולי אחכה עד שייצאו בספר…

'פרקי מסע בזמר העברי' הוא ספר בלשי-היסטורי למיטיבי לכת. הוא נועד למי שאנקדוטות מפתיעות משמחות אותו, מי שאינו חושש מדיוק בפרטים ומי שגילויים חדשים על תולדות היהודים והציונות מרגשים אותו. צעירי ימינו היו מכתירים אותו בתואר המחמיא 'ספר חופר', כי הוא מעמיק ומגלה את שורשי התרבות שלנו, היהודית-ישראלית-עברית.

עם זאת, אסף ניחן בתכונה שהיא נדירה אצל חוקרים: הוא מעניין, ידידותי, לא מתנשא, עוצר כדי לבאר ולהרחיב ואפילו בעל חוש הומור. כל זאת הופך אותו למספר סיפורים מצוין, ואת הספר לפנינה לאוהבי הזמר העברי וההיסטוריה היהודית-ישראלית.

שיר הוא לא רק מילים – פרקי מסע בזמר העברי / דוד אסף / עם עובד, 2019 / 448 עמ'

הביקורת הופיעה לראשונה במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 23.05.20

בוראת עולמות ומחריבה: על הספרות של אליס מונרו

על המדף בביתי, לצד שורה של ספרי עגנון, יש ארבעה-חמישה ספרים של אליס מונרו. האוסף הזה נוצר מאליו, לא התכוונתי לאסוף אותו. לפני כמה שנים, מייד לאחר שסיימתי את קריאת הספר הראשון, הרגשתי שאני חייב לקרוא ספר נוסף של הכותבת הזו, שלא הייתה מוכרת לי. הספר השני משך את השלישי, והשלישי את הרביעי. כעת, בספר החמישי, אני מוכרח לצרף את שבחיי לאלה של ועדת פרס נובל לספרות שהעניקה אותו למונרו בשנת 2013.

הוועדה כתבה כי סיפוריה של מונרו "מכילים את המורכבות האפית של רומן בכמה עמודים קצרים". לי יש מילים אחרות. פעמים רבות הסופר משווה לאלוהים. אם לדייק, מונרו מתאימה לאחד משבחיו של היוצר המופיע בתלמוד: "אמר רבי אבהו, מכאן שהיה הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבן". בספר של 286 עמודים הסופרת הקנדית מספרת עשרה סיפורים – ממוצע של פחות מ-30 עמודים לסיפור. כמה חיבוטי כתיבה, כמה אפיוני דמויות, כמה היסטוריה ורבדים נפשיים מונרו דוחסת לתוך הדמויות העגולות שלה – ובעבור סיפור קצר של פחות משלושים עמודים. עולם הסיפור נברא, ומייד נחרב. הקיצור הזה מייצר דחיסוּת, שהיא אחת מסגולותיה של מונרו.

גם בהיבט הסיפורי נבראים ונחרבים עולמות. ב'חברת נעוריי', הספר האחרון שתורגם לעברית והוא מכיל בעיקר סיפורים על מערכות יחסים כושלות בין גברים לנשים, אנו פוגשים נשים שעולמן שלם. כל כך שלם, עד שמשהו דוחף אותן להחריב אותו, לערער את הסדר הקנדי השליו והבטוח, את עולם הנימוסין והחיוכים וביקורי הערב הזוגיים ההדדיים. ואת המשהו הזה מונרו מנסה – וכסופרת גדולה, היא בהחלט מצליחה – לתפוס.

שמונה קילומטרים בנעלי עקב

ניל מגלה לברנדה סוד מהעבר. זה לא סוד אפל מאוד, סתם סיפור על אכזריות שהיה שותף זוטר לה, והרסה את חייה של נערה אחת. למה הוא מספר את זה? הוא לא רוצה, אבל הוא חייב, בגלל הנקודה הנפשית שאליה הגיעה מערכת היחסים של ברנדה ושלו. הוא מנסה להכחיש את עומק המעורבות שלו בעניין, אבל ברנדה יודעת היטב מה אמת ומה שקר.

"לא התכוונתי להתוודות, הוא אומר. רק רציתי לדבר על זה. ואז מה שהרגיז אותי זה ששיקרתי בכל מקרה" (עמ' 55, 'פייב פוינטס'). השקר, ואולי משהו אחר, שאינו מדובר, הורס את מערכת היחסים ביניהם, השברירית בכל מקרה. ברנדה מתחילה לצעוד את הדרך הארוכה עד למכונית שלה, שמונה קילומטרים, לבדה על נעלי עקב. זהו מסע של היפרדות כואבת ממערכת יחסים מדומיינת, מסע שכואב כמו הליכה של שמונה קילומטרים. בנעלי עקב.

לערער את הסדר הקנדי השליו והבטוח. מונרו, 1969.
זכויות תמונה: Comms staff, flickr. CC BY-NC-ND 2.0

מונרו היא גאווה למולדתה, קנדה. היא נולדה בעיירה כפרית קטנה לפני 88 שנה, לאב חוואי ואמא מורה. סיפורה הראשון התפרסם כשהייתה בת 19, אך לקח לה עוד 18 שנה להוציא לאור את ספרה הראשון 'ריקוד הצללים המאושרים', ומאז הוציאה עוד ארבעה עשר ספרים. הסיפורים שלה מקומיים מאוד. גיבוריה הן בעיקר גיבורות, פעמים רבות אם ובת, אחיות או קרובות משפחה אחרות.

שמעתי פעם סיפור – שאינני יודע את מידת מהימנותו – ולפיו כשחיים טופול הגיע לסיבוב הופעות עם 'כנר על הגג' בטוקיו, שבה ההצגה הצליחה מאוד, פנה אליו אחד מאושיות התרבות ביפן ואמר: "ההצגה יוצאת מן הכלל, רק דבר אחד אינני מצליח לתפוס: איך ידעתם להציג בדייקנות כזו את אופי המשפחה היפנית?".

למי נותנים פרס נובל? אולי למי שהצליח לספר את סיפורה של התרבות שחי בה. ואולי להפך: למי שהצליח לספר את סיפורו של האנושי, למרות שסיפר רק את סיפורה של התרבות שחי בה. המשפחות הקנדיות של מונרו שונות מהמשפחות הישראליות. יש בהן פחות ילדים, וכשהילדים גדלים הם מתרחקים וחוזרים רק לביקור, אחת לתקופה. דברים אף פעם לא נאמרים באופן ישיר אלא נרמזים, בחיוך או בלעדיו. אך על אף הבדלי התרבויות, יש משהו בסופרת הזו שמצליח לרדת אל שורשי האנושי.

כשהסוד מתגלה

למונרו איפוק מקראי בתיאור הדרמה שבסיפור, כלומר, פעמים רבות המאורעות קורים ללא חיווי מצד המספרת, והעוצמה שלהם היא מצד ההתרחשויות ולא מצד התיאורים.

"בחורף קמה מהומה. אלי החלה להקיא, לבכות, רצה להתחבא במתבן, ייללה כשהם מצאו וגררו אותה החוצה, קפצה לרצפת האסם, רצה במעגלים, התגלגלה בשלג. אלי השתגעה. פלורה היתה מוכרחה להתקשר לרופא… רוברט היה צריך לתפוס ולקשור אותה, והוא ופלורה יחד השכיבו אותה במיטה. היא סירבה לאכול, רק הטילה את ראשה מצד לצד וייללה. נראה שהיא תמות בלי לומר מילה" (עמ' 16, 'חברת נעוריי').

גם הסוד של אלי מתגלה לבסוף, וזה אכן סוד נורא. אבל ככל שההתרחשויות רעות ומרות יותר, כך מונרו נמנעת מלחוות עליהן דעה, כמו אומרת: המציאות רעה מספיק, למה להכביר מילים. החיסכון הזה משאיר את ההתרחשויות במה שהוא מעבר למילים, ברקע הנפשי, הפועל ללא הרף ברקע הסיפור. כך גם בפתיחת הסיפור 'תמונות של הקרח':

"שלושה שבועות לפני שמת – טבע בתאונת שיט באגם שאיש לא שמע אותו מזכיר את שמו – עמד אוסטין קובט עמוק בחיבוקה של מראה תלת כיוונית במחלקת בגדי הגברים של קרופורד'ס בלוגאן, ובחן את עצמו בחולצת בורדו ספורטיבית וזוג מכנסיים משובצים שמנת, חום ובורדו. שניהם מבד אל-קמט" (עמ' 146, 'תמונות של הקרח').

לא באותות ובמופתים לא במילים גדולות. כבר מן הרגע הראשון אנחנו יודעים את סופו של אוסטין קובט, הכומר הוותיק של העיירה שבדיוק סיים את תפקידו, או יותר נכון, הודח ממנו בידי צעיר אדוק ונלהב יותר. מהלך הסיפור הוא שרטוט עדין, תמה, רגיש, של שנות חייו עד למקרה הטראגי, המעומעם, שבו מצא את מותו במקום מוזר בנסיבות מוזרות. המתח הנפשי שורד כל הקריאה, בלי להתגרות, בלי להתאמץ, בלי מחוות אלא רק בלחוות. הדיוק עד לזרא של המספרת – צבע המכנסיים, הבד שממנו הם עשויים ובמקרים אחרים ריח, תנועה, מראה, ידיעה בעיתון – מעניקים לסיפור איכות קולנועית. המוח מצייר תמונת הצרה ('זום אין') תת מודעת, ששואבת אותך לתוך הסיפור.

פמיניזם מהסוג הישן

נקודה נוספת שמבדילה בין מונרו לסופרים וסופרות מאוחרים יותר היא חוסר מוכנותה להתיישר עם התקינות הפוליטית שמאפיינת את הספרות הצפון-אמריקנית בת זמננו. אין לה שום בעיה לקבוע קביעות מהותניות, לשפוט את גיבוריה על פי מינם ואת החלטותיהם בהתאם לרקע החברתי שממנו נגזרו. הפמיניזם שלה הוא פמיניזם מהסוג הישן, של נשים החלטיות שקמות ועושות מעשה. נשים שלוקחות אחריות על החיים שלהם – או זורקות אותן לעזאזל.

"גברים רוצים שתקימי מהומה, על הרצון שלהם להיפטר מתינוקות במצב צמח או לקחת סמים או לנהוג כמו שד משחת, ומדוע בעצם? כדי שיוכלו להתרברב ברוע השחצני שלהם אל מול טוב הלב הדביק שלך? כדי שיוכלו סוף סוף להיכנע לך בגרגור, ולא להיות עוד רעים ופזיזים כל כך? כך או כך, זה הגיע לך עד כאן" (עמ 54, 'פייב פוינטס').

מונרו לא מדבררת אידיאולוגיה, היא לא תועמלנית אלא סופרת. היא משקפת את התרבות שבתוכה היא חיה, גם אם פעמים רבות הסיפור מעמיד בפנינו מראה לא נעימה. גם זהו כוחה: היא עדה נאמנה, אמיתית, לא מנומסת ולא מאוזנת פוליטית.

נשים שלוקחות אחריות על החיים שלהן. הפגנה למען זכות הצבעה לנשים, פריז 1935

למשל אלמדה, אחת מגיבורותיה, משוררת רווקה ומזדקנת שמתהלכת בעולם שבו אנשים בוחנים אותה על פי מצבה המשפחתי. אפילו הרופא שלה, כאשר היא מתלוננת על מיחושים ועל מתח נפשי, מצווה עליה להפסיק ללמוד ולקרוא ובמקום זאת ללכת "לעייף את עצמה בעבודות בית", ומונרו, המספרת יודעת הכל, מוסיפה בציניות: "הוא מאמין שהבעיות שלה יחלפו אם תתחתן. הוא מאמין בזה חרף העובדה שאת רוב התרופות להפגת מתח הוא רושם לנשים נשואות". (עמ' 70, 'מנסטאנג'). יחד עם זאת, אם הגיבורה שלה חושבת שגברים זקוקים לנשים נזקקות כדי שיוכלו להימשך אליהן – היא תגיד את זה ללא כחל ושרק. כאשר אלמדה נקלעת למצוקה והשכן הג'נטלמן המתבגר מושיע אותה, רק אז הוא נזכר לראות בה קצה-קצה של אפשרות רומנטית. "מה שג'רביס פולטר חש כלפי אלמדה רות ברגע זה הוא בדיוק מה שלא חש במשך כל ההליכות הזהירות האלה יחד… הוא לא היה מסוגל לדמיין אותה כרעיה. כעת זה אפשרי" (עמ' 75, 'מנסטאנג'). ביקורת חברתית כאגרוף ברזל עטוף בכפפה של משי.

הסיפורים הקצרים של מונרו הם לא בידור אלא מסע נפשי, מסע שנעשה כבדרך אגב. מונרו מבינה את הלב האנושי, פשוט מבינה. וכמו הקלישאה על החבר הטוב שהופך אותך להיות אדם יותר טוב, היא לא רק מספרת סיפור טוב – היא מלמדת אותנו משהו על טבע האדם. ועל זה נותנים פרס נובל.

חברת נעורי

אליס מונרו

מחברות לספרות 2019

מאנגלית: אורטל אריכה

288 עמ'

(ראה אור במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון')

דברים לזכר סבתי האהובה, סימונה אבניאל

AVN_8171.JPG

אני אוהב את התמונה הזו של סבתא שלי, מֶמֶה.

את התמונה צילמה אחותי אמונה באירוסין של שרית ושלי, לפני שבע שנים.

זו תמונה שיש בה הכל: את החכמה שלה, את התבונה שלה, את ההומור שלה, את העין הטובה שלה ואת הפיקחות שלה.

~~

ממה אהבה אותי מאוד, באופן מובחן וגלוי וחסר בושה. האהבה הזו עברה וגלשה גם אל שרית ואל הילדים. "אתכם אני אוהבת, אבל את נחום אני הכי אוהבת", אמרה לאחים שלי. אותי זה הביך, אבל היא הייתה מחויבת לאמת שלה.

בעבור ממה, חתונה הייתה שלב מצוין בחיים. אמנם לא סוף פסוק, אבל כזה שנותן מעט מרגוע, ומאפשר לה לנשום לרווחה ולחשוב על הצעדים הבאים שאתה צריך לעשות.

בתמונה אפשר לראות את האור שהקרינה ממנה השמחה באירוסין שלי – על כך שניצלתי, שאני חי, שהנה עומדת להיות לי אישה.

~~

ממה הייתה אדם חכם מאוד. היא התגאתה בכך שידעה צרפתית, ואהבה מאוד לשוחח עם דוברי צרפתית – לא משנה אם היו שוויצים, קנדים, צרפוקאים או פריזאים. אבל השפה האמיתית שהיא דיברה הייתה שפת הלב. הייתה בה החכמה העמוקה לדבר לכל אחד ממקומו. בנחרצות, בידענות, אבל בעיקר בתבונה.

~~

אם היו שואלים אותי מי הדמות הציונית שאני מעריץ, הייתי כותב בעבר שז'בוטינסקי, או הרצל או בן גוריון. אבל כשאני מחפש דמות ציונית-מיתית, שפגשתי, אני יודע שזו ממה. היא לא כתבה ולו מאמר אחד לעיתון. היא לא יסדה מפלגה ואפילו לא הקימה היאחזות נח"ל. אבל היא נאחזה בארץ הזו בכל כוחה, והכוח הזה היה רב.

יחד עם פפה היא עלתה לארץ ובתנאים קשים גידלו משפחה לתפארת. אני עוד זוכר את יין הקידוש שלהם – מי ענבים סחוטים. את מרק רגלי העוף, כשהיא מכריחה אותנו למצוץ את אצבעות הרגליים שלו בשביל הוויטמינים. קורקבנים היו מעדן. כבד עוף – סדנת בריאות.

דירת שיכון, קומה רביעית ללא מעלית. אין מזגן. בחורף רטיבות. בקיץ השמש דופקת על הגג ונכנסת. את הרגליים הנפוחות אני מניח שקיבלה משם, מהטיפוס האינסופי במעלה המדרגות עם שקית קניות מפוספסת, רב פעמית עם ידיות מעץ, כשחזרה מהמכולת של מורדוך.

אבל היא מעולם לא הוציאה את דיבת הארץ. טוב לנו, אנחנו בארץ שלנו.

לפני כמה שנים אמרתי לה ממה, אולי ניסע לטיול שורשים בתוניסיה? הסתכלה עליי.

אני, מה יש לי לעשות שמה? בשישים ושבע ניסו להיכנס לבית. צעקו ברחוב: איטבח אל יהוד! סבא שלך חסם את הדלת עם מקרר. השכנה הערבייה שלנו שהייתה שותה מהקידוש צעקה עליהם 'אין לנו פה יהודים'. את החנות ניסו לשרוף. את בית הכנסת ניסו לשרוף. עכשיו אני אפרנס אותם? וגם אין מה לראות. לא נשאר כלום ממה שהיה. אין לי מקום אחר. ארץ ישראל זה הבית שלי.

~~

אבא סיפר לי: שלושה שבועות לפני המלחמה נאצר סגר את מיצרי טיראן. החלו רוחות מלחמה. הערבים התחילו להתאסף ברחוב. ידעו שמשהו עומד לקרות. הסתגרו בבית. פפה בא הביתה דואג: לחנות החשמל שלו הגיעה סחורה חדשה, והוא מיהר ולא הספיק לסגור את תריס הברזל שאוטם את החנות. ממה אמרה: אני אלך. לבשה גלבייה שחורה וחיג'אב. הלכה. סגרה. חזרה.

ברחוב כבר היו הפורעים. בבית אבא, בן שש, ופפה נעלו את הדלת, אבל הרגישו שזה לא מספיק. בכוחות משותפים הזיזו את המקרר וחסמו את הדלת. פתאום סבא צועק: הטלית! השאירו אותה על חבל הכביסה. מיד הורידו.

בינתיים הפורעים התאספו. התחילו למלא את חדר המדרגות בצמיגים וניסו להצית אותו. העשן התחיל למלא את הבית. האח הקטן של אבא, בן שלוש, מקיא בלי הפסקה ובוכה בהיסטריה. בחוץ ההמון שואג. איטבח אל יהוד. מנסים לפרוץ לבית, השכנה הערבייה שהייתה באה לשמוע את הקידוש ולשתות מהיין (הסבירה: זה לא יין, זה עם ברכה) גירשה אותם: אין פה יהודים, יימח שמכם! המשיכו הלאה.

אחר כך עזבו את תוניס. שמו כסף מזומן בגרביים. וזה הכל. לשכנים אמרו: נוסעים לחופשה בצרפת. השכנים ענו בשקט: בהצלחה בפלשתינה.

~~

(חשבתי לעצמי: סיפור יפה. אבא היה בן שש, נשמע כמו חוויה שחווים בעוצמה, אולי קצת בהגזמה. והנה פתאום ויקיפדיה, הפילוסוף פוקו כותב לחברו בזעזוע על "גל הפגנות נגד המשטר ביוני 1967, שבמהלכו התרחשו פרעות בסוחרים יהודים בתגובה למלחמת ששת הימים":

"לפחות 50 הצתות. 150 או 200 חנויות שנבזזו – העניות ביותר, כמובן. המחזה הנצחי של בית כנסת הרוס, שטיחים נגררים לכביש, מגולגלים, בוערים; אנשים רצים ברחובות, מוצאים מקלט בבניין שההמון מבקש להעלות באש. ואחר כך שקט, התריסים מוגפים (…) לאומנות יחד עם גזענות מצטרפות יחד למשהו מרושע במיוחד". הנה, בלי הגזמה.)

~~

ממה הייתה אדם של אמונה תמימה. היו לה בבית תמונות של הרבי מלובביץ', ושל הבבא סאלי, ושל החפץ חיים ושל רבני תוניס. היא התפללה כל בוקר בלב שלם והיה לה קו ישיר לריבונו של עולם. היא קראה תהילים ואמרה את פרקי שירת הבריאה, ובשנים האחרונות למדה תורה בכיתת הוותיקים ועוד לפני כן שמעה שיעורי תורה בתחנות האלה של ש"ס.

אבל האמונה שלה לא הייתה עיוורת. על קרובת משפחה אמרה לי פעם: "היא חזקה [בדת]. כל היום בתהילים [מדגימה כששתי ידיה צמודות כמו ספר והיא מתנדנדת, כפופה] טו-טו-טו, טו-טו-טו. מגזימה! אמרתי לה, בואי, תשבי איתנו קצת – לא ממה, אני צריכה לסיים את הפרקים של היום. אה! [חוסר שביעות רצון] לא טוב ככה. בעזרת השם תתחתן יעבור לה".

אבל בטלוויזיה צפתה באדיקות. בחידונים מצרפת וגם בחדשות. בזמן אסונות כבדים במיוחד הייתה מצקצקת בקול. הייתה מעודכנת בטלנובלות. "טוב טוב, תסגור, שאבא שלך לא יכעס עליי".

~~

השגיאות שלה בעברית – שאותה למדה בגיל 29, כשעלתה לארץ – היו מצחיקות עד דמעות. היא התאמצה לעקוב אחרי זמירות השבת ששרנו אבל לפעמים התפלק לה איזה "זכור את יום השבת לקדשו / קרנו כי גבהה, גזר על ראשו", ואני, שישבתי מולה, דמיינתי את יום השבת עם גזר על ראשו ולא התאפקתי מלצחוק בקול. ובשנה האחרונה, כשנזקקה לחמצן, אמרה: "אבל אתם החמצן שלי", ובמקום חמצן אמרה חומצה. "אתם החומצה שלי".

ואני לא מתבייש לצחוק, כי הייתה צוחקת יחד איתי.

~~

במובן מסוים, מפחיד, ממה היא הקלישאה על הסבתא המזרחית. היא הייתה גזענית (מרוקאים היו אצלה אשמים עד שתוכח חפותם), היא הייתה קולנית, היא הייתה חמה, כועסת מהר ונרגעת מהר, אוהבת ומחבקת ומועכת, היא הייתה חכמה אבל לא מלומדת, היא הייתה ציונית אבל בעיקר דרך הרגליים.

אבל מי שהכיר את ממה ידע שהיא הכל חוץ מקלישאה. הייתה לה דרך להפתיע אותך, להיות צעד לפניך, לא להיכנע לקונבנציות. היא הייתה תופעה של אישה אחת.

~~

השבוע נפרדנו מממה בפעם האחרונה.

אין לי מילים להביע מה היא הייתה בעבורי. היא הייתה מקום שפוי, מקום נכון, מקום שקט להניח עליו את הראש. היא הייתה נס קפה של עלית, וסלט חתוך גס עם מלח גס, וזיתים מרים, ואצבעות חזקות וצחוק רועם. היא הייתה כל הדברים הקטנים שבעצם הם גדולים מאוד.

~~

אני יכול להתנחם רק בכך שהלכה מאיתנו כשהיא יודעת שאנחנו אוהבים אותה עד אין קץ, והיא החזירה אלינו את האהבה הזו. הלוואי שיהיה בי אחד ממאה מהחוסן שלה, מהעקשנות שלה, ובעיקר מהלב הגדול והטוב, הלב שבגד בה לבסוף.

מה הן שנות חושך: מסה על הבכי

יומן ספר | פרק ה' | דברים שנשאה המשוררת בכל סרלואי בערב ההשקה

~~

נתחיל מהסוף: איני יכולה לקרוא בשירים של נחום בלי לבכות. זה קרה לי לא פעם אחת ולא פעמיים, וזה נדיר וחריג כל כך עד שאני עומדת בפני שוקת שבורה כבר מההתחלה: איך לדבר על ספר שבאופן אישי איני מצליחה לקרוא בו כל פעם, כיוון שאני בוכה באמצע?

יש כל מיני דברים שמרגשים אותי בספר, אבל אני רוצה להתחיל מהעמדה של נחום. כמה פעמים כששוחחנו על ההתהוות של הספר, הבליע נחום תוך כדי שיחה את המשפט "אני לא משורר", ולא התווכחתי. לא כיוון שבעיני הוא לא משורר, אלא כי אי אפשר להתווכח עם עמדה של משורר. האמירה הזו היא לא רק אמירה ביוגרפית, אלא בעיקר עמדה פואטית מרעננת מאין כמותה. בעולם שלנו בכלל, ובעולם הדתי בפרט – כולם כותבים. כולם משוררים, ויוצרים, רגישים נורא ועוברים משהו. העולם הספרותי הוא מרחב צפוף וחנוק מאד ויש אינפלציה של מילים. והנה בא משורר, ומכריז על עצמו שהוא לא כזה, כי הוא פשוט כותב שירים. הוא לא "הומה נוגה לאור הירח המחסיר". הוא פשוט כותב.

להיות 'פשוט כותב' הרבה יותר מחייב מ'להיות משורר'. נחום אומר בעצם: אני לא מהנדס קתדרלות, אני פועל פשוט שמניח לבנים של מילים. ואולי בגלל זה, אולי בגלל שהשירה של נחום מלמדת אותנו שהמחויבות היא לא למילים או השימוש בהן, אלא לחיים – כאותו מונח מגונה 'החיים עצמם' – מכאן הפתח לאינסוף. אבל על זה נדבר בסוף הדברים.

המבט המוסט

נחום מצפה ממני שאגיד דברים חכמים על הספר, אבל אני לא יכולה. אני אשתף אתכם בשירים שגרמו לי לבכות ושהלב שלי נפער בהם.

~

התכוונות

סְלִיחָה אֲדוֹנִי

סְלִיחָה

אֲנִי לֹא לְהָבִין

אֵיךְ אֲנִי לְהַגִּיעַ

– פֹּה הֲגָנָה?

אֲנִי רוֹצֶה הִסְתַּדְּרוּת

אֲנִי לֹא הֲגָנָה.

– דֶּרֶךְ אָרֹךְ?

אֲנִי לֹא לָדַעַת

מָה אַתָּה לְדַבֵּר

אֲדוֹנִי,

סְלִיחָה, אֲדוֹנִי

אַתָּה לְדַבֵּר אוֹתִי לְאַט

אֲנִי שָׂפָה שָׁבוּר

לֹא לָדַעַת

~
לפני שנדבר על השפה, בואו נדבר על הפירוק. בואו נדבר על זה שנחום כותב בשפה שבורה, דווקא כי הוא בקי ורהוט כל כך. וזה מעשה של אומץ. וכשמשורר מעז להקשיב לאחרים, כשהוא מעז לשחרר את השפה שלו, ונותן לאחרים להשתמש בה, זה מעשה שבאמת לא מאפיין משורר במובן הגס של המושג: הוא קשוב לאחרים, לא רק לעצמו. ואז בוקעים שירים כאלה.
אבל זה לא רק שיר של קשב, אלא שיר של תפילה. לקחת שפה שבורה של אדם אחר ולהבין שרק ככה מתפללים. שממקום חלק, בקי, יודע, רהוט, אין באמת שפה. אין באמת דיבור ואין באמת תפילה וא-להים. וצריך אומץ בשביל להודות בכך, בטח בספר ראשון שהוא בדרך כלל הצהרת כוונות ותצוגת יכולת של המשורר. והנה כאן בא נחום ואומר: השפה שבורה. אולי היא בכלל לא השפה שלי. יש איזה דיבר בסיסי שאיני מצליח להיות חלק ממנו. אבל זו ההתכוונות שלי. אולי זו התכוונות דתית, או רוחנית – לא משנה כרגע. אבל הגמגום הזה, שלא מאפיין את הספר, הוא חלק מהדיבור שבו. שפה שבורה.

זה, אגב, לא השיר היחיד שעוסק בבקעים שבשפה. באי היכולת להגיד. באחד משירי סוכות היפים בספר (מאד מרגש אותי שיש כל כך הרבה שירים על החג הזה בספר. כי זה חג שהבקשה בו – על המים – כה עצומה, שאי אפשר לנווט אותה בדיבור של מבטחים):

~

שְׁכֵנִי עָשָׂה לוֹ סֻכָּה קְטַנָּה

כְּתָא טֶלֶפוֹן,

וְכָל הָעוֹבְרִים בְּעֶרֶב הַחַג

יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ

אֶת קוֹלוֹ, קוֹל

עוֹבֶדֶת זָרָה, נִלְחָץ

לְתוֹךְ הַשְּׁפוֹפֶרֶת

זוֹעֵק אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם

בְּשָׂפָה נוֹאֶשֶׁת,

לֹא בְּרוּרָה

 

אֲבָלהִבְטַחְתָּ אֲבָלאָמַרְתָּ

אֲ בָ ל  בָּ נ וּ  בָּ חַ רְ תָּ

~

וככה, לשמוע קול שרבים מסיטים ממנו את מבטם. לשמוע את הלב הנסדק, בלי להגיד לב. בלי להגיד כמעט שום דבר שאינו יוצא מפיך, אלא מלב אחר. זו עמדה של משורר כמקשיב, כשליח ציבור. וזה דבר גדול, שאי אפשר לתפוס משורר בעצם הגדולה שלו, כי הוא מעיז לכתוב מהדברים הקטנים. כי הצעקה של הזולת היא חלק מהשפה שלו. ואולי זו גם אמירה דתית עמוקה, על הצורך לרפא עולם שבור, שהסדק בעולם – בכל העולם – הוא חלק מהאתגר של האדם הדתי. אבל בנו בחרת. אבל גם אנחנו הצעקה הזו. אבל זה מטעה, לדבר על הפירוק כנקודת מוצא. בואו נראה מה אפשר לעשות בשפה מלאה, אבל בלב שבור.

קולו של המשורר

איכשהו כשאני קוראת שירה, אני תמיד מחפשת את קולו של המשורר. יש משהו מובהק בקול של משורר, וזה נדיר מאוד לספר ראשון, אבל מה שנדיר עוד יותר – וזה הפלא של השירה – זה הרגע בו הקול של המשורר הופך לקול שלך, שבו את קוראת משהו שפועל עלייך כל כך עד שאת מרגישה כאילו נכתב מלבך.

~

איני אותו האיש

(מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה: וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ.

כְּלוֹמַר, שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ

שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים.

רמב"ם, הלכות תשובה)

הָיְתָה בִּי תְּפִלָּה

הָרוּחוֹת הָיוּ בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת

כְּמוֹ הָיְתָה בִּטְנִי חֲלוּלָה

טַלִּיתוֹת נָשְׁבוּ בִּי כְּנָפַיִם

מְצִלּוֹת כְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁהָיְתָה

לְבָנָה בְּאוֹר בִּלְתִּי-מְסַמֵּא,

וְהָיִיתִי עָטוּף, דְּרָכַי הָיוּ טוֹבוֹת,

מֵעוֹלָם לֹא דָּרַכְתִּי עַל

כַּפּוֹת רַגְלַיִם בְּעוֹדִי חוֹמֵק

בֵּין אֲנָשִׁים בְּמַדְרֵגוֹת הָאוֹטוֹבּוּס.

הָיִיתִי חַיָּל, הָיִיתִי חָזָק, נָתַתִּי אֶת

כּוֹחִי לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן, הִכֵּיתִי

רַק כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרֵרָה.

 

הָיִיתִי רַחוּם יוֹתֵר מֵאֱ-לֹהִים

וּוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם,

הָאֶפְשָׁרוּת לִבְרֹא עוֹלָמוֹת אוֹ לְהַחְרִיבָם

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה עֲבוּרִי מִשְׁאֶלֶת-לֵב.

 

וּבְחַיַּי אֵין יוֹתֵר תְּפִלָּה. אָזְלָה תְּפִלָּתִי.

מֵאֲחוֹרֵי הָעֵצִים הָלַךְ הָאֱ-לֹהִים וְשָׁקַע

כְּשֶׁמֶשׁ סְתָוִית בַּהֲמוֹן זַהֲרוּרִים

וְגוֹנֵי-גְּוָנִים, מְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל עַזּוֹת

וְזִקּוּקִין,

וּבִמְקוֹמוֹ זָרַח הַבֶּכִי

בִּתְנוּעָה עֲדִינָה כְּלַיְלָה, בְּפִעְפּוּעַ,

בְּפִכְפּוּךְ, חוֹמֵק בֵּין הַגְּדֵרוֹת

כּוֹבֵשׁ לוֹ מָקוֹם שֶׁל אֱמֶת

בֵּין צַלְעוֹתַי.

 

הַמִּלִּים הַמֵּתוֹת שֶׁל הַתְּפִלָּה מַזְכִּירוֹת לִי

אֶת הַנַּעַר הַמֵּת שֶׁהוּא מֵאֲנָשַׁי

וַאֲנִי מֵאֲנָשָׁיו.

אֲהוּבִי מַזְכִּיר לִי שֶׁאֲנִי

נִמְנֶה עִמָּם כַּצֹּאן

תַּחַת חוֹתַם הַמֵּתִים וְהַחַיִּים.

וַאֲנִי רוֹצֶה לִצְעֹק:

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

אֲבָל אֲנִי אַחֵר

וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיָה

קוֹרֵעַ אֶת לִבּוֹ בִּתְפִלָּה,

עוֹשֶׂה עַצְמוֹ נִקּוּדִים-נִקּוּדִים

שֶׁל אוֹר עַל רִצְפַּת בֵּית הַמִּדְרָשׁ

 

אֲבָל אֲנִי אַחֵר וְהַבֶּכִי

נָהָר לְכַבּוֹת גִּצֵּי הַפְּלִיאָה

וְאֵינִי הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָם

מַעֲשֵׂי הָאַהֲבָה

בִּתְנוּעוֹת שְׂחִיָּה רְחָבוֹת

בִּקְרִיעַת חָזֶה וּנְשִׁימוֹת פַּרְפַּר

לִמְשֹׁךְ אֶת לִבּוֹ שֶׁל אֱ-לֹהָיו,

אֲבָל אֲנִי אַחֵר וְאֵין בִּי עוֹד שֵׁמוֹת

לִהְיוֹת יוֹסֵף, לִהְיוֹת דָּוִד,

לִהְיוֹת נַחְמָן

 

בְּתוֹךְ בְּאֵר שֶׁל צַעַר אֲנִי בְּתוֹךְ שֵׁם אַחֵר אֲנִי

 

אַל תַּכְלִימוּנִי.

~

השיר הזה אינו כפי שהוא, והוא שיר מאוד לא פשוט מבחינה דתית. המוטו לשיר מתבסס על הלכות תשובה לרמב"ם, פרק ב' הלכה ד'.

"מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי ה' בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים, וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּ חוֹ, וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ, וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים, וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָווֹן, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ".

התשובה, לפי הרמב"ם, מחייבת את האדם לשינוי עצום של תפיסת עצמו: ראשית פועלת התפילה, שמביאה לשינוי של העצמי. אבל מה עושים כשהתפילה עצמה לא מתאפשרת בתוך התשובה, כיוון שהאדם משתנה כל כך עד שאין הוא משיג אחר תפילתו? (אגב, זה דבר שאינו מדובר כמעט בעולם הדתי: כמה התפילה היא מרדף).

השיר כמו מתחיל בווידוי: מילאתי אחר החובות הדתיות שלי, הייתי אדם טוב. אבל לא רק: ניסיתי להיות הכי טוב. ניסיתי – ואולי גם הצלחתי – להיות רחום יותר מהא-ל עצמו, ובטח שיותר מבני אדם. בלי הכוח לברוא ולהחריב (שוב הוא מנסה לחמוק מלהיות משורר… אבל הפעם לא יעבוד לו, אנחנו כבר יודעים שהוא משורר). אבל התפילה אובדת, כי זהו המהלך של המתבגר הדתי: א-להים שוקע, וזורח מחדש במקום הבכי, שם בנקודה הכואבת בגב (כי בגיל 35 הגוף לא כשהיה, אבל לא צריך להגיד את זה למי שלחם בסרטן), שם נקודת האמת.

והתפילה מתה כמו האהובים, ועל המוות הזה כולנו מנויים, אבל לא באמת, לפחות למראית עין. משהו במשפטים האלה מזכיר לי את דברי המשנה בזבחים ה', ח': "הפסח אינו נאכל  אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי". ומה גם אהובינו שאינם בנגלה, ומה גם משוררים. זה דימוי כל כך נורא: תפילה מתה, חבר מת. בשניהם יש התפרקות של אפשרות הקשר והאהבה, ועל כל זה כולנו מנויים.

והשיר נמשך: המאבק על ההכרח, הזכות, האסון, האפשרות להישאר בחיים. וכאן יש שימוש נפלא בתהילים קט"ז:

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. ב כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. ג אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. ד וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי. ה חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם. ו שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. ז שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי. ח כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. ט אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. י הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. יא אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב. יב מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. יג כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. יד נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. טו יָקָר בְּעֵינֵי  ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. טז אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲ‍נִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. יז לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. יח נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יט בְּחַצְרוֹת בֵּית יה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָ‍ִם הַלְלוּ יָ-הּ.

יש כאן בחירה: להתהלך תמיד לפני ה'. להסכים להיות חי. אבל איני אותו האיש שהיה קורע את לבו בתפילה: אני נשאר, אבל אני אחר. אני מגדל לי עולם דתי בלא הנחמה של האהבה הפורצת, של הגוף הסוער, של האמון הבלתי מותנה באהבה ובאפשר. בא-להים.

זה שיר על אהבה בוגרת, אהבה פצועה, על דבר מאוד נדיר היום: התבגרות של אמונה. לרגע הדובר הופך את המשמעות של דברי הרמב"ם בהצהרה שאיני אותו אדם עוד, כשהוא אומר: "אבל אני אחר". אחר? הרי המילה הזו זורקת אותנו ישר למרחב האסוציאציות המדרשי על אותו 'אחר', אדם ששנה ופרש, זה שאין להזכיר את שמו. והוא מוזכר כמעט בתוך רשימת שמות שאי אפשר להיסמך עליהם יותר באמונה.

ואז נחתם השיר: " בְּתוֹךְ בְּאֵר שֶׁל צַעַר אֲנִי בְּתוֹךְ שֵׁם אַחֵר אֲנִי / אַל תַּכְלִימוּנִי".

ושוב, שבירת השפה. כי בסופו של דבר, כולנו מגיעים לרגע הזה של הילד הנחנק מבכי. כי גם מבוגרים, מבוקרים, נחנקים כילד. שבורים. בוכים. והפעירות הזו נדרשת גם בשפה, גם בצעקה של רבי אלעזר בן דורדיא החוטא שמבקש שאחרים יבקשו רחמים עליו, כי יש גבול גם לצעקתו של אדם. ובסוף נותרת רק הבקשה: אל תכלימוני. שלא אישאר עירום בתפילתי, ללא אוהב ואוסף. כי זו אולי הבושה הגדולה ביותר של האדם: להיזרק עירום בתפילתו.

מילים גלויות

נחום, לא ריחמת עלינו, כי לעולם אינך מרחם על עצמך. השיר האחרון שאקרא מגיע מיד בעמוד אחר כך:

~

תיקון

הַיָּמִים הָרוֹטְטִים הָרוֹדְפִים זֶה אֶת זֶה

הַתְּפִלּוֹת מְלֵאוֹת הַחוֹרִים, תְּפֵלוֹת

עֲשׂוּיוֹת כְּמַצּוֹת מְכוֹנָה.

הַמְּקָרֵר הַיָּשָׁן

שֶׁחוּטִים פָּרְצוּ מִצִּדּוֹ הָאֲחוֹרִי, לוֹמַר

שֶׁדָּבָר אֵינוֹ כְּשֶׁהָיָה.

"הַכֹּל פֹּה מֻחְזָק בִּבְרָגִים חֲלוּדִים וְסֵלוֹטֵייפּ"

אָמַר אִישׁ הַמְּקָרֵר וְגֵרֵד בְּבִטְנוֹ.

שָׁתַקְתִּי, נִכְלָם.

נִפְלֵאתִי כֵּיצַד גִּלָּה.

~

קודם ביקשת שלא להיכלם, והנה עכשיו אתה נכלם. גילו אותך, אי אפשר להסתתר יותר. אולי זו הבעיה והטירוף בלהוציא ספר שירה, אי אפשר להסתתר יותר מאחורי המילים. כפי שאמרה זלדה: "איזה טירוף להוביל זרים לשם". וזהו בעיני הכוח האדיר והמתנה של הספר הזה: אתה לא מסתתר מאחורי המילים, אתה מעניק אותן לעולם.

תודה לך.

 

 

מה הן שנות חושך: אמת ואמונה

יומן ספר | פרק ד' | דברים שנשאתי בערב ההשקה

ערב טוב, תודה לכם שבאתם.

אברך את א-דני אשר יעצני, אף לילות ייסרוני כליותיי.

ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

~~

א' | כמה מילים על האמת.

אבא של סבא שלי היה סבא מיכאל. בחכמתו העל-אנושית, ובחרדתו, היהודית מאוד, הצליח להבריח מהולנד את רוב משפחתו ערב מלחמת העולם השנייה. למעלה משבעים אחוז מיהדות הולנד הושמדה בשואה, ביניהם אחיו של סבא, אלברט, שהיה חבר במחתרת ההולנדית. כאשר חזר סבא מיכאל לבית הכנסת באמסטרדם לאחר המלחמה כדי לבדוק אם יוכל להשתקע שם שוב, לא יכול היה לשאת את המראה. "עמדתי בין כל המקומות הריקים הללו", אמר, "אני יודע היכן ישב כל אחד ואחד מבני קהילתי, ואיני יכול להתפלל בין המתים".

סבא מיכאל הקפיד בקלה כבחמורה ולא היה יקה דקדקן וירא שמיים ממנו. אך פסוק אחד היה משמיט מברכת המזון: "נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב". פסוק זה לא אמר. והסביר: "ראיתי צדיקים נעזבים".

סבא של שרית אשתי, סבא יואל, היה בדיוטות התחתונות ביותר. פעמיים חמק מאקציות בעור שיניו, ובפעם השלישית נשלח לאושוויץ, שאותה שרד, וגם את מטהאוזן, צעדת המוות ואת מחלת הטיפוס. בסיום המלחמה היה נער בן 16. הוא שקל 38 ק"ג.

בערב שבת, באמצע הפיוט 'כל מקדש', לאחר הפסוק "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל", סבא יואל היה עוצר, נאנח אנחה עמוקה ואומר "א-יינע מנוחה". – "גם כן מנוחה".

אנשי אמונה היו אבותינו, ואנשי אמת. והם לימדו אותנו להאמין, והם לימדו אותנו לומר אמת. והאמת היא שמאז השואה – שהיא שם החיבה שלנו להשמדה שיטתית, אכזרית, מחושבת, תעשייתית, של בני העם הנבחר, מגיל עוברוּת ועד ערש דווי של זִקנה – נכתב פרק חדש ברומן המתמשך בין אלוהי ישראל לבין עמו.

הספר שכתבתי משתדל ללכת בדרכי אבותיו ואמותיו: הוא דובר אמת.

הוא דובר אמת כמשה רבנו שאמר לא-ל שדיבר איתו פנים אל פנים: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"; הוא דובר אמת כדוד המלך שאמר "עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲ-דֹנָי. הָקִיצָה, אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח. לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר"; והוא דובר אמת כירמיהו הזועק "רְאֵה אֲ-דֹנָי וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה. אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲ-דֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא".

הספר הזה דובר אמת כאשר הנפש מרוקנת מתפילה; והוא דובר אמת כאשר אמא לארבעה נורֵית יחד עם האיש שלה לעיני ילדיה; והוא דובר אמת כאשר אלפי יהודים נעקרים מבתיהם ומושלכים לרחוב; וכאשר נער יקר מאבד את חייו; וכאשר הגוף גובר על האיסור; וכאשר המוות עולה בחלון. הוא דובר אמת כי ליהודִי בָּעולם אין שפה אחרת מאשר אמת, ואמונה.

הספר הזה, בקטן, בצנוע, במועט, מבקש להמשיך את דרכם של חכמי ישראל, מחברי פיוטי השבת, אשר זעקו איש בגלותו על ייסורי העם החרד לישועה. עשרות שנים, מאות שנים. אלפיים שנה.

רבי יצחק לוריא, במאה ה-16 בצפת, מצר כי השבת היא "חמדת הלבבות לאומה שבורה, לנפשות נכאבות נשמה יתרה, לנפש מצרה תסיר אנחה". ומאה שנים אחריו בתימן, מבקש יוסף בן ישראל "אשאל אלוהיי, יגאלה השבויים, יאסוף זרויים. אל תמסרה אותם ביד בזויים, כי הם קנויים". ובמרוקו בראשית המאה העשרים, שלמה זריהן תוהה "הלעולם תזנח, עמך הנאנח, צועק מבור לא מצא עזרה, אל נורא, אל נורא"?

ולאחר המאה העשרים, הרעה בָּמאות, כל המפטירים כדאשתקד – הריהם מכת חנפים שאינם מקבלים פני שכינה, ועליהם נאמר: "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא".

וזהו שהספר מבקש: אמת ואמונה.

~~

ב' | כמה מילים על המוות.

כאשר עמדתי על סף המוות רבים באו לשאול בעיניי כיצד הדברים נראים משם. האם אוכל להוריד להם מעט פתיתי שלג מן העולם הבא. לא בשביל להתעשר, חלילה, רק כדי שיהיה להם מושג איך זה.

איך זה? קר מאוד ובודד מאוד. ועל כן כל לחיצת יד, כל מבט, כל חיבוק וכל דיבור של אמת הם יקרים ונדירים, על פסגת ההר הזו. לא אשכח את אביו של חברי, אדם הממעט בדברים, שלי ולו אין הרבה במשותף. אך הוא עמד לידי יום אחד ושאל לשלומי, והתעניין בהמשך הטיפולים וכיצד אנצל מן המוות. ובסוף דבריו איחל לי בהצלחה והלך. אולם לפני כן העביר יד על כתפי, והשהה אותה שם שנייה אחת יותר מכרגיל. ידעתי היטב מה הוא אומר לי. מה הוא מבקש ממני. ואהבתי אותו על כך בכל ליבי.

ולא אשכח את שרית, שנתנה את ידה בתוך ידי. ולא אשכח את דביר, שהיה לי לפה ולעיניים. ולא אשכח את הוריי, שהיו לי צוקים איתנים לִבטוח בחיים ובטוב. ואת כל שאר האנשים הרבים והטובים שהיו עמי ואי אפשר לי לפורטם, כי רבים הם, על כן יהיו נא בעיניכם כאילו הייתי פורטם.

ויום אחד, כאשר חיפשתי מקור לדבר תורה לאזכרה של חברי, נתקלתי בדברי הנצח הללו של ילקוט שמעוני, המספרים על פרידתו של משה מאהרון. ברשותכם, אקרא את מן המדרש המופלא.

"עלו משה ואהרן ואלעזר להר ההר, והיה משה מתבייש לומר לאהרן הגיע זמנך ליפטר מן העולם. א"ל אהרן אחי, רצונך לידע מה שכתוב בו באברהם? א"ל הן, א"ל ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. ולא הרגיש. אמר ליה אהרן אחי אם יאמר הקב"ה לאחר ק' שנה שתמות, מה תאמר? א"ל צדיק הדיין. ואם יאמר לך היום, מה תאמר לו? א"ל צדיק הדיין נאמן הוא עליי. א"ל הואיל וקבלת עליך נעלה לראש ההר, שכן אמר לי הקב"ה. היה אהרן הולך אחריו כשה לטבח יובל. אמר הקב"ה למלאכי השרת, הייתם תמהים על יצחק כשעלה על המזבח ולא סרב, בואו וראו את הגדול הולך אחר אחיו הקטן לקבל מיתה.

ולא היה משה יודע כיצד יפשיט, להפשיט את החיצון ולהלביש פנימי לאלעזר לא היה אפשר, לחלף בגדי הקדש מן סדרן לא היה אפשר, ליטול את כולן להניחו ערום א"א, אמר הקב"ה אתה עושה את שלך ואני עושה את שלי. והיה משה מפשיטו ואהרן מתבלע בהר, וחכמים אומרים משה מפשיטו ומלאכי השרת מלבישין אותו. בגדי כהונה שהפשיט משה לאהרן הלבישו לאלעזר בנו בפניו, ועשה לו הקב"ה נחת רוח והודיעו שאין אחרים נוטלין גדולתו. אחר כך ירד הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקה, שנאמר "על פי ה'". והיו משה ואלעזר מנשקין את אהרן, משה על לחיו אחד ואלעזר על לחיו אחד.

ויש אומרים משה מפשיטו מן קרסוליו ועלה ענן הכבוד וכסה אותו. א"ל משה (לאהרון): מה אתה רואה? א"ל איני רואה כלום אלא שענן הכבוד מלביש את אברי שאתה מפשיט, והפשיטו עד ירכו ועלה ענן הכבוד וכיסה אותו, והפשיטו עד צווארו, א"ל, אהרן אחי, מה אתה רואה מה היא המיתה? אמר ליה עד עכשיו ולא כלום, אלא שעלה ענן כבוד וכסה אותי עד צווארי. כיון שהפשיט את כולו כיסה הענן את כלו, והיה משה קורא אהרן אחי מה היא מיתתן של צדיקים היכן אתה? א"ל איני כדאי לומר לך אלא הלוואי מקודם זמן באתי לכאן.

…וכיון שראה משה כבודו ושבחו של אהרן שמטתו נתונה ברומו של עולם והקב"ה ומלאכי השרת מקיפין אותו וקשרו עליו מספד גדול, מיד היה יושב ובוכה, אמר: אוי לי שנותרתי לבדי".

אנו מבקשים לאחוז את ההולכים מאיתנו, ואיננו יכולים. אנו מבקשים לראות את העולם דרך עיניהם, והם אינם יכולים לחלוק אותו איתנו.

אך קרוב לשעת המוות יש בהירות גדולה, והידיעה שאין יקר מן היקרים לך, המנשקים אותך על שתי לחייך; והבנה שאין נדיר וחד-פעמי מליבת הדבר הטהור הזה, החיים, וספורים האנשים שישימו אל לבם. אך יש לעצור. ולהתבונן. ולהוקיר את הגוף, שהוא כלי יקר לקיבול הנשמה.

וגם את זאת כתבתי בספר.

~~

ג' | כמה מילים על הספר.

זהו ספר קטן, שאינו מתהלך בגדולות. אסופה של חמש עשרה שנה של כתיבה, שהפכה לחוברת דקה. אם היה ספר פרוזה, על גבו היה נכתב כי "זהו סיפורו המטלטל של בחור צעיר, המתמודד עם שאלות קיומיות, עם אובדן חבריו ועם שבריריות החיים. דף אחר דף אנו מלווים אותו בנשימה עצורה במסעו המרתק אחר אהבה, משמעות וביטחון תעסוקתי".

אך זהו אינו ספר פרוזה, והוא לא נועד להיות רב-מכר. זהו ספר שנכתב עבורכם, אוהביי, שתיקחו את מילותיי איתכם, ונוכל לדבר בהן. הוא אוסף את היפה, את הכואב ואת השביר שבחיים, ומנסה להעלות אותו באור.

ובעיניי כך יש לכתוב שירה: להגביה את המבט, אך לא לתת לו להפוך לחלום בהקיץ. ממש כמו שמקבלים תורה: שני טפחים אתה אוחז, שני טפחים בידי הקדוש ברוך הוא, והשירה טפחיים באמצע.

חסד גדול בעיניי שאתם נאותים לקרוא בספר. זהו חסד הישרת המבט. תודה לכם על כך, אתם משמחים אותי בכל שורה.

~~

אסיים בתודות.

תודה להוריי שלימדו אותי את רוב מה שאני יודע על החיים.

תודה לרב שרלו, שלימד אותי אמת ואמונה.

תודה לשרית, שמה שנתנה לי עמוק מן המילים.

תודה לילדיי, יאיר ואיתן, המחנכים אותי יום יום לאהבת הסבלנות, לעבודת המידות ולגעגועים לבית מסודר.

תודה להוריי השניים, אריה ועטרה, על אהבתם שאינה יודעת גבול.

תודה לנעמה שקד, עורכת הספר, על התבונה והרגישות.

תודה לאריאל, על חברות שהיא למעלה מן הזמן והמקום.

תודה לעוזי ולהוצאת אבן חושן, שעשו הכל יפה ובעתו.

תודה לכל השותפים בהפקת הערב הזה: משיב הרוח, בית הקונפדרציה, וחבריי הדוברים היקרים והאהובים.

תודה עמוקה ונצחית לאפרת, לאודיה, לחגי, לשירה, לאלישע, לנעמה ולכל הרבים שנתנו בי אמון בדרך הארוכה ובשנות החושך. אמונתכם ניגנה בי בלילות והחייתה אותי, ועדיין מחייה.

~~

אני מבקש לחתום את דבריי בפרק שירה שאינו מִשלי, אלא מִשל דוד המלך. ברשותכם, אשיר את הפרק בניגון יהודי תוניסיה, הנוהגים להגיד אותו בנעימה זו לאחר הדלקת נרות חנוכה.

א מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. ב אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. ג ה' אֱ-לֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. ד ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר. ה זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ. ו כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה. ז וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם. ח ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל. ט אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן. י מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. יא שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱ‍יֵה עֹזֵר לִי. יב הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. יג לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

~~

תודה לכם.

אני אוהב אתכם מאוד.

"אימה נוראה וכוח עצום": לזכרו של חיים גורי

אמרו לי: אתה משורר, תכתוב על גורי. אמרתי, אני לא משורר. אבל אכתוב את פגישותיי עם גורי, כי היה בהן הקסם של דבר שאתה יודע שהוא בלתי חולף, ואפשר היה להרגיש את זה בעוד הדבר קורה.
~~
תודה לאדם צחי, העורך שלי מ-2009, שאמר לי: לך. יש ערב עם חיים גורי, תכתוב לי כמה מילים יפות כמו שאתה יודע. אני זוכר: התשלום על הכתבה לא היה גבוה. קניתי קפה ועוגה בבית הקפה שבו נערך המפגש. קניתי את הספר. שילמתי על הנסיעה. ובכן, הסכום הספיק בדיוק. אבל כעת יש לי ציטוטים בלתי נשכחים מחיים גורי.
הנה הדברים שכתבתי היום ליומן הרשת של 'כאן'.

חיים גורי מוקטן

זָכַרְתִּי אֶת הָרָאוּי לְהִזָּכֵר, גַּם אֶת פְּרָטֵי הַפְּרָטִים.
זֶה הָיָה הַצַּד הֶחָזָק שֶׁבִּי. הָיִיתִי הָאִישׁ הַזּוֹכֵר.
אֲפִלּוּ הַמֵּתִים שָׁבוּ וְהוֹדוּ לִי עַל שֶׁהָיִיתִי אִתָּם
עַל שֶׁדָּרַשְׁתִּי אֲלֵיהֶם, לַיְלָה-לַיְלָה,
אַף שֶׁדִּין הַמֵּת לְהִשְׁתַּכֵּחַ.
(עיבל, 56)

חיים גורי אינו, ואותה תחושה מוכרת מתגנבת אל הלב, התחושה שמשהו מרוח הארץ הזו מת יחד איתו. וזה מביך מאוד לומר, כי כמה אפשר לדבוק בקלישאות, וכמה אפשר לומר שהיה גם לוחם וגם משורר, שהקרבות העקובים מדם שבהם השתתף לא הכהו את רוחו ולא הזיזו אותו כמלוא נימה מן השאיפה "להעמיד את החיים על יסוד אחר", כלשונו של פנחס שדה.

אבל זו האמת. גורי היה מוצג חי ממוזיאון תש"ח, ונדמה היה לי שכך גם ראה את עצמו. מוצג מן העבר שבא ברגליו ומדבר את שיריו מן העומקים. חרד לגורל הארץ הזו, חרד ליושביה. קול קורא ממעמקים, קול של משורר-נביא, שלדבריו יש כובד שלמעלה מן המילים הרגילות.

פגישתנו האחרונה הייתה בערב השקה ביתי שארגן על גג ביתו משורר מכובד וידוע. כאשר באתי לבקש את חתימתו ולשאול לשלומו, ראה את הכיפה לראשי ופנה אליי בנימה אינטימית: "אתה מכיר את החבר'ה האלה של תג מחיר? תגיד להם להפסיק עם זה, זה הרסני, זה לא אנושי". מעבר למבוכה שבזיהוי האוטומטי – ולאחר שהבטחתי לו שאם אפגוש מישהו כזה אזהיר אותו מן המשמעות הנוראה של מעשיו – הבנתי מה נשב ממנו, וזה היה נעים ומחמם כמו לפגוש שוב את סבי: תחושה של אחריות. הוא לא חילק ל'אנחנו' ו'הם', כמקובל היום, אלא הבין שזה 'שלנו' ואנחנו חייבים לעצור את זה. הוא חיפש שליח לסדום להתריע מן הרעה, ולא נרתע מלנסות, אולי יש עשרה צדיקים בעיר.

אני זוכר את גורי בערב אחר, עומד על מרפסת בית קפה בגוש עציון ומביט אל שורות הגפנים ואל השמש השוקעת בהן. במקום שבו אחרים ראו יופי, ראה הוא את חבריו נופלים בזה אחר זה. הוא ידע את כוחה של האדמה, וחי במקום הזה, מקום הפער בין החי והאובד. כך גם דיבר על ספרו 'עיבל':

"עיבל הוא ניסיון לעמוד בסוף חיי על הפסוק הנורא ביחזקאל "בדמייך חיי". הוא גם עריכת חשבון עם עצמי ועם האהבה הלא נגמרת שלי למקום הזה, ארץ ישראל. ומלחמת העצמאות שלא נגמרת לנו כבר שישים שנה. פעם המלחמה הייתה בשבריות ונבוטים ומעט רובים, והיום פצצות אטום. פעם הייתה מלחמה לאומית, והיום היא הופכת אט אט למלחמה דתית".

בעיניו של גורי – ואני יודע כי שמעתי אותו אומר זאת באוזניי – לא היה פער בין המשורר הלאומי למשורר הלירי. אלה התקיימו באותו אדם זה לצד זה, וכל פעם אחד מהם התפרץ בשיר. הוא היה ישראלי יהודי מאוד: מלא חרדה, אך מלא ברצון לתקן. כועס על המעוות, אך לא מוכן להשלים איתו. לוחם מלא בכוח הסתערות, אך משורר שעולמו הפנימי חי ושואף לחיים, גם אם רואה לנגדו תמיד את צל המוות.

"אינני שליח ציבור," חתם את דבריו באותו ערב, "פרקי אינו נאה וקולי אינו נעים. מגיל ההתבגרות אני צרוד מרוב צעקות. אינני יכול להגיד את המילים "הנני העני ממעש". אבל אני כן יכול לחזור לפה, לגוש עציון, המקום שבו לחמתי והוא טעון לגביי, ולשתות כוס יין משובח. ולהתמלא באופטימיות, כשכל זה קורה שישים שנה לאחר צאת ספרי הראשון, "פרחי אש", ובו השיר שהוא אולי המפורסם ביותר שלי, על מחלקת הל"ה. הם נפלו פה, לא רחוק, והמחשבה הזו ממלאת אותי אימה נוראה, וכוח עצום".

מרכבת הרוע של השטן

כשהשיר 'זומבי' רק יצא, הוא קודם כל היה שיר מגניב ששרים המעודכנים של כיתה ו'. אלה שיש להם בלורית והם מסרקים אותה עם קצת ג'ל: "אי-יו-אההה-אי-יו-אההה, זומבי, זומבי, זומבי-אי-אי!".
אחר כך גדלתי. הבנתי שזהו שיר שמדבר על הזיכרונות שלנו. על המוות שחי בתוכנו. על הגעגועים למי שאינם, שעודם מהלכים בינינו.
אבל הדברים עדיין לא התחברו. מה הן המלחמות, למה יש אווירה של דם, למה הכאב והצעקות. רק מאוחר הרבה יותר הלכתי אל המילים.
~
It's the same old theme
Since nineteen-sixteen
~
מה קרה ב-1916? הייתה מלחמת העולם הראשונה כמובן, עם הקרב על הסום וקרב ורדן. נהרות של דם הם ביטוי מאוד עדין כדי לתאר אותם. אבל זה לא מספיק, השיר נשמע אישי מדי. הייתה המצאת הטנק, שהייתה נראית אז כמו מרכבת הרוע של השטן. אבל 'טנקים' מופיעים בשיר כחלק מחזית כלי המוות, לא כמייצגים בלעדיים שלו. 1916? היה הסכם סייקס פיקו, אבל לא, זה לא שם.

המבטא של הקרנבריז הסגיר: זה חייב להיות משהו בתולדות אירלנד ומלחמתה להיפרדות מבריטניה. עוד לא הייתה אז ויקיפדיה, אז שאלתי חברים. אכן: מרד חג הפסחא.
~
היום כבר יש ויקיפדיה:
"תפקידה הייחודי של המרידה בהיסטוריה האירית רוויית המרידות הכושלות הנו בכך שהטתה את הזרם המרכזי של החשיבה הפוליטית האירית (הן בעצם קיומה, הן באירועים שלאחריה והן בהנהגה שיצרה) מדרך "שלטון הבית" שכללה הכרה במונרכיה האנגלית ושיתוף פעולה מסוים עם אנגליה, אל הכיוון הרפובליקני של הפרדה מוחלטת בין המדינות, דבר שבגינו היה הקרע בין הדרום הקתולי והצפון הפרוטסטנטי לעובדה קיימת, המטילה את צילה הכבד על ההיסטוריה האירית".
~
אבל המרידה עצמה נכשלה וגררה איתה הפצצה בריטית כבדה של דבלין, מאות אזרחים אירים בלתי מעורבים הרוגים, שלושת אלפים עצורים וחמישה עשר קושרים שמוצאים להורג. וכל זה בלי שהמרידה זוכה לתמיכה עממית.

מרד חג הפסחא
חורבות בדבלין לאחר כישלון מרד חג הפסחא

השיר עצמו נכתב ב-1994, לאחר פיגוע (נוסף) של ה-IRA, המחתרת האירית. שתי פצצות שהוטמנו בפחי זבל מחוץ לחנויות הומות אדם. למעלה מחמישים אנשים נפצעו. שני ילדים נהרגו: ג'ונתן באל בן ה-3, שהלך עם השמרטפית שלו לקנות כרטיס ברכה ליום האם, וטים ברי בן ה-12. המחתרת האשימה את המשטרה בכך שלא שעתה לאזהרות המדויקות שלה בנוגע למיקום הפצצות. את דולורס או'ריורדן זה הניע להתפוצץ בכאב נגד תעשיית הכיליון הזו.
~
זומבי הוא שיר ענק כי הוא נכתב מלב רותח המתנגד להרס ולמוות. כי אפשר לשמוע בקולה של הזמרת את המתים החיים בה. כי יש בו מחאה אמיתית נגד הרשע, העיוור, הלא אנושי. בשל כך, זהו שיר נצחי.
~~
יהיו הדברים לעילוי נשמתה של הנשמה הבלתי נשכחת הזו, דולורס מרי בת איליין.

By Alterna via Wikimedia Commons CC BY 2.0
Picture by Alterna via Wikimedia Commons CC BY 2.0

"אנו היינו פורצי דרכים"

תקופת פורום תרבות ואתר צורה ביצירתה של נעמה הנקין

דברים שנשאתי בערב השקת ספרהּ של נעמה, 'פשוט אל העולם', שאותו ניתן ומומלץ לרכוש בקישור זה.

~~

על נעמה ואיתם ראוי לשתוק שתיקה שאין לה גבול ואין לה קצה. ולא בגלל שהם היו קדושים, אלא למרות שהם היו קדושים, שהרי על קדושתם אפשר לדבר בלי סוף – אלא בגלל שהם היו חיים.

בדברים הבאים אנסה לשרטט את גבולות העולם שהיה לנו, לנעמה, לאיתם, לי ולחברינו מפורום תרבות. עולם שבמובנים מסוימים כלה ואיננו, במובנים אחרים הוא נצחי ובלתי משתנה, ובמובנים ידועים לא היה קיים מעולם.

~~

האינטרנט של תחילת שנות האלפיים היה נטול פייסבוק, נעדר טוויטר, חסר יוטיוב – ריבונו של עולם, זה היה אינטרנט בלי גוגל. המרשתת הייתה אז אוקיינוס ענק וחשוך, שבו קפצת מאתר לאתר, וקיווית שלא ליפול בדרך מהחיבור כשאיזה טמבל מחליט לחייג אליך ולנתק לך את הקו.

זה היה עולם של אנונימיות מוחלטת. יכולת ליצור קשר עם אנשים אחרים בחדרי צ'אט שקמו לרגע ומיד התפרקו. צ'אט שבו כל אחד בוחר לו כינוי בכניסה, וזה כל מה שאתה יודע עליו. עולם שבו גברים מוזרים בני חמישים פלוס נקראים חמודה17.

ובתוך הכאוס הזה היו כמה איים גדולים ורחבים יותר, שבהם הרגשנו שאנחנו יכולים ללכת בבטחה. אחד מהם: אתר כיפה. אתר של אנשים 'משלנו'. אבל גם שם נשמר חוק מספר אחת של האינטרנט: אנונימיות מוחלטת. בחר לך כינוי, בדה לך דמות, והנה הנך.

שם פגשתי את מי שכינתה את עצמה 'מתקרבת'. צעירה, נלהבת, סקרנית, ממהרת להביע את דעותיה, להתייעץ, לשתף. ידעתי שהיא מהתנחלות קטנה. ידעתי שהיא בתיכון. ידעתי שיש לה כמעט רק חברות ולא חברים, שעליהן אהבה לספר. ידעתי שהיא כותבת שירים. כמו זה למשל, שפרסמה בפורום בשנת 2002:

 

אני נודדת ממראה למראה

מחלון לחלון

מנסה לזהות בהשתקפות הזאת את עצמי

מתחת למסכה שציירתי על פני.

בדקדקנות ובנחישות

מרחתי קוים דקים

על עיני, על שפתי,

שלא יזהו בי את הילדה הנפחדת הזאת שהיא אני.

וברחוב הקריר, שטוף אור לא-טבעי

אני נעצרת לרגע

ובמין הלך רוח חמקמק

מנסה להבין

איך קרמו כל החזיונות האלה עור וגידים עלי

ודבקו במגעם הרירי אל עורי.

אני כמהה להשיב לעצמי צלם אנוש.

 

והיה שם איתן, באנגלית, שהפך אחר כך, כשתפס קצת ביטחון, לאיתם. נחרץ, ידען, שש אלי פולמוס, עקשן גדול, דקדקן בלתי נלאה אך מַלאה, דוקר היטב במילותיו אך מודה שאין בכוונתו להכאיב אלא רק לנצח.

והיו שם אחרים: אדנית טובת הלב ופישי המלומדת, פוסט-פלורליסט המתוחכם ו-MS דוס הכופר, אזרח, שהיה ממש ממש מבוגר, בן 30 בערך, ודרול הטרול ופיצקית שבאמת הייתה פיצקית ועשתה לכולם שמח ועוד ועוד ועוד. ועד שנפגשנו לראשונה, היינו אנונימיים זה לזה.

האנונימיות הזו שלנו, של האנשים הרגילים, אִפשרה משהו נדיר, משהו שנדלק והבהב למשך כמה שנים ואז כבה אבל עבורנו היה חוויה מכוננת: היא אפשרה לנו להיות למשך שעה או שעתיים בכל ערב רק מי שאנחנו כותבים שאנחנו. האנונימיות קילפה מאיתנו את כל הקליפות שלנו והשאירה אותנו מכוסים רק בכסות הדקה של המחשבות והדעות שלנו. וכשאתה אנונימי אתה מעז לגלות הרבה יותר טפחים מהנשמה שלך.

וכך הכרנו את נעמה ואיתם: קלופים מכל המסכות. לא כלואים בתוך הגדרות. לא יצוקים בתוך גוף. פיקסלים ורדרדים על מסך מרצד: מתקרבת, איתם. היא הייתה בת שבע עשרה, הוא היה בן שמונה עשרה ואני הייתי בן תשע עשרה. וכתבנו, וכתבנו, וכתבנו.

*

האהבה ביניהם הייתה סוד גלוי וידוע לכל מי שידע לקרוא, וזה כלל את רוב מי שהסתובב בפורום תרבות באותן שנים. היו ביניהם התכתבויות-התלחשויות, הרומזות שלשניים האלה יש עניינים שהם מחוץ לתחום ידיעתנו והשגתנו. יש להם ערוץ חשאי שבו הוא מבין אותה והיא מכילה אותו, ומפעם לפעם הם יוצאים אלינו והם מוארים ומחייכים: הם ליבנו את הדברים ביניהם. הם התווכחו כבר בבית, ועכשיו הם נינוחים ומוכנים לקבל אותנו עם כל קטנוּנִיוּתֵינו.

ובאותו זמן נחשף לו אט אט אי חדש: אתר ליוצרים דתיים. עוד מקום 'שלנו' שאפשר לגלוש בו בלי לחשוש. אתר שיש לו מנהל ששומר עלינו ומעמעם את האורות עבורנו. מרחב חדש שבו כינויים חדשים. וכך הגיחו לחיינו סוערה בת חורין והחתלתול של שרדינגר, עוף עם פלאפון ותאיר ארץ, ועוד רבים רבים, באתר 'צורה'.

וכבר נהייתה לנו קהילה קטנה של כותבים ומגיבים וממליצים. והנה אתה מחכה שיצירתך תאושר לפרסום. והנה אתה מונה את מספר הצפיות, והנה אתה קורא את התגובות, והנה אתה רועד מן הביקורות ונפגע מן המושחזות שבהן. והנה עולם סוער של יצירה נולד.

ובתוך שדה החושך, על האי, צומחת שושנה, והיא זוכה להערכה וליקר. "קראת כבר את החדש של מתקרבת?".

ושם מתחיל מעיינה לנבוע בלא מעצור ובלא הפסק, והיא כותבת על הכל: על חיי היומיום של נערה, ועל השכול, ועל דימוי הגוף, ועל הגעגוע, ועל מיידאנק שזעזעה את נשמתה, על לוח השנה שהיא כה קשובה לו, ובעיקר על אהבתה. האהבה לאלוהים שמשתלבת ללא הפרד באהבתה לאיש שלה, עד שבשירים הם נעשים לאחד.

מספר שבועות לפני חתונתה כתבה שיר תפילה, המדמה אותה לאדם על אי בודד השולח את תפילותיו אל האינסוף, בתקווה שייענו:

 

ללא כותרת, בינתיים

כְּמו ׁאָדָם נָטוּש עַל אִי בּוֹדֵד

אָנִי זוֹרֶקֵת בָּקְבּוּקִים לַמַּיִם.

שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְתַח

שֶׁמִּישֶׁהוּ יִקְרָא

שֶׁמִּישֶׁהוּ יֵדַע שֶׁאָנִי.

 

עָל הָאִי יֵשׁ לִי בַּיִת

וְכוֹס תֵּה וְחִבּוּק–

וּבְכֹל זֹאת שוֹלָה מִן הַיָם עָדַיִן

בַּקְבּוּקֵי זְכוּכִיתִי הַרֵיקִים.

 

ותפילתה אכן נענית. בתגובות לשיר מגיב לה מגיב עלום שם המסומן בשתי נקודות זו לצד זו.

והוא עלום שם אך מוכר לנו עד מאוד. וכך כותב איתם:

 

ואני רק ביקשתי להיות קצת יותר מחיבוק.

ואני,

אני רק חשבתי שאוכל עוד להיות גם בקבוק.

* * *

ואולי, אולי הבקבוקים חוזרים ריקים

כי מי שפתחָם וקראַם

גם שלָחָם בחזרה, בבקשה שתדעי.

שתדעי שהוא יודע

יודע שאת.

ואולי אותו מישהו הוא האי שאת נטושה עליו,

והוא מבקש להיות גם קצת יותר מאי.

* * *

ונשמתו לפעמים מדממת, רוצה שתדעי, שתדעי שגם אם לא תהיי, אנשים

ידעו, ידעו שאת.

ותופרת הפצע נשמתו, ויודעת,

יודעת שתהיי.

שנהיה.

 

וההתכתבות הזו ממשיכה עוד.

ואני כותב לה: נעמה, אולי מרוב אהבתך חשפת יותר מדי מנשמתך, מהאינטימיות שבינך לבינו. והיא כועסת עליי, כי מה אני יודע, ומה שחשפה שם, היא אומרת, גילה טפח וכיסה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, ועוד יש שם עמוק בתוך עמוק, ואיני יודע מחיי ובוודאי שלא מחייה. וצדקה בזה.

*

ולעתים לא רחוקות הפורום, שבו כתבה את חייה, ואתר צורה, שבו כתבה את נשמתה, מתכתבים זה עם זה. הנה המקרה הנורא שבו מת אחיה של חברתה, והיא כותבת על כך בשידור חי בפורום:

 

המוות לא מתחשב בזמנים ולא באירועים מיוחדים. טוב. שינוי תוכניות. מחר הלוויה. ואם לקבל כזאת הודעה, אז בטח שלא בהודעת טקסט. יש פעמים שאני רוצה לקחת את כל הפלאפונים הנוראיים, המתכתיים האלה ולנפץ את כולם.

ואין לך מה להגיד, ואין לך את מי להאשים, כי זה לא מחבל מתאבד ולא פיגוע ירי ולא אבן ולא בקבוק תבערה. רק בית חולים ומיטה וגידול שמתפשט בכל הגוף, וגוף שמפסיק להגיב לטיפולים, ולב שמפסיק לפעום. ומחלה אחת נוראה.

"ה´ נתן וה´ לקח, יהי שם ה´ מבורך". יש משהו אחר להגיד? (לחשוב, להבין, לקבל..). ובכל זאת, 19 זה גיל כל כך צעיר. אלוקים, כל כך צעיר.

ועצוב וכואב ומחר לנסוע לשם ולחזור בטרמפים, ושוב הריטואל הקבוע, ודמעות וחיבוקים והספדים ומשהו נקרע בפנים. ולהרכין ראש ולקבל את הדין ולהחזיר את הפיקדון.

 

ויום למחרת היא מפרסמת בצורה את השיר כ' אב התשס"ג, המנוקד כאב:

כֶּ' אֶב התשס"ג

כֹּל אֶחָד מְּצָפֶּה אֵת עַצְמו בְּשִׁכְבָה שֶׁל עֶצֶב
דוֹק בִּלְתִּי נִרְאֵה חוֹצֵץ מִכֹּל הַאָחֶרִים.
כּל אֶחָד מִתְבּוֹדֶד בְּאֶבְלוֹ
(וַהַרֵי לֹא מִתְגוֹדְדִים עָל הַמֵּת),
כֹּל אָדַם לוֹמֵד לְחָבֵּק אֶת עָצְמוֹ.
לִלְחוֹש בְּתּוֹךְ הַרֹאשׁ מִילִים שֶׁל
כֶּאֵב וְשֶׁל נוֹחַם
וְכֹל אָדַם לְבָד עִם הַלְבָד שֶׁלוֹ.

הַנְגִיעָה קוֹרָעַת אֶת הַמָעֲטֶה בְּכוֹחַ–
"מִישֶׁהוּ רוֹצֵה לִשְׁתוֹת?",
וּבָת אָחַת מִתְעָלֶפֵת אֶל זְרוֹעוֹת הַקָהַל
עָרוּכוֹת לַעָטוֹף, לְקָבֵּל, לְהַרְגִיעַ, לְהַשְׁתִיק אֶת
הַצָעַר.

הַיְבָבוֹת מְנַסְרוֹת באוויר החָם
וְהַקֶבֵר נִפְתַּח
וְהַרֶגָע נִמְתַּח
וְהַעָפַר נִשְׁפַּךְ–

ה' נָתַן וְה' לָקַח.

 

והשירה שלה הולכת ומשתכללת. הולכת ומתעדנת. ומה יש בשירים שלה שפורס את הנפש בדיוק באמצעה ועושה אותה כנפיים, והאוויר מכה בנפשך והאופקים נמתחים פתאום במרחק? ואיך נערה-ילדה חווה את העולם בכבדותו, בעזותו? והיא רואה (בא') בשדות זרים אך לא רועה בהם, והיא חוזרת מהשדות עמוסה אלומות ומהרהרת מאוד, ובשיריה היא כמו כונסת את העולם אל תוכה ופותחת לך צוהר אל העולם הפנימי הזה, המלא אור ותום.

אינני רוצה להתיימר לתת ניתוח ספרותי מעמיק של כתיבתה מכיוון שאינני מבקר שירה, אבל הרשו לי להצביע על שלושה מאפיינים המייחדים את שירת מתקרבת.

הראשון, חריזה-רמיזה. כמעט בכל השירים השירה איננה כבולה למשקל ולחריזה, אך יש לה מחויבות למצלול, ופעמים רבות אף חריזה חלקית, של שתי שורות זו עם זו, בעיקר בסיומי שירים. הסגנון הזה, שכיום קצת יותר מוכר, למשל משירתו של שחר-מריו מרדכי וכמובן בשירה הדבוּרה, הספוקן-וורד, היה די נדיר בזמן שנכתבו השירים. יחד עם משחקי המילים הוא הופך את השירה לקלה יותר, והיא הופכת למעשה שחורג ממגבלות המילה הכתובה ומצליח לחצות את הקווים אל המוזיקלי, הנשמע והמתקבל על הלב, וזאת מבלי לפגום באיכות השירית. זוהי שירה שיש בה חן רב, ושירה בעלת חן היא דבר נדיר ויקר.

המאפיין השני הוא שיבוץ של פסוקים וארמזים מן המקרא ומן התפילה. זוהי מלאכת הלחמה מורכבת ועדינה שקל מאוד ליפול בה לקלישאות, בעיקר כאשר נדמה לכותב שדבריו 'קטנים' ליד הפסוקים והוא זקוק להם כקביים שיוליכו את השיר. שירת מתקרבת, לעומת זאת, משתמשת בעומקים של המקור כדי לבנות על גביו קומה נוספת, להעמיק את משמעותו ולתת לו פרשנות אקטואלית ורלוונטית. דוגמה מאלפת היא השורה האחרונה בשיר שהוא ללא ספק פסגת שירתה, 'כרונולוגיה של תשובה ידועה מראש'.

 

כרונולוגיה של  תשובה ידועה מראש

 

מלכויות

וּנְתַנֶה תוֹקֶף קְדוּשַׁת הַיוֹם:

בְּעֶזְרַת הַגְבָרִים מִתְעַטְפִים אֲנָשִׁים בְּטָלִיתּוֹת

כְּמוֹ אוֹחָזִים בֶּעָרְפִילֵי טוֹהַר הַחוֹצְצִים בֵּינַם

לְבֵין פִּגְמֵי עוֹלָם הַזֶה.

 

וְלִי אֵין טָלִית

וְאֵין לִי מָה שֶׁיַחֳצוֹץ.

 

אָרוֹן הַקוֹדֶשׁ פָּתוּחַ,

סִפְרֵי הַתּוֹרָה לְבוּשִׁים לָבָן.

הַקָהַל מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עוֹל מַלְכוּת

שֲׁמַיִם תְּכוּלִים שֶׁבָּחוּץ קוֹרְאִים לִי

לִפְרוֹשׂ זְרוֹעוֹתַי כְּלָפֵּי מֲעְלָה

 

(וּבֵינִי לְבֵינוֹ אָנִי שָׂחָה,

מִי אֵל כָּמוֹךָ מְחָבֵּק אוֹתִּי כָּכָה).

 

זיכרונות

כּיסֵא הָעֵץ הֲחוֹרְקָנִי הַזֶה הוּא

אוֹתוֹ הַכִּיסֵא מְהַשָׁנָה שֶעָבְרָה

וּמִזוֹ שְׁלְפָנֵיהָ.

בֵּין סְדָקָיו חִלְחֲלוּ טִפְטוּפֵי תְפִילוֹת

שֶׁלֹא זָכוּ לָעֲלוֹת מַעְלָה, לְעוֹלָם שֶׁכּוּלוֹ טוֹב.

 

נִשְמָתִי שְׁהוּסָר הַגוֹלָל מְעָלֶיהָ

סוֹפֶגֶת אוֹתָן אֶל תוֹכָהּ,

וּמִיָד מִצְטַמֶקֶת מֵרֵיחַ פְּחֳדִים נוֹשָׁנִים

הֳעוֹטְפִים אוֹתִי דִּין וְרַחֲמִים וְדִּין.

וְעֶצֶב קַל וְעָדִין.

 

שופרות

לֹא בְּהַרְכָּנַת רֹאש וְלֹא בִּכְפִיפַת גוּף.

גֵוִי זַקוּף וּמָתוּחַ שֶׁלֹא לֶהַחֲמִיץ אֶת

הַרֶגַע הַהוּא כְּשֶׁהַשְׁבָרִים נֶאֱסָפִים לִכְדֵי

תְּקִיעָה גְדוֹלָה וּשְלֵמָה.

וַיְהִי קוֹל הַשׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד,

וְבְיָד קַלָה אָנִי מְסִיטָה אֶת מָלְמָלַת הַמְחִיצָה

שֶׁבֵּין חַדְרֵי לִיבִּי, שָׁם אַתָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵל

בְּפִינַתְךָ  וַאָנִי בְּפִינַתִי,

 

וְאֵין קִרְבָה גְדוֹלָה אֵלַיו מִזוֹ שֶׁבְּקִרְבָתֶּך.

וְהַרֶגַע נֶאֱסָף

וְהִנֶה כְּבָר מוּסָף.

 

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵּיתֶךָ.

 

 

והמאפיין השלישי, וזה אולי הפלא הגדול ביותר בשירת מתקרבת: קסם ההתכה מרע לטוב, ממכאיב – לכֿואב ומתרפא. על אף הפיתוי הדתי הידוע, היא איננה מכחישה את הרוע, את המוות, את הסבל שהוא מנת חלקו של האדם ושל העולם. להיפך, היא מתפללת "שלא תסתנן צינת הטירוף הסתווית" ויודעת ששמיכת ההגנה שהיא מבקשת דקה מאוד.

ובכל זאת, במעשה השיר היא מעבירה את העולם הרע והאכזרי, השרירותי והעיוור, התמרה, זיקוק, מדין קשה לחסדי התקווה, התפילה והאמונה. מתקרבת עושה זאת ללא שמץ של זיוף, ללא התחסדות וללא עצימת עיניים. היא מוליכה את הקבצן העיוור, מוכה השחין, בידו אל בית התפילה, שם, לפחות לשעה קלה, שעת השיר, הוא נרפא ממכאוביו. זו שירת מתקרבת.

וכך הכרנו את נעמה ואיתם: שני אנשים יוצרים, שנפשם עולה על גדותיה ומשקה את סביבתם, אנשים שחיו כל עוד נפשם בם. ואם יורשה לי, אני רוצה להפנות כמה מילים אל נעמה.

*

נעמה, כתבת "איש לא יידע בבוא עת לכתנו/ שאנחנו היינו פורצי דרכים".

אבל נעמה, אנחנו ידענו, ועוד הרבה לפני עת לכתכם. הייתם שייכים לזן האנשים הנדיר שמעז לחלום בגדול ולהגשים את החלומות שלו, אנשים שיש בהם חכמה גדולה וענווה עמוקה ושמינית של גאווה כדי שהענווה לא תהפוך לחידלון. לכאורה איתם היה הלהבה ואת היית הברוש, אבל רק לכאורה, כי שניכם הייתם אש ונעורת של הרעיונות שלכם, של מעיינות היצירה הבלתי נדלים שהיו בכם, של הגודל שהתפרץ מכם, איש איש בתחומו.

ומעבר לכל, נעמה, אהבנו אתכם. אני כלל לא בטוח שהיית רוצה לפרסם את הספר, שהרי כתבת את השירים כאשר היית צעירה כל כך, ולאחר מכן הנחת אותם, ואולי היום היית כותבת אותם אחרת לגמרי. אבל כל זה איננו בשבילך, נעמה, אלא בשבילנו. שאנו רוצים לזכור אותך ולשמוע אותך ולקרוא אותך עוד מעט. ואנו רוצים להתפלש ביופי שיצרת במילותייך, ולהיות מסוגלים לעבור את אותו צירוף שזיקקת בשירייך, ואין לנו אלא לחזור ולהפוך שוב ושוב בדברים שכתבת, ולבקש בהם קורטוב של נחמה.

עברו שנתיים, נעמה, ואני עדיין אינני מאמין שאינך, שאינכם. חזרתי לפורום תרבות והפיקסלים הוורדרדים עודם שם. ובמובנים מסוימים, ידועים, רוחך עודנה מרחפת שם. אבל את אינך, ורק הגעגוע.

*

לבקשת הילה, ומסיבה זו בלבד, אני חותם בשיר שכתבתי אני על נעמה.

 

נעמה

 

מִן הָאָרֶץ הָרְחוֹקָה אֲנִי קוֹרֵא אֵלַיִךְ

שׁוּבִי מִן הַמְּכוֹנִית הַשְּׂרוּפָה

שׁוּבִי מִן הָעִקּוּל הֶחָשׁוּךְ

שׁוּבִי מִן הַכַּדּוּרִים הַחַיִּים בְּחָזֵךְ,

פִּיּוֹת פְּעוֹטִים פּוֹעִים אֶת שְׁמֵךְ

אִמָּא

לֵילוֹת כֵּהִים מְכַסִּים בְּאֶגְרוֹף חָנוּק

אִמָּא, אִמָּא

מִכּוֹכָב לְכוֹכָב מְדַלֵּג אֱ-לֹהִים וְצוֹעֵק

אֶת כָּל שְׁמוֹתַיִךְ שֶׁתָּקוּמִי מִן הַחֹשֶׁךְ

 

ההצגה גורודיש: אנחנו מגש הכסף

Gorodich
מתוך ההצגה גורודיש. צילום: ז'ראר אלון

 

קטסטרופות אף פעם אינן מתרחשות בשל טעות של אדם אחד בלבד. במלחמת יום כיפור, למשל, כמעט כולם טעו, החל בראש הממשלה וכלה במפקד האוגדה. ראשון לכולם ראש אמ"ן היהיר, אלי זעירא, שדחה את כל הסימנים המקדימים ונורות האזהרה המהבהבות משום שהייתה לו 'קונספציה' כי המלחמה לא תפרוץ. גולדה שגתה כאשר לא העריכה נכונה את סכנת המלחמה ולא שעתה לאזהרתו המפורשת של המלך חוסיין; דדו הרמטכ"ל לא הכין את הצבא כיאות; שר הביטחון דיין הטיל את כובד משקלו נגד מכת-מנע וזרע פאניקה בחזיתות; מפקד האוגדה שרון ניהל מלחמה פרטית והתייחס לפקודות כהמלצה בלבד; מפקד האוגדה ברן העביר דיווחים לא מדויקים ונכשל במתקפת הנגד. שמואל גונן, גורודיש, אלוף פיקוד הדרום ומפקדם של שני האחרונים, פשוט לא הצליח לפקד.

"הוא במקרים רבים מאוד איבד את השליטה על עצמו. היחס לקצינים, לאנשים שהיו בחמ"ל, לא אִפשר לאף אחד למלא את תפקידו" העיד לאחר המלחמה סגנו, תא"ל אורי בן ארי, שתיאר "פחד לעשות דבר הקטן ביותר… מניעת כל אפשרות של קצין מטה לבטא את דעתו בצורה חופשית. למעשה נמנעה, כתוצאה מדרך התנהגותו של האלוף, עבודת מטה כלשהי" (מובא בתוך 'זמן אמת', ברגמן ומלצר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 62). בשל המצב הקטסטרופלי בפיקוד הוצמד לגונן לאחר יומיים של כישלונות הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, שמונה ל'מפקד 'חזית הדרום'.

אלוף שהוא בורג

גורודיש היה גיבור מלחמת העצמאות שזכה בעיטור העוז במלחמת קדש וכבש חלקים נרחבים מעזה ומסיני בששת הימים, אז דרך כוכבו. הוא מונה לאלוף פיקוד הדרום כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, כשהוא מחליף בתפקיד את אריאל שרון, שפרש מצה"ל לטובת החיים הפוליטיים ובינתיים הונחת כמפקד אוגדה במילואים – תחת פיקודו של גורודיש. החיכוכים בין שרון – שהחל משלב מסוים בקרבות לא ספר גם את הרמטכ"ל – לבין גונן שניסה "לאלף סוס פרא משתולל" בעיצומה של מלחמה הם מן המחדלים החמורים והדוקרים ביותר את העין ואת הלב.

את המסקנות העגומות מן המלחמה חרצה בלשון יבשה ועדת אגרנט שכתבה על גונן כי "לא כל מפקד אמיץ והניחן בתכונות הדרושות בכדי לפקד על עוצבה נמוכה, ניחן ממילא גם בתכונות הדרושות לפקד בהצלחה על פיקוד על-עוצבתי" (דו"ח ועדת אגרנט 886 י"ג). לפיכך הומלץ שלא לאפשר את קידומו. בשנת 1976 פרש גונן מצה"ל כשהוא אחוז תסכול וחרון, ומאז ועד מותו מהתקף לב בשנת 1991 שלח את ידו בעסקי חוץ וחילק את זמנו בין מדינות שונות באפריקה.

ברשתות החברתיות נהוג להגיב על מסרים ארוכים לעייפה בסימן הביקורתי 'אמ;לק': ארוך מדי, לא קראתי. אאמל;ק לכם, כלומר, אתקצר לכם את ההצגה 'גורודיש': האלוף המעוטר היה בורג בתוך מערכת חברתית, צבאית ומדינית זחוחה ומיליטנטית, ולוהק שלא בטובתו לתפקיד שלא יכול היה לנצח בו. הוא לא היה חף מטעויות, אך הן לא היו ייחודיות לו אלא אופייניות לתקופה שבה פעל.

D607-061
כולם טעו. גורודיש (מימין) ואריק שרון ברכב הפיקוד, ארבעה ימים לאחר פרוץ המלחמה. צילום: שלמה ערד, לע"מ

ההצגה ממלאת, לכאורה, חלק חשוב בצדק ההיסטורי. כמו רבים מאזרחי ישראל שהתאכזבו ממסקנותיה החלקיות של ועדת אגרנט היא שופטת את מי שהוועדה לא העזה לשפוט, הדרג המדיני ובעיקר ראש הממשלה גולדה ושר הביטחון דיין, שכשלו ומחיר כישלונם היה אלפי חיילים ישראליים הרוגים. בנינו.

איפה המלחמה?

אלא שהלל מיטלפונקט, מחזאי ובמאי ההצגה, לא מסתפק בזה. גולדה ודיין עבורו הם אנשי קש, וגורודיש הוא רק תירוץ כדי להביא לשולחן הניתוחים את הפסיכו-פתולוגיה של הישראליות המתגלמת בדמותו של האלוף הנוקשה. האשמים האמיתיים, טוען מיטלפונקט, הם המיליטריזם, קידוש האדמה והאימפריאליזם (לא פחות!) שאפיינו את הציבור הישראלי וממשיכים להוות עמודי תווך בתרבות הישראלית גם היום, ומובילים את המדינה לאותן תוצאות של מלחמת יום כיפור ואולי לגרועות מהן.

מה כמעט שאין בהצגה 'גורודיש'? את מלחמת יום כיפור. המלחמה נמצאת כל הזמן ברקע, היא המפה, היא השטן והיא האלוהים, אבל מלבד סצנה אחת (המתארת את רגעי המלחמה הראשונים והיא החלשה ביותר בהצגה וילדותית בעיצוב ובמשחק שלה) – היא לא נוכחת. במיוחד בולט הדבר כאשר נזכרים שעל תפקודו במלחמה נשפט גונן והוגלה מהחברה הישראלית ולא בשל יחסו לחלש, המופיע שוב ושוב בסצנות התופסות לפחות מחצית מזמן המסך.

מה יש ב'גורודיש'? הצבת מראה קעורה המגדילה את מגרעות הצבא כפי שהן נשקפות מעיני הבמאי. היא מראה כי מלבד מעשי הגבורה של צה"ל, רבו המקרים של דריסת החייל הפשוט, ניצול חיילות בידי מפקדיהן (המופיע במפורש על הבמה), השפלת אוכלוסיות כבושות וזלזול בנהלים ובפקודות. אם מיטלפונקט היה צריך לומר זאת במילה אחת, הוא היה אומר: היבריס, חטא הגאווה. וכמו בטרגדיה יוונית קלאסית, סוף המתגאה ליפול.

אימת ההתאבדות היא מוטיב חוזר וחורז בעלילה. בסצנה מטלטלת אחד מפקודיו של גורודיש, חייל בשם פרידמן, תולה את עצמו בכלא הצבאי לאחר שעבר התעללות ו'הוצמד' לרשת הסוואה שחויב לשאת על גבו. רוחו של פרידמן רודפת את האלוף במשך כל ההצגה אך הוא מסרב לראות אותה. כדי לכסות על המאורע המביך המתרחש ערב המלחמה, מוכנס במהלך מביש שמו של המתאבד לרשימת הנופלים בקרב. "אנחנו עושים טובה לאבא ואמא של פרידמן, לגורודיש ולעם לישראל", אומר השליש המזייף את סיבת המוות, בהדגמה נאה לשימוש בשכול כמשאב פרטי.

אך ההתאבדות לא מופיעה רק במישור הפרטי. היא מגיעה עד לראש הממשלה, המוזכרת כמי שביקשה לשלוח יד בנפשה ביום השני למלחמה – כעדות מזכירתהּ האישית – ומטפסת לרובד הציבורי בפיו של גורודיש, המשיב לטענות על נסיגת כוחותיו ותוהה "מה הם רצו שיהיה פה, מצדה?!". מדינת ישראל של מיטלפונקט היא חברה מילטנטית ומקדשת מוות המתאבדת בשל עקרונות ארכאיים.

מוטיב חשוב נוסף הוא המשחק בין ראייה לעיוורון. לדיין עין אחת, אבל הוא מתמרן את גורודיש, הרואה לכאורה, בפקחות שטנית. לפרידמן, החפ"ש המתאבד, "היה סעיף עיניים" שיכול היה לפטור אותו מן השירות, אבל הוא התעקש ללכת לקרבי. "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו", אמר גורודיש בתום מלחמת ששת הימים. אך מי שראה את המוות עין בעין לא השכיל לראות את חייליו החיים.

"היו אלו שנות חיינו הכוזבות" אומר אחד מגיבורי המחזה. רק הלל מיטלפונקט רואה נוכח הכזב, ובתרגיל במה ישן שולח דמות עיוורת ותמוהה, אום נאג'י (בערבית: אם ההצלה), לפקוח את עינינו. "אתה עדיין לא רואה", היא אומרת לגורודיש המתוסכל בשוך המאורעות, "אנשים אהבו אותך כי ראו אצלך כל מה שאהבו לראות אצל עצמם. והם שונאים אותך היום כי הם רואים אצלך כל מה ששונאים לראות אצל עצמם". מיטלפונקט אוהב לראות אצל גורודיש את מה שהוא שונא בחברה הישראלית.

מזוכיזם ענוג

שנות חיינו הכוזבות. הנה כזב שההצגה משתדלת לקבוע במסמרות: לאחרונה נעשה אופנתי לחזור על טענה ישנה כי מלחמת יום הכיפורים יכולה הייתה להימנע משום שסאדאת שלח הצעות שלום בתחילת שנות השבעים אך גולדה ודיין, ביהירותם, דחו אותן על הסף ו"הכריחו אותו" לצעוד בנתיב האלימות.

מעבר לכך שהמקורות שעליהם נסמכת טענה זו הם מפוקפקים (יומני סאדאת שנכתבו מספר שנים לאחר המלחמה, והם סותרים הן את דבריו הפומביים בתקופה הרלוונטית והן עדויות של בכירים מצרים אחרים המטילים ספק ברצינותם של המסרים ששלח סאדאת) ומעבר לכך שהמחשבה היא אנכרוניסטית (כלומר, נסמכת על פרספקטיבה היסטורית שלא הייתה למנהיגים באתה עת, שהרי כיצד יכולים היו לדעת כי ניתן לסמוך על חתימתו של סאדאת, וכי מצרים לא תתקיף שוב מתוך סיני כפי שעשתה פחות מעשור לפני כן?), יש להתבונן במבט מפוכח גם על מצב התודעה של העם המצרי. סאדאת נרצח, כזכור, משום שחתם הסכם שלום עם האויב הציוני, וזאת לאחר שהשיג את מה שנראה בעיניים מצריות כ'ניצחון צבאי מזהיר', 'השבת הכבוד המצרי האבוד' וקבלת כל סיני עד הסנטימטר האחרון. האם מישהו מעלה בדעתו כי הנשיא המצרי יכול היה להציב את כף רגלו על מדרגת המטוס בדרכו לישראל לפני הישגו הצבאי שנתן לו לגיטימציה מסוימת להניע את ההסכם? אולם הכזב ממשיך להופיע על הבמות ותמיד ימצאו את מבוקשם מי שרוצים לשגות בדמיונות של 'אילו רק', או בניסוחה הפשטני של ההצגה: "הם [גולדה ודיין] העדיפו כיבוש על פני שלום".

Nasser,_Sadat,_Sabri_and_Shafei
סיפר (נרטיב) מחושב שנכתב למען הדורות הבאים. סאדאת בחברת נאצר ובכירי המפלגה הסוציאליסטית המצרית, 1968

בסצנה בלתי נסבלת מיטלפונקט מגדיל לעשות ומייבא לבמה קצין ורמאכט, שאת התרגיל המבריק שביצע במלחמת העולם השנייה ניסה גורודיש, לכאורה, לחקות במלחמת יום כיפור, שלא בהצלחה יתרה. הקצין לא מסתפק בביקורת צבאית ומחווה את דעתו על מדינת ישראל הנאבקת על חייה. איך העזתם לחשוב שתוכלו לחקות את הצבא האדיר שלנו, הוא שואל, הרי צה"ל שלכם הוא "צבא קטן, מיליציה", ואתם "תלויים ברצונם הטוב של האמריקאים" ולמרות זאת "יש לכם חלומות אימפריאליים". במילים אחרות: על אף שאיפותיה הנאציות, ישראל לא מסוגלת מספיק ולא עצמאית מספיק כדי להגשים אותן.

אימוץ הסיפּר (נרטיב) הרואה במדינת ישראל ישות אימפריאלית שגזלה את ארצם של הילידים הוא מעשה אנטי ציוני שזכותו של מיטלפונקט לעשותו; העלאתו על במה בהצגה העוסקת במלחמה הכואבת ביותר בתולדות ישראל היא מעשה של עזות הנופל בגדר חופש הביטוי; אך נתינתו בפיו של קצין נאצי המטיף לקצין צה"ל משולה ליריקה בפני הצופים ועוד יותר בפני ניצולי שואה ובפני שורדי המלחמה.

הקהל, כמובן, מוחא כפיים במזוכיזם ענוג. באחת הסצנות מגיחה מאחורי סרקופג גדול, כמו משום מקום, רוחו של פרידמן, החייל המתאבד הרודף אחרי מפקדו המתעלל, וגורמת לקהל לשחרר גיחוך מופתע. לאחר שגיחך עם כולם שמעתי את האיש הצעיר שמאחוריי אומר לבת זוגו: "פרידמן הזה, בשביל הבידור הכניסו אותו". בידור במיטבו.

אנחנו אשמים. סתם לא, זה הימין

'גורודיש' היא הצגה טובה. היא מעניינת, דינמית, לוקחת סיפור היסטורי ידוע ומאירה אותו מזווית פחות מוכרת ובו-בזמן אומרת דבר-מה משמעותי על המצב האקטואלי. שחקניה עושים עבודה מופלאה, ובמיוחד נתן דטנר (בתפקיד גורודיש), יובל סגל (פרידמן), אלון דהן (אפשטיין, עוזרו האישי הדמיוני של גורודיש) ועידו מוסרי (פחימה).

אולם 'גורודיש' איננה הצגה מעולה, משום שיש בה יותר מדי דיאלוגים שהם מונולוגים, במיוחד לקראת סופה. היא מאכילה את הקהל לא בכפית אלא בצינור פיטום ובסופו של דבר לא מעבירה מסר חתרני אלא מטיחה מסר אהוב על אליטות ישראל ("אנחנו אשמים, אבל לא בדיוק אנחנו אלא הימין המשיחי שונא זכויות האדם") בפני הצופים, שבדומה לשיעים בחג העשוראא מקבלים בכאב מהול בתענוג את ההצלפות הניתכות בהם. אם לסכם בפרפראזה קלה: אנחנו, אזרחי ישראל, מגש הכסף שעליו נתן הלל מיטלפונקט את זיכויו היחסי של גורודיש.

גורודיש, תיאטרון הקאמרי, 140 דקות. מחזאי: הלל מיטלפונקט, במאי: הלל מיטלפונקט. 1993

פורסם לראשונה באתר מידה

פרימו לוי לא מת באושוויץ

להתבונן בשואה הוא כמו להתבונן לתוך החור השחור של האינסוף, אל העיסה האפלה והסמיכה ששואבת אל תוכה כל רגש, כל פרופורציה, כל מושג שאפשר לתפוס על החיים. או על המוות. לקרוא על השואה הוא כמו להסתכל לתוך התהום הנוראה הזו – ואז להעז ולקפוץ אליה. כמו פרימו לוי.

העובדות: ב־11 באפריל 1987 נמצא פרימו לוי מת במורד חדר המדרגות של בניין מגוריו, הבניין שבו נולד ובו גר במשך רוב חייו. למשך תקופה קצרה בחייו, תחת הכיבוש הנאצי, הצטרף לחבורת פרטיזנים איטלקים, נתפס כעבור זמן קצר ונשלח לאושוויץ שם שרד במשך אחד עשר חודשים בצירוף נפלא של מזל, תושייה, ידיעה בסיסית של השפה הגרמנית וידע מקצועי בכימיה שהגרמנים היו זקוקים לו.

עוד עובדות: בערוב ימיו והוא כבן 68, סבל לוי מכמה גורמים שהעיבו על חייו: בעיות בריאותיות שהסבו לו כאב, דיכאון מאובחן, מצוקה נפשית ומתח שחווה בין מחויבותו לאמו המבוגרת והחולה לבין יחסיו עם בת זוגו וחרדה שאפפה אותו מפני שחש כי הוא מאבד מכוח זיכרונו וכישרון הכתיבה שלו.
לאחר שנמצאה גופתו הקרובים לו ביותר סברו כי התאבד. גורמים רחוקים יותר התעקשו כי אין לדעת, ואף העלו ספקות בנוגע לדרך שבה ביצע לכאורה את המעשה. בספרו החדש 'פרימו לוי – החיים כחומר' ממקד פרופ' ברל לאנג את תשומת הלב בסוגיה אחרת: בהנחה שלוי התאבד, האם עשה זאת משום שהיה ניצול שואה או מחמת היותו איש מבוגר, חולה ודכאוני?

רק הלאגר אמיתי
לפרימו לוי, כמובן, אין זה משנה. אך לנו זה משנה. ההתאבדות, הרי, מגונה. היא מתקבלת על דעתנו רק במקרים של סבל בל-יתואר, כמעשה הרואי נוסח מצדה ולעתים כמעשה רומנטי נוסח רומיאו ויוליה. השואה, לעומת זאת, היא אקס-טריטוריה רגשית. רתיעה קיימת משפיטת מי שבאו מ'שם', שחוו את התופת על בשרם, או ליתר דיוק, על עורם ועצמותיהם. ניצול השואה המתאבד זוכה מאיתנו להגנה אוטומטית. כפי שניסח אלי ויזל באומרו "פרימו לוי מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר".

שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950
שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950

את יסודות הקביעה של ויזל מנסה לאנג לערער. העבר שהעיק על לוי אולי היה, הוא משער, פרשייה עלומה של רצח שני פרטיזנים סוררים בידי חבריהם בקבוצת הפרטיזנים שלוי נמנה עליה; העתיד שלו לאחר אושוויץ לא היה המְתנה דרוכה למותו, אלא ארבעים שנים שבהן הפך לכימאי בעל מוניטין (למרבה האירוניה, בתחום ציפויי התיִל) ויותר מכך – לאחד הסופרים החשובים במאה ה-20. האם ניתן לנתק את לוי המתאבד מלוי הניצול? לאנג סבור שכן ומבקש כי נפסיק לראות בסיום הטראגי של חייו סמל.

אבל הסטטיסטיקה עובדת נגדו. במבוא לספר מביא פרופ' יעקב גולומב, מבכירי חוקרי הפילוסופיה בארץ, את המספרים בלתי מנוצחים: על פי חלק מן המחקרים, שיעור המתאבדים במחנות בשואה הגיע ל-25 אחוזים(!), והסיכוי כי ניצול שואה יבחר ליטול את חייו הם פי שלושה וחצי מאשר אדם שאינו ניצול. עובדה היא כי לוי כתב בעיקר על השואה, התפרסם בזכות כתביו אלה, התראיין אינספור פעמים ושוחח על חוויותיו ועל מסקנותיו מן התופת אותה עבר. על מצבתו ביקש כי ייכתב, מלבד שמו ותאריך חייו ומותו, רק מספר האסיר שלו באושוויץ. על חלומות הזוועה שפקדו אותו כתב בספרו 'ההפוגה' (הוצאת עם עובד, עמ' 190):

בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום

המסה הקריטית המהווה את דמותו של לוי, כך נראה, לא מאפשרת להפריד את 'פרימו לוי הכותב' מ'פרימו לוי הניצול'. אי אפשר להוציא את אושוויץ מחייו של לוי, וככל הנראה גם לא ממותו.

התחכמות פוסט-מודרנית
מה מרכיב את חייו של האדם? מה הופך אותו מרשימה מפורטת של תכונות ומעשים ליצור בעל הוויה, נוכחות וקיום? כמובן, נשמת החיים שבאפיו. את זו לא נוכל לשחזר גם אם יימצא כל פתק שכתב, כל רשימה שהשאיר, כל דיוקן שלו שצויר או צולם, כל תנועה, כל חיוך. אולם לעתים, והן נדירות מאוד, ניתן לתפוס את רוחו, הד רחוק של קיומו. כזו היא ביוגרפיה טובה: בדרך האִכלול (אינדוקציה) היא מצליחה להרכיב מן הפרטים את האדם השלם, לקרב אותו אל הקורא עד שהוא מצליח לשוות לנגד עיניו את הצל שעודו מתנועע, צל חייו של הגיבור.

שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע
שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע"פ רישיון CC-BY-SA 3.0

אך 'החיים כחומר', על אף שבמקומות אחדים הוא מתיימר להיות כזה, אינו ביוגרפיה, קודם כל משום שהוא אינו מספר את קורותיו של לוי (גולומב הבחין בחוסר המשונה הזה, והוסיף אותם בקצרה במבוא). שנית, התחכמות פוסט-מודרנית, המעניקה חשיבות יתר לצורה על פני תוכן, הביאה את המחבר לסדר את הפרקים שלא באופן עקיב. זה יכול היה להיות נסלח לו היה מסתפק במיקום הדיון בהתאבדותו של לוי (שזכה לשם 'הסוף') בפתיחת הספר, אולם חסר טעם כאשר הפרק האחרון הוא 'הראשית' (ועוסק בשאלה "כיצד הפך פרימו לוי להיות פרימו לוי". המסקנה היא שהוא הפך כזה בעיקר לאחר מותו, כלומר, אחרי 'הסוף'. מבולבלים? גם אנחנו) וכאשר חותמת את הספר – ההקדמה.

במבוא המעניין מציין גולומב כי יצירתו של לוי מימשה את האידיאלים שהאמין כי הם נחוצים לכתיבה: "דיוק, חיסכון, קפדנות בפרטים, בהירות והיעדר טון רגשי מודגש", ומשבח את כותב הספר על כך ש"כל אלה מצויים בשפע (חסכני) גם בביוגרפיה של לאנג". צודק הפרופסור באבחנתו, אך אינו צודק בשבחיו. בעוד שכוחה של עדותו של פרימו לוי מגיע דווקא מתוך החסכנות והדיוק המניחים לזוועות לדבר בעד עצמן ללא צורך בייפוי וקישוט, שימוש באותה שיטה כדי לתאר את חייו שלו – אלה הפועמים, הכואבים, הקטנוניים – מרחיקה את הקורא מחוויה אמיתית של מפגש. קריאת ביוגרפיה רגישה ואמפטית יכולה לגרום לתחושת קרבה בין האדם הקורא לבין דמות שאינה בין החיים, מעבר לגבולות הזמן והמקום. ה'ביוגרפיה' של לאנג נחווית, אם להשתמש בלשון בוטה, כניתוח שלאחר המוות.

מיהו סופר יהודי
על אף הפגמים הללו – ועליהם נוסף תרגום מסורבל לפרקים, שרבים בו המשפטים שיש לקרוא שוב ושוב כדי למצוא את נושאם – 'החיים כחומר' מספק שורה של דיונים מעניינים בנושאי הליבה של החקר הפילוסופי של השואה, כגון ההיפוך שלוי נוקט ביחס לחלוקת החומר והרוח כאשר היהודים מייצגים את החומר, האנושי, ואילו הנאצים מייצגים את הרוח, האמורפי: "החומר היה לבן בריתנו דווקא מפני שהרוח, היקרה לפאשיזם, היא אויבתנו" (עמ' 123); שאלת 'מיהו סופר יהודי' אשר נידונה בהרחבה ביחס לסוגיית זהותו האישית של לוי (עמ' 136); וכמובן דיונים על טבע האדם (עמ' 150) ועל הרוע הבלתי נתפס של מכונת ההשמדה הנאצית, שעמו הניסיון הנואש – של לוי ושל אחרים – לתפוס אותו (עמ' 155).

'החיים כחומר' משופע פרטים מעניינים וחדשים על חייו של לוי וניכר כי כותבו מכיר את הסופר באופן עמוק ואינטימי. מוטב יהיה לגשת לספר כסדרה של הרהורים פילוסופיים אינטליגנטיים על אודות מותו וחייו של היהודי-איטלקי-ניצול-השואה הזה, ולא כביוגרפיה. אוהבי כתביו של פרימו לוי המתעניינים בסיפור-העל שהוא מייצג כסופר יהודי בעל זהות מורכבת שמצא עצמו בשערי הגיהנום וחזר כדי לספר על כך, עשויים למצוא בו עניין רב.
פרימו לוי, החיים כחומר
ברל לאנג
מאנגלית: עלית קרפ
הוצאת כרמל 2015
199 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 12.09.15)

ההונגרי הקריר הזה

אחד הגורמים המשפיעים ביותר על חוש ההומור שלי הוא סבתא שלי, סבתא יהודית, הונגרִיה ברמ"ח ושס"ה שבחנה כל דבר בעולם בקור רוח ביקורתי; אשת משפחה שלא נתנה לדברים פעוטים כמו דעתנו להפריע לה; ניצולת שואה שאל תעיז להזכיר לה את זה אפילו.

כחלק מההכנות ליום ההולדת השישי או השביעי שלי סבתא, שתמיד היו לה עצות מחייבות איך לעשות דברים, הציעה שאספר למוזמנים בני הכיתה שלי בדיחה. היא אפילו סיפרה לי בדיחה שהכירה, משהו על קמצן אחד שנתן לבן שלו עשר אגורות והבן השלימזל איבד אותם וכו' וכו', כל הפארסה. את הבדיחה כתבתי בעט אדום על פתק והפקדתי במגירה. על משכבי הגיתי בבני כיתתי, שלבטח יתפקעו מצחוק מהבדיחה הגזעית שלי (אלו היו שנות השמונים). האמת היתה שלא כל כך הבנתי מה מצחיק בה, אבל סבתא הבטיחה שהיא תהיה שלאגר.

מסבתא קיבלתי את חוש ההומור. סבתא ואני בבר המצווה שלי, 1996
מסבתא קיבלתי את חוש ההומור. סבתא ואני בבר המצווה שלי, 1996

בסוף שכחתי לספר את הבדיחה ואכזבה נרשמה בבודפשט והמחוזות, אבל בתמורה קיבלתי מסבתא בהשאלה את 'ספר משפחתי' של קישון. חלק גדול מההומורסקות לא הבנתי, את השמות שיבשתי לגמרי (קחו ילד ממוצע בן שבע ותנו לו לקרוא 'שולטהייס' מהדף), אבל היו בספר ציורים צבעוניים שיכולתי להתבונן בהם שעות. אחר כך גם התחלתי לקרוא, ומאז ועד היום יש לי חוש הומור של סבאים. הונגרים.

אני לא באמת יכול לכתוב באופן אובייקטיבי על קישון. הוא משתייך לרשימה ארוכה של בני משפחה, אחים גדולים מן הצד התרבותי, שאפשר לעקוץ אותם בחיבה ולהזכיר להם את התסרוקת שלהם מהתיכון או הפעם הראשונה שדפקו את האוטו, אבל אף פעם לא לרדת עליהם באמת. במשפחה הזו נמצאים גם אריק איינשטיין, נעמי שמר, הגששים, רפול והרב קרליבך – בקיצור, כל מי שנחשפתי אליו עוד לפני שפיתחתי חשיבה ביקורתית. וטוב שכך.

אנשים לבנים שמנים

ובכל זאת: מה כל כך מצחיק אצל ההונגרי הקריר הזה? אני עושה לי רשימה קטנה, והסעיף הראשון בה הוא ההגזמה. כשיש לשכנים ילד מעצבן שלומד ג'ודו ומבקש שיתקפו אותו – קישון לא מתבייש לרדוף אחריו עם סכין (ספר משפחתי, 'הדוד התקיף עם שחר', עמ' 58); כשמקדמים את ציגלר במפתיע להיות שגריר ישראל בקונגו, זה משום שההודעה האחרונה מהקונסול הקודם היתה "חיילים אפריקנים נכנסים לבניין ומחפשים אנשים לבנים שמנים" – ומאז ניתק איתו הקשר (ספר המסעות, 'עבודה שחורה', עמ' 118); כשהמשלחת הישראלית המונה שבעים איש נוחתת לביקור רשמי ראשון בזמביה, מגייסים עבורה את כל כלי הרכב ועדיין הם צריכים לנסוע בשתי נגלות (ספר המסעות, 'מצב חירום בזאמביה', עמ' 132); ככה הוא אוהב את הסאטירה שלו – מטורפת עד שאי אפשר לטעות בה.

השפה. קישון לא רק יודע לספר בדיחה, לבנות את המתח עד לשורת המחץ ולסיים ברעש גדול של התפוצצות – אצלו גם הדרך חשובה. והדרך הזו מלאה בשנינויות, חידודי לשון (רק מלכתוב את הביטוי הזה כואבות לי השיניים התותבות. אבל הבנתם), הפניות לטקסטים מכוננים וחידושי לשון מבריקים. כשקוראים אותו מרגישים שמכירים עוד רובד של השפה, הרגשה מפעימה במיוחד כשזוכרים שהעברית לא היתה שפתו הראשונה.

קישון צילום מסך
אח גדול מן הצד התרבותי. אפרים קישון. תמונה: צילום מסך מתוך התכנית "חיים שכאלה", רשות השידור

המורכבות. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי דמויות רעות לב ואכזריות אצל קישון. יש תככנים, יש עסקנים, יש אדישים, יש עצלנים ויש בלי סוף נודניקים מכל הסוגים והמינים, אבל להבדיל מהסאטירה של ימינו שמתאמצת להפוך את מושא כתיבתה לשטן המבקש להחריב את החברה, רוב ההומורסקות של קישון עוסקות באיש הקטן ובתכונותיו הקטנוניות. וכמו אצל הסטנדאפיסטים הטובים באמת – זה מצחיק כשזה אמיתי.

פרטאצ'יה אהובתי

לקישון היתה ראייה חודרת ומדויקת בנוגע לטבע האדם, חולשות אנוש, הרגלים מגונים ובמיוחד אלה האופייניים לישראלים. הוא חי וכתב וכנראה גם חשב כתייר, כעולה חדש, כבן המקום אך גם כאורח אירופאי שעלה לטיסה הלא נכונה ונחת בג'ונגל של הלבנט – המבט האידיאלי לסטיריקן. המבט הפנימי-חיצוני הזה יכול להצחיק אותך ויכול גם שלא, אבל אם הוא לא מצחיק אותך אז כנראה שאתה סתם אידיוט.

המערכונים של קישון לא חוסכים את שבטם מן הישראליות. הקומבינה, הבזבזנות בכספי ציבור, הפרטאצ'יות (ביטוי שמקורו ביידיש ומתאר סחורה ירודה, אך קישון שכלל אותו לכדי עמדה קיומית של מדינה שלמה), הפרוטקציה, הנרגנות, האדישות (כמו במערכון החריף על העולה שהכל מכרכרים סביבו, אך מיד אחרי שהוא עולה לארץ הוא נזנח) – כל אלה זוכים אצלו לטיפול מחמיר ומתוארים באינספור קטעים ומופעים שונים בלעג ובגיחוך.

אבל זה לא ממש חדש, עשו את זה לפניו ואחריו. ייחודו של קישון, בעיניי, הוא דווקא במבט החומל. הוא כותב על ישראל כאילו היתה נערה מתבגרת שמצב רוחה משתנה ללא הרף, מלאת כוונות טובות אבל נמהרת, מאוהבת ונגעלת בו זמנית. ובמקום שיש חמלה, יש רצון אמיתי לתקן.

באחד מהמערכונים היותר מפורסמים שלו (יצא בספר 'הכל תלוי', 1958), מצביע קישון בפני דוד אגון היהודי-אמריקאי – שמשוויץ בצבא מדינתו החזק ביותר בעולם אך ממרר בבכי נרגש למראה מצעד יום העצמאות מעורר הרחמים של ישראל – ש"זה ההבדל". ההבדל הוא שהמסוקים המועטים, החיילים המרושלים, המחירים הגבוהים וחוסר הסדר הכללי הם שלנו. גם אם לא היה קישון כותב גדול כמו שהינו, הוא פשוט משלנו, ואפשר להרגיש זאת בכל שורה שחיבר.

החליפו את הפיז'אמה

הרשימה הזו נכתבת לרגל הוצאתם המחודשת של 'ספר משפחתי' ו'ספר המסעות' לרגל מלאות 10 שנים למותו של קישון, שני ספרים מאוד 'קישונים' העוסקים בנושאים שונים בתכלית. ספר משפחתי יצא לראשונה ב-1980, והוא מגלה טפח – או קילומטר – מחיי המשפחה של קישון החל מתקופת השמרטפיות (מ'רגינה עוד שלנו', עמ' 30, ועד 'יוספה הפנויה', עמ' 197) עבור בתקופת ההתבגרות ('מסטיק עם פסים', עמ' 126) וכלה בעידן "אבא תקנה לנו כלב" ('הופעת מקס' מעמ' 285 ועד הפיפי על השטיח). ספר המסעות הוא אסופה של מערכונים המתייחסים לישראלים בחו"ל, בני קהילות יהודיות מהתפוצות, ביקורים ממלכתיים של נציגי ישראל ואופן שיקום הארצות המארחות אותם – שלוקטה מבין אלפי הרשימות שכתב ההומוריסטן המחונן בימי חייו (שבמשך 20 שנה פרסם טור יומי. עשרים שנה. טור יומי. עכשיו צאו וחשבו), ויצאה ב-2003, כשנתיים לפני מותו.

מגלה טפח - או קילומטר - מחיי המשפחה של קישון. ספר משפחתי, גרסת שנות ה-80
מגלה טפח – או קילומטר – מחיי המשפחה של קישון. ספר משפחתי, גרסת שנות ה-80

ההוצאה החליטה, ככל הנראה, שאנשים כבר לא קוראים ספרים לשם ההנאה אלא לשם המידע הטהור. "עזוב אותך מתמונות, רובינשטיין, תן להם תכל'ס, תכל'ס תן להם!!!", שאג בוודאי העורך הראשי באוזנו של המגיה, "אם הם רוצים תמונות – שילכו לאינטרנט!". לפיכך עיצוב שנות ה-80 של ספר משפחתי רחב הידיים והשוליים, המשובץ בציורים יפים ומפורטים ובכותרות ייחודיות, הוחלף בגרסת מדפסת יבשושית וטכנית, כמעט מעליבה, ששומרת על הטקסט כמעט כלשונו (לבד מעדכוני-לשון כגון ה'פיז'אמה' החיננית המוחלפת ב'פיג'מה' המודרני, 'טכס' המוחלף ב'טקס' וכן הלאה) אך הופכת את הקריאה מתענוג רב חושי למטלה לא-בלתי-נעימה.

ובינתיים במס הכנסה

די צפוי שבאיזשהו שלב יבוא אנטישמי שונא ישראל כלשהו וישאל בקול רעש גדול מדוע צריך להוציא מחדש את כתבי קישון, בעצם. הנה, מעדכנים אותי פה שהשאלה כבר נשאלה באחד העיתונים הישראלים הנקראים בחו"ל. נו, כבר אמרתי, אנטישמים. אבל גם להם צריך לומר משהו, אחרת יחשבו שנגמרו היהודים ואפשר ללכת להציק למישהו אחר.

אז אל"ף, מגיע גם לדור החדש להכיר את רפי, עמיר ורננה, את האשה הקטנה ואת הכלבה מקס. לעומת זאת כדאי שלא להכיר את שולטהייס ואת שטוכס ואת הג'ינג'י עם המפתח, אבל אין ברירה כי מישהו צריך לסדר את העניינים. בי"ת, מדהים לקרוא כמה שום דבר לא משתנה. ברצינות, מילולית לגמרי. זה אותו פקיד שיושב במס הכנסה מאז שקישון כתב עליו. וזה רק מראה שלסאטירה אין שום תועלת מעשית, אחרת מזמן היו מוציאים את ציגלר (האבא) לגמלאות עם פנסיה תקציבית שמנה או משהו. גימ"ל, העברית. הו, ריבונו של עולם, איזו עברית! כמעט כמו האנגלית של הנוער בישראל. דל"ת, כי יש ימנים מצחיקים. קישון היה ציוניסט מושבע שלא האמין בתנ"ך ובגבולותיו כהוא זה אבל שנא את צביעות העולם. הוא טחן עד דק את אברכי המשי של המדינה, הפקידים, שקוממיות ישראל בגרונם, כיס שלמונים בידם ודגל ישראל מציץ מאחוריהם, אבל את הרעיון של מדינת היהודים אהב בכל מאודו. היום קוראים לזה ימני. ה"א, כי זו קלאסיקה ישראלית, ולקלאסיקה ראוי שיהיו אלף מהדורות. וא"ו, כי גם הוצאת ספרים צריכה להתפרנס ממשהו, ריבונו של עולם, כבר אי אפשר לפרגן במדינה הזאת? עד שיש פרה מניבה כזו ניתן לה לרבוץ ברפת?

אבל יותר מהכל, מה שאני אוהב בקישון זה שהוא מזכיר לי את סבתא שלי עליה השלום: הוא תמיד יודע להצביע על הליקויים הקטנים בעבודה שלך, בהרגלים שלך, במשפחה שלך, בהישגים שלך ובעצם בכל דבר שקשור אליך, אבל יהיה מוכן להרוג את מי שינסה לפגוע בקצה הזרת של הכישלון המפואר שאתה. ובגלל זה אני אוהב אותו.

ספר משפחתי
אפרים קישון
ידיעות ספרים 2014
438 עמ'

ספר המסעות
אפרים קישון
ידיעות ספרים 2014
325 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בשינויי עריכה קלים, 23.01.2015)

גאולת היהודי היא חורבנו

פרק ב': צוויג

"הצד הנורא ביותר בטרגדיה יהודית זו במאה העשרים הוא שהנפגעים בה אינם יכולים לראות בה כל משמעות ואינם מרגישים כל אשמה. כל המגורשים בימי הביניים, אבות אבותיהם, ידעו לפחות על שום מה סבלו: על אמונתם, על תורתם. הם עדיין שמרו כעל קמע את האמונה הבלתי מעורערת באלוהיהם, ואילו יהודים אלה איבדו את אמונתם זה כבר. אבות אבותיהם חיו וסבלו באשליה הגאה כי הנם עם בחירה שנועד לגורל מיוחד ולשליחות מיוחדת, והתורה היתה להם חוק ומשפט. כשהטילו אותם למדורה, אימצו אל לבם את כתבי הקודש, ובזכות הלהבה הפנימית לא היו שלהבות הרוצחים לוהטות כל כך.

…אבל היהודים במאה העשרים לא היו עוד קהילה. לא היתה להם אמונה משותפת, הם ראו ביהדותם מעמסה ולא כבוד, ולא היו מודעים לשום שליחות. הם לא קיימו את מצוות התורה, ולא רצו עוד בלשונם המשותפת העתיקה.

…רק עתה, כשהטילו אותם לערמה אחת, כשטיאטאו אותם כדומן חוצות, את מנהלי הבנקים מארמונותיהם בברלין ואת שמשי בית הכנסת של הקהילות הדתיות, את הפרופסורים לפילוסופיה מפריז ואת רכבי הכרכרות מרומניה, את שמשי הטהרה בבית העלמין ואת חתני פרס נובל, את זמרות הקונצרטים ואת המקוננות בלוויות, את הסופרים ואת מבשלי היי"ש, את הנגידים והדלפונים, את הגדולים והקטנים, את האדוקים והחופשיים, את המלווים בריבית ואת תלמידי החכמים, את הציונים ואת המתבוללים, את האשכנזים והספרדים, את הצדיקים והרשעים, ומאחוריהם את החבורה הנבוכה שסברה כי ניצלה מהקללה זה כבר, את המשומדים והמעורבים – רק עתה נכפתה על היהודים, לראשונה לאחר מאות שנים, שותפות מלאה שהם לא הרגישו בה, השותפות החוזרת מאז יציאת מצרים, שותפות הגירוש.

שוק בגטו טרנוב, פולין. תמונה: ארכיון התצלומים של יד ושם, 102-35
שוק בגטו טרנוב, פולין.
צילום: ארכיון התצלומים של יד ושם, 102-35

אבל מדוע הוטל גורל זה עליהם, ותמיד רק עליהם? מהו היסוד, מה הטעם, מה התכלית של רדיפה חסרת שחר זו? גירשו אותם מארצותיהם, וארץ אחרת לא נתנו להם. אמרו להם אל תחיו בתוכנו, אך לא אמרו להם היכן יחיו. הטילו עליהם אשמה ומנעו מהם כל אמצעי לכפר על עוונם. והנה הם מסתכלים זה בזה בעיניים לוהטות בשעת בריחתם: מדוע אני? מדוע אתה? מדוע אני ואתה, שאיני מכירך ואיני מבין את שפתך ואיני משיג את דרך חשיבתך, ואין דבר המקשר את שנינו? מדוע כולנו? ואיש לא ידע להשיב".

מיהו סטפן צוויג?

הפגישה הראשונה שלי עם סטפן צוויג היתה כשהייתי בן 19. חבר מבוגר ממני אמר שכדאי לקרוא ונתן לי את הנובלה 'משחק המלכים', שממנה איני זוכר הרבה חוץ מזה שהייתה מקורית ונעימה לקריאה, אבל לא קלילה. קראתי נובלות נוספות, ולאחר מכן את הספר האהוב 'קוצר רוחו של הלב', שסימן את צוויג כסופר מעמיק התבוננות בנפש האדם, שאוהב את גיבוריו ונותן להם לקלקל את חייהם בעצמם תוך מינימום התערבות.

צוויג, שנולד ברבע האחרון של המאה ה-19 לבית וינאי אמיד, תיאר את עצמו כ'יהודי בדרך המקרה', והסיפור של העם אליו נולד לא תופס נפח של ממש בספרו האוטוביוגרפי 'העולם של אתמול' ממנו הובא הקטע המצוטט לעיל. זהו מסמך מאלף, משום שהוא מעיד בפרוטרוט על החיים בשלהי המאה ה-19, על השינויים שראו בני אותה תקופה בינם לבין הוריהם ועל תפיסתו של אינטלקטואל אירופאי את מלחמת העולם הראשונה. בעיניי הוא היה מרתק בעיקר בגלל שהוא משקף מה הייתה אירופה ליהודי המתבולל.

לאחר שנים קצרות של שלווה, להיות "יהודי בדרך המקרה" הפך באוסטריה שלקראת אמצע המאה העשרים לדבר בלתי אפשרי. צוויג, סופר ומשורר מוכשר ומוערך, שונא מלחמות ואנטי-לאומי, שהתגאה באוסף כתבי היד המקוריים של גדולי סופרי אירופה ומלחיניה ובחברות אמיצה עם חבר-סופרים שכלל את בני כל הלאומים, נאלץ לנוס על נפשו מאימת הנאצים, ואת דרכו עשה מאנגליה דרך ניו יורק ומשם לברזיל.

העולם שהתמוטט מאחריו לא היה העולם היהודי, אלא עולם של אידיליה אירופית ובה ערב-רב של לשונות, מגוון עצום של מקורות תרבות כעיתונים, ספרים ותיאטרון, ומציאות שבה פוליטיקה היא עסקם של רוזנים וקיסרים, ואילו אנשי רוח נהנים מהמון זמן פנוי.

סטפן צוויג (עומד) ואחיו אלפרד בשנת 1900. סטפן בן 19.
סטפן צוויג (עומד) ואחיו אלפרד בשנת 1900. סטפן בן 19.

מה ששבר את לבו של הסופר לא היה מאות אלפי הנרצחים מקרב אחיו – על קרבנות אלה כנראה שלא ממש ידע – אלא הברוטליות והטמטום שאחזו במי שחשב כי הם שותפים לתרבותו. ב-1942, עוד לפני שנודעו במלואן זוועותיהם של הנאצים, שלח יד בנפשו יחד עם בת זוגו הצעירה ממנו בשנים בעיר גלותו בברזיל, מתוך "רצון חופשי ובהכרה צלולה", כלשונו, ובשל דאבון-לבו על חורבנה של "מולדתו הרוחנית אירופה".

קריסת עולמו של המתבולל

הוגה הדעות אליעזר ברקוביץ יצא בשצף קצף נגד ברונו בטלהיים, שטען כי אסירי מחנות הריכוז איבדו צלם אנוש. בטלהיים לא האשים את היהודים במצבם זה, אך הסביר כי הגרמנים עשו הכל – והצליחו, לטענתו – להפוך את כלואי המקומות החשוכים הללו למכונות אדם קהות רגש הדואגות אך ורק להישרדותן וחפות מכל עולם פנימי, מכל רגש כלפי זולתן, מכל חוש שאיננו דרוש לצורך השגת מזון או אמצעי חימום.

כך מתאר זאת פרימו לוי בספרו המונומנטלי 'הזהו אדם': "המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול היאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית. אם נול אכטצן [אחת מן הדמויות בספר. נ.א] יתמוטט, לא יימצא אדם שיושיט לו יד לעזרה. אדרבה, תמיד יימצא מישהו שיחסל אותו בשקט, משום שאיש אינו מעוניין שעוד מוזלמן אחד יישרך את רגליו יום-יום לעבודה. (…) רק צדיקים גמורים או מקדשי-השם יכלו להישאר חיים בלי לוותר על העקרונות ועל הערכים. אם נהגת לפי צו מצפונך, יכולת להישאר בחיים רק אם התמזל מזלך במיוחד".

ברקוביץ מקדיש ספר שלם כדי לטעון כי יהודים רבים שמרו לא רק על צלם אנוש, אלא על דמותם כיהודים. הוא מביא עדויות על שמירת מצוות וקיום אורח חיים יהודי בתוך גיא צלמוות (חלק מהעדויות, כמו זו של 'יוסל רקובר', התגלו כבדיה ספרותית. עם זאת חשוב לציין שגם חלק מעדויותיו של בטלהיים שנויות במחלוקת, ובכלל הוא התגלה לאחר מותו כבעל אישיות בעייתית במובנים רבים).

לעומתו בטלהיים, פסיכואנליטיקן ניצול מחנות דכאו ובוכנוולד, מעיד כי "האסירים הלא-פוליטיים בני המעמד הבינוני" היו הראשונים "שהתפוררו ואיבדו את אישיותם". ברקוביץ, שנעלב בשם היהודים הרבים מספור הנופלים תחת ההגדרה 'אסירים לא-פוליטיים בני המעמד הבינוני' השיב בלשון מושחזת לבטלהיים וטען כי האבחנה שלו נוגעת אך ורק למי מבין האסירים שלא היה לו עמוד שדרה מוסרי אמיתי, כלומר, מתבוללים מסוגו של בטלהיים.

 

רעי איוב. ציור של ויליאם בלייק
רעי איוב. ציור של ויליאם בלייק

לדעתו, לעומת האדוקים שלא חיו ב'סדר המערבי' הרגיל שבו מצבו הכלכלי של האדם ומשלח ידו קובעים את מעמדו בחברה, היהודים המתבוללים שחשו חלק בלתי נפרד מן המרקם החברתי האירופי איבדו את הכל והיו שרויים במצוקה נפשית נוראה:

"יהודי המערב [אירופה, לעומת יהודי מזרח אירופה, שברובם היו דתיים יותר. נ.א] היו במצב פסיכולוגי שונה לחלוטין. הם חבו את מעמדם החברתי לעולם 'החיצון' – גרמניה, אוסטריה וכולי. ערכיהם באו מתרבותה של הציביליזציה המערבית שבה היו שורשיהם נטועים. כבודם העצמי כולו נבע ממנה, מן ההכרה שזכו לה בחברה הגרמנית או האוסטרית. ופתאום הושלכו ממנה; העולם שחשבו כי הם שייכים אליו פשט את הרגל, מוסרית ורוחנית".

קטונתי לשפוט מי צודק, ברקוביץ או בטלהיים. קרוב לוודאי שבין האסירים היהודים היו גם אדוקים שאיבדו משמעות לחייהם או את מצפונם המוסרי, והיו אחרים שאמונתם החזיקה אותם ברף מוסרי גבוה יותר או ב'סדר' שונה, ולו במעט, ממה שניסו הצוררים הנאצים להכתיב.

כך או כך, כשקראתי את התיאור הזה של ברקוביץ, צוויג עלה מול עיניי. בגלות ברזיל, לבדו, רחוק מכל מי שהכיר בימי חייו, כשכל אמונותיו עולות בעשן. מעט אחריהן גם היהודים. פתאום הושלך מן העולם. פתאום. הכל נשבר.

ופרט נוסף, אולי לא חשוב, אולי כן: ברונו בטלהיים שם קץ לחייו ב-1990 והוא בן שמונים ושבע. פרימו לוי התאבד (כך סבורים רוב החוקרים, מיעוטם סבור שהייתה זו תאונת נפילה) בגיל 68.

מה יהודי בו?

אך לא לגנות את היהודי המתבולל באתי. אני מבקש לבחון את הנשמות הרחוקות הללו, אולי כדי שאוכל להבין את עצמי: מה קורא אליי ביצירתו של מנדלסון, מה מדבר אל לבי בספריו של צוויג.

Ex_libris_Stefan_Zweig
חותמת הספרים ('אקס ליבריס') של צוויג, שהתגאה עד מאוד באוסף כתבי היד הנדירים שהיו לו

 

את העותק היחיד של כתב היד לספרו האוטוביוגרפי שלח צווייג למוציא לאור יום אחד לפני שהתאבד. "זאת הרומנטיות הגרמנית שבסופו של דבר הרסה אותו" מנתח לורן סקסיק, יהודי-צרפתי שכתב ספר על התאבדותו של צוויג, בראיון לאתר הארץ, "המחשבה שלו לא היתה מחשבה יהודית, אבל הרגישות שלו, ההומניות שלו, שואבות, לדעתי, מהתרבות היהודית. מצד אחד הוא סיפר על עולם ומצד שני היה התגלמות של עולם; העולם הזה של מרכז אירופה, עולם שמבחינה תרבותית היה הכי גבוה, העולם של פרויד, של קפקא, של שניצלר, של יוזף רות. באיזשהו אופן זה היה עולם יהודי, וצווייג הוא גם שיא תפארתו של העולם הזה וגם מגלם את החורבן שלו".

באורח טראגי צוויג הגשים את נבואת בלעם של וגנר הטמא. את מנוחתו מצא צוויג, היהודי היקר והמתבולל הזה, בחורבנו: במותו בגלות, חשוך שורשים, חשוך קהילה והקשר, חשוך ילדים.

אזהרה: באדם זה עלולות להימצא שאריות יהדות

חשבתי שאכתוב על יהדות ומוזיקה, כי המניע לכתיבה היה היצירה המרטיטה של מנדלסון. במקום זאת יצאה לי רשומה כפולה על נשמותיהם המתות של יהודים אירופאים מסוכסכי זהות, שמשהו לא חדל מלרצד בהם את מה שיהודי בעיניי: עדינות, אנושיות, מינוריות, תהייה, אהבת החיים, אהבת האדם, סלידה מן הרע, חיפוש אחר פשר, אהבת הכתיבה, אהבת היצירה ודיאלוג. ואולי אוסיף גם מניסיוני, ולאו דווקא מניסיונם: חשיבות המשפחה, אהבת החכמה.

זו רשימת תכונות סובייקטיבית לחלוטין, אני מודה. הרי כבר גילו החוקרים ש'יהודי' הוא רק שם תואר: לרוב לגנאי אך לפעמים גם לשבח, ולפעמים כתיאור ניטרלי לגמרי – שלאו דווקא קשור למציאות.

מערת הידיים בארגנטינה. הציורים המוקדמים בה מתוארכים כעשרת אלפים שנה לאחור. תמונה: Marianocecowski, wikicommons
מערת הידיים בארגנטינה. הציורים המוקדמים בה מתוארכים כעשרת אלפים שנה לאחור. תמונה: Marianocecowski, wikicommons

אך מה אעשה: השאלה 'מיהו יהודי' היא שאלה פוליטית, אך השאלה 'מהו היות יהודי' היא שאלה קיומית שאני מתחבט בה. והתשובה יכולה להתברר, אולי, מהשרידים הקשים שנותרים אחרי שהגוף מתפורר, אחרי שהנשמה פורחת, אחרי ששיטפון גורף את החיות הקטנות והשיחים והסלעים הגדולים, ונותרים רק קווי המתאר על דפנות הנקיק, וכפות ידיים טבועות בעמקי המערה. זו היהדות שאני תר אחריה.

 

(הציטוטים ברשומה מתוך:

העולם של אתמול: סטפן צוויג, תרגום: צבי ארד. הוצאת 'מחברות לספרות', כנרת זמורה ביתן דביר, 2012

הזהו אדם: פרימו לוי, תרגום: יצחק גרטי. הוצאת עם עובד, 1988

עמו אנוכי בצרה: אליעזר ברקוביץ, תרגום: אביב מלצר. הוצאת שלם ויד ושם, 2006)

כל מה שאנחנו רוצים להיות

 

ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו.

(עירובין יג, ב)

לא פגשתי אותו מעולם. לא הייתי בין חוג חבריו. לא גרתי ברחוב שלו. או בשכונה שלו. או בעיר שלו. כשהלכתי למכולת לא ראיתי אותו יורד, כפוף; באולפני ההקלטות בהם הייתי מעולם לא פגשתי בו או במי מחבריו; לא הייתי בהופעה שלו: למעשה, הוא הפסיק להופיע לפני שנולדתי. למרות זאת הוא נטוע עמוק בלבי, כמו שרק אנשים גדולים יכולים.

בארון התקליטים של ההורים שלי ישנם שנים עשר מהתקליטים שלו. ארץ ישראל הישנה והטובה, בדשא אצל אביגדור, חמוש במשקפיים, על גבול האור. הרגילים. כשהייתי ילד עוד היינו שומעים אותם על פטיפון.

אבא שלי מזרחי. משני הצדדים. עלה מתוניסיה בגיל 6. בעיירה שבה גר היו רק משפחות עולים חדשים, מצפון אפריקה וממזרח אירופה, זה לצד זה. הוא פילס את הדרך באומץ, בכוח, עם המרפקים בין השיניים, כמו שאומרים. אבא שלו היה נחרץ על אף שהיה עולה חדש: לא הרשה לסטות מהדרך. בית ספר ממלכתי-דתי, תנועת בני עקיבא, ישיבה מקצועית-דתית, גרעין נח"ל. בסיפורים של אבא מכל המקומות האלה הוא תמיד במיעוט.

דיוקן שציירה יעל שחר-שריד, המבוסס על הצילום של סער יעקב מלשכת העיתונות הממשלתית משנת 1979
דיוקן שציירה יעל שחר-שריד, המבוסס על הצילום של סער יעקב מלשכת העיתונות הממשלתית משנת 1979

בחנוכה היתה הדלקת נרות משפחתית, כמה ימים אחרי הלוויה של אריק איינשטיין. והדלקנו ושרנו וישבנו ודיברנו עליו. למרות שהיה הפסקול הדומיננטי אצלנו, אף פעם לא כינינו אותו 'אריק'. תמיד עם שם המשפחה: אריקאיינשטיין. הוא לא חבר שלנו. אצלנו, לרופאים מוסיפים תמיד את התואר 'דוקטור' לפני שמם, אפילו אם הם מבקשים שלא. התואר 'הרב' מעולם לא נשלל מי שקיבל אותו. עניין של כבוד.

אבא התרגש. "הוא לימד אותי מה זה להיות ישראלי", הוא אמר באותו ערב, "הוא עשה אותי ישראלי". נזכר שכשהוא ואמא עזבו את הקיבוץ ועברו לעיר ראה אותו לפעמים יושב ב'כתר המזרח' וב'כסית'. אבא היה עובר עם האופניים מפה לשם, בהתחלה בשביל שליחויות לבוס, אחר כך כעצמאי שמוסר עבודות צילום.

האלבום 'אוהב להיות בבית' יצא ב-1986, על תקליט כמובן, כשהייתי בן 3. בתוכו הופיע השיר הראשון שיש לי זיכרון חי ממנו: אבא שלי שר בלהט "סך הכל רציתי לטפטף טיפה, כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה תהיינה לים". כשהבנתי את המילים ידעתי לראשונה מהי משמעותה של מטפורה. וזה מצא חן בעיני: המעשים שלנו הם כמו טיפות שמצטרפות אחת לשנייה עד שהופכות לים. אבל יותר מזה: למדתי שלמעשים שלנו יש משמעות, שאנחנו יכולים לשנות. שאנחנו משנים.

והיו לו, כמובן, הרגעים האלה. שאומרים לך באיזה נוסח להתפלל. שמכתיבים לך: עכשיו תנהג כך. כך כולם עושים. כך צריך לעשות. ככה זה בארץ. ואבא שלו אמר: תעשה מה שהם מבקשים. אל תריב איתם. אבל בלב תזכור מי אתה ומאיפה אתה בא, וכשתגדל אז אתה תבחר מה לעשות, מי להיות. גם הוא , סבא, החזיק תמיד פנקס אדום בכיסו, שיהיה.

יודעי הכל התמידיים כבר יודעים: אבא שלי הפנים את ההתנשאות האשכנזית, את כור ההיתוך הבנגוריוני, את הרצון להשתייך, זה שכתבו עליו ספרים כל כך מצליחים על השחורים שמנסים להתקבל לקיבוץ, מתאהבים בבת של המזכיר, נדחקים לתוך מכנסיים קצרים כחולים, חי"ת ועי"ן מושתקות, אבא ואמא עם עברית שבורה שבאים באוטובוס מהמעברה לבקר והילדים בעלי הזהות החדשה מתעלמים מהם, וכל השישו ושמחו הזה.

אבל אבא שלי בחר את הזהות שלו. הוא בחר את הזהות הישראלית שלו מתוך ים של זהויות שמהן יכול היה לבחור: זו של הפנתרים וזו של ג'ו עמר, זו של משקפי רייבן וזו של מכנסי פדלפון, זו של אום-כולתום וזו של הבבא סאלי, זו של מכנסי חאקי וזו של החיפושיות, זו המתכחשת לעברה וזו המתרפקת על עבר שמעולם לא היה לה.

אצלנו בבית זוהר ארגוב לא נכנס. יותר נכון נכנס, לאמא ואבא היה תקליט אחד שלו (שדווקא אמא קנתה), אבל אחרי אלבום אחד לא נכנס יותר. כי אם יש משהו שהסבים שלי, ובעקבותיהם ההורים שלי, לא סולחים עליו, זה כיליון עצמי. ומזה בורחים כמו מאש. ומרגשי הנחיתות שמביאים לזה, ומזיוף של להיות כמו, ומזיוף של להיות מה שאתה רוצה שיחשבו שהוא אתה, ומה שאתה חושב שראוי לך להיות. תהיו ישרים, היה אומר אבא שלו. תהיו ישרים.

עד שהייתי בן עשרים וחמש וגררתי את אבא שלי לשבת בבית קפה, סתם, כדי לשתות קפוצ'ינו ולשוחח בנחת, הוא חשב שבית קפה זה מקום ששותים בו קפה שחור ומשחקים שש-בש. מקום ש"מבזבזים בו את הזמן" ו"מתחברים לאנשים מפוקפקים". הילדים ביישוב הקהילתי התמים והמנומנם שלנו אהבו לשחק קלפים, במלעיל. אצלנו בבית היה צריך להחביא אותם מאבא, אפילו ששיחקנו רק 'מלחמה' ו'קרה קופה'. כל מה שהזכיר לו את התרבות ההיא, שממנה נמלט.

אריק איינשטיין, עם השם הסופר-אשכנזי שלו, היה שם כדי להיות חלופה. הוא הציג בפניו, מן הסתם בבלי דעת, את הזהות שיש בה ארץ ישראל, ויש בה רעות, ויש בה צחוק נעורים ושובבות ורומנטיקה ובדידות וסע לאט – אבל אין בה עדתיות. שהעדתיות בה היא סימן לייחודיות ולמנהגים, למבטאים וצחוקים, שאיננה מכשיר לשלילת האחר. זהות שיש בה מילים עבריות יפות של אלתרמן וחלפי אבל היא לא מנופחת, שיש בה אהבת הארץ אבל אין בה אכזריות, שהיא פשוטה ונקייה ונכנסת ללב שלך ככה, ישר. כי אריקאיינשטיין פתח את הלב. שלו וגם שלך. כי כשהוא שר יכולת להרגיש שהוא אוהב את המילים, ואת החיים, את הארץ. ואם הקשבת טוב ושרת יחד איתו, אז גם אתה אהבת. וכשאתה מלא אהבה אין בך מקום לאבחנות בין עדות.

ואבא שלי אמר: המערכון של 'לול', עם העליות בזו אחר זו. היום כבר היו נעלבים מהחיקויים ומדברים על השד העדתי. אבל זה היה בדיוק כך, הם פשוט תיארו את מה שהיה. כשעלינו לארץ הגענו למרכז הקליטה. ירדנו מהמשאית, ומסביב, על הגדר, עמדו כל ילדי המרכז וצעקו בקצב: "עו-לים ח-ד-שים מ-חר טו-רי-יה". כל עולה חדש היה נשלח לעבודות יזומות: נטיעת עצים של קק"ל. זה לא היה נעים, הצעקות, אבל כמה ימים לאחר מכן גם אני עמדתי וצעקתי עם כל הילדים לעולים החדשים שפרקו את המזוודות. ללמדך.

604px-PikiWiki_Israel_14791_Planting_of_the_Gilboa_Mountains
עולים חדשים מחר טוריה: נטיעות עולים בהר הגלבוע.
מתוך ארכיון הצילומים של קק"ל. צלם: משה שויקי

וכבר נמצאו החכמים שגילו שאריק איינשטיין לא היה בכלל צנוע, הוא פשוט פחד מקהל. אגוֹרפוביה, כתבו מלומדים בכיכר העיר של הפייסבוק. ובכן, אינני זקוק לדעתם המלומדת, כי אני יודע לזהות צניעות כאשר היא ניגשת ואוחזת בידי. והילד שסיפר כיצד בא לבקש חתימה ואורי זוהר גירש אותו ואריק איינשטיין קרב אותו אליו ושאל לשמו וחתם לו – הוא עד טוב ונאמן עליי. ומוטב שיחדלו אנשים מבַּעַת החוצות שלהם, ויזדהו פעם בשמם מבעד לתגוביות הללו.

היו שאמרו: "הוא ייצג את כל מה שאנחנו לא", והם כמעט צודקים: הוא מייצג את כל מה שאנחנו רוצים להיות. אנחנו רוצים להיות דאוגים על גורל הארץ הזו והעם היושב בה; אנחנו רוצים לאהוב את הפשטות והתמימות שהיו בה ושנדמה כי חלפו אך הם ישנם; אנחנו רוצים לא להסתנוור מאור הזרקורים ולהיות יכולים לא למכור את אושרנו, את אהבת הבית, את צניעותנו – תמורת סכום כסף, גדול ככל שיהיה; אנחנו רוצים להיות מסוגלים לבקר ולאהוב בעת ובעונה אחת; לאהוב את החיים ואת החברים ואת המשפחה על אף כל הקרעים שבינינו. אנחנו רוצים כל כך הרבה. לא תמיד זה מצליח, אבל כשזה מצליח אנחנו הרבה יותר מאושרים, וכבר לא מאמינים להם שזה כל מה שאנחנו לעולם לא נהיה. זו הזהות שאבא שלי בחר בה, לצד זהויות נוספות, דומות לה. וזו הזהות שבה גם אני, עם עוד כמה מאות אלפי אנשים בארץ הזו, בחרתי. ולכן אנחנו כל כך אבלים על האיש הזה, שאהב להיות בבית אבל בעיקר פשוט אהב.

אני מגן על אריקאיינשטיין כמו היה בן משפחה כי אני יודע שמרוב שהוא קונצנזוס הוא מדגדג לאוהבי הרע באצבעות. מרגיזים אותם קונצנזוסים ומחודדת בהם המחשבה שאם כולם אומרים אותו דבר, סימן שזה לא נכון. אז דעו לכם: לא הכרתי את האיש אריק איינשטיין, אבל אני יודע את שיריו על פה והם מרכיבים חלק ניכר מהזהות שלי, מהסיפר שאני מספר לעצמי. אותו, את הסמל שהיה לי אריק איינשטיין, לא תוכלו לדקור.

תמונה אחת:

אחר הצהריים. באתי לקרוא לבניה לשחק איתי. אני חדש ביישוב. בן תשע אולי. הטלוויזיה פתוחה על הערוץ הראשון. הסתיים פרק בסדרה, אולי "עניין של זמן". שנייה לפני ריצת הכתוביות רואים נער שכוב על הרצפה, עיניו בוהות. הוא צועק: "אמא? אמא?". אני מבין לאט את מה שאני רואה. הוא לקח סמים. מסביבו פזורים מזרקים. החברים שלו מביטים בו מבוהלים, חסרי אונים. או שהוא שם לבדו, אני לא זוכר. אולי לאט המצלמה מתקרבת אל פניו ואז הוא נותר לבדו. הוא ממשיך לקרוא בקול קורע לב: "אמא? אמא?". לאט לאט משתתק. עם הכתוביות מתנגן שיר. "עיניי פקוחות מבלי לראות את השמיים, מבלי לנשום כחול של ים ירוק של עץ…". "אמא? אמא?". "…ילדים טובים וילדים רעים. את יודעת, אמא. כולנו ילדים של החיים". מעולם לא לקחתי לפה לא סיגריה ולא צינגלה ולא נרגילה. פשוט לא יכול.

~~

אני קורא את שכתבתי ומרגיש שלא כתבתי אפילו עשירית ממה שאני מרגיש. לא כתבתי על הקול שלו, שהוא מתת אלוהי שקיבל, ועל כך שידע זאת ולא התגבה בשל כך. ולא על מילות השירים שלו, שכמעט אף פעם לא ריקות. ולא על היכולת שלו לדבר אל ילדים כמו אל מבוגרים. ולא עוד ניואנסים רבים שיש לי לומר. אבל אי אפשר לומר הכל. הוא היה אגדה, ויישאר כזה בתולדות התרבות הישראלית.

מעט דברים על סבי, יוסף חריש

מאז ומתמיד היו לי חמישה סבים וסבתות. לכל אחד היה הייחוד שלו, לכל אחד היה הריח שלו ולכל אחד נשיקותיו. אלה של סבא יוס היו מהירות, על הלחי, בריח אפטרשייב ומגולחות היטב, והצטרף להם האיחול "להתראות חבּיבּי". לפעמים כשהייתי ילד הייתי מתבלבל עם הצד השני של המשפחה, ומנשק אותו על שתי הלחיים. בשנייה שאחרי הנישוקים הייתי נבוך, אבל לסבא זה מעולם לא הפריע.

לעתים קרובות לדבר עם סבא היה כמו לשוחח עם קאטו הזקן. אותן המנטרות, אותם הסיפורים, אותן פאוזות דרמטיות. אבל אני הרגשתי תחושת ביטחון: תמיד ידעתי לאן השיחה תלך. כשילדים הולכים לישון, הם אוהבים לשמוע שוב ושוב את אותו הסיפור. כך הם יודעים שהם יכולים להירדם בבטחה והשמש תזרח למחרת, ממש כפי שזרחה ביום החולף. הסיפורים של סבא נטעו בי את התחושה שהוא לא יימוט לעד. שהוא נצחי ואקסיומטי ממש כמו הסיפורים שלו.

רוחו של סבא לא נחה עדיין, ואת זאת אני יודע כי גם רוחי לא נחה. חיים גורי ציטט פעם את אמו שאמרה: "אנו חיים כל עוד חיים הזוכרים אותנו", ואני רוצה להוסיף ולומר: "אנו מתים כל עוד חיים הזוכרים אותנו", שכן לאחר שלא יזכרו – כבר לא נהיה מתים, שהרי מת הוא בעל משמעות עבור מישהו, ומי שאינו בעל משמעות אינו כלל, הוא פרצוף באינסוף הפרצופים שהיו פה וכבר חלפו ואבדו ונשכחו מלב. ובגלל שרוחו של סבא איתנו, ותמשיך להיות איתנו גם הלאה, אני יכול לפנות אליו ולומר: סבא, אני מת מגעגועים אליך.

PicMonkey Collage

כמעט לכל סיפור שלך היה מוסר השכל. ראית את עצמך כשלמה המלך בשעתו, חורץ גורלות על פי תחושת צדק עזה. זה היה המוטיב החוזר, למשל בסיפור אודות שני השותפים שחלקו ביניהם את בית האבות אותו הפעילו, על חפציו ורכושו. באיזו שאט נפש תיארת את השותף המותיר לחברו מאות מזרונים אותם כינה "שקים מלאי אבק ושתן", ואיזה עזוז לבשת כאשר הרעמת עליו בקולך: "ועל שקי אבק ושתן אלה הלנת קשישים בבית האבות שלך? זהו הכבוד שאתה חולק להם?", ומיד פסקת לרעתו.

לא היית מלאך, אבל לרגע לא ניסית לתת לנו את התחושה שאתה כזה. האנשים שאתה מתעב היו גלויים וידועים בפנינו – אולם גם בפניהם. לא נהגת אחד בפה ואחד בלב, לא החנפת להם, לא ביקשת את קרבתם ולא ניסית ליישר הדורים עמם. רמאים היו מתועבים בעיניך, ואילו את החסד הוקרת מאוד, ובעיקר את גילי ושרונה, ראשי מפעל החסד.

גאה היית בבניך. שוב ושוב סיפרת לי, בעודי משוחח עמך מניו יורק הרחוקה, אודות גילי שעשה חייל בלימודיו ובמשרד בו בחר להתמחות בארה"ב. השווצת באנגלית שלך כשתיארת כיצד התקשר אליך אחד הבכירים במשרד עורכי הדין ואמר לך כי גילי נועד לגדולות וכי רצו להכפיל את משכורתו על מנת שיישאר בגולה, אולם "what can I do, the boy wants to go home!". בין השיטין ניתן היה לחוש בגאוותך הציונית על הנער שרוצה לשוב, ויותר מכך על היותך אב שאי אפשר בלעדיו, שהשיבה אליו היא שיבה הביתה.

כמה הוקרת את החרטה. כעסת כאשר הרב עובדיה יוסף קילל אותך "ייחרב ביתו", אולם כאשר מספר ימים לאחר מכן התקשר להתנצל – קיבלת את התנצלותו וגם את הסברו המשעשע כי התכוון שתמצא אוצר בין קירותיו, כמסופר בגמרא.

אין אתה זקוק לשבחים ממני על העברית שבפיך. רק ארצה להזכיר לעצמי כי השפה, יחד עם כתב היד המיוחד שלך, היו מקור לגאווה בלתי נדלית מצדך. ציטטת בלי סוף מפסקי דין שכתבת, ובעת הציטוט היה מבטך מרחף ויכולתי להרגיש כאילו אני נוכח בחדר עמך ועם המזכירה שמקלידה. אהבת דברי חידודין ששולבו בתוך הפסיקה, ובמיוחד ציטטת את אותו שופט מחוזי שפסק לרעת נהג בלתי זהיר שהתבונן בעוברת אורח וגרם נזק, ודרש עליו את פרק התפילה: "לכביש הבט ואל תפן ליצר".

וחשיבות הדיוק: "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון", התאוננת בפני, "מה פתאום הם אומרים 'מרון', ועוד ממציאים שהדבר קשור לכבשים? איה צאן ואיה תפילת הימים הנוראים? הלא ברור הוא שכוונת המחבר היתה לומר כבני מרום, כמו שהמלאכים מהללים את הקודוש-בורך-הוא, כך אנו, יושבי מטה, מהללים את שמו". ולא הסכמת להתפשר כי שני הפירושים אפשריים. "כבר סיפרתי לך על המילה בעברית שחידשתי?".

על אף שהיו שהחשיבו אותך מתנגד לדת ונגד כל גילוי רוח ישראל סבא, היית כל שנותיך בדו שיח עם בית המדרש אותו עזבת. הרגשות העזים ביותר התפרצו ממך כשדיברת על תלמידי החכמים, על הרבנים. השווית בין העבר להווה ללא הרף, בדקת מה נכתב במקרא, מה בתלמוד, התפלמסת עם רבי עקיבא, הטית כתף לחזק את הרמב"ם, התפלפלת עם פסיקות הרב עובדיה והבאת את רבי ישמעאל כתימוכין. אחת הפתיחות השגורות ביותר על פיך היו "אמרתי לרב של בית הכנסת שלנו" ואז גוללת את כל הכעס שלך על עוולות שראית ביהדות, ביהודים, בסדר התפילה, בבית הכנסת, בסלסולי החזן, ברגישות המתפללים, במילות הסידור – אבל אמרת בית הכנסת "שלנו". היית חלק ממסורת יהודית עתיקת יומין של ויכוח, של חוסר הסכמה קיצוני שגולש למילים קשות ולפסים אישיים. היית יהודי כל כך. וחם כל כך.

כשהקשבתי – שוב – לאחת מדרשותיך חוצבות הלהבות, יכולתי לשמוע את הנער שנופל מאופניו כאשר סוטר לו הרב על לא עוול בכפו. יכולתי לשמוע את העלבון בקולך על כך שהודרת מעולם הטקסטים היהודיים שאותו אהבת ובו שחית כדג במים. היית מלא מרירות כאילו הדברים קרו לפני שעה קלה, היית מלא להט כאילו אתה עדיין בן 16, עדיין רכוב על אופניך, כאילו לחיך עדיין בוערת מן המכה.

ועוד על כבוד המסורת: אני זוכר את אבא מטלפן אליך בדחיפות ביום שישי או באחד מימי השבוע, כשנתקל ברדיו בתוכנית חזנות מוצלחת. "פתח מהר את התחנה הזו והזו, הם משמיעים חזנות!". כבוד עצום רחשת לחזנים 'אמיתיים', ובעיקר ליוסל'ה רוזנבלט: "הקשב לו", אמרת לי, "כיצד הוא מבטא את המילה 'מאמע', את המילים 'ריבוינו של עוילם', את המילה 'אוי' – אתה ממש יכול להרגיש את כוונתו, לחוש אותה. לא כמו אותם חזנים שמסלסלים וקולם כצפצוף הזרזיר". אז, כמובן, נתת את הדרשה הקבועה על כך שאינך מעז להפריע ליוסל'ה בעיצומה של תפילתו, הגם שזוהי נגינה דיגיטלית בלבד. "שפתיו דובבות בקבר בשעה שאנו משמיעים אותו, כיצד אעז להפסיק את תפילתו", תמהת, והדגשת שגם כאשר אתה מגיע לאיזה מקום ברכבך והרדיו עדיין מנגן את הפרק – אינך מדומם את המנוע עד שתשמע אותו מגיע לסיומו.

וכמה גאווה הייתה לך בכך שאת הספדך על יוסל'ה ביום היארצייט שלו השמיעו בשידור חוזר, שנה אחר שנה, בתחנת הרדיו אליה התראיינת לפני שנים מספר.

היית מלא געגועים לסבתא יהודית. הפעמים היחידות בהן ראיתי אותך מנגב דמעה היו כאשר דיברת אודותיה. היא לא משה מזכרונך, תמונתה לא ירדה מעל שולחנך, את הנר שלה לא חדלת מלהדליק. על אף שסבלת כאבים עצומים, הכאב הגדול ביותר שלך היה על כך שלא הצלחת להציל את חייה.

סבא יוס 4

אין לך מושג כמה שימחת אותי כשבאחת משיחות ימי שישי שלנו, אותה פתחת כשאתה חלוש, עייף וכאוב, אמרת לי בסיום השיחה: "קודם, לפני שהתקשרת, הרגשתי לא טוב. אבל כעת אני מרגיש הרבה יותר טוב, הודות לשיחה איתך, שהסיחה את דעתי מן הכאב". אין גבול לאושרי על כך שהצלחתי לקחת ממך מעט כאבים.

מאז ניסיתי לשכנע אותך שתשוחח יותר עם אנשים, שתיחלץ מכס המלכות שלך במרום הכורסא ותצא לשיעור דף יומי, לטיול או לביקור משפחתי. נוכחתי לראות ששקיעה בעצמך מגדילה את הכאבים, ואילו אוויר צח ושיחה יכולים ליטול ממך חלק מהם.

אחד השיעורים החשובים שלמדתי ממך היה קשור דווקא ללוויות. סיפרת לי על שופט שבשעה שנפטרה אמו, והוא עודו מכהן, השתתפו בהלווייתה אלפי אנשים שבאו, עודדו, ניחמו, הקשיבו לסיפורים וחיזקו את ידי האבל. מה מר היה לגלות כי בעת פטירתו של השופט עצמו, בקושי קיבצת מניין אנשים כדי שיוכלו לומר עליו קדיש. "טוב לכלב החי מן האריה המת", אמרת לי, והדגשת כי על האדם לברור היטב את הקרובים לו, לדעת איזה מהם הוא חנף ואיזה חבר אמת.

כיתה א' או ב'. מסיבת החומש בפתח. המורה מבקשת מתנדבים לקרוא בעל פה פרשייה מפרק א' בספר בראשית. אני, שתמיד נכון לעמוד על במה ולפתוח את הפה, מתנדב לאלתר ובוחרים בי לקרוא. אמא אומרת מיד: נבקש מסבא להקליט לך. תחילת שנות התשעים. סבא הוא היועץ המשפטי לממשלה. על שולחנו מונחים תיקים כמו משפט דרעי, ויסות מניות הבנקים ומשפט דמניוק, והוא חוזר מהעבודה ומקליט לי את הפרשה.

"ויאמר א-לוהים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים", מטעים סבא את הפרשייה השנייה בתורה, בריאת היום השני. ואני, ערב ההופעה, שומע שוב ושוב באוזניות, כוסס ציפורניים, לא בטוח אם אצליח לקרוא כמו שצריך, כמו שסבא. אבא אומר לי: "תקשיב לקלטת של סבא עד שתדע".

מסיבת החומש. הילדים עומדים בשורות כמו במסדר צבאי. אני עומד בשורה הראשונה. עוד מעט ייתנו לנו ציורים מנוילנים של ספרי תורה קטנים שעליהם מצוירות אותיות ועל גביהן מרוח מעט דבש, סגולה לאהבת התורה. אבל קודם לכן: ההופעה.

הילד שלפנַי מסיים את קריאת היום הראשון. אני נושם נשימה עמוקה ומוציא את זה החוצה. "ויהי ערב ויהי בווווקר, יום שנייייאי". את יום שלישי קורא ילד תימני. המורות ניגשות עם ספרי התורה. לפני שאני מלקק המורה אומרת לי: "חשבתי שתקרא בנוסח ספרדי".

מה לא הייתי נותן כדי למצוא את הקלטת הנושנה הזו, שסבא הקליט במיוחד עבורי. שמונה עשרה שנים אחר כך הרגשתי שגמלתי לו מעט, כשהיה חסר קורא בתורה במסיבת בר המצווה של יהונתן, אותה חגגנו בעלייתו לתורה. סבא התרגש כל כך וחזהו התנפח מגאווה כשראה איך אני קורא "על עיוור", בלי הכנה מוקדמת, כשבן דוד רחוק מסמן לי בזווית העין את טעמי הקריאה. "שפתיים יישק", אמר לי וחיבק.

PicMonkey Collage2

ילדיו: רופא, עורך דין וטייס,  פסיכולוגית, אדריכלית וקלינאית תקשורת. סבא לא היה מי-יודע-מה פלורליסט, אבל הדעות הן לא תמיד אלה שמשנות, אלא העובדות. והעובדה היא שיש לו ילדים מוצלחים, חיוביים, כישרוניים, איש מהם לא ערירי, כולם מוקפים במשפחות אוהבות והם מלאי חיבה זה לזה. וזה מה שחשוב.

אינני יודע אם קורות החיים של סבא, כפי שהוא סיפר לנו אותם, היו מדויקים במאה אחוז. יתכן שחלקם לוקה בהפרזות, אולי בדרמטיות יתר. אולם אני יודע שהם מרכיבים את הסיפר, הנרטיב, שלי.

הייתי שם עם סבא כאשר העיז את פניו מול הקצין הבריטי במחנה המעצר בלטרון. התקוממתי כמותו כאשר עורך דין ירושלמי ניסה לגזול ממנו את תעודת ההסמכה שלו. התאבלתי איתו על מותו של אביו כשהוא בן חמישים בקושי, ופקפקתי איתו במקצועיותו של הרופא שהזריק לו את החיסון. זעמתי איתו כאשר פסלו לו פסקי דין ונחרצתי כמותו כאשר חש לעשות צדק. חמלתי איתו כאשר ראיתי את האב הערבי של הבחור שהתגייר ונהרג כחייל יושב במסדרון. הייתי מלא קוממיות וגאון כאשר ביקשו לשלוח את סבא לישיבה בארצות הברית של אמריקה, והוא בתגובה אמר: "שלמה בן יוסף עולה לגרדום, ואילו אני, יוסף בן שלמה, אסע אל נמל מבטחים מעבר לים?".

 הייה שלום, סבא יוסף בן שלמה. עלית למרום ובאמתחתך חיים של עשייה למען ישראל בארצו. הקדשת את חייך למען הצדק. קיימת את הדין והאמת והשלום, כלשון הפסוק שאהבת "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". שכב בשלום עם אבותיך, ותעמוד לגורלך לקץ הימים.

הבדילות הקיומית. חלק ג'

יומן ניו יורק

חלק שלישי ואחרון – בקרת כלי נשק (Gun Control)

ט.

מארק צ'אפמן הרגיש שהדמויות המיתיות שמגולפות בגדר המתכת שמקיפה את הבניין מדברות אליו. למעשה, הרגיש שהן כמו שטנים קטנים בתוכו. שהוא בא מעולם עתיק כדי לעשות מעשה שחייב להיעשות. אין לו ברירה. כל חייו מוליכים אותו בכיוון הזה. הוא בא לפה כבר פעם אחת והתחרט. ועכשיו זה הזמן.

הוא עמד שם מהבוקר. קרא ספר. "התפסן בשדה השיפון". שוחח אקראית עם שומר הבניין. הוא חיכה כל היום. ב-22:50 זה קרה. המונית הגיעה. הם יצאו. הוא הרגיש את הקת הקרה בכיסו. הם חלפו על פניו. צ'פמן כיוון את אקדחו וירה חמישה כדורים מאקדח התופי שלו, מתוצרת צ'רטר ארמס. השוער חטף את האקדח ובעט אותו לאורך המדרכה. צ'פמן הסיר את כובעו ומעילו, והתיישב על המדרכה, מחכה להגעת השוטרים. השוער צעק עליו: "אתה יודע מה עשית?". צ'פמן השיב: "כן, בדיוק יריתי בג'ון לנון."

זה קרה ב-8 בדצמבר 1980 ברחוב 72 פינת סנטרל פארק ווסט, הכניסה למלון הדקוטה. הייתי שם עכשיו. רוחותיהם של הרוצח והנרצח עדיין מסתובבות שם, על אף שזה מת וזה כלוא כבר למעלה משלושים שנה באחד מבתי הסוהר השמורים באמריקה.

את האקדח שלו קנה צ'פמן בהוואי, שם גר עם אשתו ועבד כשומר בבית דירות בהונולולו. הוא היה בחור מוזר. מכור לסמים. בעיות קשות במשפחה. אמא שתלויה בו. אשה שכרוכה אחריו. בעיות נפשיות. מזור לנפשו הפצועה מצא בספר של ג'יי די סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון". בהשראת הספר החליט שלנון הוא "מבוגר מזוייף" שמסמא את עיניהם של מאות אלפי ה"ילדים" שפזורים ברחבי העולם ו"הולכים שבי אחרי הזיוף".

לנון חותם לצאפמן
לנון חותם לצ'אפמן על אלבומו החדש, שעות ספורות לפני הרצח

הוא נסע לניו יורק לרצוח את לנון, אך גילה כי לא יוכל להשיג שם תחמושת לאקדח. לשם כך טס לאטלנטה שם קנה את הכדורים, אותם ירה מספר ימים לאחר מכן בגבו של הזמר-האליל.

לוזר שמנמוך ומשקפופר עם בעיות נפשיות רצח את האגדה המערבית, האיש ששר על כל מה שדור שלם חלם ודמיין. בעזרת אקדח תופי וחמישה כדורים.

י.

אריק האריס ודילן קלבולד נכנסו ביום שלישי בשערי בית הספר שלהם. הם שלפו שני כלי נשק אוטומטיים וירו בחבריהם ללימודים, שישבו על הדשא. לאחר מכן פנו לקפיטריה, בה הטמינו קודם לכן מטעני חבלה, תוך שהם יורים בתלמידים נוספים. מורה שהבינה מה מתרחש רצה לספרייה והזהירה את התלמידים בה, שתפסו מחסה מתחת לשולחנות. לאחר שירו במורה שניסה להגיש עזרה ראשונה לתלמיד והרגו אותו, זרקו שני מטענים נוספים לתוך הקפיטריה והתקדמו לכיוון הספרייה. המשטרה, שקיבלה התראה על המתרחש, נערכה מחוץ לבניין וניסתה לירות לעברם, תוך שהיא מנסה לקבל תמונת מצב אמינה של המתרחש.

הם נכנסו לספרייה. לא ראו איש, שכן כולם היו מתחת לשולחנות. החלו לירות באקראי מתחת לשולחנות. מדי פעם התכופף האריס מתחת לשולחן, אמר "פיק-א-בו" ("קוקו") וירה. כך הרג את קסי ברנאל. את אחת התלמידות שאל האם היא מאמינה באלוהים. מסע הרצח, שנמשך ארבעים ושש דקות, הסתיים בשנים עשר תלמידים ומורה הרוגים, ועשרים וארבעה פצועים. תלמיד בשם ג'ון סָ‏אבַ‏אג', שהיה מכר של קלבולד, היה בספרייה בעת הטבח. הוא שאל את קלבולד "מה אתם עושים?", וקלבולד השיב, "או, רק הורגים אנשים".

מעבורת לסטטן איילנד 002

היה זה ב-1999. חמש שנים לאחר הרצח פורסם מאמר בשם "המדוכא והפסיכופת". הפסיכיאטרים שפרסמו אותו אבחנו את האריס כפסיכופת קליני ואת קלבולד כדיכאוני. הצירוף הקטלני של השניים גבה את חייהם של שנים עשר נערים, אולם מסקנת השירות החשאי בעקבות חקירת הרצח היא החמורה:

"החוקרים מצאו שרוצחים לא 'נשברים'. הם מתכננים. הם רוכשים כלי נשק. הם מספרים לאחרים מה הם מתכננים. הילדים הללו בוחרים במסלול ציבורי ארוך ומתוכנן לכיוון האלימות. ואין כל פרופיל. חלקם חי עם שני ההורים ב'משפחה אידאלית כלל-אמריקנית'. חלקם היו ילדים שהוריהם התגרשו, או חיו בבתי אומנה. חלקם היו מתבודדים, אבל לרובם היו חברים קרובים".

כולם חשודים.

יא.

אפשר להמשיך בסקירה הזו לנצח. בישראל ישנה תחושה שבארה"ב לא לומדים לקח, ובכל כמה שנים ישנו טבח מזעזע: פעם באוניברסיטה, פעם בבית ספר תיכון ופעמים נדירות גם בבית ספר יסודי.

ניתן להבין את מקור התחושה הזו, אולם אפשר לקבוע בצער כי היא מוטעית לגמרי. מסעות רצח בבתי ספר אינם מתרחשים ברחבי ארה"ב אחת לכמה שנים, אלא אחת לכמה שבועות. רק החמורים והנרחבים שבהם צפים לתודעת כלי התקשורת העולמיים, ובהם אלה הישראלים. הבעיה עמוקה ושורשית הרבה יותר ממה שניתן לדמיין.

כמה נתונים:

בוויקיפדיה ישנו ערך על "מסעות ירי בבתי ספר". מופיעים שם מקרים מקנדה, אירופה, דרום אמריקה ואסיה. לארה"ב יש ערך נפרד, והרשימה בו ארוכה פי ארבעה מזו של כל המדינות האחרות  יחד.

המקרה הראשון שנרשם בדבר רצח בבית ספר התרחש ב-1764. ארבעה אינדיאנים חמושים נכנסו לבית הספר 'פונטיאק רבליון' בפנסילבניה ורצחו ביריות את המורה ותשעה או עשרה תלמידים (ישנם דיווחים סותרים בנושא). רק שלושה ילדים שרדו.

9.11 ממוריאל ובאטרי פארק (3)

מתחילת השנה האזרחית הנוכחית (2013), נהרגו בבתי ספר שמונה בני אדם ושנים עשר נפצעו, כתוצאה מירי. בשנת 2012 מתו 42 איש וששה עשר נפצעו. 28 מן ההרוגים נרצחו בבית הספר היסודי  'סנדי הוק' ע"י אדם לנזה, תלמיד מצטיין בעל הפרעה נפשית מאובחנת.

ב-2007 תלמיד ממוצא דרום קוריאני, סונג-הוי צ'ו, רצח בעזרת שני אקדחים חצי אוטומטיים 32 תלמידים באוניברסיטה בשם 'וירג'יניה-טק' במדינת וירג'יניה. החלק המקומם ביותר במקרה הזה, נמצא באזהרות המוקדמות אותן אותת הרוצח לכל עבר. הוא הטריד סטודנטיות, נהג במוזרות, כתב מחזות אלימים שהפחידו את מורתו, נטה להסתגרות והראה חוסר התפתחות רגשית. אולם:

"צ'ו נשלח לבדיקה פסיכיאטרית, בה נמצא כי הוא סובל מדיכאון, הפרעה חשיבתית ומהווה איום ישיר על עצמו ואחרים. למרות שנמצא כי הוא מהווה איום על עצמו, הוחלט כי יעבור טיפול בתור מטופל חיצוני. בגלל שלא אושפז בכפייה, צ'ו עדיין היה זכאי לקנות ולהחזיק נשק על פי חוקי מדינת וירג'יניה".

מסקנות ועדת בדיקה שמינתה האוניברסיטה היו:

החלפת כל דלתות הכניסה החיצוניות למבנים באוניברסיטה כך שיקשה לפורצן

התקנת מנעולי דלתות פנימיים בכיתות הלימוד

הנהגת שימוש בכרטיסים אלקטרוניים לצורך כניסה לחלק ממבני האוניברסיטה

בדיקת שימוש במצלמות מעקב בנקודות מפתח בקמפוס

התקנת לוחות הודעות אלקטרוניים במקומות שבהם ניתן להתריע בפני הסטודנטים על מצב חירום

התקנת מערכת איתור אלקטרונית לחברי קהילת האוניברסיטה.

חסר לכם משהו? אולי משהו שקשור לסטודנטים עם בעיות נפשיות קשות ונשק? אה, זה לא בתחום אחריותה של הוועדה.

יב.

אחרי הטבח בסנדי הוק, שאירע בדצמבר האחרון, קראתי כמה כתבות ישראליות שרוחן הכללית היתה "הנה, עכשיו סוף סוף יתפכחו האמריקאים. אין סיכוי שאחרי טבח נורא כזה לא יעשו שינוי משמעותי וישנו את החוק כדי להגן על הילדים שלהם". ובכן, בדקתי מעט את הנושא.

הזכות להחזיק נשק מעוגנת בתיקון השני לחוקה של ארה"ב, שאומר כך: "מיליציה מאוסדרת (כלומר 'סדירה' או 'מפוקחת', תלוי בפרשנות. במקור: regulated) היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית. זכות האנשים להחזיק ולשאת נשק לא תהא מופרת".

אפשר לצמצם או להרחיב את הפרשנות לתיקון הזה, אולם מה שברור מעל לכל ספק – ושאושר גם בבית המשפט העליון ברוב דחוק – הוא שאין אפשרות לאסור כליל על אחזקת נשק בשום מדינה בארה"ב. מה שנשאר הוא לתקן תקנות שיגבילו את האחזקה עד שיהפכו אותה לכמעט בלתי אפשרית.

למי שתוהה אם אפשר לשנות את החוקה עצמה רק נאמר, כי לשם כך דרושה הסכמה של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס ואשרור של בתי המחוקקים בשלושה רבעים מהמדינות. מלבד העובדה שרוב המדינות הן בעלות רוב רפובליקני שמתנגד באופן גורף לשינויים, הן בחוקה והן במדיניות אחזקת הנשק, המצב הנתון הוא שאובמה לא מסוגל להגיע להסכמה עם 51% מהמחוקקים שלו, ולכן האפשרות הזו היא לא פחות ממופרכת. הנשיא יכתיר את עצמו למלך אמריקה הצפונית ויחבוש כתר עשוי שן פיל לפני שיצליח להעביר שינוי כה דרמטי בחוקה.

למעשה, אובמה נאבק בכל כוחו להעביר תקנות שיאפשרו, בסך הכל, להגביר את הפיקוח על מכירת הנשק, כדי שזה לא ייפול לידי פסיכופתים מהסוג שמבצע טבח בבתי ספר. הנשיא אפילו לא נאבק לניצחון, אלא על מראית עין של ניצחון, כאילו קידם ערך ליברלי של שמירת חיי אדם בתקופת כהונתו. אבל אפילו את הניצחון הקטן הזה הרפובליקנים לא נותנים לו. אז מה קרה לאמריקאים, הם השתגעו?

אפשרות הניתוח הפוליטי תמיד קיימת: היא תראה את יחסי הכוחות, תסביר מדוע הכל עניין של נקמנות קטנונית, תקשור את העניין לתקציב ולמפלה הרפובליקנית המפוארת בבחירות האחרונות. היא לא תטעה, מן הסתם. אולם אני רוצה להציע פרשנות אחרת.

יג.

אליהו אשרי היה נער על סף בחרותו. שמונה עשרה. משפחתו גרה ביישוב איתמר. אמא שלו אמרה כי היה "עדין נפש ואציל, אוהב שלום ורודף אמת". הוא למד במכינה הקדם-צבאית 'צופית' שביישוב נווה צוף. אליהו נראה בחיים לאחרונה ביום ראשון, 23 ביולי 2006 ב-21:00 בערב, בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. הוא ניסה להגיע למכינה שלו, ולשם כך היה זקוק לשני טרמפים, אולי שלושה. הקשר עמו נותק מאותה שעה בה נצפה בטרמפיאדה. החיפושים אחריו החלו, עם התמקדות בפן הפח"עי.

לאחר ארבעה ימים של חיפושים אינטנסיביים, מעצר של פעיל תנזים וחקירתו, נמצאה גופתו של אליהו בפאתי רמאללה. הוא נחטף, וכמעט מיד לאחר מכן נרצח וגופתו הוחבאה.

הציבור הדתי היה נסער. אזהרות הטרמפים, ששכנו להן במרתפי התודעה מאז חטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן, גם הוא בן המגזר, שתים עשרה שנים קודם לכן – החלו להבהב שוב. הורים תחבו כסף לכיסי ילדיהם. מועצות מקומיות מימנו מחדש את ההסעות הממוגנות שהתדלדלו מאז שככה מעט האינתיפאדה השנייה. רבנים הוציאו פסק הלכה, שקורא שלא לנסוע בטרמפים.

בכירי הרבנים של הציונות הדתית היו חתומים על הפסק. "העולה על טרמפ שנהגו אינו מוכר לו אישית – חוטא. התרשלות בתחום זה מסכנת את האומה כולה", כתבו הרב שלמה אבינר, הרב יעקב אריאל, הרב חיים דרוקמן והרב צפניה דרורי.

אליהו אשרי

אין מצב, אמרתי לחבריי. לא יקרה. למה, תמהו, הרי רבנים נחשבים סמכות, בעיקר בעיני צעירים, השיבו לי. היה מעט קשה לנסח אולם לבסוף הצלחתי: נסיעה בטרמפים אינה הרגל ואינה תחביב. היא לא נועדה לחסוך בכסף, היא לא נועדה לחסוך בזמן. נסיעה בטרמפים היא חלק מהד.נ.א של הצעיר הדתי (לא החרדי, אגב). היא אורח חיים ותרבות. היא דבר שאי אפשר לשנות בקלות, בטח לא בפסק הלכה אחד ויחיד ואתם יודעים מה? גם לא בחטיפה רצחנית פעם בעשר שנים.

כי נסיעה בטרמפ היא הרבה מעבר לזמן ולכסף. היא סמל סטטוס. הושטת היד בכל מקום – ולו בצומת הנידח ביותר, או, לעומת זאת, הסואן והעירוני ביותר שניתן להעלות על הדעת – מסמלת כלפי שנים את החופש. את השחרור מאמצעי התחבורה ה'רגילים' כמו אוטובוס וה'בורגנים' כמו מכונית או מונית. כלפי חוץ היא מסמלת אורח חיים שבוחר לתת אמון, לשבור זרות, להכיר טובה, לסמוך על הנס, לסמוך על הזר שהוא בעצם 'אחי'. כל אלה מאפיינים עמוקים מאוד של הציונות הדתית, שכמו כל הדברים, באים לידי ביטוי מוקצן בשנות הנעורים.

יד.

אנו נוטים לשכוח שפירוש השם 'ארצות הברית', הוא איחוד מדינות שנמצאות באותה יבשת. החיבור ביניהן, גם אם הוא טבעי, אינו מובן מאליו. חלק מהמדינות שונות מאוד זו מזו. האוכלוסייה שמרכיבה אותן, המסורת שלהן ושנת צירופן לאיחוד. אמנם, השפה משותפת, השלטון משותף וכן כל סממני השלטון (המנון, דגל וחלק גדול מהחוקים), אולם בסופו של דבר מדובר בפדרציה.

ארצות הברית הגדולה שבה חמישים מדינות, התחילה משלוש עשרה מושבות שמרדו בבריטניה וזכו בעצמאות בשנת 1776.  לאחר אחת עשרה שנים של דיונים הן קבעו לעצמן חוקה משותפת, אולם ארבע שנים לאחר מכן כתבו תוספת שנקראה בשם 'מגילת הזכויות', שהוסיפה עשרה תיקונים והגבילה את כוחה של החוקה. הדאגה באותה תקופה היתה לא רק כיצד מתגוננים יחד מול אוייב משותף, אלא גם כיצד להגן על המדינות זו מפני השתלטותה של זו.

התיקון השני, שמאפשר לכל אזרח להחזיק בנשק, בא בדיוק על הרקע הזה: הדיבורים על צבא משותף הולידו את החשש שמנהיג חזק מדי ינצל את הצבא כדי לספח את אחת המדינות. לפיכך נקבעה זכות האזרחים להתארגן כמיליציה מקומית ולהדוף את הצבא הפולש.

metropolitan2 001

סיבות נוספות שנמנו לחירות באחזקת הנשק הן השתתפות באכיפת החוק, הרתעת ממשלה רודנית, הדיפת פלישה, דיכוי התקוממות, מימוש הזכות הטבעית להגנה עצמית.

האם משהו מהסיבות האלו מתקיים היום? לכאורה לא ממש. איש לא מעלה בדעתו שניו יורק תאיים על ניו-ג'רזי (למרות שהיא זקוקה לה כחצר אחורית, לשם היא זורקת את הדברים שלאף אחד אין כוח להתעסק איתם), שהמשטרה לא תצליח להשתלט על התפרעויות של מיעוט כלשהו ויהיו זקוקים לאזרחים עם נשק כדי לעצור אותן (רוב הסיכויים הם שהחשש מתביעת פיצויים ענקית תשאיר את כל האמיצים חמומי המוח בבית), פלישה לארה"ב יכולה להתרחש, אבל בדמיונם של האמריקאים רק על ידי תושבי מאדים, ומול פייזרים רבי עוצמה – רק רובה דו-קני חצי-אוטומטי לא יוכל לעזור.

טו.

אז מה נשאר? כמו בפסיקת הרבנים נגד הטרמפים – נשאר הד.נ.א.

אהיה יהיר אם אנסה למפות את הד.נ.א האמריקאי בלי שעשיתי מחקר רציני על הנושא. וכמו שכתבתי, אני מכיר רק חלק קטן מאזור מסויים בעיר אחת בתוך מדינה אחת בארה"ב. אינני מדען, אין לי תואר בסוציולוגיה. אך כשאני בא בין אנשים, אני יודע להעיד על הדברים אותם אני מרגיש. ובעקבות הרשומות הקודמות כתבו לי אנשים כי בנוכחותם בביקורים ובמגורים במדינות שונות בארה"ב, התחושה אותה תחושה: כל אדם לעצמו.

ובעצם אין זה פלא. כי רעיון מרכזי בחוקה האמריקאית הוא רעיון החירות. החירות לממש את האושר, שמגולם בעיקר בעושר. החירות להיות חופשי ל- וחופשי מ- כאחת. והאדם שלהם ברוא בצלם א-לוהים, שאם אנו חושבים על זה גם הוא לגמרי-לגמרי לבד.

והשנים הארוכות של המאבק העיקש, הפנאטי לעתים, מול הקומוניזם – שהפקיע את האישי לטובת החברה. והזיכרון וההערכה העמוקה על כך שבאמת ובתמים זו הדמוקרטיה המגוונת ביותר, החזקה ביותר, החפה ביותר משנאה כלפי מיעוטים, על אף שגם היא לא נקייה מסיגים. אולם יכול להיות שהדמוקרטיוּת הזו הושגה בעמידה בלתי מתפשרת על זכות הפרט לממש את חלומותיו ולחתור להצלחה תוך שוויון זכויות מלא. אבל השוויון עושה אותך אחד מרבים ולא אחד בתוך רבים.

ובתוך ההמון, כאשר יש לך רק סיבוב חיים אחד וסביבך מיליוני אנשים שחיים, לכל הרוחות, את חייהם שלהם – מה יכול לשמור על חייך אם לא רובה דו-קני ששוכן לבטח מתחת לדלפק?

לפיכך מרגלא בפומיה של נבחרי הציבור הרפובליקנים, בתגובה לטענה כי יש לצמצם את היכולת להחזיק בכלי נשק המשפט המעניין הבא: "הדבר היחיד שיכול לעצור בחור רע עם רובה – זה בחור טוב עם רובה". איני רוצה שהחברה תיקח אחריות על חיי. גם לא החוק. ולא הנשיא. ולא המשמר האזרחי. ולא מקהלת הכנסייה ובטח שלא השב"כ. אני, רק אני, אקח אחריות על חיי. עם סנאפל בצד, תודה.

ולפעמים זה לא הולך ויש איזה פסיכופת שלוקח לאמא שלו המסכנה את כלי הנשק שאספה בעמל רב ודופק לה כדור בראש ויוצא לירות בעשרים וכמה ילדי בית ספר מסכנים. זה עצוב מאוד. זה ממש קורע את הלב, ולכן עשינו מגבית בשבילם. אבל למה, לכל הרוחות, זה צריך לפגוע ביכולת שלי לממש את חירותי?

טז.

גנטיקה של בדילות.

תאמרו: חלפו הזמנים הללו, של הקאובויז וה"גט אאוט אוף מיי פרופרטי". ובכן, להפך. הם רק הולכים ומתחזקים. כי הרשתות החברתיות מעצימות את הבדילות הזו. כי הרווחה הכלכלית מגדילה את הריק. כי היכולת להתבונן על עצמך מבחוץ, כלומר, דרך פילטר אינסטגרם מגניב, רק עושה אותנו בודדים יותר ועצובים יותר, ולכן מוכרחים יותר להגן על עצמנו.

אריך פרום ניסח זאת (ב'מנוס מחופש') עוד ב-1941 בבהירות כואבת:

לא רק היחסים הכלכליים, אלא גם יחסי-האנוש הם בעלי אופי מנוכר. במקום יחסים בין בני-אדם הם לובשים פני יחסים בין עצמים דוממים. אך אולי הדוגמה החשובה והמזעזעת ביותר לאווירה זו של כדאיות וניכור היא יחסו של האדם לעצמו. האדם אינו רק מוכר מצרכים, הוא גם מוכר את עצמו ומרגיש כמצרך. עובד הכפיים מוכר את כוחו הגופני. איש העסקים, הרופא והמנהל מוכרים את ה"אישיות" שלהם. הם חייבים שתהיה להם "אישיות" אם ברצונם למכור את מוצריהם או שירותיהם.

לדעתו, הקפיטליזם והמודעות העצמית הביאו את האדם אל 'הבדילות הקיומית'. לא רק בדידות, אלא בדילות. כי כשאני בודד איני רואה אותך. אני רואה רק אותי ואני לבדי. ואני זקוק למישהו שיושיט לי יד. אני יודע שהוא נמצא שם בעלטה ואני רק צריך למצוא אותו, ואז יתרחש החיבור הזה בינינו ויביא לי מזור.

ביקור בסטטן איילנד 122

אבל כשאני נבדל אני רואה גם אותך. ואתה לא יכול להושיע אותי מהיותי אחר. אני רואה את הריקוד שלנו, שלך ושלי, ואנו כה פתטיים. שנינו גיבורים בציור של אדוארד הופר. האור מאיר אותנו לתוך הריק. החושך בולע אותנו ללא תקווה. בוא ונשאר כל אחד בפינתו, כי כשאנו ביחד הלבדים שלנו מתחדדים זה על זה כמו שני סכינים.

לעולם לא אוותר על כלי הנשק שלי. כי כמו שהוא מגן עליי מפניך, האחר, כך הוא יכול לשים קץ לסבל שלי. כשאני מחזיק אותו בידיי אני חש את כל כובד משקלה של הבחירה הזו. וזו הרגשה טובה.

לראשונה

לראשונה מזה שנה וחצי

ישראלי נרצח בשומרון

(מקור ראשון, 1.5.13)

לראשונה.

לראשונה ניגר דמו מאבי העורקים

מבעבע, מתפרץ החוצה בשמחה

כבן לקראת אביו ששב

לראשונה.

לראשונה הפך חיוור כדף

הדם אוזל והולך

כאב רואה שבנו נפל

נשימתו נעתקת עד שיראהו

מתרומם וצועד

לראשונה.

לראשונה קפא חיוכו הטוב

ולא היה בו עוד

רוח לנחם בוכה האלמנה

ויתומיו עומדים וצועקים את שמו

אבא אבא

קום קום

בוא בוא

לראשונה

הבדילות הקיומית. חלק ב'

יומן ניו יורק

חלק שני – מוכר החטיפים

ד.

כמות הקבצנים פה מזכירה את ירושלים. אמנם, הם לא עוברים מדלת לדלת [ודאי הם יודעים שאיש – אבל שום איש – לא יפתח להם] אבל אפשר למצוא אותם בכל מקום: מחוץ לסופרמרקט, ליד המוזיאון וברכבת התחתית.

הוי, התחתית, התחתית. גן העדן לקבצנים, לנגני-רחוב, לנרקומנים, ללהטוטנים ולמטיפים דתיים. גם לכאלה שהם קצת מכל אחד מהנ"ל. קשה מאוד לצלוח נסיעה בסאבווי בלי להיתקל לפחות באחד – או אחת – כזה.

בבוקר ההוא, כשהגעתי מתנשף ומאחר לתחנה ונחתי בשלום על מושבי – השלט האלקטרוני הראה שעוד ארבע דקות תגיע הרכבת הבאה צפונה – התקרבה אליי אישה שמנה עם מעיל דובון כחול. היא גררה אחריה עגלה מרושתת מלאה בדברים, ספק שקיות ספק סמרטוטים ספק בקבוקים למחזור. האשה נעצרה לידי. היה לה שיער שיבה. עורה חום בהיר. היא התכופפה לעברי ועברה את מחסום הארבעים סנטימטר. היא הושיטה את ידה, או שהיה נדמה לי שהיא מושיטה את ידה. היא מלמלה משהו שלא הבנתי והשתתקה. לא שאלתי "מה?". עצרתי את נשימתי, שלא להריח את ההבל שעלה ממנה. ידעתי שהיא מבקשת כסף. אני לא נותן לאנשים ברחוב. לא יודע למה, התרגלתי. לא ידעתי מה להגיד לה. הוצאתי את הטלפון הסלולרי שלי. ניסיתי לפתוח אתר חדשות. התחתית היא מתחת לאדמה, ולכן קיבלתי הודעה "אנא בדוק את החיבור שלך". שמעתי את האשה שישבה על הספסל לידי אומרת "עוד ארבע דקות".

08.2012 006B

הרמתי את המבט. "אוה, סליחה", אמרתי, "לא הבנתי שאת שואלת – " "לא עכשיו אתה תקשיב לי", אמרה האשה במבטא מוזר, שנגרם ככל הנראה מכך שהייתה כמעט חסרת שיניים –  "אתה יודע למה החברה שלנו נראית כמו שהיא נראית, עם הרציחות והגניבות וכל זה? כי אנשים מתעלמים אחד מהשני, זה למה. אתה צריך להתבייש לך שאתה ככה מתעלם מאנשים, אני רק רציתי לשאול אותך שאלה ולא רציתי ממך שום דבר, ואתה במקום להסתכל לי בעיניים שם את הפנים שלך בתוך הטלפון. אז תתבייש, אני לא צריכה שתענה לשאלות שלי ולא צריכה ממך כלום". כך אמרה והלכה לה, מושכת אחריה בזעם את סל הסמרטוטים.

ה.

מה המקום הנכון להסתכל עליו כאשר עולים או יורדים במעלית קטנה, ויש בה אנשים נוספים מלבדך? לא, לא פניהם של האנשים האחרים. הרי זו גסות רוח. לא, לא הרצפה, הרי אין לך במה להתבייש. גם לא התקרה. וכי הלך חולמני אתה? ובכן, כיוון שאתם כל כך איטיים ואני ממהר לעבודה, אגלה לכם. לוח הספרות שמעל לדלת, שמציין את הקומה שבה המעלית נמצאת.

זהו פתרון נפלא למי שמבקשים להימנע מקשר עין. הרי אתה לא מתעלם מהאדם שלידך, על שקיותיו או סל כביסתו או התינוק שעל זרועו או העגלה שהוא דוחף, על בשמיה ותמרוקיה ואיפוריה, על המכנסיים הקצרים ושעון העצר שביד ומנגב הזעה שעל הזרוע והבקבוק התחוב. לא, אינך מתעלם, אתה מאוד אנושי ואמפטי. אתה פשוט עסוק מאוד כרגע בהתרכזות בקומה שאליה אתה מבקש להגיע, ולאדם עסוק, הרי, מאוד לא מנומס להפריע.

כך, בעזרת מבט פשוט ומרוכז, תוכל להיות במקומך, לא לחדור למקומו של האחר, לא לפלוש לפרטיותו במבטיך המטרידים, החוקרים, המפשיטים, השואלים, המשערים יותר מדי. כך ראוי. וכך כולם – או כמעט כולם – עושים.

ופעם אחת ירדנו במעלית, שרית ואני. הימים היו ימי חופשת האביב, וסטודנטים עליזים נפוצו לכל עבר: מי למקסיקו, מי לפלורידה, מי לאיי הבתולה. הזדמנות-חד-פעמית-לפקוד-שכיות-חמדה-תוך-חופשה-קצרה-מהלימודים-המעיקים-על-חשבון-אבא-ואמא. זוגות עליזים עטורי כובעי מצחייה, נרגשים ועמוסי מזוודות חצו את המסדרונות בהליכה מהירה, תכליתית ומשוחררת. אבל אנחנו היינו מעט קודרים יותר: התינוק שלנו חלה מעט, ונזקק להשגחה בבית החולים. חזרנו הביתה לארוז מזוודה לכמה ימים של שהות לצד המיטה שלו. בדרך חזרה מהדירה נדחקנו במעלית הבניין הקטנה עם המזוודה, זוג אסייתים חייכנים ואמריקאית כהת שיער.

IMG1313A

"אז לאן אתם נוסעים לחופשה?", שאלה האסייתית – שעל פי הניחוש וההסתברות מוצאה יפני או דרום-קוריאני – תוך שהיא מדגישה את המילה "אתם", כאומרה: כ-ו-ל-ם נוסעים בעונה הזו. הבטתי בשרית והיא הביטה בי. "למעשה", אמרתי בחיוך, "אנחנו נוסעים להיות עם הבן שלנו בבית החולים". כהרף עי החיוך החליף את מקומו בחיוורון. "הו, אני כל כך מצטערת. לא… לא התכוונתי להתע- לחט- לשאול… אני כל כך מקווה שהוא יהיה בסד- שיהיה בריא. סליחה, סליחה. פשוט כולם נוסעים וחשב- הנח- שיערתי שגם אתם בדרך לחופשה עם המזוו- רק שיהיה בריא. בהצלחה. סליחה. סליחה".

"זה בסדר", אמרתי, "הוא בחור קשוח והוא יעבור את זה במהירות. אני מעדיף שתשאלי ותהיי מובכת מאשר שתתעלמי בנימוס". הנסיעה בת שבע הקומות הסתיימה. הנוכחים מיהרו להתרחק מאזור האסון, בעיקר האמריקאית, שלא הוציאה מילה ולא החליפה מבט משך כל השיחה. רק עיניה – נכון – היו תקועות בלוח המראה את מספרי הקומות. כשהמעלית נעצרה היא גמאה את מסדרון הכניסה בצעדי ענק מנומסים. היפנית שוב ביקשה סליחה ואיחלה החלמה מהירה.

אבל בנסיעה הבאה אליה נקלענו יחד במעלית, האמריקאית כהת השיער ואני, היא שאלה לשלומו של התינוק. "הם חולים כל כך בקלות בגיל הזה", אמרה.

ו.

שוב בתחתית. בין הקרונות מפרידות דלתות כבדות שניתנות לפתיחה בהזזה. אולם הקרונות לא מחוברים פיזית, יש ביניהם רווח של כחצי מטר. בין קרון לקרון רועדת רצפה מתכתית, חציה מקרון אחד וחציה מרעהו, ושתי שרשראות ברזל דקות שניתן להיאחז בהן מתוחות בצדדים. שלטים באדום ושחור מזהירים שאין לעבור בין קרונות כאשר הרכבת בתנועה, אולם בעלי עניין, כמו הקבצנים והמטיפים הנ"ל, מתעלמים מהאזהרה בקביעות.

הפעם זהו מוכר חטיפים צעיר. עורו שחור, כובע מצחייה מסובב לכיוון אוזנו, בידו קופסת קרטון קטנה, מלאה עד חציה בשקיות חטיפים. הדלת הכבדה נסגרת מאחוריו בטריקה, מחזירה את שאון השקשוק לעמימותו הרגילה. הטקסט האוטומטי, שבוודאי יצא מפיו עשרות פעמים בשעה האחרונה, משוגר במהירות במבטא אפרו-אמריקני. "צהריים טובים 'תיי ורבותיי. קוראים לי קווין ואני עובד למחייתי כמוכר ח'פים. אנ'לא גונב, אנ'לא שותה ואנ'לא מעשן חשיש, אנ'רק מתפרנס בכבוד מהעבודה שלי. אבקש מאוד את תמיכתכם אז אם אתם 'נים בחטיף טעים בדולר אחד בלבד אני כאן בש'כם".

אף אחד לא זז. הבחור נע, מאוכזב, לאורך הקרון. עוצר מדי פעם בנקודה אסטרטגית. מחכה, שמא יתחרט מישהו. שמא יתפתה למראה שקיות השוקולדים הקטנות האחוזות בזרועו. למעשה, מוכרי החטיפים לא נדירים כאן, אך כמעט ולא ראיתי אנשים שקונים מהם. האם הם חוששים מבעיות היגיינה? האם הם חושבים כי זהו בזבוז לקנות בדולר שקית ששווה אולי רבע מכך? האם הם נרתעים ממוכרי החטיפים בשל צבע עורם, שהוא תמיד שחור?

מולי ישב איש שחור מבוגר. שיערו אפור-קצוץ. לגופו מעיל דמוי עור חום. לאורך כל ההכרזה הנרגשת של מוכר החטיפים הוא הביט בו בחיבה, בהערכה אפילו. נדמה לי שהתרגש מן ההכרזה "אני מתפרנס בכבוד מהעבודה שלי". ראיתי כי הוא פשפש בכליו אחר כסף קטן, ומבטו הפך מאוכזב כשלא מצא, ככל הנראה, אף מטבע או שטר.

הנער, שראה כי האיש מחטט בכיסיו, התקרב ונעמד לידו. המבוגר הביט בו. "מצטער", אמר ומשך בכתפיו באכזבה ניכרת. "הייתי רוצה לקנות ממך, אך אין עליי כסף קטן".

הבחור התקפד. "אם אין לך כסף", אמר ביבושת, "למה אתה ממשיך להסתכל עליי?".

הוא לא חיכה לתשובה. הרכבת נעצרה בתחנה. הדלתות נפתחו. הוא ירד במהירות ונחפז אל הקרון הבא.

ז.

ערים הן קופסאות ניסוי ענקיות. תלי נמלים שקופים שתושביהם מתרוצצים בהם ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, בונים, מחריבים, משמרים, מביאים לחם, עושים בילויים – חיים במחזוריות, שלצופה מן הצד ידועה מראש, שלא כמו לשוכנים בתוך הקן.

וניו-יורק היא ניסוי ענקי בזרוּת.

מה קורה כששמים יחד, על אותו אי, מיליון בני אדם? מה עושה לנפש האדם האפשרות הסבירה, הכמעט-ודאית, שלא תראה את האדם שעומד מולך עוד פעם אחת בחייך? ניו-יורק טובה למי שמבקש להעלם בה. היא עושה לך זרוּת גדולה גדולה, קרה, נימוסית. הנמלים לומדות לחיות זו לצד זו. להיעזר זו בזו כדי להוציא לפועל פרוייקטים. להיות נעימות זו לזו מתוקף הצו העתיק "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". אך כאן זה נגמר.

ניו-יורק אינה זרה רק לזרים. אני מרגיש כי היא זרה גם לאנשיה שלה. הניו-יורקרים יושבים בתוך הזרות שלהם בנוחות, כאילו הייתה חליפה ישנה שמתאימה למידותיהם. הם כל כך זרים, שהם אפילו לא יודעים שהם כאלה. כל אדם עטוף בקובייה של אוויר. אוויר שהוא רק שלו. שאסור לגעת בו. שאסור להיכנס אליו ללא רשות. כי כל אדם פה הוא לעצמו. כי יש פה המון בני אדם ולכל אחד הרגלי ההיגיינה שלו והרגלי המוסר שלו והרגלי הצעקות והשקט שלו. אז אל תערבב ואל תיגע. אתה זר.

IMG700A

ביציאה מן הסופרמרקט ניגש אליי אדם וסימן לי בידו להתקרב. התקרבתי. פנה אליי בטון אישי: "אני צריך כסף, תוכל לעזור לי בכמה דולרים?". עמדתי נטוע על מקומי, נדהם. הסתכלתי בו. בשנות השלושים לחייו. שיער שחור. חסון. זיפים. הוא רוצה את הכסף שלי. ידעתי שלא אקבל ממנו דבר בתמורה: לא חיוך, לא הכרת הטוב, לא רעוּת. אנחנו לא מתפללים באותו מניין. הוא לא יבקש חסד על נשמתי. הרגשתי: אני עבורו איש שעבר ברחוב. אולי עני ולא אתן לו דבר, אולי עשיר, ואז אתן הרבה. מה אכפת לו לנסות. עוד רגע יישכח אותי, ורק השטרות שלי יישארו בידיו, לא מזכירים אותי, כבר לא שלי, שלו. יימצאו להם בעלים חדשים ודבר לא יעבור בינינו עם הכסף.

שמעתי את עצמי אומר, עצוב והמום: אבל אני לא מכיר אותך. הלכתי משם וחשבתי על המשפט הזה כל הדרך הביתה, וגם בימים הבאים.

ח.

ולעתים יש רגעים של חסד. קטנים מאוד. נדירים. אבל כשהדלת נפתחת לא רבים יודעים לעמוד באור המסנוור שנגלה מאחוריה. אור של נשמה קטנה שחרגה מחוץ לגבולות המותר. מישהו הזמין אותך לראות מה יש לו מתחת למעיל. לפעמים אלה חיקויי שעונים תוצרת סין ולפעמים קיפולי נייר שעשה בעצמו ולפעמים אך ורק לב חשוף.

אם אתה אמן, אולי תוכל לעשות מזה משהו, כמו ברנדון סטנטון שפתח את עמוד הפייסבוק "Humans of New York", שם הוא מפרסם תמונות של אנשים אקראיים שצילם ברחוב, לצד תשובה לשאלה אחת, תובנת חיים אחת, אפיזודה אחת מהחיים שלהם. אנשים אוהבים את הדף שלו. הוא מקבל עד עשרות אלפי לייקים לכל תמונה, וספר ראשון של תמונות וסיפורים כבר יצא והפך לאחד הנמכרים בהוצאות המקומיות. התרמות שברנדון יוזם מעת לעת לעמותות חסד שונות יכולות לגייס עד מאות אלפי דולרים.

אבל האיש הרגיל לא יודע מה לעשות כשהדלת נפתחת. בתחתית ישב מולי אדם ענקי, לבן. קרחת וזקן צרפתי. מעיל צבאי. בתחנה של 125 עלה בחור צעיר וישב לידו על הספסל. פניו היו שרוטות, הוא דיבר לעצמו בדחיפות של מי שנפשו סוערת. האנשים בקרון הביטו לצדדים. לא בפניו. מי יודע מהיכן קיבל את השריטות האלה. ומדוע הוא מדבר לעצמו. או שהוא משוגע, או שהוא פושע.

IMG387A

לפתע פנה השרוט אל הענק: "הרכבת עוד עולה מעל האדמה באיזשהו שלב?". "רק אחרי 191", ענה האיש בחביבות. הצעיר נראה מתוסכל. "אוי לא", הוא אמר, "אני צריך להגיע ל-181 ואני לא יודע איך זה נראה מתחת לאדמה". "אני אגיד לך איפה לרדת", הרגיע אותו האיש. "אתה מבין", הצעיר לא חיכה להזמנה, "זה היום הראשון שלי בעבודה ואני מאחר. כבר איזו תקופה שאני גר במקלט לחסרי בית, אבל אני נקי, אני לא איזה מסומם. אני פשוט חייב לצאת משם. לא היתה לי מספיק הכנסה עד עכשיו אז הלכתי מחנות לחנות ואף אחד לא רצה לקחת אותי. בסוף בא הבחור הזה ואמר לי: תבוא מחר על הבוקר, בשמונה. הוא לא ביקש המלצות ולא תקופת מבחן ולא כלום. הוא נותן לי את החיים שלי מחדש, אתה מבין?". הענק המהם. "הוא נשמע לי בחור נחמד, כן", אמר, "מגיעה לך הזדמנות". "כן", המשיך הצעיר בקולו הדחוף, "אבל הבוקר הבן ז*** במקלט ניסה לגנוב לי את הארנק, ושם היה הכרטיס של הסאבווי והייתי חייב להיאבק איתו, אתה רואה, כל הפנים שלי שרוטים. אז לקחתי את הארנק שלי בחזרה אבל זה לקח לי זמן ועכשיו אני מאחר. התקשרתי אליו ושאלתי אם יש טעם שאגיע והוא אמר שהוא לבד בחנות והבחורים יגיעו רק מחר. 'אני נותן לך צ'אנס פה, אתה חייב להבין אותי', הוא אמר. ואז הוא אמר שאני אגיע כמה שיותר מהר ועכשיו כבר שמונה ועשרים". "זה רק עוד חמש דקות מפה", אמר הענק, "ואז יש לך עוד חמש דקות הליכה והגעת". "אבל זה לא אשמתי, זה לא אשמתי שאיחרתי, הוא יבין אותי, נכון?". הרכבת נעצרה בתחנה של 168. "עוד שתי תחנות תרד. אני בטוח שהוא יבין אותך, הוא נשמע לי בחור טוב. אתה תהיה בסדר, אני יודע את זה. גם עם המקלט והכל, אתה תהיה בסדר", אמר האיש וירד מהרכבת.

משוגע, משוגע לגמרי

אצלנו ביישוב היו אומרים עליו שהוא משוגע ועוד דברים לא יפים. אבל בבית אף פעם לא הרשו לנו לומר דברים רעים על רבנים, ולא משנה מאיזה זרם הם ומה הם עשו. אבל אמרו שהוא נפגש עם ערבים רוצחים ואפילו מניח תפילין בפגישות האלה, וכמו שאבא שלי אמר, בלשונו המעודנת, זה 'לא מובן'.

עידנים אחר כך, כשפגשתי אותו, הבנתי ש'לא מובן' זה אכן תיאור מדויק עבור הרב מנחם פרומן, ולהיקרא משוגע זו מחמאה גדולה בשבילו. לעצמו קרא משוגע כמה פעמים. אינסוף. וצחק. צחוק גדול, עם שיניים.

כשגדלתי פגשתי את האחיין שלו, שסיפר לי שהוא מחרים אותו בגלל אותה פגישה עם אחמד יאסין. חשבתי שהחבר ההוא שלי אמיץ ואיש עקרונות. זה באמת לא בסדר להיפגש עם ערבים רוצחים ואתה לא יכול לצפות שהאחיין בן ה-14 שלך יעבור על זה בשתיקה. ובישיבה התיכונית אמרו עליו דברים עוד יותר גרועים ממה שאמרו ביישוב.

כשהייתי בכיתה י"ב הלכתי לשבוע ישיבה בעתניאל. לארוחת ערב היה פסטה ויכולת לבחור את הרוטב: עגבניות או שמנת. רוטב שמנת זה לא משהו שאפשר היה להעלות על הדעת בישיבה התיכונית שהייתי בה. בחרתי עגבניות וישבתי בשולחן שקרוב למטבח.

הוא עמד שם, עם זקן ארוך, מגש האוכל שלו מונח על השולחן לידו, וניסה להתגבר בקול חלש על המולת חדר האוכל. הוא סיפר על קורות חייו של רב שנפטר לפני כמה עשרות שנים, והיארצייט שלו חל היום. הוא דיבר ודיבר, והיה נדמה שאף אחד לא מקשיב. כולם התעסקו בפסטה. מדי פעם כמה בחורים עשו ששששששש ארוך כזה, ולשתי שניות היה שקט יחסי, שהופר מיד. שאלתי מישהו לידי למה הם לא מכבדים את הרב שמדבר, והוא אמר: "זה הרב פרומן", כאילו זו תשובה. ובאמת זו היתה תשובה, רק שעוד לא הבנתי.

עברו עוד חמש שנים. דביר הלך ללמוד בישיבה שלו, בתקוע, שאמרו שהיא ישיבה של משוגעים ושכולם שם קמים ב-10 בבוקר. אבל דביר חזר משם עם עיניים בורקות, עיניים שכבר לא זכרתי שיש לו. והוא אמר שהרב מנחם הוא משהו אחר.

ואז אהוד בנאי התחיל להופיע איתו במופעים האלה של ליל הושענא רבה. ואהוד בנאי ניגן ושר והרב מנחם אמר תורות. וגם עשה סטנדאפ כזה, וצעק שצריך לחבר את הימין עם השמאל וכולם למחוא כפיים. וכולם צחקו ומחאו כפיים, אבל אחרי שהוא הגזים עם זה הפסיקו, והוא נשאר למחוא כמעט לבד. ולא היה אכפת לו. רק הטה את הראש שלו קצת ושמע שאף אחד כבר לא מוחא, אז המשיך עוד קצת ואז הפסיק.

וכשנסענו לכותל המניין שלו היה שם, מאחורה. ועמדתי לידו ולא יכולתי להפסיק לבהות. כי זה היה מניין של כולם: של צעירים וזקנים, ושלו ושל אשתו ושל הנשים של התלמידים שלו והחברות שלהן והתלמידים שלו, שהיו כל כך רציניים, והוא, שהיה כל כך מצחיק וצוחק. והם עשו מלחמת חרבות עם הלולבים שלהם וצעקו מים! מים! מיייייים!!! באקסטזה, כאילו הם מינימום עדר של פגאנים, וכל הכותל הסתובב לראות מי זה שצורח ככה. והם בכו וצחקו ושרו ורקדו והיו לא הגיוניים בכלל. בכלל.

IMG_1005
מתפללים למים. הושענא רבה בכותל. צילום: אבינעם ב'.

ואז הרב אודיה נתן לי לקרוא את השירים שלו. ולא חשבתי שכולם טובים, אבל אהבתי אותם, כי היו מיוחדים. ורשמתי לי בפנקס שלי שיר אחד, הספד על איש שנרצח ודמיו זועקים מן האדמה. והרגשתי שכמו שהוא איש אדמה, הרב פרומן, כך גם הוא איש שמיים.

ואז אדם עבר לגור בתקוע ובאתי לבקר אותו. ופתאום הוא היה שם, קרוב מאוד. ממש ספסל לידי. הפה שלו היה גדול מאוד. והזקן של אליהו הנביא. ובערב שבת הוא נתן דרשה שאני לא זוכר ממנה כלום, רק שדיבר על המקומות שמהם אנחנו שואבים את המידע שלנו, ובשנינויות שהצחיקו אותו והוא גיחך אמר שלא צריך להיתפס דווקא לידיעות האחרונות, אלא ללכת למקור הראשון של הדברים, להגיע אל הנקודה. וגם כולם בבית הכנסת גיחכו. ובעזרת נשים ישבה הרבנית שלו, והוא מדי פעם עשה לה סימנים ושאל אותה שאלות, והוא קרא לה בשמות מיוחדים כמו 'יונתי'. וכאן לבי נשבר.

ואז, בפורים הנורא ההוא, במסיבת פורים הנוראה ההיא, כשהרב שגר יושב חולה וכל תלמידיו שיכורים מרוב עצב והלומים מרוב חיסרון שכבר התחיל להיות מורגש, הוא בא לבקר והארץ הזדעזעה, כי היה ידוע שהם מסוכסכים. וכולם ידעו שהנה, החיבור בארץ יעשה גם חיבור בשמיים וכל השיכורים צעקו 'יהב ליה ידיה ואוקמיה, יהב ליה ידיה ואוקמיה!" והרב מנחם נתן ידו לרב שגר וכולם הריעו והתחילו ניגון שמח.

ואחרי המסיבה רדפתי אחריו, שיכור, ואמרתי לו שאני מוכן להיות המשמש שלו. שאני אעזוב את הישיבה שלי ואעזוב את מכון ההוראה, ואלך אחריו לשמש אותו. והוא הודה לי מקרב לב, אבל אמר שהוא לא זקוק למשמש. גם שאל אם אני זקוק למשמש, כי אז ישמח להיות המשמש שלי. והייתי מנומס ואמרתי שגם אני לא צריך, וכך נפרדנו לשלום.

עברו עוד שלוש שנים. מעלון השבת שבו עבדתי ביקשו שאראיין דתיים מיוחדים. אמרו לי שהדסה פרומן היא דתייה מיוחדת. היא לא רק אשתו של הרב פרומן, היא גם הקימה בית ספר מיוחד, שמשלב ילדים בעלי מוגבליות עם ילדים 'רגילים'. והרמתי טלפון. ושוחחנו. ופתאום הרגשתי שוב מהו דיבור עם אדם שפותח את דרכי הנשימה שלך. והיא אמרה דברים כמו " צריך לחיות טוב ולחיות פשוט, להיות חופשי מהחומר ולא להיות שקועים בו" ו"צריך מרחק כדי לבחור וליצור קשר עם האנשים סביבך" וקנתה את לבי.

שלושה חודשים אחר כך אמרו שיש לרב פרומן סרטן ממאיר. ואנחנו, שידענו עוד מהרב שגר שאין חסינות לרבנים, לא ידענו את נפשנו. למה הם מתים לנו בזה אחר זה.

אבל הרב מנחם לא מת. הוא חי במשך שלוש שנים על אנרגיה שאי אפשר להגדיר אותה אחרת חוץ מכוח רצון קולקטיבי. מאות אנשים, אלפי אנשים, רצו בכל מאודם שהוא לא ימות. לא רק משפחתו, לא רק תלמידיו, לא רק תושבי היישוב שלו, תקוע. עוד אלפי אנשים שנלכדו בהילת האור שלו, כמוני. אותם אנשים שבאו להעלות הצגה שבימים רגילים היינו קוראים לה שמאלנית-רדיקלית, אבל תחת שרביטו של הרב מנחם היא הועלתה בתקוע, בנוכחות הכותב שלה, הבמאי והשחקן הראשי, שחלקם נשבעו שלא תדרוך כף רגלם באריאל. והנה, בתקוע. "רק בגלל הרב מנחם", אמר אחד מהם.

ושלושה חודשים לאחר מכן מבקשים ממני לראיין אותו. מהר-מהר, לפני שימות לנו. העורך רומז, הרב מנחם אומר בפה מלא, מזהיר אותי: "זה יכול להיות הראיון האחרון שלי". ובראיון הזה הוא לא מפסיק להפתיע. אותי, כמובן, לא את מי שמכיר אותו. כי מי שמכיר ואתו יודע שחלק מאישיותו הוא אלמנט ההפתעה. שהוא קוהרנטי עד לרגע שבו הוא כבר לא. שהוא קוקניק שעשה מעשה פשוט: קרא את כתבי הרב קוק וביצע. שהוא אינו יכול שלא לאהוב כל דבר בכל לבו, ולא יכול שלא לשנוא את הרע בכל מאודו. שהוא שונא את החמאס וממטיר עליהם קללות נוראות ואפלות, אבל הולך לפגוש את ראשיהם אם חושב שיבוא מכך שלום. שהוא איש תורת הסוד שכל מצווה בה חשובה וכל תנועה קובעת עולמות – אבל לא רואה חוטאים לפניו, רק אנשים אהובים.

וזהו. וזה הסיפור שלי עם הרב מנחם פרומן. ואני בוכה עכשיו כל כך. איני יודע למה. אולי כי אמא שלי אמרה לי שכשהם היו ילדים, היא לא זוכרת שרבנים נפטרו. פשוט לא היו רבנים, כולם מתו בשואה. ועכשיו כשמתחילים למות הרבנים שלה, היא מבינה מה איבדנו בדור שלפניה.

אבל אנחנו צעירים. אנחנו בקושי בני שלושים והרבנים שלנו עוד לא בני שבעים. ותחילה הרב שגר, ולאחר מכן הרב חנן ועכשיו הרב פרומן. אודיה אומרת שהם לא הקדימו את זמנם. שהם היו אנשים נטועים בזמנם ובגלל זה אנחנו חווים כל כך קשה את מותם. ואני אומר לה שאולי כולנו, כל אנשי הרבנים האלה, הקדמנו את זמננו. שאנחנו רדיקלים ואפילו לא יודעים את זה. שאם יש משהו שלמדתי מהרב מנחם הוא להיות משוגע. משוגע לגמרי.

~~~

היום כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי:

לו הייתי פוגש את ר' נחמן, הייתי אומר לו: טעית.

אמרת: ממני עד משיח לא יהיה חידוש. ולא זכרת את מנחם יהושע בן לאה רייזל, שהיה איש פלא ונשמתו פלא גדול ועצום וחידוש כמוהו לא נודע בעולם.

חידוש – לא בתורתו, על אף שהיתה זכה ומפכה נפשות; ולא בהארת פניו, שהיתה כמעלתו של הלל הזקן; ולא בכעסו, שהיה משבר עמודים כשמשון.

אלא בצחוקו, צחוקו הטוב שעשה את המציאות לרסיסי רסיסים של נהרה. שלאחר שפגשת אותו מעט, לא יכולת שלא לאהוב אותו בכל ליבך הקטן. שלא ראה את אי האפשר. שדילג מעליו. שקפץ את כל הגדרות במהופך. להפך, להפך.

רבי נחמן, שכחת את מנחם חי שלום היפה, הצוחק, שחייו היו חיי שלום, ומותו לא אפשרי כלל במציאות. שכחת אותנו אל המוות.

שלום, מנחם. אהבתיך בכל לבי הקטן.

העולם מחכה לך

"מה תהיה מטרתך העיקרית בתור רכז חברתי במוסד שלנו?", שאל אותי מנהלו של מפעל חינוכי גדול, בעיצומו של ראיון עבודה. "קשה להשיב לשאלה מבלי לכהן בתפקיד", עניתי במבוכה. "ענה לי באופן כללי", ביקש האיש שעמד אז, לפני שנים מספר, בשנות החמישים לחייו, עטור כיפה גדולה וזקן עבות. "ובכן, אני מניח שחיבור בין רמת השטח, התלמידים והרכזים המקומיים לבין ההנהלה וראשי המוסד, הנחלת הערכים שבהם המוסד מאמין – ". "זה מספיק, תודה", קטע אותי. כששאלתי בסקרנות מה ביקש להשיג בשאלה הזו ענה לי בגילוי לב: "רציתי לראות שאינך עונה 'לתקן עולם במלכות ש-די', כמו שענו ארבעת קודמיך".

סיפור זה מוכיח כי תודעת 'תיקון עולם' כבר החלה לפעום בנו. 'לתקן עולם' הפכה למטבע לשון משומשת. אולם היא עדיין על פני השטח, מן השפה ולחוץ. הנכונות שלנו לבשורה גדולה, מקיפה, שתחולל שינוי גם בנו – איננה עמוקה מספיק. אנחנו אומרים 'לתקן עולם במלכות ש-די' – אבל מתכוונים 'להחליף את השקעים בבית הכנסת'.

 לתקן זה עניין של הרגל

השאיפה לתיקון עולם נמצאת עמוק בד.נ.א של החשיבה היהודית. המסורת הרבנית החשיבה את תיקון החברה כפרמטר הלכתי שדוחה מפניו עקרונות חשובים אחרים כפדיון שבויים, שמיטה וסדר כלכלי שדואג לרווחת הפרט. אך מעבר לפרקטיקה, תיקון עולם הוא גם עיקרון תיאולוגי. כך הגדיר הרמב"ם את תפקידו של מלך ישראל (הלכות מלכים ומלחמותיהם ד, ט):

ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים, ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ה'

ללשונו הבהירה של הרמב"ם קדמו הנביאים, שרוח נבואותיהם הייתה אוניברסאלית, ולא הדגישה רק את ייחודו של עם ישראל. פעמים רבות הוקע העם על כך שהוא מועל בתפקידו להיות עם נבחר. ישעיהו ומיכה העמידו חזון לפיו ינהרו גויים רבים אל הר ה' בירושלים באחרית הימים;  יחזקאל מדגיש כי מפלתו של עם ישראל היא מפלת העולם כולו וכי מטרתו היא לקדש את שם ה' בעולם; צפניה וזכריה חזו את בקשת העמים את ה' ומשורר תהלים הקדיש שירים רבים מאוד לפאר תהילת ה' בקרב עמי הארץ דווקא.

קביעת הרמב"ם הנ"ל משתמשת במילה 'צדק' כדי לתאר את ההשפעה הנצרכת על העולם במישור החברתי, ובביטוי 'להרים דת האמת' כדי לתאר את ההשפעה לה העולם זקוק במישור הדתי. מדרשים שמתארים את תחילת דרכו של אברהם אבינו כנושא את שמו של ה' בעולם, מדגישים דווקא את העובדה שאברהם ייסד את הכרת ה' כא-ל יחיד בעולם אלילי. את צעדיה הראשונים והחשובים של המהפכה המונותיאיסטית עשה העם היהודי. את הצעדים הבאים השאיר לאחרים.

בתחילתו, עמד בפני המונותיאיזם קושי אימננטי: כול-היכולוּת של הא-ל גורמת למרחק ממנו. ככל שהוא גדול יותר, עוצמתי יותר, כללי יותר – כך היכולת של בן האנוש לתפוס אותו קטנה. ה'א-לוהים קרובים אליו' מתחלף ב'עושה גדולות ואין חקר'.

למרות הקושי המתואר, אם משווים את המצב בימינו למצב ששרר לפני כאלפיים שנה, המונותיאיזם נחל הצלחה ללא עוררין. מאמונה זעירה שמשותפת לכמה מאות אלפי בני אדם, הפכה התפיסה לרובו של העולם הדתי היום. שתי הדתות הגדולות בעולם, נצרות (33% מאוכלוסיית העולם) ואסלאם (21%) מהוות יחד למעלה מחמישים אחוז מאוכלוסיית המאמינים. רק שלישית להן היא הדת ההינדית הפוליתיאיסטית, שמונה מעט פחות מ-20% מחברת בני האדם.

נראה שמשימה מספר אחת, הנחלת השקפת 'הא-ל היחיד', הושלמה ברובה. אמנם כי כן, אנחנו מצויים מעט מאוד לאחר שקיעתו של העידן הקולוניאליסטי, שאפשר את התרחבות הנצרות למושבות מדינות אירופה באפריקה ובאסיה. נראה שהיהדות הגיעה לשיא ההשפעה האפשרית בשלב זה, ומכאן תפוץ הדת בדרך אחרת, או להיפך, תחול בה נסיגה.

לשבור להם את הזרוע

בשלב זה של ההתפתחות האנושית עלינו לעצור ולשאול שתי שאלות. אחת מהן היא זו שמופנית קדימה על ציר הזמן: 'מהי המשימה הבאה?', אך קודמת לה היא השאלה המופנית לאחור: 'מה היה חלקה של היהדות, אם בכלל, בהבאת בשורת הא-ל האחד לעולם?'.

לפחות לגבי השאלה השנייה, נדמה שהתשובה די ברורה. אמנם, 'אנחנו חשבנו על זה ראשונים', או למצער, אנחנו עמדנו למרגלות הר סיני, שמענו את קולו של הא-לוהים למשך שתי דברות ונרתענו, אולם מאז ימי מלכות דוד ושלמה הגדולות – מה היה חלקנו בהפצת בשורת הא-לוהות בעולם? בנוסף, ניתן לציין את ההשפעה העקיפה שבעצם מציאותו של עם עובד ה' בעולם, כטענתו של הרב צבי יהודה קוק, וכן יחידים שפעלו מתוך תודעה יהודית ונודעו בתרבות הכללית. עובדה מעניינת היא שרבים מהמהפכנים השונים לאורך הדורות, שביקשו להחיל סדר עולמי חדש, היו יהודים. למרות כל זאת, השפעתו הישירה של העם היהודי, כעם, הייתה מועטה מאוד.

אין מנוס מלהודות כי חלקה של אחותנו הקטנה, הנצרות, בהשרשת האמונה בא-ל אחד, גדול לאין ערוך מחלקה של היהדות. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות. לאחר שנות רדיפה, הנצרות אומצה כדתה הרשמית של האימפריה הרומית, מה שהביא לתפוצתה המיידית והבלעדית באירופה. תפיסתה הדתית של הכנסייה גרמה לפעולות המיסיון, שצרפו לשורות המאמינים מאות מיליוני איש מיבשות שונות. בנוסף, בפני הנצרות לא עומדים מחסומים אתניים: ניתן להצטרף אליה בקלות יחסית, על הממירים את דתם אין מגבלות מולדות וחובות מאמיניה אינם רבים.

לא ניתן להמעיט בחשיבותה של פעילות המיסיון הנוצרית לביעור העבודה הזרה מן העולם. אמנם, רווחת בישראל ההנחה שגם הנצרות עצמה מוגדרת כעבודה זרה, אולם קשה להשוות בין הפוליתיאיזם הבוטה של הודו, שכולל מנחות לעץ ואבן, טיפוח פסלים, האכלתם והשקייתם, לבין הכשל שבאמונה כי לא-לוהים יש גוף ודמות הגוף וכי המשיח כבר הגיח לעולם ומת כדי לכפר על חטאיו.

בעוד הנצרות עוסקת באינטנסיביות בהפצת אמונותיה, בין אם זה בדרכי נעם ובין אם זה במסעות רצח אכזריים, מלחמות וכיבושים, נכנסה היהדות לתכנית להגנת עדים. בעיני רוחי אני רואה את מעמד הר סיני בו מצביע הקב"ה תחת חופתו על משה ואהרון ואומר להם: "אתם עדיי, ורק אתם עדיי". משה, אהרון וממשיכיהם לקחו את התפקיד ברצינות. תחושת הייחודיות של עם ישראל, הידיעה כי הוא עם נבחר וכי הוא מחזיק בתורת אמת, כי היה עד לפגישה חד פעמית ומכריעה של א-לוהים עם הארץ וכי יש לו הכלים להביא לתיקון האדם והעולם, החזיקו אותו שנים ארוכות בגלות חשוכה שאין בה לא מאורה של החירות ולא ממתיקותה של ההשפעה. יהודי הגולה היו יהודים של ציורי שאגאל: חתנים מרחפים. אנשי עולם הבא. העולם הזה? העולם הזה היה חלקם של הגויים.

באלפיים השנים בהן נפוצו בעולם, לא עמדה בפני יהודים הברירה אם להתכנס בתוך קהילתם ולשמר את אמונתם או להפיצה לכל עבר כבשורה הנוצרית. היהדות, כקהילה וכעם, הייתה עסוקה בשמירה על הצורך הדחוף והיסודי בפירמידת הצרכים האנושית: לשרוד.

אך כעת השתנו הזמנים. עבודתה האינטנסיבית של הנצרות הכשירה את הקרקע לשלב התיאולוגי הבא, במילותיו של הרמב"ם: "למלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים". לפני כמאה שנה כתב הראי"ה קוק ש"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי" (אורות המלחמה ג). הוא המשיך וביאר כי ההליכה של העם לגלות הייתה משום שהעולם לא הוכשר לקיים ממלכה שאין בה רשעה, אלימות שאין בה השחתה. ייתכן שהגיע הזמן לחזור אל הפוליטיקה העולמית, מתוך רצון פנימי שיש בו גם אונס, כלומר, צורך השעה. אי אפשר להתעלם מהתחושה שהעולם, שזקוק לבשורה היהודית, מתדפק על דלתות מדינתו של העם נושא הבשורה, מדינת ישראל.

איפה היה א-להים בויאטנם?

את קריאת ההשכמה שלי שמעתי כאשר צפיתי בסרטו המונומנטאלי של פרנסיס פורד קופולה, "אפוקליפסה עכשיו". נושא הסרט הוא המלחמה האמריקאית בוייטנאם, אולם המשמעות שעולה ממנו חורגת הרבה מעבר לנושא המקורי, ומהווה אמירה נוקבת, קשה וריאליסטית על הזוועה שבמלחמה. על יצירת הסרט אמר הבמאי: "מה שקיוויתי לו יותר מכל היה לקחת את הקהל לחוויה חסרת תקדים של מלחמה, ולגרום להם להגיב כמו אנשים שבאמת עברו אותה". קופולה הצליח במאמציו: חווית המלחמה על מוראה, על המוות, על חוסר הוודאות, ויותר מכל הכאוס ותחושת האגביות שבזוועות שבלתי ניתנות לתיאור – חיה בצופה בעת שהוא רואה את הסרט. 'אפוקליפסה' מלווה קצין אמריקאי צעיר, בנג'מין וילארד, בדרכו ללב המאפלייה הוויאטנמית (כשמו של הספר שעליו מבוסס התסריט) לחסל קצין אחר, קולונל קורץ, ש'חצה את הקווים' והקים צבא מורדים משל עצמו. בתעייתו של הגיבור בג'ונגלים של וייטנאם וקמבודיה הוא נקלע להתרחשויות הזויות ורצחניות ונפגש עם אנשים שהמלחמה העבירה אותם על דעתם. סט הדמויות מתחלף, אולם גיבור מתבקש אחד איננו נמצא על הסט, והיעדרו בולט, כואב ומחדד את הזוועה עבוד האדם המאמין: א-לוהים.

כבן ישיבה ארץ-ישראלי, התרגלתי לחשוב במונחים אתניים: איפה א-לוהינו היה בשואה? מדוע לא שעה אל זעקתנו? מה הדבר אומר על בחירתו של עם ישראל? בראייתנו האישית והקרובה את א-לוהים, מעט נשכחת מאיתנו העובדה שהוא גם א-לוהי כל הארץ. שבכיו של ילד וייטנאמי, שזעקתה של נאנסת סומאלית, שאבלה של אם רוסיה – גם כל אלה נוגעים אליו. אולם הקרבנות לא שמעו על הא-לוהים היהודי מעולם, ואם שמעו, לא היה זה ממי שאמורים, לכאורה, להיות שליחיו עלי אדמות. מעבר לשאלה האוניברסאלית שמעלה 'אפוקליפסה', הסרט הצליח לגעת בי במקום האמוני העמוק ביותר: שאלת הייעוד.

אני מסתכל סביבי ולא יכול להינצל מהתחושה שאיבדנו כיוון. החברה הישראלית עוסקת בסקנדלים מזויפים, המוגשים כשאריות מחוממות מהמיקרוגל על ידי כלי תקשורת שעוסקים בשרידות. המאבק בין דתיים לחילוניים פתטי, לאור העובדה שרקמת החיים נשמרת, וקיים קונצנזוס על אופי החיים היהודיים בארץ, בשינויים כאלה ואחרים. שסעים היסטוריים כמו 'עולים וותיקים' ו'מזרחים ומערביים', מתגלים מעת לעת כאמצעים פוליטיים ולא כנקודות מחלוקות עמוקות ואמיתיות..

בחברה הדתית, למרבה הבושה, השינויים עוד יותר מינוריים, אולם המאבקים חריפים יותר. הפולמוס ש'מסעיר' את הציבור (וגם הוא מחומם ומוגש) הינו על הדרך בה יש להתייחס לגיבורי התנ"ך, כשלאלה גם לאלה יש אין סוף צידוקים, הוכחות ומקורות – ושניהם צודקים, כי המחלוקת התקיימה מאז התהוות תורה שבעל פה. במקומות אחרים המחלוקת היא האם יש להפריד בנים ובנות פעוטים מגיל 3 או שמא מגיל 6, והאם המחיצה בבית הכנסת תיפרש במאוזן או במאונך.

בינתיים בסוריה נרצחים אלפי בני אדם מדי חודש; חופש הביטוי בארה"ב מאותגר על ידי מוסלמים שדורשים את עלבונה של הדת שלהם; בארצות סקנדינביה ואירופה אוסרים על שחיטה ומילה יהודית ומוסלמית; אוכלוסיית העולם מכפילה עצמה בכל מספר שנים שהמרווח ביניהן הולך ומצטמצם; משאבי טבע הולכים ומתכלים – מים, נפט, חול, עצים. האם זכורה למי מהקוראים אמירה יהודית באחד הנושאים הללו? האם לריבונו של עולם אין עניין בנושאים הללו? ואפילו לא מנינו את החולאים ומעשי הנבלה שנעשים ברחבי העולם בשמו. האם לפחות על אלה לא צריכה להישמע זעקה שתאמר כי לא לכך כיוון יוצר בעשותו ארץ?

קיבה שמעכלת את עצמה

כאשר חברה אינה פתוחה לקלוט אנשים ורעיונות חדשים, במקום לעכל ולעבד, ליצור ולחדש, היא הופכת לקיבה המעכלת את עצמה. הדבר נכון גם – ואולי בעיקר – אם היא מורכבת מאנשים עתירי אינטליגנציה, מודעים לעצמם ורגישים. החברים בה מסתכסכים זה עם זה, יוצרים רשימות שחורות ולבנות והופכים פרטים זעירים לעקרונות של 'ייהרג ובל יעבור'. חברה שאינה מוכנה ליצור ולשתף, להועיל ולהפרות, היא חברה שקורסת לתוך עצמה.

במקום לעסוק בטוב ולהפיץ אותו, אומר אני בצער, אנו עוסקים בחישובי שיעורים ובהקמת מתרסים. במקום להגדיל ולהרבות את עמודי התווך שיכולה להנחיל היהדות לעולם, אנו מתכתשים זה בזה ומכאיבים זה לזה. חיינו הציבוריים משקפים את הפער בין היכולות שלנו והייעוד שממתין לנו, לבין ההזנחה שלנו את הייעוד הזה.

תופעת ההסתננות מאפריקה, למשל, אינה רק עניין ריאליסטי שנוגע ברצונם של בני אנוש לחיות ברווחה, ואיננה רק איום על זהות המדינה. ניתן לפרש אותה כקריאת כיוון רוחנית. במדינת ישראל מצויים הידע והטכנולוגיה שיכולים להציל את חייהם של מיליונים רבים במדינות אפריקה על ידי פיתוח חקלאי נכון. האם לא מצוי בידיה גם המפתח המוסרי לרווחתם של אלה? האם העובדה שהם משחרים לפתחנו לא נועדה לעזור לנו לצאת מעצמנו, להתבונן סביבנו? הטיעונים שנשמעים בקרב המתנגדים להחזרתם של המסתננים לארצם הם טיעונים שמאתגרים את צידוקה המוסרי של המדינה, ובכל ערעור יש גם בקשה לבירור אמיתי ועמוק שייעשה. האם הבירור הזה, של חובתנו המוסרית כלפי אחינו אומות העולם, נעשה כבר? יודגש: הטענה אינה פוליטית, בדבר חובתה של מדינת ישראל כלפי המסתננים, אלא עקרונית: הם באים אלינו, משום שלא השכלנו לבוא אליהם.

התורה איננה שייכת לנו. היא ירדה אלינו בהר סיני כדי שנוכל לראות את המקום בעולם שם הטעות עלולה. כל עוד אנו מצמצמים אותה, מתכתשים בינינו על דקדוקי הלכות ומתכחשים לתפקידנו ההיסטורי – אנו מועלים בשליחות שהטיל עלינו הא-לוהים, להרבות את חסדו וטובו בעולם ועוצמים את עינינו מלראות את עניים של אחינו, בני האדם.

אחת התגובות לה אני זוכה כאשר אני פורש בפני מכריי את רעיון הצורך בהפצת בשורת היהדות היא כי "היהדות אינה מיסיונרית". אינני חולק על כך. אינני חושב שכולם צריכים להיות יהודים, להתחייב בשש מאות ושלוש עשרה מצוות. אני גם זוכר בזוועה לאן הוליכה הקנאות הדתית את הדתות האחרות, לא רק המונותיאיסטיות, בניסיונן להשליט אמת אחת מוחלטת על החלשים מהן. אולם יש הבדל בין ניסיון להפוך מישהו להיות העתק מדויק של רעהו, לבין חשיפתו לצורת חיים אחרת, שתוכל להיטיב עמו.

המסורת היהודית נתנה בידינו כלים להיטיב לכל עמי הארץ. הכלים הללו אינם דווקא על פני השטח, במילותיה המפורשות של התורה, אלא נלמדים מתוך הניסיון רב השנים שעשה את העם הזה למה שהוא, עם שיש בו אחווה, עמקות ודעת. ניתן להתווכח על הרשימה המלאה של הערכים, אך בתוכה ודאי יימצאו אהבת החיים, אהבת החכמה, חופש הבחירה, חמלה על כל הנבראים, חיי משפחה כבסיס לקדושה, השגחת הא-ל, היות האדם נברא בצלם א-להים – רשימה קצרה שמי שמסתכל סביבו בעולם רואה כי היא כה פשוטה לנו, וכה חסרה סביבנו.

בלי רובד מעשי. בינתיים

שאלוני: ומה ההצעה האופרטיבית שלך? ובכן, נכון להיום אין לי הצעה מעשית. אין לי תקציב להשקיע במפעל שליחויות גדול כשל חב"ד לכל פינה ברחבי הגלובוס. אין לי קשרים בצמרת השלטון, כדי להקים משרד ממשלתי להפצת ערכי היהדות (משימתו הראשונה תהיה, מן הסתם, למצוא שם מושך יותר). אומר אני: בואו נתחיל מלהרים את הראש. לזקוף את הקומה. לראות את המשותף לכולנו. למתוח אופק. בואו נסתכל כי יש לנו מסורת מפוארת, ואני מעז אף לומר, בעידן ספקני זה, 'נכונה'. בואו נחזק בעצמנו את הערכים האלה ונתחיל לחשוב כיצד אנו נפוצים חוצה.

אהובה עליי אמרתו של הרצי"ה קוק: "אוהב את הבריות – ומתוך כך יתקרבו [מעצמן] לתורה". הרחמנות שלנו על העולם ורצוננו להביא את תורתו הנאורה של ה' לכל פינה בעולם, צריכים לכוון אותנו גבוה יותר. למען דעת כל עמי הארץ.

תודה לחברים הרבים שסייעו בהתקנת המאמר, והביאו מרעיונותיהם ומלבם לעשותו טוב יותר. "זו שעת תמורה. אל נעמוד אילמים על גבול האור".

(המאמר פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 10.2.13)

בסטטן איילנד קרוב לשמיים

יומן ניו יורק

האמת היא שאמרתי: ניסע לסטטן איילנד ונראה מה יקרה.

בתור עיתונאי המצב שלך די רע. אתה לא מכיר אף אחד. אתה לא דובר את השפה. אין לך מישהו מבפנים. אתה לא יודע אם לזרוק בדיחה על הממשלה זה מה שיעשה את העבודה או להיפך, יגלגל אותך מכל המדרגות. האמת, אתה בכלל לא בטוח אם מספרים בדיחה בפאסט-סימפל או בפרסנט-פרוגרסיב. אתה מגלגל בראש את הדיאלוג הבא: "דיויד סנט מי" "הו סנט יו?" "דיויד" "דיויד? האנדרד שקל'ס". לא משהו המצב.

ואתה אמרת לעורך שתביא סיפור, מינימום אלף חמש מאות מילה עם בלעדיות. משהו מקורי, מהשטח. ואם ייטרקו לך את הדלתות בפנים? אם תגיע לאזור תעשייה במקום לקו החוף? אם המוזיאון שבנית עליו יהיה סגור לרגל שיפוצים, מה תעשה? תשב על מדרגות הכנסייה ותבכה? הרי זה ערב חג ההודיה, כולם בבתים אוכלים תרנגולי הודו. חוץ מאלה שאין להם בתים. ואלה שאין להם תרנגולי הודו. אולי ניפגש איפשהו באמצע ונוכל לדבר על זה.

קרוב לקו המים העניינים מתחילים להתחמם. צינורות צהובים יוצאים מהאדמה. גנרטורים תכולים מפוזרים ברחוב כמו עטיפות של ארטיק. באופן אקראי, חינני כמעט. המאבטח משועמם ונעים סבר. לא יודע בדיוק מה עושים פה. לך תשאל שם למטה, הם הפועלים והם היו מתחת לאדמה.

דאון טאון

רפאל הפועל הדרום אמריקאי מגיח. אני תוהה איך אני נראה בעיניו. מין שילוב מוזר של תייר, עיתונאי, מקומי וזר. אנגלית חורקת של מי שמנסה לדבר בלי מבטא ואז יוצא לו משהו שמזכיר את השפה. בצליל לפחות. הוא לא נראה נבוך ועונה בסבלנות. מראה לי בנייד שלו תמונות שצילם מתחת לאדמה. לא, הוא לא יכול להכניס אותי. אבל הוא חומל על בעלי העסקים שהחנויות שלהם הוצפו. "הכל נהרס", הוא מחווה בעזרת הידיים תנועה של מחיקה, כפות ידיו פרושות לשני הצדדים, "לא נשאר כלום". עוצמת הנזק משתקפת בעיניו הנוצצות.

פתאום הוא נבהל. איזה עיתון זה? מאקואישו? זה ישראלי? ואתה כותב את מה שאמרתי? כתבת שאמרתי שהכול יהיה בסדר? אני  רק פועל. לא, לא מנהל. פועל. עושה דברים. החֶברה שלי? אפשר לרשום את השם של החברה האחראית: סֶרְב-פְּרוֹ שיקום אסונות. לא, לא, אין צורך לצלם אותי. רק רפאל וזהו. מאיפה אמרת שאתה מגיע, אני שואל, מקולורדו או מפלורידה? הוא מביט לשנייה, מהוסס. פלורידה גדולה, הוא פולט לבסוף. תרשום פלורידה.

חמש דקות הליכה משם – המעבורת. המזח של סטטן איילנד, אליו אני רוצה להגיע, מדכא, כך אני נזכר. תעשייתי, לא מזמין. כמה עצוב זה חוף שאינך מצפה לו ואינו מצפה לך. אקח את הרכבת ונראה לאן תוביל אותי. יש שם מוזיאון קטן, אולי אלך אליו.

האנשים עולים למעבורת. התיירים מסתדרים יפה ליד המעקות בחוץ, מצלמים את פסל החירות ואת המים הנוצצים, בדיוק כמו שעשיתי אני לפני כמה שבועות. עכשיו קר לי ואני יושב בפנים. בשורה הראשונה יושב אדם משופם, שיערו אפור ומוחזק בגומיה על עורפו. הוא מחזיק שלטים. "ישו המשיח בא לעולם להציל את החוטאים". קאלט.

ג'ימי המשיח

ג'ימי מתגלה כמשיח של הכתבה. הוא דברן, מסביר פנים, מתמסר, בהיר, עובר מסך ונוצרי אדוק ברמות קשות. הוא לא שייך לשום כנסייה. הוא מנסה להדליק את האנשים מבפנים. "לא הלכתי רחוק", הוא מחייך, ומתכוון לכך שאת כל 59 שנותיו הוא עשה בסטטן איילנד. אח במקצועו. מתי הוא הולך 'לבשֵר', כלומר, להטיף לשיבה לנצרות? מתי שיש לו זמן. הילדים שלו, שלושה במספר שהקטנה שבהם בת עשרים, לא הולכים בדרכיו. הם מכבדים, כמובן, אבל לא מוצאים בזה עניין. זה מפריע לו? כמו לכל אבא. אבל לא יותר מדי. הם ילדים טובים. על האישה לא שאלתי. לא נראה שהיא בסביבה. בשיחה שלנו יוצא לנו לדבר הרבה על הניין אילבן. הו, הוא בהחלט זוכר את זה. הייתה דממה. אנשים הלכו עם הראש באדמה במשך שבועות. "ולא קלטו שבעצם זו הממשלה שלהם שעשתה להם את זה", זה יוצא ממנו כמעט בעל כורחו, למרות שהוא מנסה לעצור בעצמו, "אבל זה כבר סיפור אחר, לא משנה", נסוג מובס.

אנחנו מתיידדים. הוא מאוד רוצה לעזור לי. אם לומר את האמת, אין לי מושג למה. המכונית שלו נמצאת כמה תחנות רכבת אחרי שיורדים מהמעבורת. הוא ייקח אותי לאן שצריך ויראה לי הכול. הדיבור שלי עובר להילוך גבוה ונעשה צפוף. לראות שהוא נורמטיבי ולא הולך לחתוך ולפזר אותי בפחי זבל. ליתר ביטחון היד בכיס כל הזמן, מחזיקה בחפץ חד.

לג'ימי יש אוטו מתנחלים גדול וצהוב. כולל הסטיקרים. אני מציץ פנימה: נראה בטוח. עוצרים ליד הבית שלו, הוא צריך לעשות טלפון לאחותו, אולי נלך לפגוש אותה, היא גרה ממש סמוך למים והייתה במפונים. כמובן שאין לו סלולרי. המספר שלה רשום לו ליד הטלפון, הוא מיד יחזור.

אני יוצא לצלם את הרחובות השלווים של סטטן איילנד. במרחק ילדים משחקים בכדור. כשאני עומד בפינת הרחוב כדי לצלם הם צועקים: "למה אתה מצלם אותנו? למה אתה מצלם אותנו?". אני מסמן להם עם היד להתקרב. לא בא לי לצעוק. משהו בחלל הבטן אומר לי שזה לא ייגמר טוב. מתפלל שג'ימי יחזור וניסע מפה.

לא עוברות שתי דקות. שני רד-נקס לבנים-ורדרדים ושמנים מתקרבים אליי בצעדים עצבניים. מנופפים בידיים. "צילמת את הילדים שלנו? צילמת את הילדים שלנו?". מדהים כמה אבות יכולים להיות העתק של הילדים שלהם, ובמקרה הזה נדמה שמנת המשכל דומה. הלב שלי קופא. כשהם במרחק שלושה מטר יוצאת לי תנועה של 'עצור בטרם תעבור'. "אל תכעסו", אני אומר, חנוק. כשהם מתקרבים עוד אני מוריד את היד. "אל תכעסו, בואו אני אסביר לכם".

ההבטחות להסברים לא משכנעות אותם. הם עומדים קרוב. קרוב מדי. "למה צילמת את הילדים? למה צילמת את הילדים?", נושף עליי השמן והמכוער מביניהם. הוא גבוה ממני רק בקצת. יש אנשים עם ששון כזה למפגש פיזי – משהו שאני נרתע ממנו בדרך כלל, מסיבות אסתטיות – ולהוציא מהם את חדוות המפגש קצת קשה בעזרת מילים. אני עושה כמיטב יכולתי.

אני עיתונאי מישראל, אני אומר, באתי לצלם פה אחרי הסופה. צילמתי את הרחוב והילדים היו שם. רוצה לראות? "כן, כן, תראה לי, תראה לי", הוא מצווה ומחווה עם היד והאצבע, שאראה לו. אני מדפדף בתמונות האחרונות במצלמה ומרוב התרגשות הולך אחורה לתמונות של שרית. "אופס, זו אשתי, סליחה", אני אומר בקול קצת יותר גבוה ממה שאני רגיל. למה אני אומר לו סליחה? הוא צריך לבקש ממני סליחה על זה שהוא ראה תמונה אישית. עזוב את זה עכשיו. אלה לא תמונות חשובות. "אתה רואה? הנה הם פה, בקטן, לא רואים אותם בכלל. אבל אם אתה רוצה שאמחק, אין לי בעיה". "כן, תמחק, תמחק", אומר השמן, והאוויר שהיה כלוא בו קצת משתחרר.

אמריקה

פתאום החבר שלו, הנמוך עם השיער החום, נהיה קצת יותר סימפטי. "אתה צריך להבין אותנו. מישהו זר מצלם. אנחנו צריכים להגן על הילדים". ודאי, אני אומר, ומוחק את התמונות. איזה תמונות מטופשות. סתם רחוב, לא רואים כלום. מה אני צריך אותן בכלל. "ודאי שאני מבין. זו תרבות שונה, דרך מחשבה שונה", אני זורק אחריהם כשהם מתרחקים בחזרה לברביקיו, שמִן הסתם מחכה להם בחצר האחורית. "איך אומרים אצלכם, חג שמח?", אני עוד משתדל ומתעב את עצמי. "חג הודיה שמח", זורק לי השמן מאחורי הגב ומנופף בידו בביטול, והנמוך מעיף אלי מבט של חצי התנצלות. ג'ימי חוזר. אחותו לא בסביבה. אנחנו נוסעים לקו החוף.

מדהים כמה שהרס יכול להיות יומיומי. פשוט כזה. הרחובות נותנים לך תחושה רגילה. אבל מדי פעם יש בית ממוטט בצד, כמו פרה חולה שנשכבה בבוץ והיא אפילו כבר לא גועה, רק שולחת אליך עיניים עצובות. בתים אחרים עושים את עצמם כאילו הם בסדר, אבל המדבקה האדומה על הדלת מתריעה שהם בסכנת הריסה, וכמובן שאם אתה בוחר להיכנס אליהם הדבר הוא על אחריותך בלבד והממשלה או בעלי הבית לא יהיו אחראים לשום נזק וכו'. שוטרים יושבים בניידות, מסתכלים עליך היטב כשאתה עובר ואם אתה מחייך אליהם הם מחייכים בחזרה.

שגרה שלאחר אסונות: האנשים הטובים באים ומנסים לעזור. האנשים הרעים באים ומנסים לנצל. הניצולים המומים. לממשלה בדיוק חסר תקציב עתק כדי לעשות סדר. בתוך הכאוס הזה אפשר ללכת צמוד לקירות ולהסתכל, כמו בהצגה, כמו במלחמת אזרחים.

את דייב, סוזן וארין אני מוצא מחטטים בערימות בגדים לתרומה. אני נבוך. אני מבין שאין להם שום דבר. אתה עומד מול אדם שאין לו כלום ואין לך מה לתת לו. לא פלא שאין לך מילים. "המצב די רע, הא?", אני אומר. כי זה הדבר היחיד שעולה בדעתי. זו נראית בעיני אמירה אובייקטיבית, סוג של משתתפת בצער. לא מתנשאת. "אתה עיתונאי?" – אומרת סוזן ולא מרחמת – "אז אתה לא עיתונאי טוב. אתה צריך לבוא אלינו לומר: תנו לי את הסיפור הכי טוב שיש לכם!". אני מודה באוזניה שהניסוח שלה מוצלח משלי. "מאיפה אתה, מישראל?", מתלהבת ארין בת החמש עשרה. "היי, מגניב, למדתי על ישראל בשיעורי הדת בבית הספר! מכיר את ירושלים?".

דייב מביע דאגה לשלומנו, שכן שמע שהפלשתינים מפציצים את הערים הישראליות. "אבל אתם מגיבים קוּל, נכון? דיברו על זה בטלוויזיה. אתם לא, כאילו, נכנסים לשם ו-", מחווה בשתי ידיו סימן של תת מקלע מטרטר, "בום-בום-בום, קוצרים אותם. אתם צדים אותם אחד-אחד, פְּשיוּ- פְּשיוּ- פְּשיוּ". אני נאלץ להסכים עם התיאור. ארין נסערת שהיא לא שמעה על המתרחש.

אני מנסה לחלץ מהם את קורותיהם בסופה עצמה. פה הם מתבלבלים. "אני הייתי פה, וכעסתי על אמא שלי שלא באה לקחת אותי", אומרת ארין, "לא הבנתי כמה הסופה הזו מטורפת". כשאני מנסה לשאול באיזה יום זה היה הם ממש מאבדים כיוון. "זה היה רביעי או שלישי?", תוהה דייב בקול, סוזן חושבת שזה היה יותר לכיוון יום שני אבל בסוף ארין משכנעת את כולם שהכל התחיל בראשון.

הם מזכירים לי כל כך את מפוני גוש קטיף. מדהים לראות כמה התמונה ברורה להם, ובכל זאת אין להם שום יכולת לעבד אותה. הם מרוכזים בפרטים הקטנים ובונים מהם את אושרם ועצבונם. מתעלמים ממה שלא נוח. נאחזים במגניב.

ארין, דייב, סוזן 2

הם מספרים על דבר מוזר: ברחובות מסתובבת כמות עצומה של תרנגולי הודו. מאות מהם. מישהו קנה אותם כמה שבועות לפני חג ההודיה, כנראה במטרה למכור לצורך ה'טורקי' המסורתי, אבל בסופה הם השתחררו מהכלובים ועכשיו הם נמצאים ברחובות במאות. אפשר ללטף אותם? ארין: "הם ממש לא נחמדים. הם מרושעים. הם רודפים אחריי בחזרה מבית הספר". כשאני מציע שייתפסו ויבשלו אותם הם נרתעים: "הו לא, הם ממש לא נועדו לזה. לא, לא כדאי".

כשאני שואל את סוזן אם יש לה כעס על הממשלה, כל מחסומים שלה יורדים. היא הופכת מהורהרת ונמלטת למקום הפרטי שלה. "אין בי כעס", היא אומרת. "אין לי זמן לכעוס. אני צריכה לעשות את כל מה שאני עושה בכבוד עצמי. אני רק צריכה ללמוד עוד". דייב: "ברור לי שלממשלה יש קשר לכל זה". ארין: "והשגריר שנהרג ביום השנה של הניין אילבן…" סוזן: "לא צריך להיות גאון בשביל להבין את הקשר, שרלוק". דייב: "אתה מבין, כשזה קרה הנשיא בוש קרא ספר בגן ילדים. הוא לא הפסיק לקרוא כשסיפרו לו על המגדל הראשון. זה נראה לך הגיוני?".

הם מחפשים עכשיו שטר של דולר. "את זה עדיין יש לנו", מעירה סוזן בסרקזם. היא מראה לי את השטר של הדולר, עליו מצוירת פירמידה שהחלק העליון שבה מואר. "הם חושבים שכשיש לך כסף אתה נמצא בראש הפירמידה", היא אומרת בלגלוג. "תעשה לו את הטריק עם מגדלי התאומים!", נזכרת פתאום ארין ומפצירה בדייב, שמצדו נענה בשמחה. הוא מקפל את השטר ומראה לי איך מציור תמים נעשית תמונת אילוסטרציה של מגדלים עשנים.

"אבל דייב הוא בכלל אחד האנשים הכי צדיקים שאני מכירה", הלהט והאמונה חוזרים לעיניה של סוזן. אני מספר לה על האמונה היהודית כי בכל דור יש שלושים וששה צדיקים שמגנים על אנשי הדור ההוא. "אם ככה", היא אומרת, "אני בטוחה שהוא אחד מהם. יש את הילד ההוא מהמקלט – " "כחול העיניים אנחנו קוראים לו" – מתפרצת ארין – "שהפסיק לדבר עם אמא שלו והתחיל לבלות עם כל מיני חבר'ה מפוקפקים". דייב מתערב בצניעות: "היה צריך להרחיק אותו מההשפעה הרעה, זה הכל". "אז דייב התחיל לצאת איתו, אתה מבין, לקחת אותו לכל מיני מקומות. הוא התחבר איתו והתחיל להשפיע עליו לטובה. עכשיו, לכבוד חג ההודיה, דייב חיבר בינו לבין אמא שלו והם חזרו לדבר. הם עובדים על הקשר ביניהם עכשיו". דייב: "כשיצאתי איתו הבנתי שהוא לא מהסוג הזה של הילדים הרעים. הוא פשוט התחבר עם האנשים הלא נכונים. פשוט ראיתי את זה בתוכו. אבל הוא יהיה בסדר. הוא ייצא מזה".

מחנה הפליטים ניו יורק

יומן ניו יורק

דרום מנהטן. אחד המקומות הסואנים בעולם. מי שייפקוד את האזור בימים אלה, יימצא רחובות חשוכים שהמשטרה מפטרלת בהם תדירות. תאורת הרחוב בחלק זה של העיר עוד לא חזרה לתקנה, למעלה מארבעה שבועות לאחר שוך הסופה 'סנדי'. גן הסוללה, "Battery Park", שמשקיף אל פסל החירות, סגור ברובו בשל סכנת ההתמוטטות של העצים שבו, שמחוזקים במקלות שבירים למראה. תחנת הרכבת התחתית הדרומית ביותר באי, "South Ferry", עדיין לא שמישה. מאות פועלים עמלים לייבש את המרתפים והקומות התחתונות של גורדי השחקים המפורסמים, כדי להחזיר את החיים לתקנם.

באטרי פארק. חבר למטען

לזה קוראים מקצועיות. עצים עם שמלה שלא מכסה כלום

"כרגע אנחנו מכניסים צינורות ענק מתחת לאדמה ומזרימים בהם אוויר חם. זה ייבש את הקירות, ואז נוכל לעבודות השיקום עצמן", מספר רפאל, פועל שחום עור וכבד גוף במבטא לטיני קל. "אבל זה לא ייקרה בקרוב. ייקח עוד חודש-חודשיים רק לייבש את הקירות. נגרם פה נזק ישיר של מיליונים ונזק עקיף, כתוצאה מסגירת בתי העסק, של עשרות מיליונים". החברה שמעסיקה את הפועל צהוב הקסדה, "יחידת התאוששות מאסונות", הזעיקה את צוותיה מכל רחבי המדינה, והם עוסקים כעת בשיקום של כל הבניינים באזור, השרוולים הצהובים של צינורות האוויר החם בהם הם משתמשים  ממלאים את הרחוב בעל השם האירוני משהו, "Water Street".

עיר מונשמת

העסקים נמצאים במצב טוב יחסית: רובם מבוטחים וחברות הביטוח הן שסופגות את רוב הנזק. בתוך חצי שנה, כך מעריך רפאל, יחזרו העסקים לקדמותם. במושגים של העיר ניו-יורק, שהכל קורה בה במהירות מדהימה, מדובר בנצח קטן.

אמריקה התכוננה ככל יכולתה לבוא ההוריקן סנדי. לטובתה פעלה העובדה שההוריקן, שהחל באמצע הים הקריבי, פגע קודם לכן בג'מייקה, קובה, איי בהאמה והאיטי. רק שבוע לאחר שהתחיל פגע בחופה המזרחי של ארה"ב. אין ספק שההכנה הצליחה לצמצם באופן ניכר את מספר ההרוגים, אך המספרים עדיין גבוהים: 131 איש בשמונה מדינות, 53 מהם בניו יורק. ארבע מאות אלף איש שביתם הוגדר כמצוי ב"אזור A", אזור סכנה, התבקשו להתפנות מביתם. התחבורה הציבורית עצרה והתושבים נקראו לאגור מזון.

"האנשים בבית זה ניצלו כולם: 4 אנשים, כלב אחד"

הסופה הכתה. ארצות הברית עצרה את נשימתה. הכל היה מסעיר מאוד למשך ארבעים ושמונה שעות, החל משקיעת החמה ביום ראשון, 28 באוקטובר, ועד אותה שעה ביום שלישי, ה-30 בחודש. בימים שלאחר מכן יצאו התושבים וצילמו את המרגש. צוותי החירום של העירייה החזירו את רוב קווי החשמל וגזמו עצים מסוכנים והחזירו את הרכבת התחתית לפעולה. רוב רובם של הניו יורקרים הצליחו בהשבת חייהם לשגרה. רבים אחרים נשארו מאחור.

ניצולים בעדיפות שנייה

מאז ההוריקן חלפו מספר שבועות ונראה כי האמריקאים השתעממו מלעסוק בנושא. קשה להאשים אותם: מאז הקטסטרופה ההיא התרחשו עוד לא מעט סנסציות שדרשו סיקור. הבחירות, שהיו צמודות עד לרגע האחרון, פרשת הגנרל פטראוס, פרישתו המפתיעה ומעורבותו עם נשים, הלוחמה בעזה. המהדרין הוסיפו גם את הרוצח הסדרתי שנתפס לאחר ארבעה חודשים בהם רצח באמצעות רובה קרבין שלושה מוכרי חנויות קשישים בברוקלין ובברונקס. מה הפלא שניצולי ההוריקן נדחקו לעמודים הפנימיים?

אל תתערבו לנו בעניינים. צאו מהנחלה שלי

למרות זאת יוזמות הצדקה למען הנפגעים חוצות גזעים ודתות. משדר טלוויזיה מיוחד בשם 'הוריקן סנדי: מתאחדים' שהוקרן בשידור חי בטלוויזיה וכלל ידוענים כברוס ספרינגסטין, בון ג'ובי וסטינג גייס עשרים ושלושה מיליון דולר. בתי כנסת וכנסיות ברחבי העיר עורכים נשפי צדקה, קונצרטים שהרווחים מהם מיועדים לנפגעים וכמות המתנדבים לעזור באופן פיזי בפינוי ההריסות בהחלט מרשימה. אולם נזקי הסופה סנדי הם מעבר לכל זה. על שיקום מלא אין מה לדבר, אך גם שיקום חלקי לא נראה באופק.

מכה שכתובה בתורה

סטטן איילנד. אחד מחמשת רבעיה של ניו יורק ששוכן באי גדול מדרום למנהטן. מאכלסים אותו כחצי מיליון איש. אוכלוסיית הרובע אינה אמידה, אין בו גורדי השחקים שמאפיינים את מנהטן, ורובו מהווה עיירת שינה שהחנויות בה נסגרות בחמש בערב. היא מחוברת לברוקלין ולניו ג'רסי בשני גשרים מצפון מזרח ומצפון מערב, וניתן להגיע אליה אף במעבורת.

סנדי הגיעה לחופי אמריקה מכיוון דרום-מזרח. חלקיה של ניו יורק בכיוון זה, כגון לונג ביץ' (רצועת אי צרה מדרום לשדה התעופה JFK), קוני איילנד (בדרומה של ברוקלין) וסטטן איילנד היו בין המקומות שנפגעו באופן חמור יחסית.

ללא מילים

"מעולם לא ראיתי סופה כמו זו. זה היה בלתי יאומן, הגלים היו ענקיים. השילוב של רוח, גשם וגלי ענק הביאו להרס עצום. לאחר שההוריקן עבר אותנו הוא השאיר אחריו חורבן שנראה כמו צונאמי. לא חמור כמו זה באינדונזיה, אבל בהחלט גדול מימדים ומפחיד בעוצמתו", מספר ג'ימי לרקין.

ג'ימי הוא תושב סטטן איילנד כל חמישים ותשע שנותיו. במקצועו הוא אח בבית החולים המקומי, אבל רואה את עיקר חייו בהטפה לשיבה פונדמנטליסטית לנצרות. אני פוגש אותו על המעבורת לסטטן איילנד כשהוא חובק שלטים עליהם נכתב באנגלית ובספרדית כי על החוטאים לשוב לאל. ג'ימי, כמובן, רואה בסנדי סימן שנשלח מן השמיים, אך מודה שלא רבים חשים כמוהו. "זה כמו בתנ"ך. א-לוהים נותן להם מכה בראש, הם מיד נבהלים ושבועיים הולכים לכנסייה, אבל אחר כך הם מסתכלים לצדדים ואומרים: 'היי, אני בחיים. זה לא קרה לי, זה קרה למישהו אחר' וממשיכים במה שעשו קודם". ההשוואה הטובה ביותר שעולה על דעתו היא לאירועי 9/11, שצרובים עמוק בלבו של כל אמריקני ובעיקר הניו יורקרים שבהם.

הכיתוב על השלט: הסתכלו לתוך עיניי והיו נושעים

המעבורת מגיעה לסטטן איילנד. אנו תופסים את הרכבת למרכז האי וג'ימי מראה לי מבעד לחלון את הפלא המקומי: אניית משא ענקית שנדחפה אל החוף וכעת היא עומדת כשחרטומה נוטה בזווית. "צלם, צלם", הוא דוחק בי, "זה אדיר, נכון?".

"הלו, הלו אבא? מה תביא לי? אביא לך... סירה עם גלגלים! סירה עם גלגלים? אבא, אין דבר כזה סירה עם גלגלים! בן, עוד לא ראית את הוריקן סנדי"

נמלטים, עונת החורף

מה שאדיר, ללא ספק, הוא ההרס. במרכזו של האי הרחובות משדרים רוגע ושגרה, אולם ככל שמתקרבים אל קו החוף, המראות נעשים חמורים יותר. כשפונים מהדרך המהירה מזרחה, תאורת הרחוב כבר לא פועלת. העירייה הניחה זרקורים שמופעלים בגנראטורים קטנים, במטרה לשמור על הרחובות מוארים ובטוחים. ניידות משטרה מפטרלות ברחובות שהולכים ונעשים צרים, וצמד שוטרים נראה כמעט בכל פינת רחוב.

במרחק של כארבע מאות מטר מקו החוף מחזה סוריאליסטי עוד יותר: סירות קטנות מוטלות בצידי הכבישים. אלה סירות פרטיות שעגנו במזחים קטנים שהסופה סחפה אותן מערבה. לאחר שניזוקו ואיבדו מערכן, בעליהן נטשו אותן וכעת הן מונחות כגרוטאות גדולות. תושבים מספרים כי בימים הראשונים לאחר הסופה מספר הסירות העזובות היה כה רב, עד שלא ניתן היה לנסוע בכביש ונמנעה גישה לבתים ששרדו.

אתה מוכן להעיף את היאכטה שלך מפה?

רבים מאנשי סטטן איילנד לא הבינו את הסכנה הטמונה בהוריקן, על אף אזהרת הרשויות והתחינה הנרגשת ששיגר לעברם ראש העיר בלומברג ערב הסופה: "אני לא רוצה שאף אחד יילך לישון בתחושת רוגע".

פרנק, למשל, נמלט מהאי עם אשתו, בתם והוריו, עם אזהרת בלומברג. אולם ביום שני, ההורים החליטו לחזור "כדי לראות מה שלום הרכוש", כך סיפר ל'האפינגטון פוסט'. כשהמים החלו לגאות הם ניסו להימלט, אולם המכונית נתקעה בשיטפון. פרנק, שהיה עם הוריו על קו הטלפון, יעץ להם לנטוש את המכונית ולחפש מקום גבוה יותר. השיחה נותקה והיומנאי בתחנת המשטרה אליה התקשר פרנק מבוהל, הבהיר לו שאין ביכולתו לעשות דבר. רק למחרת מצא פרנק את הוריו בשני בתים של שכנים שונים. אביו נסחף על ידי גל למורד הרחוב, שם הציל אותו שכן ששלשל אליו וילון מחלון הקומה השנייה. אמו, שלא יודעת לשחות, נאחזה בדלת המכונית 45 דקות, עד שנמשתה מהמים על ידי שכן אחר.

אותו מזל לא שיחק לגלנדה מור. גלנדה שכלה את שני בניה, בני השנתיים והארבע. כאחרים, גם היא לא הייתה מודעת לסכנה וכשניסתה להימלט מביתה היה מאוחר מדי. המים שהציפו את מכוניתה הכריחו אותה לצאת ממנה, אך גל שהגיע תלש מידיה את שני ילדיה, שטבעו וגופותיהם נמצאו כמה ימים לאחר מכן.

נוף לים

אני שואל את ג'ימי אם אנשים כועסים על הממשלה, על כך שאולי, לדעתם, יכולה הייתה לעשות יותר כדי להציל חיים. "אני לא מרגיש כעס", הוא עונה, "אני מרגיש הרבה הכרת הטוב, כי הרבה אנשים באים לעזור. יש הרבה עבודה בבתים שניזוקו: להוריד שכבות של בידוד, לפנות את החלקים הרטובים. אנשים מתמלאים חמלה, באים ונותנים יד. התושבים לא כועסים, הם עסוקים.

"עם זאת, המון אנשים מהססים אם להתחיל בבנייה. הממשלה מנסה לעשות כמיטב יכולתה – אבל גם הם לא יכולים להחזיר בית הרוס לקדמותו במטה קסמים. הסכומים הדרושים לבנייה מחדש הם עצומים, ותהליכים כאלה לוקחים זמן".

הבעיה האמיתית, לדעתו, היא לא כמה זמן ייקח לבנות, אלא האם לבנות. "מלכתחילה בנו קרוב מדי לקו החוף. הממשלה הייתה חמדנית ולקחה כסף מקבלנים כדי לאשר להם לבנות על החולות. אבל עכשיו, גם אם יבנו שוב – מי יודע אם הבתים יישרדו את ההוריקן הבא?".

בין ההרוס למתמוטט

בהצהרה ששחרר ראש העיר ניו יורק, מייקל בלומברג בימים האחרונים נאמר כי  "צוות התיקונים המהיר של העיר יבקר בכל בית שניזוק מהסערה, יבצע הערכה של הדרוש תיקון, ויבצע זאת ללא תשלום". למרות ההבטחות, המציאות בשטח מפחידה. מצב הבתים לאורך רחוב סידר גרוב (Cedar Grove) נע בין 'הרוס לגמרי', ל'במצב מחפיר' ול'בסכנת התמוטטות'. גם ברחובות סמוכים הנזקים משמעותיים.

אם שאלתם את עצמכם, זה מצב הרוס לחלוטין

הקור בעונה זו של השנה מקפיא. שבוע לאחר הסופה ירד שלג, ובימים שלאחר מכן גשם עז. במהלך ההוריקן השתכנו עשרות אלפי איש במקלטי החירום של עיריית ניו יורק (כשמאות אלפים מוצאים מקלט אצל קרובי משפחה וחברים, בלא להזדקק למקלטים הציבוריים הלא נוחים). אזרחי ניו יורק לא מודעים לכך, ברובם, אולם רבים מהפליטים שבתיהם נהרסו – עדיין שוהים שם, באין אלטרנטיבה.

מחזה שניתן לראות בכל מספר רחובות הוא עיר אוהלים הבנויה בצורת ח', כשבמרכזה שולחן עמוס אוכל, שולחנות וספסלים עליהם יושבים אנשים מכורבלים בתוך מעילים, משוחחים, קוראים ועוסקים בענייניהם. סמוך לשולחנות עומדת חבית שבה בוערת אש, וסביבה אנשים מתחממים. בחלק מהמרכזים הללו, אותם פתחו קרנות התנדבותיות שונות, מחולק מזון לכל דורש. בחלקם נשמעת מוזיקה.

בערי האוהלים בהן אני הייתי, בקושי חילקו לחם עם שוקולד. אמריקה...

עיר האוהלים המזרחית ביותר קרובה לשפת הים. גבר משופם עוטה ג'ינס ומעיל עור שחור אוחז צלחת ממנה הוא שולה נתחים עבים. "היי, רוצה לאכול משהו?", הוא שואל כשאני מתקרב. שמו סאל, והוא משתייך למועדון רוכבי האופנועים שהקים את המקום. "התחלנו בלעזור לחברה מהמועדון, באבא, שהבית שלה נהרס. גילינו שהבעיה הרבה יותר גדולה, אז הבאנו אוכל ואנחנו עושים משמרות". במתחם גרות עשר משפחות. בניגוד להבטחות של ראש העיר, סאל טוען כי לא פגש את צוותי התיקון המהיר.

"הם אומרים שהם יביאו צוותים כדי שאנשים יוכלו לחזור לבתים. לא ראינו אותם עד עכשיו. אפילו לא אחד מהם. אנחנו מצפים שהם יבואו לעזור לנו". הרוכב שחור-המעיל מבטיח שמועדון הרכיבה שלו יישאר בשטח. לכמה זמן? "כמה שנזדקק. הוצאנו עשרת אלפים דולר מכספי המועדון בינתיים, ונוציא עוד אם נצטרך".

מוצפים רגשית

מאה מטרים צפונה משם, בצל כנסיית 'גבירתנו מלורדס' ("Our Lady From Lourdes"), שלוש דמויות מחטטות בערימות בגדים שפזורות על הדשא. כשאני מתקרב, שלושה ראשים צצים מבין המעילים, הצעיפים והכובעים. סוזן או'שה, בתה ארין בת החמש עשרה ושכנן דייב בן העשרים וחמש. הבתים שלהם נשטפו בסופה. הם ששים לדבר על המצב ומנתחים אותו בקור רוח.

סוזן, דייב וארין. אנשים עם לב חם

"אין לי בית", אומרת סוזן בחוסר התרגשות, "במקומו עומדת סירה. באחד הימים באה הסוציאלית, ישבה איתי ואמרה: 'אני מבינה שקשה לך'. אני לא צריכה הבנה, אמרתי לה, אני צריכה בית. את יכולה לתת לי את זה?".

דייב אומר שעוד לא קלט את המצב. "זה פשוט לא נכנס לי לראש", הוא מצביע על כובע הצמר הצהוב-שחור שהוא חובש. "אני מניח שזה בגלל שאם הייתי מבין באמת מה קורה, הייתי משתגע". מדוע הם מעדיפים את ההתבודדות על פני שפע האוכל שמציעים להם בעיר האוהלים? "יש לנו מספיק בגדים והכל", אומרת ארין, "אבל פה בערימות הבגדים שקט ושם – ", היא מצביעה לכיוון המאהל המואר ועמוס הברביקיו, "יותר מדי רועש".

שלושת הפליטים מבינים בדיוק מה קורה, אבל לא מצליחים לקלוט שהם חסרי בית. הם מתבלבלים בין הימים כשמנסים לחשב מתי הייתה הסופה. החיים במקלט, גילו, היו בלתי אפשריים. "בהתחלה שמו אותנו בבית ספר", מספר דייב. "אנשים נחמדים אחד לשני עד שהם קולטים את הטבע האמיתי. לא תמיד מי שתקוע איתם הוא מישהו שהיו רוצים לבלות איתו וזה גורם להרבה מתחים. פעמיים ביום הייתה שם קטטה המונית. עכשיו העבירו אותנו לבית חולים לחולי נפש. אתה יכול לדמיין כמה זה נעים".

שלושת החברים החליטו שלא לקבל עוד מתנות שמרעיפות עליהם רשתות הביגוד והמזון השונות. סוזן: "כל הזמן מגיעות עוד ועוד תרומות וכל אחד רוצה לחטוף כמה שיותר. אבל גם אם אקנה המון – איפה אשים את כל זה? החלטנו שזו חמדנות ואנחנו לא רוצים את זה".

הם נוטים שלא להאשים את הממשלה. "הם עשו הכל לפי הספר, אתה מבין", אומר דייב, "אבל יש גבול גם למה שהם יכולים לעשות". במחשבה שנייה הוא מתקן שאולי את אזהרת הפינוי היה צריך להפוך לפינוי כפוי. "זה אולי היה גורם לכמה התנגשויות, אבל זה היה מציל חיים. אנשים לא קלטו מה הולך להיות פה. חשבנו שיהיה כמו בהוריקן איירין, שנישאר קצת בבית וזה יעבור. מצד שני, הרשויות למדו את הלקח בנושא הפשיעה. באיירין היו המון פריצות ושוד. עכשיו השוטרים שורצים פה".

אתם רואים את הסוף של זה? "לא. אני מעריך שייקח לפחות שנה כדי למצוא פתרון לאנשים, ועוד ארבע שנים כדי להחזיר הכל לקדמותו". אתה תהיה כבר בן שלושים. "כן, אבל אני מקווה לא להיות פה כבר. אני רוצה לחזור ללימודים, אני לומד מחשבים. המכללה כבר ביקשה ממני לחזור, אבל הלכו לי כל הספרים בסופה. החסרתי שיעורים ומבחנים. הם אמרו שהם מוכנים לבוא לקראתי". ומה עם הבית? "אבא שלי היה שוכר. אנחנו לא זכאים לפיצויים. אבל גם אם היה הבעלים: לפעמים הם מחזירים לך ארבעים אלף דולר מכל הסכום. מה תעשה איתם?". דייב מספר על סעיפי ביטוח חמקמקים, שלא כל מי שאיבד את ביתו עומד בהם. "יש שם איזו שורה שאומרת משהו על גובה המים במרתף שלך, שלא הגיע לגובה הנדרש. אז הם אומרים לך בנימוס: 'מצטערים אדוני, אנחנו לא יכולים לעזור לך'". מה כן יכול לעזור לך? "הרבה הומור וחברים", אומרת סוזן.

"הידיים שלך קרות! קח, קח, יש פה הרבה..."

כשאני לוחץ ידיים לפרידה הם מבחינים שידיי קרות ומפצירים בי לקחת כפפות מערימת הבגדים הגדולה. ברגע האחרון מציל אותי איש שמגיע בצעד מהוסס מהמאהל. הוא מפציר בשלושה לבוא ולאכול. "יש לנו טונות על גבי טונות של אוכל. בואו תיקחו משהו, אנחנו לא רוצים לזרוק את הכל. יש בשר, ירקות, מה שאתם רוצים. אני מתחנן בפניכם, בואו". דייב מסתכל על סוזן וארין. "מה אתן אומרות, נלך לחטוף משהו?".

 (פורסם, לאחר עריכה, במוסף 'יומן' של מקור ראשון)

 

זה שחור ולבן?

יומן ניו יורק

אוניברסיטת קולומביה, שעת צהריים. תלמידים מכל רחבי העולם חולפים על פני פסל אלמה מאטר. השמש חורפית ונעימה. רק לפני שבוע הנשיא אובמה ניצח בבחירות וכולם שמחים ומחייכים. לפתע מפלחת את האוויר קריאה רמה במגפון: "עצור במקומך! אתה נתון תחת מעצר בשל הפרת תנאי הכיבוש הצבאי. אסור לך ללמוד באוניברסיטה!".

האווירה הרגועה מתחלפת בתימהון. במבט מהיר מתגלים שני לובשי בגדי חאקי, שמובילים סטודנטית מחייכת ונבוכה אל מאחורי כלוב סורגים מאולתר עשוי מיטות קומותיים ישנות. "היא הסכימה, היא הסכימה", לוחש אחד החיילים המחופשים למי שנראה כאחראי על האירוע, בחור גבוה עם שיער בלונדי קשור בקוקו. הסטודנטית העצורה מצטרפת לארבעה-חמישה לבושי שחורים בין הסורגים, שנושאים שלטים עליהם כתוב "נעצרתי כי נופפתי בדגל פלשתין", "סיבה למעצר: הליכה לאוניברסיטה", "נעצרתי בעקבות התנגדות לא-אלימה".

מבצע "עמוד ענן" נמשך, הירי של חמאס מגיע לעומק העורף הישראלי, אך התעמולה הפלשתינית לא שוקטת – ואף מתגברת. אין זה קורה בכיכר תחריר המצרית, ברובע הדחייה בבירות או אפילו באחת מבירות אירופה – אלא בלב לבה של ניו יורק, על המדרגות של בניין המנהלה של אוניברסיטת קולומביה, אחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם. מן הצד עומד שוטר כהה עור, שנראה משועשע מההצגה שמתרחשת מול עיניו.

"גזענות. זה שחור ולבן" אומר העלון המחולק. הרעיון המרכזי בו הוא השוואה בין הכיבוש הצבאי הישראלי בשטחי יהודה ושומרון, לבין הגזענות, לכאורה, של משטרת ניו יורק כלפי אזרחים שחורים והיספנים. "בשנת 2011 ביצעה משטרת ניו יורק מעל 700,000 פעולות 'עצור וחפש'. פעולות אלה מגובות בחוק של עיריית ניו יורק תחת הכותרת 'המלחמה בסמים', אך הן משפיעות בשיטתיות על דיכוי ושלילת זכויות משחורים".

בעיניים ישראליות, אמריקה נראית כגן עדן אנטי-גזעני, אך מיעוטים רבים תושבי העיר והמדינה ניו יורק, חשים כי הרשויות רואות אותם כאיום קיומי וכמי שאינם שייכים לאמריקה. על הרגשות האלה בדיוק משחקים הפעילים למען הפלשתינים, שמנסים להציג את הסכסוך הישראלי-ערבי כסכסוך אתני ולא גיאוגרפי או דתי.

"עיקר הבעיה של הישראלים אינה ביטחונית, אלא קשורה לכך שהשכנים שלהם הם פלשתינים", מלמד אותי אחמד, אזרח מצרים ותלמיד באוניברסיטת קולומביה, שחבר בתא שיזם את ההפגנה "סטודנטים בקולומביה למען צדק בפלשתין". "אנחנו מאמינים שצריכים להיות אקטיביים לגבי סיטואציות מהסוג הזה. בהפגנה הזו, למשל, חברנו לקבוצה של "שחורים נגד גזענות", זה חלק מהמדיניות והפילוסופיה של הארגון שלנו. אנחנו מנסים ליצור קשר עם קבוצות אחרות, אפילו אם הן לא קשורות ישירות לפלשתין.  מפגינים איתנו אנשים מכל רחבי העולם. למעשה, ראש הקבוצה הוא ישראלי". אני שואל אותו אם זה לא מפתיע אותו. "לא בהכרח. שאלות של צדק לא תמיד קשורות לשיוך שלך. אנשים עושים את הבחירה שלהם".

שני צעירים נעמדים ליד הכלא המאולתר ומנסים להסתיר אותו עם הידיים. השוטר מתקרב בצעד סמכותי. "זכותנו לעמוד פה, אנחנו רק עומדים. הם מפיצים שקרים". השוטר ניגש אליהם ומבקש מהם להתרחק. "אלה ציונים", אחמד מסביר. "יש לנו הרבה מקרים כאלה. לפעמים הם באים ואנחנו מתווכחים איתם, אבל לפעמים הם עושים פרובוקציות כמו זו. אבל אנחנו לא מפחדים. ההישג הגדול שלנו הוא אנשים כמוך, שניגשים ושואלים שאלות". האוניברסיטה מעודדת אתכם? "האוניברסיטה לא מעודדת, אבל גם לא מפריעה. הם רוצים שהסדר יישמר, אז שלחו לנו את השוטר להגן עלינו. אנחנו פעילים למען זכויות, למה לעצור אותנו?".

"אלפיים מאה ילדים פלשתינים מוחזקים ברגע זה בבתי כלא צבאיים בישראל", קוראת במגפון החיילת המחופשת, אך חברהּ ממהר לתקן אותה: "כתוב מאתיים ועשרה". "מאתיים ועשרה ילדים פלשתינים מוחזקים ברגע זה בבתי כלא צבאיים בישראל, זה לא בגלל שהם מאיימים על בטחון ישראל – זה בגלל שהם פלשתינים!"

אחמד הנחמד רואה שאני מתעניין ונותן לי את כתובת המייל הפרטית שלו. "אם יש לך עוד שאלות אתה מוזמן לפנות אליי", הוא מחייך. "בקרוב יהיה לנו שבוע האפרטהייד, יהיה הרבה יותר גדול ומרשים".

הזרם הנוודי

שבע עשרה שנים חלפו מאז הלך ר' שלמה קרליבך לעולמו. שבע עשרה שנים בהן חלה עלייה מדהימה בפופולאריות של הרבי המת, שניגוניו הגיעו לכל בית יהודי ואף חדרו לרשימות ההשמעה הישראליות. בשנים האחרונות נדמה שההתלהבות הראשונית נמוגה ושמה שנראה כתופעת עומק מלהיבה היא לא יותר מטרנד שגאה בסוף שנות התשעים וכעת גווע.

אולם הקרליבכיזם אינו רק תופעה ששמורה לבעלי-בתים מבוגרים הנעים בעל כרחם במעגלים סביב תיבת בית הכנסת בערבי שבת עייפים. מעבר לשירה ולניגון, לאהבת ישראל ולפשטות, להושטת היד לכל אדם – מעבר לתלמידים שהשאיר הרבי המרקד ומעבר למושב הקצת-הזוי של החסידים שאסף ברחבי העולם  – ר' שלמה קרליבך הותיר חותם עמוק ובלתי מורגש בלב לבה של היהדות.

הבעל שם טוב, כך מספרים, הגיע לעיירה אחת וראה שכל יהודיה בוכים. מה קרה, שאל, וענו לו כי דרשן-נווד סיים לא מזמן לשפוך את מררתו על הקהל הקדוש, וכעת כולם מרטטים מאימה וחוזרים בתשובה. הלך הבעש"ט לאותו דרשן ואמר לו: אתה תלמד קטגוריה על עם ישראל? הלא בשעה שעגלון יהודי פונה מדרכו כדי להתפלל תפילת מנחה ביחיד – כמה אופנים ושרפים נוצרים מזאת התפילה!

כדי לחולל תנועה אין צורך בהמון רב. ר' נחמן מברסלב היה מקטני הרביים, וחסידיו נרדפים ונלעגים. אך ר' נחמן אמר את המילים הנכונות, ותלמידו ר' נתן כתב אותם. תורותיו, תפילותיו ועצותיו המתינו עד לדור שהיה זקוק להן, וכשהגיע הדור הזה הוכתר ר' נחמן מחדש. כעת ספריו מצויים בכל כיס אחורי של ג'ינס, קונטרסיו המהוהים זרוקים על כל דשבורד של אוטובוס וספוגים ריחות פלאפל אצל המלך המקומי. זהו גורלו של רבי שהגיע זמנו לאחר שסיים את חייו.

הרב קרליבך, כמו קודמיו האדמו"רים, לא סחף אחריו יותר מכמה אלפים בחייו, ואצל השאר עורר חיבה לצד תמיהה. אבל רוחו, הרוח שהביאה אותו להקים 'בית אהבה ותפילה' בימים שהמילים האלו היו שמורות להיפים ולמיסיונרים, הפכה אותו לאדם שהטה את הזרם. אותה רוח דחפה אותו לגריניץ' וילג' לפגישה עם בוב דילן, לפריצת מסך הברזל של ברית המועצות, לשוטט ברחובות ולאסוף אחריו ילדים אבודים. זוהי רוח שמחוללת שינוי.

מסר של אהבה

בבית הכנסת 'יקר' בירושלים פסוקים מיוחדים חרוטים על מסגרת השקועה בתקרה.

פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח: אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ: אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ:

תחת התקרה הלבנה מתאספים בשקט עוד ועוד אנשים. חלקם מדובללי זקנים, חלקן בשביסים עשויים כמגדלים, חלקם בקסקט. הם מתחבקים זה עם זה באהבה השמורה כמעט אך ורק למסיימי מסלול בגולני ולחסידי קרליבך. הם מתכנסים שם כדי להזכיר את ר' דוד זלר.

על זלר נכתב, גם מעל דפי עיתון זה, יותר מפעם אחת. הוא נולד וגדל בארה"ב בבית שהושפע מאוד מהפסיכולוגיה היונגיאנית. התחיל בקדם לימודי רפואה בקולג' פומונה שבדרום קליפורניה והמשיך באוניברסיטת ברקלי, שם פגש את הרב קרליבך לראשונה.

הרב דוד היה אדם בחיפוש: גם לאחר שפגש את קרליבך נפשו לא נחה. הוא התנדב בקיבוץ בישראל, נסע להודו, חי שנה במנזר ונפגש עם נזירים ומורים רוחניים ברמה גבוהה ביותר, ביניהם כהן שינטו יפני. בסופו של המסע חזר אל קרליבך ולישראל, והיה לרב ומורה חסידי.

כמו ר' נתן, ר' דוד היה אחד האישים שזיהו את רוחו של ר' שלמה קרליבך בעוד שאר העולם הטיל ספק או לגלג. "הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית", כתב בספרו 'מסע בשביל הלב' על הקונצרט הראשון של הרב קרליבך בו נכח.

וכמו רבו, נסע גם הוא לקבץ נשמות נידחות. אולם בעוד קרליבך משוטט ברחבי ארה"ב, פנה הוא להודו, שמי שהיה בה יודע כי אין ממנה מתאימה לתיאור 'ארץ העמים'. הנה מקרינים סרט וידאו שלו, עומד עטוף בטלית בצהרי יום שישי, מרצה בפני אלפי מאמינים הודים. הדברים שהוא אומר פשוטים. כל כך פשוטים עד שהם מבהילים בתוכנם:

"הא-ל רצה להעניק את אהבתו. בראשית הוא היה יחיד, אולם הוא לא יכול היה להיות בלי להעניק. זה באמת מסובך, איך א-ל כל יכול לא יכול משהו, אבל בואו נניח לזה לרגע. חכמי היהדות מספרים כיצד הוא רצה להעניק, ועל כן ברא את האדם. ההשתוקקות לתת ולקבל – לשם כך העולם נוצר. אפילו המצוות הן מלשון צוותא, יחד".

מה זה, אני חושב לעצמי. אין באיש הזה מורא. הוא מרצה בפני אלפי אנשים שלהם מאות אלפי תלמידים במקדש בהודו, שם כל דיבור על אלוהים, יחיד או רבים, מתקבל בהנהון. האם אין לו צורך לבדל את היהדות, את אחדות אלוהיה?

קרליבכיזם הוא ז'אנר. כמו שהבעש"ט לימד את העולם היהודי להקשיב לכוונה, כך הרב קרליבך לימד לאהוב בלי גבולות. זוהי אהבה מבהילה לעיתים. קל לשער מה ודאי הבינו חלק מן המאזינים ההודים לדבר התורה: הא-ל הוא יותר מאחד, הוא מתחלק. האם יש לפחד מכך, היה אומר הרב קרליבך. האם בשל כך לא נלמד תורה, לא נחלוק איתם את האמת הגדולה לה זכינו?

זלר אומר את אמיתו, הוא מאמין בלב שלם בדבריו, הוא מאמין בא-ל שמכוון את דרכיו. הנה כי כן, מה יעשה הא-ל עם מיליארד נתיניו שבהודו – זו בעיה שלו. דוד זלר כאן כדי להעביר מסר של אחדות, של אהבה ונתינה.

מסע אל הלב

הערב לזכרו נקרא 'חסד שבהודו'. זהו שעשוע מילים, כשכוונה אחת קשורה לארץ הודו ולחסד שניתן למצוא בה, והכוונה השנייה היא למדרגה קבלית שקרויה 'חסד שבהוד'.

בעשר הספירות של המקובלים היהודים (ש'חסד' היא הראשונה שבהם, ו'הוד' היא חמישית) כל ספירה מחולקת גם היא לעשר ספירות, כך שנוצר סולם בעל מאה שלבים. 'חסד שבהוד' הוא השלב הארבעים ואחת.

הערב הוקדש לדיבור על תיקון העולם. הרב יעקב נגן, שמלמד בישיבת ההסדר בעתניאל ויצא לחקור בעצמו את הודו, סיפר גם הוא על חוויותיו. בין השאר, ציטט את עזריאל קרליבך, שבסיום ספרו 'הודו – יומן מסע', תיאר את פגישתו עם ראש ממשלת הודו דאז, ניהרו. "הזכרנו את הקשיים המדיניים, שכנראה קשה להתגבר עליהם, והפלטתי דרך אגב: 'ובכן, השאלה היא: מה לעשות?'. הוא נתן בי מבט ארוך, שאפשר כי כל הטרגדיה האישית שלו היתה צפונה בו, ואמר: 'רואה אתה, זו שאלה אופיינית לאיש אירופה'. 'מדוע?', תמהתי, והוא השיב: 'הודי היה שואל 'מה להיות?".

הרב נגן טוען כי זהו סוד ההבדל בין מזרח למערב. בעוד המערב פועל ועושה, יוצר מחדש וכובש, המזרח עסוק בהתאחדות עם ההוויה, בקבלתה, בהיכללות התוכה. היהודי, הוא אומר, עובד ששה ימים כמערבי ונח בשבת כמזרחי. אולם צריך להגיע לאיחוד שמעבר לשניות.

סיפוריו של נגן יפים, אולם אלו חוויות של רב אורתודוקסי שהלך לארץ רחוקה לשם התבוננות אנתרופולוגית. לא היתה בו הצריבה של מי שהתקרב לאש עד כדי שריפת גבותיו.

היה גם העיתונאי והרב מיכה אודנהיימר, מעין אינדיאנה ג'ונס יהודי, שסיפר ניסים ונפלאות על מסעותיו בארצות אפריקה ועל הארגון שהקים 'תבל בצדק', שלו שני מרכזים – בהאיטי ובנפאל. הוא מספר כיצד ניתן להביא את בשורתו של עם ישראל למקומות האלו, על פירושו החדש והמפתיע – אם כי, במחשבה שנייה, כמעט מובן מאליו – של המושג 'גמילות חסד'.

רעייתו של דוד זלר, שרה חנה (לה נישא בגיל מבוגר יחסית, לאחר שאשתו הראשונה מתה מסרטן), אמרה מעט משפטים נרגשים באנגלית, אולם היה ברור כי היטיבה להכירו מכל ידידיו ורעיו ואף חסידיו המעטים. "רצוא ושוב בין מזרח למערב", היא אמרה, "דוד עשה תיקון גדול מזה. אחרי שקברנו אותו כל מה שראיתי היה השמיים. כרטיס הביקור שלו היה השמיים", "His business card was the Shamayim".

מה הקשר בין כל אלה? הלב. הלב הזה שרוצה לחקור ולנסוע ולשאול ולדרוש ולהגיע לכל מקום ולחבק כל איש. הלב שרוצה להעניק מטוב היהדות. הלב שמחבר בין הבעל שם טוב לרב קרליבך לדוד זלר. שארצות וכשרויות ושפות לא היו בשבילם מרחק, שדתות עבורם לא היו מכשול אלא להיפך, הזדמנות לחיבור. היכן יש לנו עוד יהודים כאלה.

לנסוע עד הגיהנום

לעתים אני חושב ששכחנו את הנוודות שלנו, הנוודות היהודית. נהיינו חלות של שבת מונחות על שולחן. כבר לא סוס ועגלה, כבר לא תיקונים בבית המרזח. יש עוד מעט יהודים, וקרליבך בראשם, שהיו מוכנים לנסוע עד הגהינום אם היו מספרים להם שיש שם כמה אנשים שמחכים להתוועדות.

שבע עשרה שנים חלפו מאז פטירת הרב קרליבך וחמש מאז הסתלקות הרב זלר, אולם הזרם הנוודי התת-קרקעי עודנו רוחש, עודנו ממתין לדור שידבר את מילותיו.

(התפרסם בגיליון 'שבת' של מקור ראשון, 17.6.12)

רבם של האנשים החיים

הלבבות רטטו באותו ערב יום העצמאות, ה' באייר תשכ"ז. "ואת ארצי חילקו", זעק הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב. "איפה חברון שלנו – אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו – אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו – אנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן שלנו? איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק של ארבע אמות של ארץ ה'. הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!".

ההמשך ידוע. שלושה שבועות לאחר מכן שוחררו רוב חבלי הארץ שציין הרב. תחושת הגאולה ומשק כנפי המשיח הורגשו בקרב כל איש ואיש במדינת ישראל הצעירה. חמש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים ובעקבותיה משבר הזהות הישראלי שהצמיח את 'שלום עכשיו' ואת 'גוש אמונים'. גם שם היה הרב הזקן, שכעת היה לאיש הרוח של התנועה להשבת כל חלקי ארץ ישראל אל עם ישראל.

זהו הסיפור הידוע על הרב צבי יהודה, הסיפור שסופר. תלמידיו של הרב נפוצו ברחבי הארץ והיו לאנשי חינוך, מעשה ורוח. הם הביאו את בשורת בית מדרשו של האב, הראי"ה קוק, לכל עיר והתנחלות צעירה, ויצרו אתוס למגזר חדש, המגזר הדתי-לאומי.

אולם בצִלם של האנשים האלה ישנם אנשים אחרים. קטנים יותר, מושמעים פחות. איש הקולנוע אודי לאון, גם הוא מבניה של 'מרכז הרב', אמר לי עם תחילת איסוף החומר לכתבה: "אתה עומד לשמוע דברים הפוכים מאנשים שונים, וכולם יתארו את הרב צבי יהודה. זו באמת המורכבות של האיש, שלא היה תורה שבכתב, אלא תורה שבעל פה".

התורה החיה והאנושית שהורה הרב צבי יהודה לא היתה דוגמטית והבדילה בין אדם לאדם.  ראש הישיבה המרכזית העולמית היה מה שאמרו עליו ומה שפרסמו בשמו, אך לצד זאת ובמקביל, ללא סתירה, התקיים הרב צבי יהודה שלא נודע לרבים.

 אמת כובשת

אפרת בדיחי היתה רק בת 20 כשפגשה את הרב לראשונה. הימים ימי מלחמת יום הכיפורים. בעת מלחמת ששת הימים, "כשישראליק הקטן ניצח את כל המדינות הערביות הגדולות שסביבו", היתה אפרת נערה צעירה. מלחמת יום כיפור כבר היתה סיפור אחר לגמרי. "היתה תחושה של כאוס, של התמוטטות מערכות. חברים קרובים שלי השתתפו במלחמה וחלקם נפלו בה והאווירה הציבורית שידרה שאנחנו בקריסה. מתחושה של 'נצח ישראל בכיסנו' נפלנו לדיכאון עמוק מאוד", היא אומרת.

בתוך הכאוס, חברה הביאה אותה אל בית הרב צבי יהודה. המפגש עם הרב הזקן, שיכול היה להיות בקלות סביה – אם לא למעלה מכך – הכה אותה בתדהמה. "כמו משה רבנו, שהיה כבד פה וכבד לשון, בלי שהבנתי דבר ממה שאמר רעיונית ואפילו ואקוסטית (לרב היה חיתוך דיבור לא בהיר ואף הגייה ירושלמית כבדה, נ.א), הלכה והתחזקה בי ההרגשה שכאן נמצאת אמת בלתי מתפשרת, אמונה אופטימית בלתי מעורערת שאני הולכת ונכבשת על ידה. זה משנה את מסלול חיי".

בדיחי מגיעה מבית ברוח חרדית-ציונית. אביה ואמה, הרב שלום ופנינה רוזנבליט, הקימו עבורה את בית הספר לבנות 'פלך' בירושלים. מעומק האריסטוקרטיה הירושלמית, מצאה אפרת את עצמה נמשכת דווקא לרב הישיש, ששפתו אינה אקדמית אלא שפת בית המדרש הישן. "כשכולם דיברו על רק על הקורבנות ב-4 ספרות, הוא דיבר על 'שנת ההשתלדות', שנת התשל"ד, בה עם ישראל בונה את השלד שלו. היה אצלו אור גדול ומרתק. הלכתי והבנתי שסערות הימים לא יזיזו את הרב הישיש הזה ממקומו. הבנתי שאם אני רוצה להתחבר לדברים עצמם – זו הכתובת".

הרב ירחמיאל וייס היה בחור צעיר מנתניה שאפילו לא סיים את התיכון, כשהחליט להסתופף בצילה של ישיבת מרכז הרב. "הפגישה שלי עם רֶבּ צבי-יודֶה היתה פגישה עם יושר עמוק והתמסרות טוטאלית למה שאתה מאמין בו", הוא נזכר בערגה. "עד שפגשתי אותו, שמעתי כל מיני דברים מרבנים אבל חשבתי לעצמי – 'כך הוא צריך לומר, מזה הוא מתפרנס'. רב צבי-יודה, אם לא היה מאמין במשהו שאמר – היה זורק את הכובע שלו והולך".

היום עומד הרב וייס בראש הישיבה לצעירים, ישיבה תיכונית שמסונפת ל'מרכז הרב' ומהווה 'אחות קטנה' עבורה. בארסנל הסיפורים שלו שמור מקום מיוחד לפגישה של הרב צבי-יהודה עם אמו.

"היא באה באוטובוסים מנתניה כדי לפגוש את הרב ולדרוש ממנו שאשלים את הבגרויות שלי. כשהגיעה במפתיע לישיבה, חשבתי שאני נופל מהכיסא. שראש הישיבה, שסגור ומסוגר בביתו רוב שעות היום, יטריח עצמו לפגישה עם אמא של תלמיד שאפילו לא התחיל שנה א'? אבל הוא פתח לנו את הדלת והסתגר איתה בחדרו. אני, שישבתי מבחוץ, שמעתי את הויכוחים והצעקות והבכיות של אמי".

למרות שבתחילה הדריך אותו הרב שלא לגשת לבגרויות כי "גם בכי של אם הוא סוג של לחץ, ובחור צעיר צריך לדעת לעמוד בלחצים", לאחר מספר שבועות שינה את עצתו. "אמא שלי אמרה לו שמשפחתי אקדמאית, וללא השכלה מעמדי במשפחה עלול להיפגע. הטיעון הזה השפיע עליו, והוא התיר לי לגשת לבחינות".

 איש עצה

הרב צבי-יהודה הכהן קוק נולד בליל הסדר של שנת תרנ"א (1891) בקובנה שבליטא. אביו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לימים הרב הראשי הראשון והוגה חשוב בפילוסופיה היהודית המודרנית, ואמו ריזא-רבקה, אחייניתו של האדר"ת. בהיות צבי-יהודה, הבן היחיד במשפחה, בן 13, עלתה המשפחה לארץ ישראל, ואביו נתמנה לרב של יפו והמושבות.

בצעירותו, עסק בלימוד תורה לצד הוצאת כתביו של אביו הראי"ה. הוא נסע מספר פעמים לאירופה, לימד תורה ולמד פילוסופיה בהלברשטט שבגרמניה. לאחר מכן עסק בעריכת כתביו של אביו, הראי"ה. עם פטירתו של הרב חרל"פ, שעמד בראשות ישיבת 'מרכז הרב', החל למלא את התפקיד.

באותה התקופה, היתה 'הישיבה המרכזית העולמית' ישיבה קטנה שמנתה עשרות בודדות של תלמידים. המפנה ההיסטורי קרה לאחר החלטת הנהלת תנועת 'בני עקיבא', שבוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות. כך הפכה הישיבה ל'ספינת הדגל' של הציונות הדתית.

 אחד מוותיקי תלמידיו, הרב צפניה דרורי, הוא רבה של קרית שמונה. הרב דרורי היה חלק מחבורה מובחרת ומצומצמת עליה נימנו הרבנים עוזי קלכהיים, ישראל הס, בנימין הרלינג ז"ל ויבדל"א יעקב פילבר וזלמן מלמד ואחרים, שלמדו בישיבה החל משנת תשי"ז, 1957. באותה תקופה השיעורים נעו מעשרה משתתפים ועד משתתף יחיד. חלק מהשיעורים היו במתכונת של 'אחד על אחד' עם הרב צבי יהודה. דרכו החינוכית של הרב שרתה על המוסד: "הוא היה איש עצה", נזכר הרב דרורי. "הוא השתדל לא להגיד לנו מה לעשות אלא להביא אותנו למצב שנדע מה אנחנו רוצים. כך הוקם 'גוש אמונים' וכך קבענו את סדר היום של הציבור הדתי, ואולי גם של הציבוריות כולה. הוא לא ציווה עלינו, אלא נתן לנו ללכת בדרכנו".

הקרבה בין הרב לתלמידיו היתה יותר מאשר טקטיקה חינוכית. משיחות עם תלמידים עולה כי זו היתה דרך חיים. "בתקופה הראשונה להיותי בישיבה, מספר התלמידים היה מצומצם", מספר הרב זלמן מלמד. "החבורה היתה מגובשת, האוירה היתה טובה מאוד, ובכל זאת היתה לי תחושה של בדידות. סיפרתי את תחושותי לרב צבי יהודה, אמרתי לו: 'אינני יודע מה לעשות. אני אוהב מאוד ללמוד, אוהב את הישיבה ואוהב את הרב, אך אין לי מספיק חברים, וההרגשה שלי אינה טובה'. אמר לי הרב צבי יהודה: 'מה הבעיה? אנחנו נהיה חברים. אני אספר לך את שמעיק עלי, אתה תספר לי את שמעיק עליך, ואנחנו נהיה חברים'. הרב אמר לי זאת בטבעיות ובחום רב, כך שחרף פער הגילים העצום, הדבר הרגיעני". (מופיע בספר המקיף 'משמיע ישועה', הוצאת אור עציון. כתבו: הילה וולברשטיין, הרב שלום קליין ושמחה רז).

היחס האישי מצד מי שיהיה למנהיג רוחני של מגזר כלל לא נראה יוצא דופן לרב דרורי, שהגיע כבר לגילו של הרב בעת שנפגש עם שועי ארץ. "זה היה הדבר הטבעי. הוא כמעט ולא נאם בפני מאות. הוא מידר את האנשים והעדיף לפגוש אותם אחד אחד". גם מתכונת השיעורים היתה ביתית. אלה התקיימו בביתו של הרב ברחוב עובדיה, סביב שולחנו.

בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים קרה השינוי הגדול שדחף קדימה את הישיבה, וכפה על הרב את המנהיגות הציבורית.

 ערך של ריבוי

בדומה לאפרת בדיחי וצעירים אחרים, גם אודי ליאון היה בין הנמשכים לישיבה בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור: "מיד אחרי המלחמה היייתי בשמינית. היינו חבורה של צעירים שנפגשה בהתנדבות בבית החולים שערי צדק, שהוסב במהלך המלחמה לבי"ח צבאי ופונו אליו חיילים משדה הקרב. בילינו, מיטב הנוער של ירושלים, המון שעות יחד. בין גלי הפצועים, היינו יושבים שם לילות ארוכים, ונוצרה כימיה בינינו, חברי בני עקיבא, לבין השמוצניקים. הגענו למסקנה שהמבוגרים איכזבו ואנחנו הצעירים צריכים להחזיר את האמונה לעם. החלטנו על הקמת ארגון שקראנו לו 'נעם' – נוער מניע".

החבורה הצעירה החליטה לקיים מפגשים רעיוניים, והטילה על ליאון הצעיר לבקש מראש הישיבה שלו, הרב צבי יהודה, להרצות בפניהם. "כולם אמרו לי שחבל על הזמן", הוא נזכר. "באותה תקופה התחילה תנועת 'גשר', ונאמר בשמו של הרב צבי יהודה שמי שמדריך ב'גשר' ואוכל בישיבה – אוכל מן הגזל. הסברה היתה שערבוב גברים ונשים, דתיים חילוניים היתה יותר ממה שאפשר לשאת". ה'קל וחומר' שיכול היה להילמד על ארגון צעירים דומה – היה ברור.

"באתי אליו וסיפרתי לו על ההתארגנות ועל הרעיונות שלנו. הוא התרגש נורא", אומר ליאון בהתפעלות שגם השנים הרבות שחלפו מאז אותה פגישה לא מחקו. "הוא חיבק ונישק אותי ואמר לי כמה הדבר חשוב בעיניו". כשאודי הצעיר ציין שכדאי שיהיה איש קשר בישיבה שיוכל לתאם את הקשר עם הישיבה "הוא הביט אליי בביישנות, כאילו הוא מציע דבר לא מקובל, ושאל אותי: 'אולי אתם מסכימים שזה יהיה אני?' הוא ביקש מאיתנו לקבל אותו לחבורה של הצעירים".

עוד ועוד סיפורים אודות הרב הישיש, שנפטר בגיל 91, מאששים את התחושה כי לא נכנע לשום קונבנציה. בגדיו השחורים והיותו אב רוחני לתנועת תחייה לאומית לא מנעו ממנו להצטרף ל'ליגה נגד כפייה דתית' ואף לשלם על חברותו בה דמי חבר. המראה החיצוני לא הרתיע אותו מליצור קשר אישי עם כל מי שהגיע אליו, גם אם היה רחוק מדרך ההלכה. אדם חילוני שבא לבקרו כשבכיפה שעל ראשו עדיין ניכרים סימני הקיפול. "אתה תמיד הולך עם כיפה?", שאל הרב. ענה בן שיחו: "לא, רק כשאני בא אל הרב, כי אני מכבד אותו". "וכשאבוא לבקר אותך", אמר לו הרב, "תרצה שאסיר את הכובע שלי?".

"כשדיבר איתך, יכול היה לשכוח שהוא ראש הישיבה החשוב. הוא דיבר כאיש שיש בו חיות, שיש בו תורה שבעל פה שכל הזמן מתחדשת, שמשתנה לפי האדם שעומד מולו", אומר אודי ליאון. "הוא יכול היה לפסוק דבר אחד לאדם, ובאותה שאלה בדיוק לפסוק הפוך לאדם אחר".

תלמידיו של הרב קוק מצויים בכל קצוות הסקאלה הציונית דתית, וגם מי שנחשבים היום שמאלניים היו משומעי לקחו. הרב דוב ליאור, רבה של קרית ארבע והפוסק המקובל בקרב חוגים התיישבותיים מסויימים, הוא תלמידו של הרב צבי יהודה, אך הרב צבי טאו, רבה של ישיבת 'הר המור' הממלכתית והמסתגרת הוא תלמיד לא פחות מובהק ממנו. אנשי הקיבוץ הדתי היו משחרים לפתחו של הרב, ואנשי 'חירות' היו מבאי ביתו. רבים מהם ראו ברב קוק את רבם – וכל אחד בטוח שהוא-הוא ממשיכו האמיתי.

"זו לא היתה תורה פוסטמודרנית", אודי ליאון מבקש לחדד, "הוא לא חשב באופן הזה. לראי"ה יש דרשה ב'עולת ראי"ה', על המשנה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. הוא כותב כי השלום האמיתי צריך לבוא על ידי הערך של ריבוי, 'שיתראו כל הצדדים וכל השיטות'. היכולת לראות שיש אלוקות אחת שמחברת את כולנו, בלי לטשטש את הזהות המיוחדת – זה היה חלב האם של הרב צבי יהודה. זו לא אידיאולוגיה – ככה הוא הסתכל על החיים".

 חום היד

לצד תורתו החינוכית המשפיעה, חייו האישיים של הרב היו רוויים משברים. כשהוא בן 31, לאחר שלא מצא שידוך בארץ הקודש ואביו הפציר בו כי "למען ה', לא תדחה את ההשתדלות במצבך הפרטי", נשא לאשה בורשה את חוה-לאה, בתו של הדיין הרב יהודה-לייב הוטנר ובת דודו של הרב יצחק הוטנר, מחשובי רבני ארה"ב.

הרבנית, שמתוארת כתלמידת חכם, משכילה ובעלת חסד ובנוסף לכך יפת תואר, היתה בבת עינו של הרב צבי יהודה. למרבה האסון, חוה-לאה נפטרה לאחר 22 שנות נישואין. הרב, על אף שהיה נתון ללחצים מצד סביבתו ובני משפחתו, מעולם לא נשא אשה תחתיה. הוא נותר באלמנותו עד אחרון ימיו, כארבעים שנה לאחר מכן. במקום בולט בביתו תלה תמונה של רעייתו, מתקופת נעוריה. על אף השתדלות הרב והרבנית, היוועצותם עם הרופאים ואף נסיעתם לאירופה לשם כך, מעולם לא נולדו להם ילדים.

הכבוד הרב שרחש הרב צבי יהודה לאשתו, לא נעלם גם ביחסו לנשים בכלל. אפרת בדיחי, שבמשך שלוש שנים וחצי ישבה לשולחנו, מתארת יחס שוויוני, ואף יותר מכך. "מאוד תפס אותי היחס של הרב למין היפה, לנשים. בשבתות היה הרב ממתין כשכוס הקידוש בידו, עד שבירר כי נשות האברכים הגיעו גם הן לשולחן. הוא היה שואל: 'הנשים כאן?', והיו עונים לו: 'כן'. 'כל הנשים כאן?' – 'כן'. רק אז היה מתחייך ואומר: 'נו, נשים חייבות בקידוש היום' ומקדש. כשהיה בוצע על הלחם, היה מעביר לאברכים מנה אחת אפיים – אחת עבור האישה. מיד היה מבהיר: 'התחייבת במזונותיה'".

כך גם היה נוהגו באשר למערכת השיעורים שנתן. השיעורים, שניתנו בתחילה למספר מצומצם של תלמידים, צברו תאוצה והדירה הקטנה של הרב היתה צרה מלהכיל. גם נשים ביקשו להיות משומעות לקחו, אך הדירה היתה קטנה מלהכיל גברים ונשים גם יחד. לכך נמצא פתרון: הנשים עברו לבית השכנה, יוכבד הוטנר ז"ל, והשיעור הועבר אליהן בטלוויזיה במעגל סגור. לפני שפתח בדבריו, בכל פעם מחדש, היה הרב שואל: "הרמקולים בסדר, הכל עובד?" רק לאחר שלוש פעמים בהן היה מוודא כי הנשים שומעות את השיעור, היה מזכיר: "גם את זה לעומת זה עשה אלוקים" ופותח בדברים.

"זו היתה שיטה חינוכית", אומרת אפרת, "הרי אין טעם לבדוק את המכשור פעם אחר פעם. הוא ביקש להדגיש משהו. זו היתה שיויוניות ברורה, יחד עם הפרדה מגדרית מאוד נוקבת. הוא הקפיד מאוד שלא תהיה ערבוביה – אך הקפיד לא פחות על זכויות הנשים".

מפגש נדיר היה לכתבת 'לאשה', ציפי רומן, עם הרב הישיש. מפגש יחיד שהתקיים בחודש אלול תשל"ז, ומאז, שלושים וחמש שנים אחרי, היא אינה שוכחת אותו. "העורך שלי, צבי אלגת, ביקש ממני לשוחח עם הרב על מצבה של האשה ומעמדה. הרב היה מפורסם, דבריו ראו אור מעל במות רבות, ואנחנו ביקשנו לדעת מה דעתו בנושא שעניין את הקוראות שלנו".

רומן חשבה שהתממשות הבקשה היא כמעט בלתי אפשרית. היא טילפנה לישיבת 'מרכז הרב', שם איששו התלמידים את חששותיה. "עוזריו של הרב אמרו לי שאין שום סיכוי: הוא לא מעניק ראיונות, בטח לא לעיתון נשים". הבחור מהעבר השני של הקו רצה לעזור, והפנה את הכתבת לביתו של הרב, למרות הפקפוקים. "לתמיהתי התברר לי שהרב קוק פתוח יותר מתלמידיו הצעירים והוא הסכים לקבל אותי לראיון. התלבשתי כיאות, עם מטפחת ראש ושרוולים ארוכים אבל כשהגעתי לדירה הקטנה והצנועה, מצאתי שם, על ספסלי ההמתנה, אם צעירה נעולת סנדלים, אשה גלויית ראש, תיירים וקהל מאוד מגון. הרב האיר לי פנים ושאל: יש לך שאלות מוכנות? הוא נטל את הדפים בכתב ידי, קרא אותן ואמר: נענה עליהן אחת אחת".

בכתבה שהתפרסמה לאחר מכן, מספרת רומן שהרב החזיק את ידה בידו. אני מעלה בפניה את האפשרות שאולי כתבה כך לשם תפארת המליצה, אך היא מכחישה מכל וכל: "כך היה המעשה! הוא נטל את ידי בידו והחזיק אותה לאורך חלק ניכר מהראיון. בשלב מסויים היה לי קשה לכתוב, מכיוון שהחזיק את שמאלי בעת שכתבתי ביד ימין".

אודי לאון שלא היה זה דבר יוצא דופן אצל הרב: "ברגע של מצוקה אצל בן שיחו, ואין זה משנה אם היה גבר או אשה, הרב היה מסוגל לקחת את היד ולהחזיק אותה בחום. אשתי באה אליו לשיחות פעמים רבות. הוא לא מצמץ ולא היסס – והרב צבי יהודה הקפיד מאוד על דיני צניעות. זה לא סתר אצלו".

 סימן של תקופה

"הוא היה מהפכן", אומר דני רובינשטיין, שבשנות ה-70 היה כתב השטחים בעיתון המיתולוגי 'דבר'. "הוא דיבר אל ליבם של אלה שמאסו במפד"ל כמשגיחת כשרות. עד אליו, הדתיים בארץ נתפשו כאחראים על תחומי הדת. הוא הוביל את התנועה שגרסה שליהדות יש לומר בכל תחום – ובעיקר בתחום המדיני". רובינשטיין היה בין הראשונים שיצאו לשטחים הטרום-התנחלותיים של יהודה ושומרון, ונפגשו עם הערבים שישבו שם. להפתעתו, הוא מציין, פגש שם לפתע מספר חובשי כיפות סרוגות. 'גוש אמונים', הם קראו לעצמם.

"עסקני המפד"ל התעסקו בשאלות שנתפסו בעיני הנוער כאזוטריות, למשל פרשייה שנשכחה: כשרות המטבחים של האניה 'שלום'. על כך נפלו ממשלות. מהלך אופייני לרב קוק היתה ההצטרפות לליגה נגד כפייה דתית, שבה הכריז כי הדתיים אינם מיסיונרים, ואינם מעוניינים לכפות את דרכיהם על הכלל".

רובינשטיין טוען כי הרב צבי יהודה לא היה מחולל הרוח ההתנחלותית, אלא רק אחד מסימניה, גם אם סמן חשוב ומרכזי. "הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון. אנשי ארץ ישראל השלמה, הצעירים חנן פורת ומשה לוינגר, היו זקוקים לדמות רוחנית להיתלות בה. מבחינה זו, הרב קוק התאים להם ככפפה ליד".

אחרים מספרים על כך שלעתים, ההכרעות של אנשי המעשה גברו על הוראותיו של הרב. באחת מהעליות לשטח התלבטו הפעילים אם להיעתר לקריאת הצבא ולהתפנות מהנקודה בשקט, או לתת לצבא לפנות אותם בכוח. בהצבעה שנערכה בין הפעילים נפלה הכרעה דמוקרטית להתנגד לפינוי. לפתע הגיע הרב צבי טאו ובפיו גבר הרב: להתפנות. הרב לוינגר קם ואמר: "סליחה, החבר'ה ישבו פה והחליטו – וזה מה שקובע".

 העיקר שתהיו חיים

אז מי היה הרב צבי יהודה? איש ציבור? איש רוח? מחנך דגול? נדמה שהזהויות השונות שראו בו רבים, שכנו זו לצד זו. יחד עם הרב הקנאי שנאמר בשמו כי 'על ארץ ישראל תהיה מלחמה', שכנה בו גם הזהות העדינה של איש הרוח מלא הגעגועים אל אשתו העדינה. לצד מחנך מלא להט שמעודד את חניכיו בעיתות קשות של מלחמה, מצוי גם איש הציבור ששומר על כבודן של נשים.

"כשהיה מדבר איתי", נזכר הרב דרורי, "תמיד ידו היתה על ידי. היו לו ידיים גרמיות והמחלה ממנה סבל השפיעה על אחיזתו, אך היתה לו החזקה בה העביר את זרם החיים. הרב צבי יהודה לא היה רק שכלי, אלא היה נפשי, רגשי ועוצמתי. לא פעם אמר: 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום. העיקר שתהיו אנשים חיים".

פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', 9.3.12

מתלמידיו של אהרון

דורית ביניש בחרה לסיים את ארבעים וחמש שנות כהונתה בשירות הצבורי בקול תרועה רמה. היא, שבעשר שנותיה הראשונות כשופטת בית המשפט העליון שמרה על פרופיל נמוך ונמנעה מעימותים ומאור הזרקורים; היא, שבשיחת פרידה שערכה לכתבי המשפט ביקשה להדגיש דווקא את השינויים המנהלתיים שניסתה – ואף הצליחה חלקית – לייסד בבית המשפט על מנת לקצר את זמן ההליכים שמתנהלים בו; היא, שנחשבה עד לאחרונה צלו השמרני יחסית של נשיא העליון הקודם, אהרון ברק, החליטה להראות לכל מי הוא הליברל האמיתי בתולדות בית המשפט העליון.

שלושה פסקי דין שיצאו בימיה האחרונים כנשיאה מבקשים להציב אותה בזיכרון הלאומי כ'אבירת זכויות האדם', ובראשן שוויון, מידתיות וחוקתיות. בכולם יוצאת הנשיאה חוצץ נגד עמדתה של הכנסת, מדלגת מעל המשחק הפוליטי וקובעת אמות מידה של צדק מוחלט.

בפסק הדין האחרון שנתנה, ושהוקרא באופן חגיגי בטקס פרידתה מבית המשפט, פורטת ביניש על המיתר החברתי. בבקשה להציג את בית המשפט כמי שקשוב לעם, מבקשת הנשיאה שעמדה בראש הרכב מורחב בן שבעה שופטים, לעגן בפסיקה את 'הזכות לקיום בכבוד'. העתירה, שהוגשה על ידי מספר עותרים ובהם אמהות חד הוריות, מלינה על סעיף שולי יחסית (ובעייתי לכל הדעות בקטגוריוּת שלו) בחוק הביטוח הלאומי, ששלל הבטחת הכנסה ממי שמחזיק בכלי רכב. בצעד שהיה פעם נדיר ויוצא דופן אך כעת הוא שגור בפי כל – ביטלה ביניש את סעיף החוק הזה במחי קולמוס, בנימוק שהוא פוגע בזכות ל'קיום אנושי בכבוד'.

המלצה של ברק

דורית ביניש נולדה ב-28 בפברואר 1942 בתל אביב, לחווה ואהרן ורבה. ביתה היה בית מפא"יניקי שורשי, אביה עבד תחת שר התחבורה הראשון, דוד רמז, והיה מקורב ליהושע רבינוביץ', מי שהיה לימים שר האוצר בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. אמה היתה גננת מיתולוגית שבין תלמידיה היו אילנה רובינא וירון לונדון. ביניש למדה ב'תיכון חדש', שם רכשה השכלה ליברלית, והיתה חברה בתנועת הנוער 'התנועה המאוחדת' שהיתה מזוהה עם מפא"י. חברה הטוב מאז תקופת לימודיה הוא המוסיקאי דניאל בירנבוים.

ביניש שרתה באגף כוח אדם במטכ"ל, משם השתחררה בדרגת סגן, ושם גם הכירה את אישהּ, יחזקאל ביניש, נגן טרומבון בתזמורת צה"ל.

לאחר הצבא חשבה ללמוד ספרות והיסטוריה, אולם לחץ המשפחה והחברים הוביל אותה להירשם ללימודי המשפטים כמו בן זוגה יחזקאל. בשנה הראשונה היתה תלמידה בינונית ובסופה חשבה לעזוב. פתק שקיבלה ממתרגל צעיר בקורס 'יסודות המשפט' שהחמיא לה על חשיבתה המקורית, שיכנע אותה להישאר בלימודים. שמו של המתרגל היה אהרון ברק.

בשנת 1966, והיא בת 24, סיימה ביניש את חוק לימודיה וקיבלה את התואר הראשון. ביניש כלל לא היתה בטוחה שהיא מעוניינת להמשיך במקצוע, אולם אהרון ברק פגש באקראי את יחזקאל ביניש, ושאל אותו היכן דורית מתכוונת לעשות את הסטאז'. כששמע שעדיין לא בחרה מקום, אמר: "שתלך למשרד המשפטים ותגיד שאני המלצתי".

ההמלצה עשתה את שלה. ביניש התקבלה ללא בעיה לעבודה בפרקליטות והתרגלה למקצוע. בינתיים, פתח יחזקאל ביניש משרד עורכי דין עצמאי ושימש כבורר במשפטי סחר בינלאומי. בעשור האחרון הסתבך במאבקים משפטיים, כשנתבע על ידי מס הכנסה בשל חובות שצברה תזמורת רשות השידור בזמן שעמד בראשה. בראשית שנת 2005 החליט היועץ מני מזוז לסגור את התיק נגדו.

בפרקליטות גילה את עורכת הדין הצעירה גבריאל בך, לימים פרקליט המדינה ושופט בבית המשפט העליון. הוא סייע לה בתחילת דרכה ולמעשה סלל את דרכה המהירה כלפי מעלה. ביניש עברה לפרקליטות מחוז ירושלים לתקופה קצרה ומשם חזרה לפרקליטות המדינה לתפקיד בכיר יותר. הקפיצה המשמעותית שלה היתה כשמונתה, בגיל שלושים ושתיים בלבד, למנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות. שבע שנים ניהלה את המחלקה, ובשנת 82' מונתה למשנה לפרקליט המדינה, יונה בלטמן.

בשם הצדק

ביניש הובילה את התביעה במשפט 'המחתרת היהודית'. עוד לפני כן היה לה תפקיד חשוב כראש צוות אוספי החומר לוועדת כהן, שחקרה את אירועי טבח סברה ושתילה. בהמשך, היתה אחת מן השתיים שהביאו בפני היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, את פרשת קו 300, בניגוד לרצונו של ראש הממשלה שמעון פרס, ממלא מקומו יצחק שמיר וראש השב"כ אברהם שלום.

ביניש ייצגה את המדינה בכל הקשור לפסילת מפלגתו של מאיר כהנא. בספרה 'העליונים' טוענת העיתונאית נעמי לויצקי כי הפרקליטה הצעירה חזרה במיוחד מחופשת מחלה אותה 'משכה' במחאה על האפשרות כי לא תמונה לפרקליטת המדינה, ובמקומה תמונה פליאה אלבק, חביבת המתנחלים, רק כדי לטפל בפרשייה זו. שר המשפטים שהנחיל לה, בסופו של דבר, את התפקיד הנכסף, היה דן מרידור.

באותה תקופה, סוף שנות השמונים, פרצה האינתיפאדה הראשונה שזימנה לפרקליטה הצעירה חיכוכים מול שר הביטחון דאז, יצחק רבין. "היא באה בשם הצדק, ואילו רבין בא בשם האמת", מסביר יועצו המיוחד, איתן הבר. הוא מעיד כי ביניש הקפידה על הוראות פתיחה באש מדוקדקות וביקשה להשריש אותן בשורה ארוכה ומסועפת של פקודות.

כמי שהיה יועצו של ראש הממשלה ולאחר מכן ניהל את לשכתו, מציין הבר כי רבין, איש השטח, היה קרוב ללבם של החיילים הרבה יותר מן השופטת הצוננת. "מה שקורה בהיכל השן של המשפט זה לא מה שקורה בשטח. רבין ראה עצמו כסנגור החיילים והמפקדים. הוא העריך מאוד את ביניש, אולם היו ביניהם פערי השקפה: היא ראתה עצמה כמי שיושבת על כיסא המשפט הבינלאומי".

בהיותה פרקליטת המדינה, סירבה לייצג את המדינה בבג"צ העתירה נגד גירוש 415 מחבלי חמאס ללבנון. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש (גילוי נאות: סביו של הכותב), נאלץ לעמוד לבדו בדיון שארך ארבע עשרה שעות רצופות ולייצג את המדינה עד שעמדתה התקבלה בבג"צ, שהתיר את הגירוש.

בשנת 1993 נשקלה מועמדותה לבית המשפט העליון, אולם הנשיא דאז, מאיר שמגר, התנגד, ולכן נדחה מינויה עד שנתיים לאחר מכן, כשהשופט אהרון ברק תפס את מקומו.

חינוך לערכים

תקופת העליון של השופטת ביניש מתחלקת לשתיים. בעשר שנותיה הראשונות במשכן ביקשה שלא להעיר דובים מרבצם, והצטרפה פעמים רבות לדעת הרוב אותה הוביל הנשיא אהרון ברק. מאחורי גבו הרחב של השופט הפנומן יכולה היתה השופטת הטרייה להסתפק בשתי המילים: "אני מסכימה", בשורת פסקי דין שקבעו את אופייה החוקתי של מדינת ישראל, ביניהם הכרה בגיורי קפיצה לצורך אזרחות וביטול 'נוהל שכן' שהגביל את השימוש של צה"ל באזרחים שאינם מעורבים בלחימה (ראו מסגרת).

עם זאת, בפסק דין שנחשב מכונן, קבעה בעצמה הלכה חדשה ביחס להכאת ילדים לשם חינוכם. בהלכה זו צעד בית המשפט לזירה רגישה מאוד: מוסד המשפחה. "השופטת הכירה בדבר שכלל אינו מובן מאליו", אומר עו"ד דב פרימר, שעוסק בדיני משפחה זה שנים רבות, "והיא עילת נזיקין בקשר שבין הורים לילדים. עוד נקודה חשובה היא הקביעה שכל הכאה היא פסולה. במובן מסויים בית המשפט ביקש למתוח פה קו והשאיר את שאלת האיזון לשיקול דעתם של השופטים".

פרופ' פרימר טוען עוד כי הפסיקה משקפת את תפיסתה של ביניש, לפיה יש תפקיד לבית המשפט לחנך את הציבור. "החוק הוא לא רק עניין פורמלי, אלא גם מגלם בתוכו ערכים. בניגוד לתפיסה המודרנית לפיה החוקים הם טכניים בלבד, היא הבינה שהמערכת החוקית היא אחת הדרכים הטובות ביותר להעביר ערכים – במקרה הזה ערך ההגנה על חסר הישע – לציבור הרחב ולדור הבא. גם ההלכה היהודית הכירה בכך שעל מנת להשפיע על אדם – יש לרדת לשורשי ההתנהגויות שלו ולעצב הלכות על פיהם".

איבוד אמון

לפני חמש שנים וחצי עלתה ביניש על כס הנשיאות במקומו של אהרון ברק, מכוח 'שיטת הסניוריטי' לפיה השופט הוותיק ביותר מתמנה לנשיא בית המשפט העליון. איש בעולם המשפט לא סובר שלנשיא בית המשפט יש מעמד חוקי גבוה יותר משל רעיו השופטים, אולם כולם מסכימים כי העומד בראש המערכת הוא זה שמהווה את הפנים שלה והוא המייצג אותה. בתפקידה זה נאבקה ביניש מרות בשר המשפטים הקודם, פרופ' דניאל פרידמן, שסירב לשוחח עם 'מקור ראשון'. "אני מרגיש שדיברתי עליה יותר מדי", אמר, "כבר אין טעם להמשיך בזאת".

והוא בהחלט אמר. "הבעיה המרכזית שיהא על נשיא בית המשפט העליון להתמודד עמה", יעץ פרידמן לנשיא הנכנס אשר גרוניס במאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת 'עורך הדין', "היא בעיית הלגיטימיות של פעולתו ואובדן הסמכות המוסרית הקשורה בכך".

פרידמן מכוון לסקרים שנערכו בשנים האחרונות, המראים כי אמון הציבור בבית המשפט העליון, שנשק בעבר ל-80%, הידרדר עד שהוא מתקרב היום ל-50%. צניחה של שלושים אחוז בפחות מעשרים שנים. ביניש עצמה, אגב, מתייחסת לנתונים בביטול. בשיחה עמה האשימה את "קץ עידן התמימות" שאזרחי העולם סובלים ממנו, את "הבעייתיות של הסקרים האלה", ואף את "הפמפלטים שמחלקים בבתי הכנסת ויש בהם דברים נוראיים", וסירבה לקשור את אובדן האמון בהתנהלותו של בית המשפט.

פרופ' אריאל בנדור מאונ' בר אילן, אינו רק מומחה למשפט חוקתי ומי שכתב (יחד עם זאב סגל) ספר שיחות עם אהרון ברק, אלא גם בנה של השופטת בדימוס דליה דורנר. ההסבר שלו לחוסר האמון של הציבור במערכת המשפט שונה ומעניין. "יש לי השערה שאיני יודע אם היא נכונה, ונוגעת לשינוי של סגנון ההנמקה השיפוטית. בית המשפט, החל מברק, עבר להדגיש את שיקול דעתו. ביניש במיוחד נטתה – וראתה בזה כמעט אידיאולוגיה – לנסות להסדיר מקרים בלי לתת פסק דין. הציבור, שפעמים רבות מושפע מתדמית ולא ממהות, רוצה שבית המשפט יהיה פסקני יותר ומתערב פחות. גם אם 'הכל שפיט' – לא כדאי לומר את זה, אפילו כשאתה זהיר בפסיקותיך – כמו שברק היה".

גם שר המשפטים נאמן שהחליף את פרידמן בתפקידו לא היה חסיד של השיטה המשפטית החדשה וניסה לצמצם את כוחו של בית המשפט, אם כי באופן מינורי ואלגנטי הרבה יותר מקודמו. בטקס הפרידה שנערך השבוע, היתה ברכת הדרך שלו לביניש יבשה וצוננת. בעוד היועץ המשפטי לממשלה מהלל ומשבח את פועלה ופסיקותיה של ביניש, הסתפק נאמן בשני ציוני דרך שאין בהם ולו קורטוב של מחמאה: "בתקופת כהונתך מונו שבעה שופטים לעליון, ואין זה דבר של מה בכך", אמר נאמן. "ולאורך כל שנות עבודתנו המשותפת קיימנו מפגשים באופן תדיר, ותמיד היו השיחות בינינו לגופו של עניין". עם ברכות לבביות בסגנון זה, לא פלא שהיחסים בין שר המשפטים לנשיאה לא נחשבו לרומן סוער, בלשון המעטה.

לא תוקפת

לקראת פרישתה, ביקשה השופטת להדגיש את המהפך המנהלתי שעברה המערכת בתקופתה, בצוותא עם מנהל מערכת בתי המשפט, השופט משה גל. שניהם ציינו במיוחד את הקמת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, קליטה של מאתיים שופטים חדשים, מתוכם שמונים וחמישה תקנים שנוספו, מחשוב המערכת, השתלמויות מקצועיות לשופטים, הכשרה לנשיאי בתי משפט ונהלים חדשים לדחיית דיונים, שלדברי ביניש הוכיחו את עצמם מעל ומעבר.

כל אלה נועדו להקל את העומס מעל השופטים ולקצר את ההליכים הארוכים עבור המתדיינים. בעוד ברק התרחק מן הפן הניהולי והזניח אותו, ביניש עסקה בו בחדווה רבה והיא רואה בו עניין חשוב.

"מדוע אתם משתמשים כל הזמן בכותרת 'ביניש תוקפת'?", שאלה השופטת היוצאת את הכתבים שהתכנסו לפני שבועיים בלשכתה, "אינני תוקפת ולא תקפתי. אני מגִנה על בית המשפט".

הנשיאה דורית ביניש רוצה שייזכרו את כהונתה כתקופה בה הגנה באופן אינטנסיבי על מבצר בית המשפט העליון, שאת מתרסיו הקים אביה הרוחני אהרון ברק; היא רוצה שייזכרו אותה כמגינת הזכויות החברתיות, שלא נמנעה מלבטל שני חוקים של הכנסת, וביקשה לבטל אחד נוסף. האם הציבור יזכור אותה כך, או כמי שרצתה לחנך אותו לערכים הדמוקרטיים בהם האמינה? האם יכיר לה טובה על פעילותה לקיצור סבלם של המתדיינים, או שדמותה תיבלע בין דמותו הענקית של הקודם לה לדמותו העלומה של הבא אחריה? את זאת, רק ימים יגידו.

פורסם במוסף 'צדק' של 'מקור ראשון', 3.3.12

דפני ליף ילדה בודדה

 

היום העירו את לבי לסרטון המדהים הבא, מבית היוצר של 'עובדה'. מה שהדהים אותי יותר מהכל זו העובדה שחוש הריח שלי כנראה הוכיח את עצמו. זוכרים שדיברתי על ריחוק מהמחאה, בשל היאוש שנודף ממנה?

הנה, עכשיו זה בקולה של דפני ליף. על אמת, לא המצאתי כלום. "מי הגיבור?" שואל הבמאי. ליף מושכת בכתפיה. "מה סצנת הסיום?" "-אני לא מאמינה שאני הולכת להגיד את זה, אבל זה לא סרט, אין סצנת סיום". היא גם לא יכולה לנקוב במטרה, בכיוון. היא רק מאוד בודדה.

הקשיבו לזה היטב. זהו קולו של האדם הפוסטמודרני. אומלל, אומלל, אומלל.

 

http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2012-01c25c7527ca3310/Article-03494aea76ca331006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=531648826

 

(שתי הדקות הראשונות הן החשובות ביותר)

והאיש חנן ענו מאוד

עדיין אין בי מילים לדבר על מותו של חנן. ממש כך, מותו. ערב יום הכיפורים. מותו. הרי הוא היה כאן. ביקש ממני לשבץ לו שירי ארץ ישראל בין דברי השירה שלו. למצוא לו ביצוע מיוחד של הגבעטרון או אסתר שמיר, לחשוב יחד איתו על שיר מתאים לנושא, אבל לא משהו דתי דווקא, משהו ארצישראלי. חנן.

הוא היה יפה מאוד, האיש הזה. היתה בו חיות, היה בו זיק. אני צעיר ממנו בארבעים שנה. הוא מין אגדה כזו. עבורנו, הצעירים, האנשים האלה, "מייסדי-", "מראשי-", "מייצגי-", הם כמו מוזיאונים חיים, כמו דינוזאורים שהתגלגלו לבינותינו. אנחנו לא יודעים איך להתייחס אליהם כל כך. הולכים מסביבם. "אתה רוצה לשתות משהו, חנן? תה?", והוא מנענע בראשו.

וכשגילה על הסרטן, לא הרבה אחרי שהתחיל לשדר, היה אנושי כל כך. פוחד, כמו בן אדם שיודע את ערכם של החיים. כמו הילד שהוברח מכפר עציון. אבל אמר: 'יש תקווה'. האמין שיש תקווה. שהדי במרומים: ניסיתי לעודד את רוחו. לא שיקרתי. אמרתי לו שגם על מחלת הסרטן אפשר להתגבר, והיו מקרים. אמרתי אמת. חייך, התעודד מעט. בפגישה הבאה אמר: "דיברתי עם הרופאים והם אמרו שזה סרטן שונה מזה שציינת. אבל אנחנו לא צריכים לפחד". הוא לא רצה למות, הוא אהב את החיים ואת העשייה שלו. הוא דיבר אל נשמתו שלא תפחד.

~~~

כל כך עצוב חוסר ההבנה שאנשים לוקים בו לפעמים.

איני יודע אם השנאה כלפיו החלה בשל פעילותו בגוש אמונים, תנופת ההתיישבות שהיה שותף לה, היותו חלק מתנועת חירות, וזו יצרה יש מאין את הסערה סביב  הציטוט מפיו בפורים תשנ"ד- או להיפך, הסערה היא זו שגרמה את השנאה. עמדתי תמה ומבולבל לאחר מותו, וקראתי את הדברים הבאים, שכתבה המגיבה אסתי סגל באחד מבלוגי התקשורת הנקראים ביותר, 'וולווט אנדרגראונד':

אני הייתי מאוהבת בו מאז ילדותי, עת בטלוויזיה השחור לבן של הורי הוא הפציע באיזו תוכנית עם צעירים (של אז) בשנות השבעים וציונות שלו התחברה כל כך לשלי. ונתנה לה מילים ודבקות. אחר כך, אני זוכרת פגישה איתו, כשהגעתי כפקידה פלוגתית לבקר חיילים שלי בסדרת חינוך בנתניה, ונכנסו ביחד דרך השער וכל כך התרגשתי. ואחר כך בעיניים נוצצות ומעריצות תליתי את מבטי בעיניו המאירות. עברו עשר שנים ובהפגנה של שלום עכשיו באזרוח התנחלות "הר ברכה" כשאנחנו צעקנו בקצב "זה לא שלכם" והוא מולנו, עם החיוך המדבק והעיניים המאירות אומר "זה שלנו, וגם שלכם" הסכמתי איתו (על העובדות לא על המסקנות)
ואז – בפורים הנורא ההוא, על מסך הטלוויזיה הוא נכנס לחדר עם בקבוק יין ביד וחיוך בעיניים מאירות "פורים יהודים, מצווה לשמוח".
ואת המראה הזה והמשפט הזה לא אשכח עד יום מותי. אצלכם קורעים קריעה. אצלי הקריעה היתה של לב. שלי.

לא אוכל להגיד הרבה יותר מאשר: זו לא היתה דרכו של חנן. הוא לא היה שונא, הוא לא היה שופט אדם בשל ביטוי אחד, ש(זה מדהים כמה הביטוי נשחק) הוצא מהקשרו. הוא היה סולח אם היו מתנצלים. מדהים כמה אפשר לראות אור בעיניו של אדם- ולא לשפוט אותו לטוב בשל כך.

ערב יום הכיפורים הזה, אני שואל עצמי: אנו יכולים לגשר על הפער? אנו יכולים לשכנע בכנות, באהבת האדם שבנו, על אף היותו מתנחל, שמאלני, ערבי? אני בטוח שעם מותו של חנן, היכולת הזו נגרעה מאיתנו עוד מעט.

~~~

כמה יקרים בעיני דבריו שנאמרו לקראת מותו. "אם תוכלו לזכור אותי במשהו, זכרו אותי בדבר אחד: שרציתי להיות טוב. שרציתי להיות טוב". והאמירה הענווה הזו, אין כמוה להביא את דמותו האמיתית של האיש, זו שמעידה עליו יותר מאלף עדים וציטוטים.

איש מוזר מאוד

הקשיבו לשיר הזה. היום שמעתי אותו, וצפה ועלתה בי דמותו של עדי טלמור ז"ל. איני יודע לשפוט את מעשיו. אני מאמין בקדושת החיים וברצונו הבלתי משתנה של הבורא שהחיים טובים מן המוות. אולם כשאני שומע את המילים הללו, את השירה הזו, אינני יכול להימנע מן המחשבה שיש אנשים שגורלם עצוב מאוד, כמעט בלתי נסבל. ואיני מברך אותם בלכתם, אני כמה כי יהיו עמנו על אף הכל, אך לאחר לכתם אני יכול לומר: "חייו היו קשים מנשוא".

איש מוזר מאוד

פול סיימון, 1965

הוא היה איש מוזר מאוד.

כך אמרה גברת ריורדן

והיא אמורה לדעת-

היא גרה בקומה מעליו

וכך היא אמרה.

שהיה איש מוזר מאוד.

הוא היה איש מוזר מאוד.

הוא גר כולו לבדו: בית בתוך בית,

חדר בתוך חדר. איש בתוך עצמו.

איש מוזר מאוד.

לא היו לו חברים,

הוא דיבר לעיתים רחוקות

ואיש גם לא פנה אליו, כי

לא היה ידידותי ולא היה לו אכפת

והוא כלל כלל לא היה כמותם.

הוא היה איש מוזר מאוד.

הוא מת בשבת האחרונה.

הוא פתח את הגז והלך לישון

כשהחלון סגור, כדי שלעולם לא יתעורר שוב

לעולמו השקט ולחדרו הצר.

וגברת ריורדן אמרה שיש לו אח

באיזה מקום, שיאותר בקרוב,

וכולם אמרו: "כמה חבל שהוא מת…

אך האם לא היה

איש מוזר מאוד?"

לעוף עם הנשמה

פאב תל אביבי אפלולי. שעת חצות עברה מזמן, והברמן העייף מנגב כוסות אחת אחרי השניה לצלילי רמיקס של שאנסון צרפתי. הוא צופה בעיניים טרוטות בבליינים המועטים שעוד נטועים על הכיסאות הגבוהים. זוג אוהבים מתלחשים, הגבר קצת שיכור, האשה נבוכה מהשכרות שלו. הוא צונח על השולחן והיא הולכת להביא את האוטו.

חלל הפאב אפוף אדי סיגריות. אל הברמן ניגש בחור בגופיה שחורה, על כתפו קעקוע. "בואנ'ה אחי", הוא אומר בקול, מתגבר על הדציבלים המוגברים הבוקעים מהקירות הסובבים אותם, "בא לך להחליף ת'מוזיקה?" הברמן משפשף עוד פעמיים את שולי הכוס, ואז מרים אליו מבט. "מה לשים?" הבחור בגופיה חושב. "בא לי משהו שמח. שים.. שים פרעיילאך 4". "נשות חווה?" "כן, אחי, האלבום השני". הברמן מדפדף הדיסקים, שולף אחד, וכמעט מיד שוטפים את הפאב צלילי קלרינט יהודי. הבחור שצנח קודם על השולחן, מרים את הראש ומחפש את חברתו החסרה. המקועקע מוציא סיגריה, שטוף בהנאת המוזיקה, ומציע אחת לברמן, שמסרב בנימוס.

נשמע לכם מוזר? לאורית אורבך לא. לפני שתים עשרה שנים היא הקימה להקת בנות. לא סתם להקת בנות, אלא להקת כליזמר. ולא סתם להקת כליזמר, אלא להקה חילונית לגמרי. נטולת שביס, מטפחת, או כל סממן יהודי-נשי אחר. בחודשים האחרונים הן פתחו מופע חדש בשם 'ראשית', וכעת הן עומדות לפני הוצאת אלבום חדש. אין להן כוונה לכבוש את הפלייליסט של הפאבים התל-אביביים, אבל כמו שזה נראה עם התקדמות הגל היהודי במוזיקה, היום שבו ישמיעו אותן במצעדים השנתיים- לא רחוק.

אני פוגש את אורית, אורית, מיכל ודנה בבית קפה קטן בפאתי הוד השרון, לשיחה על נשיות, יהדות ומוזיקה. אורית אורבך היא בעלת הניסיון שבחבורה. היא הקימה את "נשות חווה", היא הביאה עד לאחרונה את החומרים אותם ניגנו והיא נגנית הקלרינט, הכלי הדומיננטי ביותר בהרכב. אורית דוקלר, הפסנתרנית המתולתלת, היא מספר שתיים ברשימת הגילאים, שלאחרונה התחילה להכניס חומרים משלה לרפרטואר המנוגן של הלהקה. מולי יושבת דנה אביתר, רזונת וחייכנית, שבהופעה נראית כאילו מחזיקה את הגיטרה-בס אך בקושי, ואחרונה חביבה מופיעה מיכל רהט, בעלת המראה הנערי והשיער הקצר, מתופפת הלהקה. אורית א' מתחילה לספר מאיפה הכל התחיל.

"הסיפור האישי שלי מתחיל בחו"ל. הייתי נגנית צעירה שנדדה לאמריקה כדי ללמוד ולהתפתח שם. תואר ראשון באוניברסיטת בוסטון, שני בשיקגו. רציתי להתפרנס, הכלי שלי היה קלרינט, אז נפלתי לתוך הרכב מוזיקת כליזמר. העניין הוא שלא הכרתי את המוזיקה הזו בכלל. אני באה מבית חילוני, ואמנם אבא שלי היה מזמר לעצמו ניגונים בבית, אבל מעבר לזה לא היה לי שום קשר ממשי. התחלתי לנגן שם בלהקות שונות, ואפילו קיבלתי הזמנה להשתתף בהופעה בארץ, בנגינת יצירה בשם "כלי זמר", עם סימפונית ירושלים. אבל מיד חזרתי לחו"ל. אחר כך התחיל הגעגוע, וחזרתי. אין מה לעשות, זה המקום שלי ופה אני אוהבת. אבל מה, פה לא היתה ממש עבודה. התחלתי לנגן בהרכבים שונים- ואז הסיפור שלי השתלב עם הסיפור של נשות חווה."

ספרי.

"כמו שאמרתי, הופעתי בהרכב אחר. לפני שתים עשרה שנים, היה נדיר לראות אשה עומדת ומנגנת על במה, גם לחילונים זה היה מוזר. ואז התחילו לבוא אלי בנות מהקהל, וממש לדרוש ממני: תקימי להקת בנות! למה שלא תובילי הרכב על טהרת הנשיות? היה בזה משהו כל כך חזק וכל כך אמיתי, משהו שתפס אותי. חיפשתי וחיפשתי, הקמנו את ההרכב, והוא זכה לאהדה עצומה".

והן התחילו לנגן. להרכב קראו 'נשות חווה' כדי לבטא נשיות וראשוניות. "אפילו שם הלהקה מראה כמה בתור נשים, לא הכל עובר דרך ההיגיון," אורית א' מחייכת, "כי אפילו דקדוקית השם לא נכון וצריך להיות 'נשי חווה'. אבל מה לעשות, התרגלנו…"

בהתחלה ההרכב היה מעט אחר וכלל את אלונה טוראל ודפנה שדה, ולאחר מספר שנים, דרך ההיכרות מבית הספר "רימון", התייצבו על ההרכב הנוכחי. והתגובות הנלהבות לא אחרו לבוא.

אורית א': "בהתחלה היססתי. חששתי מאיך יקבלו את זה, אם יוכלו לבלוע את זה. לא היתה מופתעת יותר ממני: אנשים הגיבו באופן מדהים. זה מה שבעצם נתן לי את הכוח והאומץ. זה לא שבאתי לצפת ואמרתי: 'תנו לי להופיע', זה פשוט בא מהקהל. ראו אותי בלהקה רגילה ואמרו לי: 'תקימי להקת נשים, בבקשה!' ממש ככה זה התחיל. לכן היום, כשאני חוזרת לצפת, אני מתרגשת. יש שם חרדים שיושבים קצת בצד, קצת בדרך אגב, וצופים בנו, ויש חילונים וצעירים, וחבר'ה דתיים שבאים עם חברים ועם ילדים קטנים. זה נותן התרגשות עצומה וזה היה עוד מההתחלה. החוויה הזו, שלו לבוא ולהתחבר לקהל ברמה המיידית, היא חוויה מהממת."

וההרכב שלכן לא הפתיע את הקהל?

אורית ד': "לא. לא הפתיע."

נשים שמנגנות כליזמר, לא מפתיע?

אורית ד': "מה שמופתעים ממנו הוא המקצועיות שלנו. הרמה המוזיקלית מקבלת הרבה הדים. גם האיחוד שלנו והשואו שאנחנו נותנות זה משהו שאנחנו מקבלות עליו הרבה פידבקים. בעיקר אומרים לנו שאנחנו נראות נהנות, צוחקות אחת עם השניה ויש הרבה 'פאן' על הבמה. אבל עצם הנגינה והיותנו נשים- מעולם לא נתקלנו בתגובות שהתייחסו לכך."

 

 

אל ההרכב הבנות מגיעות מרקעים שונים, כל אחת והבית שגדלה בו. אורית ד' באה מבית דתי רמת גני. "למדתי קלאסי כל השנים, וברימון נחשפתי יותר לג'אז ולאילתור. אז התחלתי את תהליך היציאה מהדת. הכרתי את השירים הדתיים וזה יצר אצלי מאגר כנגנית, והרבה השתמשו בי כמלווה, גם כשכבר לא הייתי בתוך העולם הדתי. זה כל הזמן הלך איתי." כיום, לבד מהנגינה בלהקה, אורית גם מתפרנסת כתרפיסטית במוזיקה. לאחרונה הלהקה התחילה להכניס חומרים מקוריים של אורית לתוך הרפרטואר המנוגן. גם מיכל המתופפת היא דתייה מבית, ואף הספיקה לעשות שירות לאומי לפני שהפסיקה לסרוג כיפות.

אורית ד' ומיכל: אתן מגיעות מבתים דתיים, ובחרתן לא להמשיך באורח החיים הדתי. אתן לא מרגישות לפעמים איזושהי קריעה, איזשהו דיסוננס, בין המוזיקה שאתן מנגנות שהיא מוזיקת נשמה דתית, שנכתבה לעיתים לטקסים דתיים כמו חופה, התוועדות חסידית או טיש שבתי, לבין אורח החיים שלכן?

אורית ד' מתקוממת: "מוזיקה במהותה היא לא דבר דתי. זה הייחוד שלה. אני לא אדם דתי, אבל יודעת מה זו עבודה רוחנית, מה זו עבודה על המידות. זה לא קשור לדת אלא לערכים שלנו כאנשים. ככל שהאדם יותר מחובר לעצמו, יותר מעמיק ומודע, המוזיקה היא חלק מהשפה והיא דרך ביטוי מאוד משמעותית. גם אדם שלא יודע מוזיקה יכול להביע עצמו דרכה. זה בא דרך ה'Feel' שלנו. אצל אדם דתי שמגיע מעולם מאוד מסויים, הנגינה שלנו מתחברת ללבוש ומראה מוגדרים, ולכן אצלו זה סותר. אבל הרוחניות שלי לא קשורה במראה חיצוני, היא יכולה להיות הרבה יותר גבוהה מאצל אדם שמתלבש צנוע."

אז מה יש במוזיקה הזו שמושך אותך?

"זו הפשטות של המוזיקה, שמקרבת את הלבבות. כמו קרליבך: יש איזה משחק במוזיקה היהודית הפשוטה שמצליח לגעת בך כאדם ויורד עד נימי הנפש. קשה להסביר את זה, אבל כשמנגנים מבינים איך זה נוגע בעומק. זה לא קורה מיד- יש איזו התנגדות. גם אני, שהגעתי מבית דתי, אמרתי שבחיים לא אנגן את זה. אבל משהו פה מדבר מאיזה מקום בפנים, והופך להיות חלק ממני, מאיתנו. בלי שאני בכלל רוצה אני נסחפת למקומות רגשיים", אורית עוברת לדבר בטון שקט: "הנה משהו שלא שיתפתי בו את חברות הלהקה אף פעם: בהופעות יש לנו הרבה אילתורים ואנחנו מנגנות גם פסוקים. כשמגיע קטע האילתור שלי אני כמו מתפללת את הפסוק בתוכי ומתוך זה יוצאת אל האילתור. בתוך האילתור אני אומרת לעצמי את התפילה, וזה מחבר אותי לעמקי הנשמה שלי."

אבל בסופו של דבר, זו מוזיקה שנוצרה כדתית, לא?

פה אורית א' נזעקת לעזרה, והיא נחרצת: "הכליזמרים זו לא מוזיקה דתית אלא תרבות יהודית. אמנם, החסידים לפני מאה חמישים שנה ניכסו אותה לעצמם, אבל היא ליוותה את חיי הקהילה כולם, ולא רק את החלקים הדתיים שבהם. ניגנו אותה בשמחות, בעצבונות ובסתם ימי חול, הכליזמרים היו עוברים ממקום למקום עם הקלרינט, הקונטרבס, הכינור והתוף ומנגנים באירועים שונים. התפילות, שחלק מהן אנו משלבות בהופעה שלנו, הן חלק מזה, אבל הן לא תמיד מייצגות אורח חיים דתי, אלא תפילות של אנשים מאמינים. אגב, גם נגני הכליזמרים דאז לא תמיד שמרו על מצוות הדת."

אתן לא דתיות, אבל מדברות בשפה מאוד רוחנית. שפה של 'אנרגיות', של 'עומקים', אפילו את המילה 'קדושה' שמעתי פה. איך אתן מסבירות את זה?

מיכל: "אי אפשר להסביר את זה בדרך של 'אחד ועוד אחד שווה שתיים'. כל מי שמתעסק במוזיקה מרגיש קדושה. זה יכול להיות 'Heavy Metal' ולהיות קדוש. קדושה זו חווית התעלות, והיא קשורה בחיבור שלך אל המוזיקה, ומוזיקה היא בכלל דבר גבוה מאוד, אולי הדבר הכי קרוב לא-להים שיש. כולנו ניגנו כל מיני סגנונות, ובאף אחד מהם לא הרגשנו כזאת עצמה. אני חושבת שזו מוזיקה שבה כשמנגנים, מרגישים. אבל אולי זה לא רק המוזיקה, אלא היותנו נשים."

אז איך הייתן מגדירות את עצמכן?

אורית א': "אנחנו נשים של מוזיקה ושל רוחניות, יהודיות, שחיות בארץ ישראל, ישראליות, ומתוך העולם הזה אנחנו יוצרות. הייתי קוראת לזה 'מוזיקה נשית-אישית'. הערב שאנחנו מעלות הוא ערב רוחני עם מוזיקה חזקה, מתוך השורשים של כולנו. חשוב להדגיש שזה לא 'ערב מסורת', אנחנו לא 'כליזמריות', אלא להקת ג'ז-אתנו-יהודי." וכאן אורית עוברת לחלק הדרוש החסידי: "כליזמרים זו תורה שבעל פה. זו מוזיקה שכל הזמן מתפתחת ומוצאת כיוונים חדשים. הכליזמרים, הנגנים, הם נוודים. אנחנו מרגישות שאנחנו חלק מאותם נדודים יהודיים, ולכן גם המוזיקה שלנו כל הזמן מחפשת התפתחות, בהתאם לזמן ולמקום, ולקיום שלנו כנשים."

אבל מה רע ברוק, ברגאיי, בג'אז? למה בחרתן דווקא בכלייזמר?

"אני לא יכולה ממש להסביר. יש במוזיקה הזו משהו שחודר לנשמה. בהתחלה היא נראית ממש לא 'אין', בכיינית וגלותית, ומייצגת את כל מה שהתחנכנו נגדו כילדים. אני התחנכתי על ישראליות גאה, על אידיאולוגיה אנטי-גלותית. אבל ברגע שהולכים לנגן את זה מתוך רצון ולא הכרח או מסורת, הדברים נפתחים."

לדנה, שבאה גם היא מבית לא דתי, הניגונים אפילו לא היו מוכרים. ובכל זאת: "אתה מרגיש את זה פתאום. אפילו שהמוזיקה היא פשוטה ולא מתוחכמת, ואולי דווקא בגלל זה, יש בה משהו שעושה לך שמח. ממש. אתה מנגן את זה וזה עושה לך טוב. אי אפשר להסביר את זה, זה ככה, פשוט ככה." האהבה לסוג הזה של מוזיקה לא באה בבת אחת, היא מציינת, אלא היה חלק מתהליך הכניסה ללהקה: "כשנכנסתי להרכב זה עשה לי משהו, זה הזיז אותי מבפנים. בעולם שלנו בכלל, החל משנות התשעים היה תהליך של הליכה למוזיקה אלקטרונית, אחרי דברים חדשים וקרים יותר מבחינה מוזיקלית. פחות מהרגש. עכשיו יש תהליך כללי הפוך: חזרה לשורשים ולהתחבר לעצמך. יש אנשים שמתחברים לטבע. דווקא לאור התהליך העולמי הזה, החזרה אל הכלייזמר מאוד מובנת."

 

העמידה של נשות חווה על הבמה מלאת רגש ובטחון עצמי. בהופעות שלהן אפשר לחוש בנוכחות של נשיות מתפרצת, עדינה ובה בעת חזקה, כמעט יצרית. לבנות הלהקה יש משנה שלמה על כך, והן לא מסתירות את המורכבות והייחודיות שבנוכחות הזו.

"כל העניין הנשי הוא לא מובן מאליו", אומרת אורית א', "ובניגוד למה שאפשר, אולי, לחשוד, היא  לא נוצרה בשביל הגימיק. החיבור פה שונה, הוא ממקום נשי. החיבור למוזיקה, אחת לשניה, לקהל, העמידה על הבמה. והאימהות גם היא מוסיפה עוד ממדים למוזיקה."

במה זה שונה מלהקת גברים?

"אני מנגנת בלהקות גברים ואני מעריצה נגנים גברים, אבל אין מה לדבר, זו עוצמה אחרת. זו מוזיקה שמגיעה, באיזשהו מקום, מהרחם, והקהל שומע את זה. את המוזיקה שלנו אפשר לשמוע ולהגיד: אשה ניגנה את זה. תהליך היצירה שלנו כנשים, שעוברות את ההריון ויוצרות עוּבר, מתקשר גם לתהליך יצירת המוזיקה."

דנה: "גברים, בהכללה גסה, באים למוזיקה כדי לנגן מוזיקה. אני, כשאני מנגנת, מעבירה בראש את כל העולם. אני חושבת גם על בן הזוג שלי, על הדברים שעברו עלי, וכל הוויית החיים הזו ניצוקה לתוך המוזיקה שיוצאת ממני. זו תכונה נשית במהותה. אולי זה מה שגורם להופעות להישמע שונה- אלו לא רק תווים, אלא חיים שעוברים דרך תווים, לתוך הנשמה. זה נורא רגשי."

מה מכל זה אפשר ממש להרגיש? איך זה בא לידי ביטוי?

"זה לא משהו מוחשי או ניתן להגדרה. האנשים בקהל צריכים לרצות להתחבר לזה. כמובן שהם לא ידעו להגיד: 'שומעים שעבר על הבסיסטית יום גרוע'. אבל אולי אם הם יהיו בהקשבה, הם יוכלו לשמוע את השוועה."

לאורית ד' יש זווית מעט שונה. היא לא חושבת שדווקא הנשיות יוצרת את ההבדל, אלא האחרוּת והחיבור המיוחד של היוצרות, כחברות: "אני לא מסכימה שלנשים יש כוח במוזיקה. כל מוזיקה תלויה במי שמנגן אותה, והאדם הוא זה שקובע איך הוא יתחבר למה שהוא עושה. במקרה, או שלא, אנחנו ארבעתנו נשים מאוד רוחניות ומורכבות, מקצועיות וחברות בינינו. זה מה שיוצר את הפן המיוחד שלנו, שאם נרצה או לא, המכנה המשותף שבו הוא נשי. אבל אני לא חושבת שעובדת היותנו נשים הופכת את זה למשהו "מהרחם", כמו שאמרה אורית. זה בגלל שאנחנו נשים כאלה, אבל זה לא קורה אוטומטית בגלל הנשיות."

איך עובדת היותכן נשים משפיעה על ההתקדמות המקצועית ועל ההתקבלות שלכן בעולם המוזיקה?

אורית א': "לנגן בלהקה זה קצת להיות 'אשה בעולם של גברים'. לפני עשר שנים, נגיד, זה היה בולט יותר. היינו צריכות להוכיח את עצמנו כל הזמן. היתה תחושה שעוקבים אחרינו ובוחנים אותנו בשבע עיניים. זה עדיין כך, במובנים מסויימים, אבל בהחלט אפשר לומר שמרגישים שינוי. בחו"ל, אגב, מפרגנים לזה הרבה יותר. לאשה קל יותר למצוא עבודה כנגנית, וגם הקהל לא מתייחס בחשדנות. נו, הנה עוד משהו שאנחנו צריכים ללמוד", היא צוחקת.

ואחרי שתים עשרה שנים, עדיין מתרגשות?

אורית ד': "אני אגיד לך מתי חזרתי להתרגש. למרות שאנחנו להקה אינסטרומנטלית ואף אחת מאיתנו לא זמרת בהכשרתה, התחלנו לאחרונה להעלות יצירה שבמהלכה אנחנו שרות יחד. אז פתאום חזרתי שוב להתרגש, והפרפורים האלו בבטן. לא הבאנו מורה לפיתוח קול ואנחנו לא ממש זמרות, אבל התגובות באו בעוצמה, וזה היה מפתיע. במיוחד מדברים על הקול של מיכל. 'כמו קולות של מלאכים' היה ביטוי ששמעתי. אז הנה, כל פעם שמתחילים משהו חדש, חוזרים להתרגש."

יש היום חזרה ענקית למקורות יהודיים, לפיוטים ולמוזיקת נשמה. יש לכן תחושה של 'אני הייתי פה קודם, אל תידחפו לי לנשמה היהודית'?

אורית א' משיבה, אבל מהססת: "אנחנו שמחות שבא הגל הזה. מצד אחד זה מוכיח שתמיד ידענו שיש לנו משהו טוב, ומצד שני זה דורש מאיתנו לשמור על רמה גבוהה, כי עכשיו יש לנו מתחרים. כל החזרה הזו רק מוכיחה שהחיבור הזה תמיד היה אצלנו. ניסינו להתכחש לו במשך כמה שנים טובות ואפילו קצת הצלחנו, אבל זה חזק מאיתנו. כשאתה 'שם', אתה מרגיש שזה הבית, הבית האמיתי. זה אני עצמי וזו הנשמה שלי. במוזיקה 'קלאסית' שאני עושה אני מעבירה נשמה ורגש, אבל המון עובר דרך הראש, ולפעמים צריך להתמצא במוזיקה וקצת להכיר כדי לאהוב. במוזיקה יהודית- אין דבר כזה. אתה לא צריך כלום. זה אפילו לא משנה אם אתה יהודי או לא. התגובות מהקהל בחו"ל הן בלתי ניתנות לתיאור. הם מוקסמים. בתאילנד ניגנו ביום ההולדת של המלכה. עמד תור של מאה חמישים תאילנדים שחיכו שנחתום להם על הדיסק. או בבייג'ין, שם השם שלנו הופיע במודעות ענק ובשלטי חוצות, כאילו מטאליקה הגיעו לעיר."

זה משמח אנשים בכל מקום שהם?

"יותר ממשמח. זה נוגע בהם. מביא אותם למקום אחר. יותר גבוה, יותר פנימי. זו לא סתם מוזיקה נחמדה. אתה מרגיש ששינית אותם."

(פורסם במקור ראשון, 11.09)

אני כותב כדי להתחמק מכתיבה

 ראיון עם הסופר אהוד בן עזר.

 ~~~

על פי המילון, 'אנדרדוג' הוא מי שמשתתף בתחרות ובעל הסיכויים הנמוכים יותר לנצח בה. אהוד בן עזר, שקורא לעצמו בכתב העת שלו 'סופר נידח', הוא לכאורה האנדרדוג האולטימטיבי- אינו מוכר כסופר על ידי חבריו הכותבים, ספריו אינם נמכרים בחנויות, הוא לא נחשב 'איש רוח' שיש לשחר לפתחו, לשאול בעצתו ולהחתימו על עצומות. אבל כדי להיות אנדרדוג, הלא צריך גם להתחרות.

"אני כבשה שחורה", הוא אומר ומתרווח על כורסא בסלון, והגאווה ניכרת בקולו. "אני כותב מה שאני מרגיש וחושב ולעולם לא חוזר בי. הגורל שלי רצה שכשאוציא משהו- הוא לא יעשה כותרות".

איך זה קרה?

"הקו הספרותי שלי לא התקבל, הוא קו ריאליסטי ולא סימבולי, כמו שייסד פה עגנון וחיקו אותו עמוס עוז, א.ב יהושע וכל השאר. פה בארץ, העיקר הוא לא להיות סופר, אלא להיות חשוב. אם אתה חשוב- לא משנה מה אתה כותב, תמיד יהללו את זה. אם אתה סתם כותב- זה ממש לא חשוב. אותי לא מונים בין החשובים של הספרות העברית, ואפילו לא כחלק ממנה".

אתה לא נשמע נעלב במיוחד.

"זה המצב, למה לי להיעלב? אני מקווה שעוד שנים הספרים שלי יישארו חיים כשישכחו את מקהלת הברברנים". את תקוותו מזינה העובדה כי הוציא מספר ספרים חשובים, שאף נמכרו יותר משאר ספריו: כל שיריה ופרוזתה של אסתר ראב- שהיא, אגב, דודתו- "ימים של לענה ודבש"- הביוגרפיה שכתב אודותיה (וערך חיים באר), וביוגרפיה נוספת, שכתב על נחום גוטמן, "בין חולות וכחול שמיים".

להשקיע יותר בפרוזה

לפני שאני נוסע אליו, העורך מזהיר אותי להתכונן היטב ולקרוא מכתביו. קל לומר. בן עזר כתב ופרסם- לעיתים באופן עצמאי ולעיתים דרך הוצאות ספרים קטנות- למעלה מארבעים ספרים, ערך כתשעים ומוציא לאור פעמיים בשבוע גיליון עיתון מקוון, שנקרא על ידו 'חדשות בן עזר'. גם אם הייתי רוצה להקיף חלק מכתביו, הייתי נזקק לשבועות שלמים כדי לעשות זאת. אבל עוד קודם- מיהו האיש?

אהוד בן עזר, לפנים רַאבּ, נולד בפתח-תקווה בשנת 1936 למשפחה מיוחסת. סבו, יהודה ראב, היה ממקימי המושבה, השומר הראשון שלה וחורש התלם הראשון באדמתה. דודתו אחות-אביו, אסתר ראב, היתה המשוררת הראשונה ילידת הארץ.

"המשפחה לא עודדה אותי לכתוב", הוא מספר, "למרות שנועדתי לכך. כולם חששו שלא תהיה לי פרנסה. הם צדקו". על אף הקשיים, מוריו ב'תיכון חדש' בו למד, שהיו אנשי 'ארץ ישראל העובדת' השפיעו עליו לבחור בכיוון זה. הוא הצטרף לגרעין נח"ל, שיצא להגשמה והקים את קיבוץ עין גדי.

שנים אחדות שימש כמדריך ביישובי-העולים בדרום, ולאחר מכן עבר לאוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד פילוסופיה וקבלה. בין חבריו אפשר למנות את סמי מיכאל, יהושע קנז ופנחס שדה.

בשל הקשר המיוחד שהיה בינו לבין דודתו אסתר, החל לכנס את שיריה לספר, שני במספר לאחר שלושים שנים בהן לא הוציאה דבר. "אספתי את החומרים, ולפי התאריכים הכתובים ראיתי שכל שנה היא כתבה שניים-שלושה שירים, כך במשך ארבעים שנה. אמרתי לעצמי: 'אתה מוכן להיות משורר? אם תכתוב כל שנה שניים שלושה שירים- מה תעשה בשאר הזמן?' החלטתי להשקיע יותר בפרוזה". בשנת 1963 יצא ספרו הראשון, 'המחצבה', שנדפס בעשרות אלפי עותקים, נלמד בבתי הספר, עובד למחזה ובשנות התשעים אף לסרט קולנוע. למעשה, זהו כמעט ספרו היחיד שזכה להכרה. על ספרו האחרון, 'ספר הגעגועים', שראה אור בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן- וגם זאת לאחר 'השתתפות עצמית' של המחבר בהוצאתו- כתב אחד המבקרים: "לטעמי, יש בו לא מעט תיאורים יפים, המשחזרים בנאמנות, כבסרט קולנוע תקופתי, כלי בית, כלי עבודה, חפצים מימי קום המדינה ועבודות חקלאיות בפרדס ובכרם". דברים שיכולים ללמד מעט על יחס המבקרים אליו.

כתב עתי מסופר נידח

בן עזר, היושב מולי על כורסא בסלונו התל אביבי, הוא דון קישוט ללא תחנות רוח. הוא נלחם את מלחמות חייו האחוזים בספרות העברית בנחת ובעקשנות. הוא לא מוכן שיצנזרו אותו, ונוהג באותו אופן כלפי עצמו- כמעט כל מה שהוא חושב וכותב- מתפרסם, אם בספרים שהוא מוציא בקצב מסחרר, ואם בעיתון המקוון שלו, שנקרא על ידו 'כתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. הסופר אולי נידח, אולם מעטים הכותבים שיכולים להתפאר ברשימת תפוצה הולכת וגדלה, שכרגע עומדת על למעלה מאלפיים מכותבים.

איך נוצר הרעיון הזה, של עיתון מקוון?

"התחלתי מזה שכתבתי הרבה מכתבים למערכות העיתונים. הגבתי כמעט לכל דבר שקרה. בתקופה מסויימת, בה שהיתי באוקספורד, כתבתי לחברים ממה שעובר עליי וקטעים מתוך יומן שאני מנהל, וכך נוצרה לה רשימה ארוכה של כארבע מאות מכותבים. לאחר מכן הוצאתי רומן נוסף בשם…", הוא מנסה להיזכר, "זהו, 'חנות הבשר' שמו. הוא יצא בהוצאת 'אסטרולוג' והיה די מגעיל, כך שלא נמכר טוב ונשארו לי ממנו הרבה עותקים. שמתי מודעה קטנה בעיתון, שכל מי שישלח לי את הכתובת שלו, יקבל חינם ספר עם הקדשה. נתתי את כתובת הדוא"ל שלי, והגיעו מאתיים בקשות, שאת כולן מילאתי, אבל אז שמתי לב שבידי מאות כתובות אלקטרוניות… כך נוצר העיתון, שבתחילה כתבתי כמעט את כולו, תחת שמות בדויים, ולאחר מכן עוד ועוד אנשים שלחו לי דברים לפרסום".

למה אנשים כותבים אצלך ולא למערכות עיתונים בתפוצה רחבה יותר?

"כי אני לא מצנזר. אנשים יודעים שהם יכולים לכתוב, ואיש לא יוריד חלקים ממה שכתבו, או יערוך עריכה מגמתית. השינוי היחיד שאני נוטע הוא הערות שאני מרשה לעצמי להעיר בסוף הקטע, וכך נוצרת שיחה. לדעתי, רבים מהכתבים שאני מקבל הם 'פליטים' של עיתון 'הארץ'. שם, מה שלא באג'נדה שלהם- לא מכניסים. הדבר היחיד שאני לא מוכן לקבל הוא השמצות- אין טעם בזה, וגם אין לי כסף להוציא על תביעות דיבה".

על ה'צבעוניות' של העיתון המתקבל, פעמיים בשבוע, ישירות לתיבת הדוא"ל, אפשר ללמוד ממספר כותרות שאני מלקט באופן אקראי: "עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הקרב הגדול על פתח-תקווה, במלאת 90 שנה ליום כ"ז בניסן תרפ"א// אורי הייטנר: 1. המחדל, 1993. 2. מה המצרים רוצים? // רותי האוסמן טרדלר: שביתת הרופאים: מצבם הנחוּת של הסטאז'רים. // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. המשך. // משה גרנות: על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. // על "מעין שטוב" בירושלים, מתוך ספרה של נורית יובל "חיים של נייר". // יצחק שויגר: נוסח הגדת הפסח הצה"לית של אלי לנדאו, 1971", ועוד ועוד, בנושאים שונים ומשונים.

אני גרפומן

"אני גרפומן", מעיד על עצמו אהוד, "מבוקר ועד ערב אני כותב. המחשב נותן לי אפשרות עצומה, ואני מנצל אותה. למעשה, אני כותב כדי להתחמק מכתיבה: יש לי שני רומנים שאני צריך לסיים, אך העיסוק סביב 'המכתב העתי' גוזל ממני את הזמן הזה".

ואתה מסתדר עם הטכנולוגיה? אתה בן שבעים וחמש ומדבר על חלוקה לרשימות תפוצה שונות, על ספאם ועל הצפת מידע כאילו היית בן שש עשרה.

"בשנות השמונים, כשהבן שלי היה בן שלוש עשרה, אשתי ואני קנינו לו את המחשב הראשון. יחד איתו למדנו הכל. היום הוא עובד במחשבים ומלמד אותי, ואם יש בעיה טכנית- הוא בא לעזור. טכניקה זו אף פעם לא הבעיה".

והקלות הזו, בה דברים רואים אור ומתפרסמים- אין בה בעיית גבולות בעיניך? אין פה זילות של המילה הכתובה?

"למה זילות?", בן עזר נדהם, "כל יום יוצאים פה יותר דברים בדפוס מאשר יצאו לפני ארבעים שנה במשך שנה שלמה! יש יותר כותבים מאשר קוראים!" וזה לא מעודד בורות, אני מנסה בכל זאת. "איזו בורות? יש לך משהו מדהים כמו 'ויקיפדיה', שכל דבר שאתה בודק שם- תשעים ותשעה אחוזים שהוא נכון. זו מהפכת ידע עצומה. פעם היית זקוק לספריה שלמה של ספרי עזר כדי לערוך תחקיר. היום עם האינטרנט- לחיצת כפתור".

למה העיתון שלך כל כך מלא בפוליטיקה?

"אנשים מחפשים במה להביע את הדעות שלהם. אין כמעט שנותן במה אמיתית לכותבים. קח את 'הארץ', למשל. כולם שם מתקרנפים לפי קו המערכת. העיתון שלי, שמופץ דרך האינטרנט- זו הדמוקרטיה בהתגלמותה. אין יותר מזה".

פרגמטיזם זה חזון

באופן עקרוני, בן עזר שייך לתנועת העבודה הותיקה, ומפלגתו היא מפא"י. במשך שנים היה חבר מועצת מפלגת מר"צ, ואף כיהן כחבר בנשיאות מועצת המפלגה. אולם נון-קונפורמיסט נשאר, כנראה לעולמים, נון-קונפורמיסט. בשנת אלפיים, שנת המפנה ביחסו לתהליכים המדיניים, עזב את ישיבת המועצה בזעם, לאחר שאחת מחברותיה הצדיקה הרג מתנחלים כחלק מ'המאבק הפלסטיני'. הוא יצא בטריקת דלת, התראיין בחמת זעם למספר ערוצי רדיו, זכה לנזיפה מיוסי שריד- ולא חזר לעולם. לאחר מכן ראה עצמו מזוהה עם מפלגת 'קדימה', ותמך בעומד בראשה, אהוד אולמרט.

"נורא עצוב לומר שצריך להיות פרגמאטיים. מרוב רצון להיאסף סביב משהו, אנשים בורחים אל חזונות שאינם מציאותיים. הימין- אל ארץ ישראל השלמה ללא ערבים, והשמאל לרעיון אוטופי של שלום, שאין לו שום סיכוי להתיישם במציאות. בסוף ימיו, ס. יזהר החל להלל את האידיאולוגיות. אפילו את הקומוניזם. זה שיגעון להלל קיצוניות".

זה לא עצוב, חיים ללא חזון?

"פרגמטיזם זה חזון, זו אידיאולוגיה! זו הארץ היחידה שלנו, אין לנו מקום אחר, זו ארץ היהודים היחידה, זה המרכז העברי הגדול ביותר שהיה אי פעם. צריך לראות איזה 'יש' יש לנו. אני אופטימי, הציונות ניצחה. סבא שלי, יהודה ראב, שעוד גדלתי על ברכיו, לא תאר לעצמו שזה יצליח כל כך. לפני מספר שנים יצאתי עם בן דודי למסע בהונגריה, בעקבות ספר זיכרונות סבי שהוצאנו. הלכנו מכפר לכפר בעקבותיו. הגענו לעיירה שממנה עלה ארצה בשנת 1875. בבית הקברות היתה שורת קברים של משפחתנו. לאחר שאמרתי קדיש, פניתי לקבורים ואמרתי להם 'מאושרים אתם, שקבורים כאן. מאושרים אנו, שאנו בארץ ישראל. כל מי שבינינו- עלה השמיימה בכבשני אושוויץ'.

אנחנו מדברים, ויש לך טענות וביקורת על כל דבר שקורה בארץ ועל כל אישיות רמת דרג- ובכל זאת אתה נראה לי מרוצה מאוד.

"המדינה חזקה. היא מלאה משוגעים וקיצוניים: חרדים, ערבים, מתנחלים, שמאלנים- תהומות של ניגודים. אנחנו דמוקרטיה, ומותר לכל המשוגעים להגיד ולעשות כל מה שהם רוצים- ואיכשהו זה בכל זאת עובד. גם בכנסת- כל אחד משלם את המס לאידיאולוגיה, כולם רבים, ובסוף אוכלים יחד במזנון הכנסת. זה משהו-משהו".

עגנון הוא דוגמה רעה

כהרגלו, גם על הספרות העברית יש ל'סופר הנידח' שלל של תובנות. "מצד אחד זה נס- מעולם לא יצאו כל כך הרבה ספרים בעברית- יש שיטפון של רומנים ואף אחד לא יכול להקיף את מה שנכתב. זה תור הזהב של הספרות העברית. מצד שני יש את בעיית כתבי החידה".

כתבי החידה?

"הצורה הסימבולית של הכתיבה. הדוגמה הרעה הראשונה לכתיבה סימבולית היא של עגנון, שהוציא את 'ספר המעשים' והמבקרים ברוך קורצוויל ודב סדן מינו עצמם למפענחים שלו. כך גם עוז ויהושע- הם חושבים שרומן זה כתב חידה, שמלא סמלים מפה ומשם שעל הקורא לפענח. זה חנטריש אחד גדול. זו לא נביעה ספרותית, אלא סתם שעמום. סבתו, למשל, לא סופר בכלל. סופר צריך שיהיו לו סגנון ונביעה, ולא שיחקה את עגנון".

והספרים שלך נבדלים בכך ש…?

"כמו שאני כותב אף אחד אחר לא יכול לכתוב. הסגנון שלי הוא ריאליסטי. אני מספר את הדברים כפי שהם. לא מייפה אותם ולא מגביה. ערכתי כמה מהספרים הנפלאים של דבורה עומר. אוריאל אופק, שערך אותה לפני, הגביה את הלשון ואני העדפתי לערוך אותם בתוך הרמה הלשונית שלהם. המו"ל חשב שאני לא עושה עבודה טובה, והסברתי לו: לא צריך להגביה. תן לסיפור לספר את עצמו, בלשונו. גם כתב היד הפרוע ביותר, שכתוב בצורה הכי גרועה- אם יש בו אש, אפשר לעשות ממנו ספר. אם זה רק 'צחצחות לשון' ולסיפור אין לב- אין מה לעשות עם זה. מי שאין לו תוכן, לא יכול לברוח לסגנון. עוד סיבה בגללה עוד מאה שנה יקראו אותי ויזנחו את האחרים, היא שהספרים שלי נותנים את סיפור מאה שנות ההתיישבות בארץ. אם קוראים אותם לפי הסדר, אפשר לעקוב אחרי התפתחות פתח תקווה".

אתה רואה את עצמך כיושב סביב המדורה? כבעל המקצוע העתיק של מספר הסיפורים?

"בשביס זינגר הוא מספר סיפורים. מספר- יש לו נביעה שלא פוסקת. הוא עסוק במִבְדֶה. גם דאוד אל נטור, או אחד הכותבים ל'חדשות בן עזר', ד"ר יעקב זמיר, שהוא יליד עיראק. לאלה יש הכישרון להרגיש את חוש הסיפור, לקשור את החוט שלו. אני- לא. אני קשור לדברים שקרו- גם בכתיבה הפובליציסטית שלי וגם ברומנים. לי אין בדיה- אני זקוק להיאחז במשהו ממשי".

כותב את הריאליסטי

בפתח דבריי כתבתי שבן עזר הוא אנרכיסט. כעת אני חוזר בי. הסופר הנידח הזה, כפי שהוא מכנה את עצמו, לא אוהב לשבור, אין לו צורך בשריפת ארמונות ובניתוץ אלילים. עם הכתיבה והניתוח של דבריו אני מבין: כתיבתו של בן עזר היא סוגה טלוויזיונית שהקדימה את זמנה. הוא כותב תכניות ריאליטי. הוא אוהב את החי, המדמם והאומצתי. הוא יורד לפרטי הפרטים של המצח המזיע והרוק הניגר מן הפה. אלא שבעקבה של התובנה הזו נושפת התובנה הבאה: הכלי הספרותי שבו הוא משתמש, אינו הכלי המתאים לסוגה הזו. כך שבאופן טראגי, מי שהקדים את זמנו מבחינה תרבותית, מאחר כמה שנים טובות מבחינת השפה שבה הוא יוצר.

אני, על כל פנים, סבור ששירתו של בן עזר, ממנה הוא נמנע כבר למעלה מארבעים שנה, היא החלק המובחר שביצירתו, ולא בכדי: בשירה שלו הוא נמנע מהנטורליזם שמאפיין את כתביו, ונצמד כיונק אל שדי אמו- אל הפואטיקה. "אני לא מתכוון לחזור לשירה, תודה לא-ל", הוא מודה בפני. "כתבתי אותה כשהייתי במצב אישי ומשפחתי קשה, והמצב הקשה הוא שהוליד אותה. כעת אני מרוצה ושמח, ואין לי צורך עוד בכתיבה הזו". אולי חבל שכך, שכן בעיני, הכנות, הפשטות והקימוץ שמאפיינים את שירתו, עושים אותה נפלאה ומדויקת כל כך, כמו בשורות אלו, בשיר שעל שמו קרוי ספר שירתו היחיד. "יַעְזְרֶהָ אֱ-לֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ./ גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה/ אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה / עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע / בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ/ סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה". ומי אמר שקימוץ במילים אינו מועיל לספרות.

 ~~~

תשובה של גליציאנר- על פנחס שדה

אחד מן הקשרים הספרותיים שנוצרו לבן עזר, היה הקשר עם פנחס שדה. שדה, שבגיל 27 הוציא את האוטוביוגרפיה שלו, היה לו ידיד קרוב, ובן עזר מעיד כי היו מנהלים שיחות נפש במשך שעות. "'החיים כמשל' שלו, נפל עלינו כפצצה", הוא מספר. "הוא היה שונה מכל ספר פרוזה שיצא עד אז. קשה להסביר מה היה הייחוד שלו, אבל הוא פשוט סיפר את הדברים בצורה הכי אמיתית שיש. מצד שני, לא קמו לו ממשיכים, אולי בגלל שאי אפשר לאדם לספר את סיפורו- כפי שהוא סיפר. גם עלי באופן אישי הוא השפיע המון. הוא הכיר לי את קנוט המסון, את דוסטוייבסקי, את הרמן הסה".

את שיחותיהם הליליות הארוכות היה רושם בן עזר ביומנו עם שחר, כאשר חזר ממשכנו הדל של שדה, ובשנות השישים אף הוציא אותו בצורת ספר, לו קרא 'להסביר לדגים', על שם המונולוג הפילוסופי הבא: 'הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי. לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם והיכן הם נמצאים – הם אפילו לא יודעים שהם ברמת-גן. וכך מצבנו כלפי עולמות האין-סוף, כלפי אפשרויות קיום אחרות. תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי היה נדרש להסביר לדגים שהם נמצאים ברמת-גן! וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם? האם המאמץ היה כדאי?'.

"בסוף נשבר לי ממנו", מפתיע בן עזר. "הוא היה אגו-מנייאק ושבר אותי שעשה ספר ממכתבים שכתבה אליו בחורה, שלבסוף התאבדה. מסתבר שאת חלקם כתב בעצמו".

היו לו מספר קשרים עם בחורות, שלבסוף התגלו כאובדניות. אתה חש שיצירתו, שהלך רוחו, הם אלה שהשפיעו עליהן?

"ההתאבדויות לא התרחשו באשמתו, או מאהבה נכזבת שאהבו אותו, אלא שבחורות עם רקע נפשי מעורער וחסר-מנוחה הושפעו מכתיבתו ודבקו בו. הוא מצידו אהב מאוד את המתאבדות, וגם בנה על כך אחר-כך תילי-תילים של פרשנות שהחמיאו, כמובן, לאגו שלו ורמזו שבגללו הן התאבדו, מאהבה נכזבת אליו".

ריבוי הקשרים הזה מוזר משהו, עבור מי שנחשב סגפן קיצוני.

"הוא היה גליציאנר. היתה תקופה שבה כתב ב'ידיעות אחרונות' וקיבל כסף טוב. יום אחד אני רואה קטע בו הוא כותב שסיפר את עצמו בחדר במלון בלונדון, ומרוב עוני הוא שובר ראי לשניים וגוזז את שיערו עם מספרי כלבים. אמרתי לו: 'פנחס- ב'החיים כמשל' הרגשנו את האמת. פה אני יודע שיש לך כסף- למה אתה עושה מעצמך מסכן?' והוא ענה: 'בזמן שעשיתי את זה, לא חשבתי על החשבון שלי בבנק'. זו תשובה של גליציאנר. הקסם שהיה לו בעיני- פג".

ההיכרות ביניכם הולידה גם יצירות ספרותיות?

"בזמן שנפגשנו הוא פירסם את 'על מצבו של האדם', שתכנן לכתוב לו המשך, ואף כתב את חלקו הראשון, שפורסם בחוברת בשם 'העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד'. לילה אחד, סיפר לי את כל העלילה של החלק השני. התעצלתי לכתוב את הסינופסיס, והוא, כבר לא התחשק לו לכתוב את ההמשך. כך זה הלך לאיבוד, ואני לא סולח לעצמי על כך".

שירה זרה ובחור בעל משקל רוחני- על אסתר ראב

לכאורה אין טבעי מהיחס בין דודתו, אסתר ראב, לבינו. הוא ערך את ספריה, הוציא את כל כתביה, ומדבר עליה בהערצה ובחיבה. אך גם כאן, כבחיים האמיתיים, מתגלים הקשיים. "היחס שלה אליי היה מורכב למדי. בדומה לסבי ולאבי, היא נקטה כלפיי עמדה "ראבית" טיפוסית – בעיניה 'ספרות' לא היתה מקצוע. אם להיות סופר, היתה סבורה, אז רק גאון. מה יהיה עליי בעתיד? מוטב שאעזוב את הבלי הספרות ואמצא לי פרנסה מועילה".

למה הדאגה הזו? הנה, אתה בן 75 ועדיין אינך מקבץ נדבות…

"היא חשה שאני בעצם היחיד במשפחה שממשיך בדרכה, ומשמש כבר עתה כמין קשר נוסף שלה לעולם הספרות. חששה נובע מתחושה בסיסית שקיננה בה כל השנים שאנחנו, כולנו, צאצאי יהודה ראב, ככל שהננו פרטים, אנחנו רק גילויים של הגזע ה"ראבי", שלמרבה הצער הולך ונמהל מדי דור".

אהוד מפנה אותי לדברים שכתב אודותיה, שחושפים את האמביוולנטיות שחש כבר אז כלפי דודתו המפורסמת. "עכשיו, בראשית דרכי", הוא כותב, "האם אינני עומד לתפוס את מקומה כנציג המשפחה בספרות העברית ולהאפיל עליה? היא אינה אוהבת את כתיבתי, וטוענת שעליי לכתוב רק דיאלוגים ומחזות. היסוד האירוטי הבולט כבר מסיפוריי הראשונים שמתפרסמים בעיתונים מעורר בה התנשאות צדקנית, כאילו אני, הפלבאי, מתפלש להנאתי בנושאים שהיא, האריסטוקראטית, נקייה מהם. ואולי יש גם מידה של תחרות ביחסה אליי, היא רוצה להראות להם, לסופרים הצעירים, שליחה לא נס ועוד כוחה במותניה, שהיא לא 'מי שהיתה'. באפריל 1963 מופיע הרומאן הראשון שלי 'המחצבה', וכבר בנובמבר מופיע ספרה 'שירי אסתר ראב'".

גם כאן לא תמה התחרות הסמויה, וכך אהוד מספר:

"בכתב העת הספרותי 'מאזניים' שהופיע בערב ראש השנה תשכ"ג, מתפרסמים שני שירים שלי: 'ספינקס' ו'שני אגרטלים'. הם עוברים עריכה ושינויים של העורך ישורון קשת. לאחר הדפסת שיריי, שולחת לו אסתר את שירה 'חזות', וכותבת:

'שמחתי על חוברת 'מאזניים' המחודשת בתוכנה ובצורתה. טוב שירחון הסופרים העברים עבר לידיים אמונות – סוף סוף. אני שולחת לך שיר ורוצה הגהה לפני הפרסום. בברכת הצלחה ושלום רב, אסתר ראב

פ.ס. מה אתה חושב על בן-אחי א. בן עזר? לי זרה שירה זו – אם בכלל הינה שירה – אבל הוא בחור בעל משקל רוחני רב'."

אפשר בכלל להתפתח כך, כשצל של דודה מוכשרת מוטל עליך?

"הביקורת של אסתר, שאותה אף פעם לא הסתירה, כוונה תמיד לטובתי: היא השתדלה להאיר את עיניי לכך שכתיבתי עדיין לא הגיעה לרמה נאותה. לחילופין קיוותה שאולי אסיק סוף-סוף את המסקנה, ואפנה לדרך יותר מועילה מכתיבת שירים…"

(פורסם במקור ראשון, 05.11)

האהבה תנצח

 

שיחה קצרה ומעניינת שערכתי עם פרופ' שלום רוזנברג לפני זמן מה.

~~~

פרופסור שלום רוזנברג (75) הוא אחת הדמויות המקוריות והמעניינות שקיימות בשיח האקדמי, ואף בזה הדתי. כבר ארבעים שנה שהוא מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לפילוסופיה ולמחשבת ישראל. מלבד חיבוריו הרבים, הוא גם מספיק למשוך בעט בעיתון 'מעריב' ובעבר גם פה, מעל דפי העלון "שבת בשבתו". לכבוד הימים הנוראים, ביקשנו לשוחח איתו על יהדות, פוסט-מודרניזם וחינוך.

 

שלום רוזנברג נולד וגדל בבואנוס איירס שבארגנטינה. בראשית שנות הששים עלה ארצה, לאחר לימודי הנדסה, אך כאן חשקה נפשו דווקא בהגות, והוא השלים את תאריו בחוג למחשבת ישראל בירושלים. למד אצל גדולי המורים של אותה תקופה, ביניהם 'מר שושני' אותו הוא מגדיר 'מורי הנפלא והמסתורי', ואף עוסק בהוצאת מחברותיו האישיות לאור. הוא נשוי לרינה רוזנברג, במקצועה פסיכולוגית, אב לשבעה וסב לעשרה.

התמחותו של פרופ' רוזנברג היא בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. הוא כיהן כראש החוג למחשבת ישראל והרצה בהרווארד, היה מעורב ביוזמות ציבוריות, והיום אף עורך מפגשים של קבוצות הידברות בין אנשי רוח דתיים וחילוניים.

עיקר ייחודו של רוזנברג- שמעבר להיותו מרצה הינו גם הוגה דעות בפני עצמו- הוא השילוב אותו הוא יוצר בין הגות ופילוסופיה לבין תחומי דעת ורוח אחרים, כגון פסיכולוגיה, ספרות וקולנוע. בתוך עיסוקו המחקרי הוא מתיך אלה באלה מחקר הגות יהודית מתקופת התלמוד, הגות יהודית חדשה, והתמודדות אקטואלית של עולם דתי עם הגות פוסט-מודרנית.

 

פרופ' רוזנברג, מה מצבו של האדם הדתי בעולם הפוסט-מודרני?

"אני אוהב לסכם את תורת רבי נחמן מברסלב- מנקודת מבט דורנו- כקובעת שיש מאבק מתמיד בין שני משולשים רעיוניים. מאבק בין המשולש היהודי הקלאסי: אמונה, מצווה, תקווה, למשולש של הסטרא אחרא: ספק, פיתוי, ייאוש. העולם המודרני היה קשור עם המשולש הראשון, הוא האמין בתיאוריות, ערכים ואוטופיות. אולם הוא אכזב וחטא. הוא המאיס את המילים הגדולות שהכריזו על אידיאלים. העולם הפוסט-מודרני מקדש את המשולש השני, ובייחוד את הקואליציה של הפיתוי עם הייאוש. אם אין תקווה- הכל מותר. עמדתנו הדתית פירושה 'אמונה' ואם תרצה- הימור שיש לעולם, ולחיינו, משמעות. ואכן: הניתן להיות אדם לא-דתי בעולם פוסט-מודרני?"

 

האם אנחנו רק מדברים על פוסט מודרניזם (בקרב האמנות, האליטה והאקדמיה) אבל בעצם חיים בעולם שהוא מודרני במהותו?

"כאמור, העולם המודרני חטא חטאים חמורים, בקולוניאליזם ובאשליות האוטופיות הלאומניות והקומוניסטיות. אכזבות אלו גרמו לבני אדם רבים להעדיף את המשולש האגואיסטי 'אני-כאן ועכשיו', על פני החזונות לתיקון עולם. אך הפיתרון אינו בייאוש, אלא בתקווה חדשה לתיקון אמיתי. חסד עשה איתנו הקב"ה שהפוסט-מודרניסטים כותבים בעגה משלה, ערלת שפתיים ועט, מסובכת ובלתי מובנת. אלמלא זאת, השפעתם הייתה הרסנית. אני חושב שמדינת ישראל חייבת לתמוך בעריכת כנסי השתלמות פוסט-מודרניים לכל יריבינו ואויבינו."

 

אתה ידוע בשימוש שלך בכלים תרבותיים שונים (ספרות ילדים, ספרות יפה וסרטי קולנוע) על מנת ללמד מהלכים פילוסופיים. האם זו מתודיקה, או שיש כאן גם עניין מהותי?

"אנו מכירים שתי צורות של העברת מידע וטיפול בה: הדרך הדיגיטלית והדרך האנלוגית, או אם תרצה – בזהירות רבה – האונה השמאלית והאונה הימנית של המוח. או אולי, גבורה וחסד. הגבורה של הניתוח הלוגי, חייבת להיות מלווה בחסד של התפיסה הכוללנית והמוחשית. אם לאחר שלמדתי סוגיה, תלמודית או פילוסופית, אינני רואה בפני תמונה, סימן שלא הבנתי אותה. מעבר לכך, הפילוסופיה וכל היצירה הרוחנית והאינטלקטואלית הרצינית, חדורה בשאלות האנושיות הגדולות: בחיפוש א-להים, חידת האדם ודילמת הטוב והרע. הקשרים שבין העולמות אינם מלאכותיים, הם מהותיים".

 

בהנחה שהנוער ספוג בתרבות הפוסט-מודרנית שהוא קולט מאמצעי התקשורת- מה התכונה שעל המחנכים לכוון אליה, מה הרגש שיעזור להם להתמודד בעולם כזה, ולשמור על ערכיות ואמון?

"אינני רואה עצמי ראוי לחנך מחנכים. למרות זאת אומר שהמחנך חייב להציג את עצמו, את עולמו הוא, אחרת אין כאן חינוך אלא צביעות. השינוי הגדול יתרחש- והוא כבר מתחיל להתרחש- כאשר מחנכים שגדלו בעולם הבעיות האקטואליות, ועברו אותן, ייכנסו לעולם החינוך".

 

אתה מדבר בכזו התנגדות על העולם הזה, שבעצם מרכיב את השיח התרבותי של היום- יש תקווה 'לעשות עם זה משהו' בכלל?

"על העולם התרבותי הפוסט-מודרני חייבים אנו לומר: 'קליפתו אכלתי ותוכו זרקתי'. עלינו לשמור על הקליפה, פריה של הטכנולוגיות החדשות, ששינתה את העולם על ידי יצירת סוגי התקשרויות חדשות, את האמנות בת-זמננו, את המציאות הווירטואלית והבדיונית, ועוד היד נטויה.

נגד התוך הפוסט-חדש, עלינו להילחם ולעמוד על מבטנו המיוחד, המבט היהודי-אנושי. זהו מבט שמאמין שמעבר לכל הפיתויים עומד ערך יסודי חשוב: האהבה שבקדושה, שהיא אהבת הנפשות והגופות שבין עלם ועלמה."

 

(פורסם: 'שבת בשבתו', ר"ה תשע"א)

הסהר האדום

הרב מנחם פרומן נחשב תמיד לתופעה. קשריו עם אישים בעייתיים בקרב ארגוני הטרור, ביקוריו הפומביים ברשות הפלסטינית ובקיני המחבלים בצירוף הלשון הדתית בה הוא משתמש, היוו סדין אדום בפני המתיישבים, שגם אם כיבדו את זקנו, חשבו אותו לסהרורי ומוזר שרעיונותיו לא ראויים להקשבה.

היום, ממיטת חוליו, הרב פרומן מביט בכולם וצוחק. תנועת 'ארץ שלום', שהוקמה בהשראתו, מונה עשרות, אולי מאות תומכים. השפה הבלתי נשמעת שבה הוא מדבר מתחילה להיות היום שפה מובנת יותר. הרעיונות שאותם נשא במשך עשרות שנים כמעט לבדו, מתקבלים יותר על ליבם של צעירי ההתיישבות. הפגישות התכופות שלו עם מנהיגים בעולם הערבי הפכו לשביב של תקווה- יש שיאמרו נואשת- להביא שלום עם ארצות ערב שמסביב, ועם הערבים החיים בארץ ישראל. באירוע שנערך לכבודו ב'צוותא' תל אביב, ובמקביל ביישובו תקוע, נכחו הסמנים המובהקים ביותר של השמאל הישראלי: עמוס עוז, א.ב יהושע, עודד קוטלר ואחרים.

כעת, לאחר מהפכות במספר מדינות ערב, נראה כי מגיע עידן חדש ביחסי המערב עם הערבים- וגם הוא לא תופס את הרב פרומן בהפתעה. כששמיכה משובצת על ברכיו והוא לוגם מרק אפונה מידיה של רעייתו, הדסה, הוא נשמע בהיר וחד מאי פעם.

"המהפכות בעולם הערבי הן דבר מסוכן מאוד", הוא אומר בקול חלש מעט. "הכוחות שעולים במקום השליטים המסורתיים הם כוחות אנטי מערביים. על אף הבעייתיות שבו, מובארק למשל, רצוי לגאולת ישראל יותר מאשר מחליפיו. צריך לזכור שהאסלאם, כרגע, היא דת חשוכה. האנשים מלאי שנאה. פעם הדת הזו היתה קשורה למדע, לפילוסופיה, בזמן שבאירופה טיפסו על עצים, היה לחכמי האסלאם שיג ושיח עם הרמב"ם וכל גדולי הפילוסופיה היהודית".

היום בו אנו משוחחים עמו הוא יום הפיגוע בירושלים. כתוצאה מפיצוץ מטען סמוך לבנייני האומה אזרחית בריטית נהרגת ועשרות נפצעים, חלקם באורח קשה. "החכמים המוסלמים ההם היו מאמינים אמיתיים, לא ברמה הנמוכה של רוצחי החמאס. אלה הם שיבוש אנושי שגרמו לדת להגיע לתת רמה". קולו של הרב פרומן מתגבר והוא זועק: "אני מתפלל שעזה תבער הלילה! שתהיה נקמה!".

נשאר במרכז

בניגוד למה שניתן להתרשם, אולי, ממעשיו, הרב פרומן אינו הומניסט וגם לא דוגל בפציפיזם. הוא תלמיד נאמן של הרב קוק, מבית "מרכז הרב", חברותא אידיאולוגית לחנן פורת ולותיקי גוש אמונים שרוממות כנסת ישראל בגרונם. שפתו היא שפת 'אורות'- לעיתים אורות המלחמה ולעיתים אורות התורה והתשובה- אבל ליברליזם ופלורליזם רחוקים ממנו כרחוק מערב ממזרח תיכון. ההבדל הוא שבעוד חבריו פנו לצד הפרקטי-האידיאולוגי, הרב מתקוע לקח צד שניתן לקרוא לו פרקטי-רוחני. בעיניו, המלחמה מול האסלאם היא דתית, ולא טריטוריאלית כפי שניתן לראות זאת בעיניים חילוניות.

"היחס בין היהדות לאסלאם הוא נושא שאני עוסק בו הרבה שנים. התמצית כתובה בתורה: על ישמעאל נאמר פעם אחת "על פני כל אחיו נפל" ופעם אחרת "על פני כל אחיו שכֵן", וחז"ל אמרו שכל זמן שאברהם אבינו חי- שכן, כלומר, היה יחס טוב בין יצחק וישמעאל, וכשאברהם נפטר מן העולם- ישמעאל נפל. לאסלאם יש פוטניאל להיות דת של שלום, יותר מן הנצרות שהיא דת של עבודה זרה, וזה גם מקור שמו. אבל זה רק בתנאי שהמאמינים יבינו את תפקידו של אברהם אבינו, שיהיו תלמידיו. שיבינו שאברהם הוא הבונה את התפיסה הדתית האמיתית, והם מצטרפים לזה, המטרה היא שהם יהיו מאושרים שמדינת ישראל קמה בלב העולם הערבי. מדינת ישראל תיתן להם כיוון רוחני, לא מדינת ישראל הממושברת והשבורה שיש היום, של העולם החילוני. מדינת ישראל שהיא יסוד כסא ה' בעולם. אז יחזיקו עשרה אנשים בכנף מעילו של איש יהודי".

הסכמים של כופרים

הפגישות הידועות ביותר שקיים, נערכו עם השייח' אחמד יאסין, שעמד בראש תנועת החמאס ותכנן שורה של פיגועים נגד ישראלים, חטיפת שני חיילים ורציחתם, ועשרות חיסולים של פלשתינים ששיתפו פעולה עם כוחות הביטחון. הרב פרומן נפגש איתו כאשר היה כלוא בישראל, ולאחר שהשתחרר ממנו, בא להיפגש עם רב המרצחים בעירו- עזה.

"כבר ארבעים וכמה שנים, מאז מלחמת ששת הימים- ואולי יותר, מאה שנה, מאז ראשית העליות- מנסים להגיע לשלום על בסיס חילוני. איך אמר לי, יימח שמו וזכרו, אחמד יאסין, פעם? 'הסכמי אוסלו זה שהכופרים שלכם והכופרים שלנו עשו הסכם כדי לדכא את הדת'. אחרי כמה וכמה שיחות איתו נפגשתי עם ראש השב"כ. אמרתי לו- שלח איתי מישהו שישמע מה הוא מזמר. הוא אמר דברים מעניינים מאוד, למשל: שהחמאס לא בעד פינוי התנחלויות. בשבילם, גם תל אביב היא התנחלות. הוא האמין שאפשר לחיות ביחד. הוא לא אמר לי את זה רק בכלא, גם אחרי ששוחרר, נסעתי אליו עם מכתב מהרבנים הראשיים שאומר- 'הולך את התנועה שלך לכיוון השלום'. חשבתי שאני הולך לפגוש אותו בארבע עיניים, אבל הביאו אותי לבמה, שם ישבנו הוא ואני כשאלפי חמאסניקים צורחים ומנופפים למטה. לעיני כמות בלתי נתפסת של עיתונאים הוא אמר: 'זה אל-חכם פרומן. דיברנו הרבה פעמים, ותמיד הוא מציע לי הסכם שלום בין הרבנות הראשית לחמאס- ואני מסכים להסכם שלום כזה. אנחנו נגור בבתים שלנו, והם יגורו בבתים שלהם". הוא אמר את זה בפומבי שאין כמוהו. ראש השב"כ חשב, חשב, ואמר: 'לא יכול להיות שדתיים יעשו שלום. שלום בנוי על זה שיש יהודים לא כל כך דתיים, ומוסלמים חילוניים'. אבל אז מצבו של חמאס היה אחר לגמרי: הוא היה בלי הניצחון בבחירות, בלי ההשתלטות שלו על עזה, בלי המפהכות בעולם הערבי- כל אלה מעמידים את החמאס במקום אחר לגמרי- מקום שבו הם מרגישים שהם יכולים לנצח".

הקשר הטורקי

גם התהפוכות בעולם הערבי הן דבר אותו הרגיש מזמן עומד לבוא. "לפני שנים רבות התרעתי על כך שהסמל השנוא ביותר בעיני האסלאם הקיצוני הם מגדלי התאומים, אותם הם רואים בתור מגדלי בבל שיש להפיל", הוא אומר.

לאחר המשט הטורקי לעזה הלך למקום הכי פחות צפוי- ראש ממשלת טורקיה. "המון מכתבים כתבתי לארדואן, ואפילו נפגשנו פנים אל פנים. לאיש יש פוטנציאל לייסד אסלאם מתון, אסלאם שמחזיק בכנף איש יהודי. יסודות המדינה הטורקית בנויים על אידיאולוגיה חילונית בעיקרה- אטאטורק, מייסד המדינה, בנה מבנה פוליטי שחציו חילוני. ארדואן עושה מהפכה ומסובב את הספינה הזו לכיוון דתי, אבל חצי מעמו אינו כזה. במצב פוליטי כזה הוא יכול לייסד אסלאם נאור.

"אם נרחיב את התמונה, ארדואן עלה לשלטון עם הסיסמה 'אני אצרף את טורקיה לאיחוד האירופי', איחוד לו הם זקוקים מבחינה כלכלית. אבל אירופה מפחדת מהאסלאם פחד מוות. היא בסיוט. בצרפת אסור ללכת עם רעלות, בשווייץ אסור לבנות צריחים. לא קיבלו אותם, משום שיש פחד מהאסלאם השחור, הרצחני והפנאטי.

"הסהר הוא סמל שנחשב מוסלמי אבל בעצם טורקי. לפי נקודת מבטי, תשעים אחוז מהסהר שחור, אבל יש קצת אור. עוד חודשיים יש לארדואן בחירות. אולי האור יגבר".

אז ההתחברות שלו עם אירן היא רק כלפי חוץ, כדי ללחוץ על אירופה לקבל אותו?

"יש לו אינטרס נוסף. הוא מוסלמי. הוא אדם דתי, לא רק פוליטיקאי. הוא לא איש דת נפלא, אלא בחור ברמה של ישיבה תיכונית. הוא זקוק להשפעה רוחנית נכונה".

הצעת לו להיות המדריך הרוחני שלו?

"הצעתי לו לעשות ועידה בין דתית של מוסלמים ויהודים. ועידה שבה האסלאם ייתן כבוד ליהדות. אמרתי: 'אני אביא לך רבנים מכל העולם היהודי ומישראל. אתה תביא אנשי דת מוסלמים- גם מהחוגים הקיצוניים שאתה בקשר איתם. בועידה הזו, חכמי האסלאם יכירו כבוד ליהדות. הם יגידו 'אשרינו שאברהם אבינו חזר לנחלתו. אשרינו שבלב העולם המוסלמי יש יהודים שיכולה להדריך אותנו'. זה מה שהצעתי לו בתור צעד ראשון לאסלאם שאין בו צל, שאין בו מחשכים. אני הצעתי, התפללתי. אצ"ג כתב: 'חייל יהודי מתפלל ברובה'. חקלאי יהודי מתפלל במחרשה. פוליטיקאי יהודי כמוני- מתפלל במכתבים לארודאן. לצערי הוא לא נענה להצעה. השם- מה שירצה יעשה."

אני ואתה ושמעון פרס

אצל הרב פרומן, השאיפה לשלום היא לא פחות מיעד מיסטי. את ההוכחות לדבריו הוא לא מביא מדפי ההיסטוריה, גם לא מצטט מומחה זה או אחר. הוא פותח את מדרש רבה לפרשת נשא שבספר במדבר- ומשם הוא שואב את ההשראה.

"גדול השלום, ששינה מלאך שדיבר עם מנוח בשביל השלום", הוא קורא מן הספר. "גדול שלום- שלא טענו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. בברכת כהנים- סיים כל הברכות בשלום. גדול שלום ששקול כנגד הכל", הוא חותם.

"תכתוב", הוא אומר, "מנחם פרומן חושב שמקור הבעיה הוא ראיית הסכסוך הישראלי ערבי כבעיה טריטוריאלית, ולא היא. זו בעיה בין העולם הערבי לעולם המערבי, אותו מייצגת מדינת ישראל. הם רואים בנו את הביטוי הבוטה והעלבון הצורב ביותר בעלבון שעולבת המערביות במוסלמיות. מי שיביא את השלום זה הציבור הדתי לאומי. אסור להפקיר את אהבת השלום לשמאלנים. חנן (פורת. נ.א) אמר לי פעם- רק אני ואתה ושמעון פרס רוצים שלום. שלום הוא אידיאל עליון ביותר".

השנאה הערבית ליישוב היהודי לא היתה עוד קודם? מאורעות תרפ"ט פרצו לפני שהמערביות היתה כל כך בוטה ונוכחת.

"פרעות תרפ"ט פרצו לא בגלל סכסוך על טריטוריה, אלא בגלל שחבורת בית"רים עשו מעשה והניפו את דגל ישראל ליד הכותל. המופתי של ירושלים הגיב מיד בקריאות 'אל אקצה בסכנה'- ואלה אדי הדלק שבערו לשנאה כלפי היהודים. גם כאן- הסכסוך הוא דתי, וככזה צריך להתייחס אליו".

מי אמר שלא נחליף פרה בחמור? במקום לראות את הסכסוך כחילוני וטריטוריאלי, תהיה פה שפיכות דמים על רקע דתי. זה טוב יותר?

"הדרכים האחרות טעו, יכול להיות שגם שלי טועה. כבר ארבעים שנה אני מציע את הדרך הזו למי שמסגל להבין ולהגשים אותה. פעם צחקו עלי, קראו לי משוגע. היום מבינים יותר. את הדרכים האחרות ניסו- ואת שלי לא. אני למדתי אסלאם במרכז הרב, שם התברר שהדתיים, שהם שורש הבעיה, הם שורש הפיתרון.

"למה אני כל כך תומך בשלום בין דתי? כי זה ריאלי. אפשר לטאטא אבק מתחת השטיח, אבל אי אפשר לטאטא נמר מתחת השטיח. האסלאם הוא נמר. עוד בתקופת ההתנתקות, אליה התנגדתי, כמובן, קראתי לציונות הדתית להרים את דגל השלום. לציבור הזה יש נתונים שאין בכלל לציבור החילוני, הוא יכול להבין הרבה יותר מה קורה פה".

זה מתיישב עם הפרקטיקה? זה יכול להיות במציאות?

"הרב קוק כותב שאין לך דבר מזיק כמו להכניס אידיאל שלא במקום שלו. אתה נושא אידיאל עליון ביותר, אבל בגלל זה עושה דברים נוראים. התקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה תקופה שבה רבו הפציפיסטים, ורוח הפציפיזם הזו השלום הביאה למלחמה הכי נוראה שהיתה פה. זה שאני יכול לקרוא כל כך הרבה מדרשים על השלום- לא פוטר אותי מאחריות למעשיי, שלא להביא חורבן על ידי השלום. יש לי תפילה מיוחדת שמאמצי על השלום לא יביאו למלחמה.

השלום גדול גם מהמדינה היהודית?

"הוא גדול מהכל. הערך העליון של המדינה הוא השלום. 'שובי שובי השולמית' זו כנסת ישראל. עם ישראל נקרא שולמית כי הוא עם של שלום".

להיות אור לגויים

מיהו האסלאם איתו רוצה הרב פרומן לעשות שלום? האם הוא קיים בכלל? האיש שלעולם לא מתעייף טוען שצריך להמציא את הגלגל. "אין כמעט אסלאם מתון היום. צריך לעודד תהליכים שיביאו למיתון הקיצוניות, ועם זה ליצור שלום". בינתיים, כשותף לדרך האהבה והשלום מצא את השייח' הסופי, עבד אל מנאסרה מנצרת וחכמי דת סופיים אחרים.

זה לא מתנשא? לעשות שלום עם האחר על ידי זה שאתה משנה אותו?

"אין לי רעיון ליברלי כזה, של לקבל את השונה. האידיאלים הם לא שלי, אלא של הקב"ה. הרעיון של עם ישראל בעולם הוא להיות אור לגויים. אם נניח להם להיות מה שהם רוצים- הם יקימו פה אירן, לא יהיה שלום מזה. גם השמאלנים הולכים ומבינים את זה, למרות שהם עדיין בגישה של הפרדה. זה לא יעשה שלום בינינו לבינם ולא בין העולם האסלאמי לעולם המערבי. צריך להציע להם את האופציה להאיר את הלבנה הפגומה. זה הייעוד שלנו, כמו שכתוב בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי קבלה. צריך שימת לב מיוחדת איך תוך כדי התהליך הזה אתה לא מעודד את הרצחנות האסלאמית. איך אתה מדריך".

מה שמוליך אותנו צריך להיות טובת העולם, או טובתו של עם ישראל? יכול להיות ששלטון מוסלמי קיצוני יהיה טוב למוסלמים אבל רע למדינת ישראל.

"הרב (קוק. נ.א) כותב שכנסת ישראל היא תמצית האנושות. מה שיהיה טוב לישראל, יהיה טוב לאנושות. אין גאולה לעולם בלי כנסת ישראל. לכן, מי שפוגע בכנסת ישראל פוגע באנושות. מה יהיה טוב להם, שכוחות השחור ישתלטו על מצרים? להם יהיה רע. מה, באיראן, טוב לאנשים? בלוב, היה להם טוב? מה שיהיה להם טוב זה להבין מה זה עם ישראל".

~~~

אחד המסרים שמטלטלים את הרב פרומן, שמדבר איתנו תוך שהוא סובל מכאבים, הוא שאין לקבל בשום פנים עסקה לשחרורו של גלעד שליט. דווקא הוא, סמל האהבה ובקשת השלום, מתנגד לכל מתווה של שחרור מחבלים בתמורה להשבת החייל.

"יש רק שתי דרכים לשחרר את גלעד שליט", הוא אומר. "או בכוח- להפציץ את עזה, לחטוף את מחמוד א-זהאר, להרוג להם מאות אנשים עד שייכנעו, או בשלווה- שיכירו במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ויכריזו על סיום הסכסוך, ואז כל צד יחזיר את אסירי הצד השני. כל רעיון אחר הוא שיבוש, הוא קלקול מוסרי ופגיעה בכנסת ישראל".

מה כל כך מסוכן בעסקה כזו?

"אני מכיר את חמאס. אסור לתת להם ניצחון. הסלוגן שלהם אחרי ההתנתקות היה 'מה שלא הצליח משא ומתן של שלושים שנה- הצליחו שלוש שנים של מאבק'. לתפיסתם, הם הבריחו אותנו מהרצועה בכוח. זה מה שנתן להם את הניצחון בבחירות שם. אם תהיה עסקת שליט- הם ינצחו גם ביהודה ושומרון. שנית, זו פגיעה אנושה בשלום, ויוסי ביילין מסכים איתי על זה. אני יודע שיש רבנים כמו הרב עובדיה יוסף, שמתמסרים להציל את גלעד שליט. הם חרדים, הם לא עברו את התחייה הציונית. אני מתייעץ עם הרב", הוא מצביע על תמונת הרב קוק שתלויה על הקיר, "שהוא המורה, ומבקש ממנו: תן לי עצות. אני יודע: אם תהיה עסקת שליט- מאות יהודים ייהרגו! זה מה שהחרדים לא מבינים".

איך אתה מסביר את התמיכה הרחבה שיש לעסקה כזו?

"זה משבר מוסרי עמוק, שעיקרו היסחפות של הציונות אחרי אופנה מערבית של שלום רופס, שלום פרטי. התמוטטות התפיסה של כנסת ישראל והפרטה שלה. פה זקנות עומדות בצמתים עם שלטים 'להציל את גלעד'. הסתובבתי בגבעת הקפיטול, שהיתה בירת העולם- והיא מקרינה בריאות. חטפו להם הרבה אנשים. הם נכנעו? הם ירדו על הברכיים כדי לשחרר את העיתונאי שלהם, שלא יהרגו אותו?"

ובסוף הרגו.

"אז הרגו!", קולו משתנק ודמעות עולות בעיניו. "אני לא אומר שיהרגו, אבל עמים בריאים לא עושים דבר כזה. אמא שלי היתה מברכת אותי 'שתהיה חזק כמו גוי'. לפעמים לגויים יש גם שכל.

הלכתי לועדה שהקים אהוד ברק לקריטריונים להצלת שבויים. אמרו לי: 'בזמנך לא היתה הסיסמה שלא משאירים שבויים בשטח'? אמרתי: 'ודאי- צריך להפציץ את עזה! כשאנחנו אמרנו את זה, התכוונו שנילחם, לא שנתרפס ונכנע. לתת פרס למי שרוצה להשמיד את ישראל? זה לא יעלה על הדעת.

"הנה יש לך פיסקה, שמנחם פרומן, לא יודע באיזה מצב, מתפלל לחיות, כי הוא מקווה שזה מה שה' רוצה. יכול להיות שעוד שבוע אתה תשמע אחרת. אבל אני רוצה בימים האחרונים לצעוק: המתווה הנוכחי של עסקת שליט- לא יעלו על הדעת דברים כאלה. כנסת ישראל זה לא נושא למשא ומתן".

(פורסם במקור ראשון, 4.11)

על החיים ועל המוות

הכתבה המצורפת פורסמה בגיליון סוף השבוע של מוסף 'שבת' בעיתון מקור ראשון. עורך המוסף החליט כי חלקים ממנה אישיים מדי ואינם מתאימים לפירסום בעיתון ועל כן 'חתך' אותם מן הכתבה. בעיניי, מתחוללת פה דרמה גדולה סביב מחלתו של הרב פרומן. דרמה שהוא שותף לה, מרוחק ממנה ומתייחס אליה בדרכו הייחודית. כחברה וככלי תקשורת מעמיק ומכבד, אני חושב שעלינו לעשות את תפקידנו ולקרב אל ההתחוללות את קהל חסידיו ומוקיריו של הרב, שלא מוצא את הדרכים להיות עמו בתקופה הזו.

בעיני, הבלוג הזה עדיין מהווה מקום אינטימי למדי ומאפשר פירסום שאיננו בעל אותו תוקף עיתונאי. אשמח לשמוע את דעתכם, האם אתם מוצאים את שיקול דעתו של העורך נכון, או שמא היה ראוי לפרסם את הכתבה כלשונה.

~~~

נדמה שכל המילים כבר נאמרו על העלאתה של ההצגה 'חברון' בתקוע. על החוצפה, על התעוזה ועל אי האפשרות שבדבר. אני רציתי לכתוב על איש אחד שסביבו מחול הרוחות הזה סובב והולך, איש מלא אהבה, צחוק ושובבות שחרב של מיתה מרחפת מעל ראשו.

1.

למי שפיספס, 'חברון' הוא מחזה שכתב תמיר גרינברג, ראש המחלקה לאדריכלות בבית הספר 'שנקר'. גרינברג הוציא בעבר שני ספרי שירה עליהם זכה בפרסי ראש הממשלה, וגם כתב מחזה נוסף בשם 'מזמור לדוד'. 'חברון', על פי ההגדרה השמאלנית, הוא 'דרמה פוליטית לירית שעוסקת בקונפליקט הישראלי-פלשתיני ובגיבורים הלכודים בתוכו'. על פי ההגדרה הימנית הוא 'מחזה אנטישמי, שבא להציג את הצד הישראלי ככובש אכזרי ואת הצד הפלשתיני כקרבן קדוש ומעונה'.

הסיפור, בקצרה, הוא על סכסוך דמים בין משפחתו של המושל הצבאי היהודי של העיר, לבין משפחתו של ראש העיר הערבי לשעבר. בניהם של שתי משפחות נהרגים ב'נקמות דם', האמהות מסרבות לקבור את הבנים, ואמא אדמה כועסת ופולטת את הגופות מתוכה. בסוף המחזה משתלט על העיר להק עכברושים, שמסמל את הריקבון ואת אי האפשרות לפתור את הסכסוך הנורא.

2.

בעת שעלתה, יצרה ההצגה רעש תקשורתי צפוי למדי, מצד גורמי ימין שהתנגדו להצגתם של חיילי צה"ל ככובשים אכזריים, ומצד אבירי חופש הביטוי השמאלנים. עד כאן הכל גלוי, צפוי וידוע.

לפני כארבעה חודשים קרתה עוד תקרית פוליטית, שרק מוכיחה כי הפוליטיקה יכולה גם לסובב את גלגלי הפואטיקה. 'מכתב השחקנים' בו הם מודיעים כי הם מסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל, נחתם, נשלח ועורר סערה גדולה.

המכתב הזה הצית את הרב מנחם פרומן לפעולה. הוא לקח את המחזה של גרינברג, הוסיף לו קטעים מספר הזוהר ומספר תהלים, ושלח בקשה למחזאי להעלות את ההצגה מחדש- הפעם ביהודה ושומרון. לכאורה, רעיון תלוש מהמציאות. אם שחקני הבימה והקאמרי שמעלים את ההצגה מסרבים להופיע באריאל- מדוע שיסכימו לעשות זאת בתקוע, ואם תושבי יהודה ושומרון מתנגדים להעלאת ההצגה בתל אביב, מדוע שיסכימו להביא אותה אל ביתם?

אבל מגבלות אנושיות פעוטות מסוג זה כנראה שאינן מרתיעות את הרב פרומן. הוא לקח שני במאים, נעם בלויגרונד ובנצי פבר, הרכיב צוות של שחקנים דתיים, והזמין אל המאורע את האישים שמזוהים יותר מכל עם תכניו המקוריים של המחזה- המחזאי תמיר גרינברג, הבמאי עודד קוטלר והשחקן אלון דהאן, שגם לקח חלק בקטעי הקראה. הם באו. אינני יודע אם נאמר להם שבינתיים, לקה הרב פרומן במחלה ממאירה, שמטילה צל על חייו. מתלמידיו ומבני משפחתו נשמעת האמירה "צריך להתפלל", מה שאומר שהמצב חמור במיוחד.

3.

ערב יום רביעי בתקוע. הקהל מרוגש, לא ברור אם מעוצמת המאורע או מהחיכוך עם הסלבריטאים. בספסל לפני בחור חבוש כיפה אומר לחברו: "למה אנחנו צריכים לקבל אישור מהם, שאנחנו 'תרבותיים', שאנחנו ראויים לצפות בהצגות שלהם?". חברו עונה: "תחשוב מה זה בשבילם, לחצות את המחסומים האידיאולוגיים ולהגיע לכאן. תחשוב שהם אומרים לעצמם את אותו דבר: 'למה אנחנו צריכים לבוא אל המתנחלים ולהסביר להם את הדעות שלנו?'. ככה זה. אנחנו כבר לא בגלות". הרב פרומן אומר כמה מילים. לפתע מן הקהל איש צועק: "הרב מנחם, אל תערבב קודש וחול, אל תערבב בין התורה לתיאטרון!" המצלמות מסתובבות אל האיש. הוא גם זורק עגבניות. אחר כך מתברר שזו סצנה מוזמנת, שהרב פרומן רצה לעשות קצת צחוק ואולי גם לומר שהחיים שלנו גם הם הצגה.

החושך יורד ואור עולה על הבמה. מתוך ההצגה המקורית מועלות תמונות שעוסקות ביחסן של האמהות אל השכול, בפער בין אמונתם של האבות על כך כי הבנים לא מתו לשווא אלא לשם איזו מטרה נעלה, לבין כאבן העמוק של האמהות על ילדיהן. מוצגת יפה גם בדידותו הנוראה של החייל שנשכח במחסום והוא זועק אל תוך מכשיר הקשר: "לשם מה היתה כל הטרחה, עבור? אני עייף, אני מוכרח לנוח, עבור. שבעים וארבעה ימים עברו ולא הוחלפתי, אני טוראי שמואלי, טוראי פשוט ונטול שיקול דעת, עבור". ומעל מרחף קולו של ספר הזוהר שקורא: חברון היא הנשמה שמחברת את הנשמה ואת הגוף. ודבריו של ר' נחמן שאם אדם נופל לספקות אזי זה מאחר שהוא רחוק מכבודו יתברך, וזה עיקר תיקונו ועלייתו שישאל 'איה מקום כבודו'.

"החלק הפוליטי בהצגה היה לגמרי שולי", מעיד בפני במאי ההצגה השניה, נעם בלויגרונד. הוא ושותפו לבימוי בנצי פבר בחרו דווקא את הסצנות הא-פוליטיות, שעוסקות ביחסי אדם- א-להים ואדם-אדמה, וסביבן בנו את המחזה המחודש.

4.

לאחר ההצגה, כדרכם של דתיים, פאנל. על הבמה: תמיר גרינברג, עודד קוטלר, רוני ניניו, הרב מנחם פרומן, אליעז כהן, שאול גולדשטיין ושרה מורלי.

אליעז, משורר גוש עציוני וממארגני האירוע, פותח: "השיח הערב הוא לא שיח פוליטי, הוא שיח רוחני, הוא שיח של יוצרים, אנשי אמנות, אנשי תיאטרון. שיח מוסרי, שיח אחים". אני רואה איך פיל גדול ולבן הולך ומתמקם במרכז הבמה. פוסע צעד אחר צעד בכבדות, מתרווח. המשתתפים נעים סביבו במגושמות, משתדלים שלא ידרוך עליהם ויקלקל את חליפות החג.

"התיאטרון מאפשר להביא את הנפש הצופה לרגע של זיכוך", אומר קוטלר. "הטרנספורמציה החלקית הזו שעושה השחקן, כשהוא מקבל על עצמו את עולה של דמות אחרת- יש בה כבר ניסיון לחיות בצוותא. במחזה אומרת רניה, האם הערבייה: אני רוצה לחיות חיי יום יום פשוטים. זו משאלה פשוטה מאוד וכל כך מסובכת להשגה. התיאטרון מנסה להביא מזור ולפקוח את עינינו, לראות את הדברים נכחה". הפיל הפוליטי שנוכח בחדר, מניף את חדקו אל על ומריע.

5.

אמרו לי שכשסיפרו לרב מנחם על כך שיזמו ערב לימוד ושיחה לרפואתו, הוא היה מרוצה מאוד. "יש שני דברים שצריך לעשות כשמתרגשת על האדם צרה", אמר. "האחד הוא לבכות, והשני לחזור בתשובה. אשתי בוכה ואתם חוזרים בתשובה- אז אני יכול לנוח".

6.

יעקב אחימאיר מושך בזנבו של הפיל. "מדוע חלק מהיושבים על הבמה חתמו על מכתב המחרים את אריאל, ואילו כעת מופיעים בתקוע? מה ההבדל הגדול?" בועת השלווה מתנפצת. כל אחד משיב את תשובותיו, אולם אין זה חשוב. השאלה חייבת היתה להישאל. כעת אפשר לנוח.

7.

הרב מנחם מדבר. הקהל דומם, אולם צועק בחוסר קול. אני מרגיש את הכיסוף הגדול להידבק באיש הזה, שהוא מעל לאפשרי, שהוא מחוץ לעולם וגם ליבו. "אין לי מילים לדבר", הוא אומר, "אבל מה שיהיה יהיה, על החיים ועל המוות". הוא חוזר על המשפט. "על החיים ועל המוות".

והוא ממשיך. "כל שנות חיי אני מרגיש שמדיום התיאטרון הוא פסגת היצירה האנושית ומיצוי של הקיום. הוא נמצא על הגבול שבין החיים למוות. אותו שחקן שיש לו חיים בנאליים משלו פתאום חווה את האפשרות לחיות חיים אחרים לגמרי. במקום להיות מישהו שגר ב'שיכון בבלי' בתל אביב, למשך שעתיים הוא נעשה המלט, או המלך ליר. זה יכול ליצור את הניכור של האדם מול חייו, את ההזרה שלהם. המשחק מאפשר לאדם לראות את חייו לא כמשהו מוחלט. אני לא נמצא בתוך חיי, אלא בתוך חופש. נמצא בתוך חופש.

הגמרא משיאה עצות לגבי יצר הרע 'אם פגע בך מנוול זה'. בענייננו, היצר הרע הוא האגו, הצמידות שלך לעצמך וחוסר היכולת להשתחרר. הגמרא אומרת: קודם כל למד תורה- משכהו לבית המדרש. התורה באה מא-להים ויכולה לתת לך הסתכלות יחסית על חייך.

אם זה לא עוזר, העצה הנוספת היא לקרוא קריאת שמע. אדם אומר בקריאת שמע, שמלאה אסוציאציות למיתתו של ר' עקיבא, 'אני זה לא הכל, אני מזדכך מעל עצמי'. במקום להגיד 'יש א-להים' אפשר גם לצעוק 'איפה א-להים?', איה מקום כבודו?. זה יכול לשחרר אותך.

אם גם זה לא עוזר, באה העצה השלישית- יזכיר לו יום המיתה". הרב חוזר ומדגיש: "יזכיר לו יום המיתה. אדם בורח מזה, מתחמק מזה. ב'מזמור שיר חנוכת הבית' נכלל גם הפסוק 'ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם'. באה המחלה ומזכירה לי שזה לא בדיוק…

לגביי, תיאטרון נמצא ברמה השלישית הזו. הוא נמצא בהוויה של 'יזכיר לו יום המיתה'. אדם שחי את העניין התיאטרלי ורואה איך נולדת דמות, מחזיקה מעמד שעה וחצי ונעלמת- הדמות הזו היא בשבילו העצה החזקה ביותר. התיאטרון מזכך את החיים".

8.

זה היה אירוע בלתי אפשרי. קוטלר בעצמו, שתמך במכתב האמנים ומזדהה עם המסרים של 'חברון' אמר כי לא יעשה זאת שוב. "אני פה רק משום שהרב פרומן ביקש", הצהיר. להיות בתוך האירוע היה כמו להיות בעולם שקיים ואיננו קיים בו זמנית, עולם שבו הפוליטיקה נמצאת ונוכחת, אולם היא לא החלק החשוב. עולם שבו הרוחני הרבה יותר מטריד מהארצי, אך אי אפשר לגעת בו, וכשפונים אל המושג והפוליטי- הכל נהרס. לערב אחד הייתי בתוך עולמו של הרב מנחם פרומן.

להיפתח כמו פרח לאוויר ולאור

 

לפני כשלושה חודשים ערכתי ראיון עם האשה הנפלאה הזו, רעייתו של הרב מנחם פרומן מתקוע, שהיא בת זוגו במובן העמוק של המלה, וגם חברותא וברת פלוגתא שלו. שלושה חודשים אחרי, ולרב מנחם גילו גידול סרטני ממאיר, וכולנו חוששים מאוד ומתפללים לחייו. אני רואה לנכון להביא פה את המלים המועטות שהחלפתי עם הדסה, לו רק כדי שליותר אנשים יהיה מושג על מה אנו כל כך צריכים להתפלל.

 

~~~

 

הדסה פרומן (60) היא אשת רב לא קונבנציונלית שנשואה לרב לא קונבנציונלי, הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע. למרות שאף שנה משנות לימודיה האקדמיים לא המשיכה לשנה נוספת, עסקה שנים רבות בתחום, ממשיכה ללמד בבית ספר שמשלב ילדים בעלי מוגבלויות ומעבירה סדנאות למבוגרים. "הכל צריך להיות מחובר בצורה טבעית ולצמוח מהשורש", היא אומרת.

 

והיא בכלל קיבוצניקית. "נולדתי לבית משפחת מיטווך בקיבוץ לביא מיד לאחר מלחמת השחרור", היא מספרת, ובקולה צעירות ורעננות יוצאות דופן. "אבי חקלאי עד עצם היום הזה, כשהוא בשלהי שנות השמונים שלו, ואמי יחד אתו, מלמדת את ניניה בבית הספר האזורי".

מביתה, בית קיבוצי של שנות הששים והשבעים, לקחה בעיקר את החיבור לטבע. "הערכים של הקיבוץ הם הפשטות והשיתוף, ולמרות שאף אחד מילדי הוריי לא נשאר קיבוצניק, כולם ממשיכים את העקרונות האלה בדרך זו או אחרת. צריך לחיות טוב ולחיות פשוט, להיות חופשי מהחומר ולא להיות שקועים בו". על אף זאת, היא מציינת, שיתופיות היתר של הקיבוץ מעולם לא התאימה לה. "מצד אחד", היא מהרהרת, "אדם הוא חלק מחברה ועניינו הוא לתרום ולהיבנות בתוכה. מצד שני, גם אני וגם לא מעט אחרים בני דורי קיבלנו משהו 'אנטי-חברתי' בגלל הקרבה  הבלתי פוסקת בחברה הקיבוצית, שמקהה את החושים החברתיים. בעיני, צריך מרחק כדי לבחור וליצור קשר עם האנשים סביבך".

כחלק מרוח התרומה, התגייסה הדסה לצבא. "הייתי מפקדת בנח"ל!", היא נזכרת בצחוק. "אני לא חושבת שהייתי מפקדת טובה. בכלל לא התאמתי לכל ה'תאולוגיה' של הצבא. אפילו התקבלתי לקורס קצינות, אבל נתתי את מקומי למישהי אחרת, שרצתה יותר ממני…"

 

ניסית לרכוש השכלה חינוכית?

"לאחר הצבא עבדתי למשך שנה כגננת בקיבוץ, והמשכתי להיות גננת שנים רבות. מבחינת המסגרות הלימודיות- למדתי שנה במחלקה לפילוסופיה, וגם שנה במכללת בית וגן. את השנה השנייה עשיתי עם הגדוד של מנחם, אישי הטרי, שנדד ממקום למקום ואיתו הכלה הצעירה… לקחי איתי חומר לימודי ועשיתי את המבחנים מרחוק. כך סיימתי את השנה השנייה, ואת לימודיי האקדמיים בכלל. החיים שלי הם הלימוד".

לאחר סיום המלחמה השתקע הזוג הצעיר בעיר העתיקה. אך לא למשך זמן רב. "גרנו מעל הכותל, ומנחם מאוד אהב את המקום. אבל אני לא יכולתי, היו שם הרבה אבנים, ובכלל לא צמחים", היא מגלה שוב את הקיבוצניקית שבה. משם נדדו למבשרת ציון, וכששמעו שמקימים קיבוץ בהרי גוש עציון, 'מגדל עוז' שמו, היו בין הראשונים לעלות לקרקע.

 

איך נוצר הקשר עם תושבי תקוע?

"חנן פורת הוא שקישר בינינו. היינו שלוש שנים במגדל עוז, והחבר'ה הראשונים של תקוע, גרעין קשה של עולים מחבר העמים, היו באים לשמוע שיעור ממנחם פעם בשבוע. אחרי שלוש שנים הם פשוט באו, ארזו לנו את הדברים, סידרו את הבית והעבירו אותנו ליישוב שלהם. זה היה לפני… שלושים שנה", היא צוחקת.

 

דווקא יישוב מעורב, דתיים וחילוניים, או שזה יצא במקרה?

"העניין של יישוב מעורב שייך לגמרי לשורש הרוחני שלנו", היא פוסקת. "העניין הדתי-הרוחני זקוק אצלנו להרבה מאוד אוויר, לחופש, להכיל את ההפכים ואת השונים. ליצור קשר, ועם זה תמיד להשאיר מרחב בתוכו. הדבר הזה מתאפשר רק כשהחברה מגוונת ואין מכנה משותף בין כולם, ואז לכל אחד יש המקום המיוחד שלו. לא באנו לתקוע כדי להחזיר אנשים בתשובה, אלא כדי שנוכל לנשום".

 

ואיך זה מצליח, להיות גננת של דתיים וחילוניים יחד?

"הנחת היסוד היא שאין צורך בלחץ. לאלף את הילדים ל'מצוות אנשים מלומדה' זה מאוד מיותר. ילדים מאוד חכמים ויודעים למה הם שייכים ומה מתבקש מהם. תמיד האמנתי שמבחינה חינוכית לא צריך 'לתחום' את הילדים אלא 'לפתוח' אותם. העולם והיהדות הם אינסופיים, וצריך להיפתח לדברים כמו פרח לאוויר ולאור. כשאתה חי, ולא כפוי או כפוף, זו אווירה הרבה יותר מצמיחה. לצערי, יש יותר מדי פחד בחינוך שלנו".

 

ולהיות אשת רב זה…

"הקשר שלנו הוא קשר של חברותא. במשך השנים החברותא התרחבה ונוספו בה עוד עשרה חברים- הילדים שלנו. הרבה מהמפעלים שלנו אנו עושים יחד, ויש גם הרבה ויכוחים, בדיוק כמו חברותא. אף פעם לא נכנסתי לתפיסה הממסדית של רבנית היישוב… לפחות בדור הצעיר, בקרב התלמידים שעוטפים אותנו, חלק גדול מהאנשים הם חברותא שלי ובקשר איתם אני גדלה ומתפתחת.

היום אני מלמדת קבוצות לחבר שני יסודות- לימוד התורה והיצירה. צריך ליצור עם חיבור עמוק לתורה במובן הכי רחב שלה- מתוך התבוננות פנימית וקשב".

 

(פורסם בעלון 'שבת בשבתו', סוכות תשע"א)

 

בית בתוך אין בית

 

ספר שירים חדש של סיוון הר שפי, "תהלים ליום רעש", רואה אור. ספרהּ הקודם, "גלות הלוויתן", זכה בפרס שרת החינוך, ושיריה זיכו אותה בפרס מטעם האוניברסיטה העברית ופרס אקו"ם. אבל מעבר לפרסים ולכיבודים, ספר השירים החדש של הר שפי פשוט נוגע.

 

תֵּל שֶׁאִבַּדְתִּי בּוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ לְבֵיתִי

נִשְׁאָר בַּזִּכָּרוֹן נְקֻדַּת מִפְנֶה,

נְבוֹ שָׁפוּף אֶל פְּנֵי בָּתִּים שֶׁיִּקָּטְפוּ,

כָּתֵף מְשׁוּכָה בִּמְרִי

וּבְרַעַד.

("תל שרחן", עמ' 77)

 

הר שפי כותבת ספר שלם על אובדנו של בית. בצל ההתנתקות הקשה מגוש קטיף החלה את כתיבתה, והיא בחודשי הריון ראשונים. לא הרחק לאחר שהחלה את מסע ההולדה, נכנסה לשמירת הריון שחייבה אותה לשכב במיטה במשך חודשים שלמים. היא לא התלוננה. אהבה לקרוא ולכתוב, שהם, פחות או יותר, שני הדברים היחידים שאפשר לעשות בשכיבה.

השירים אותם מציגה סיוון הולכים ושבים בין יחסה לא-להים, לירושלים, לבית ולאהובים עליה. ספרה מחולק לארבעה שערים, כשהראשון מכוון לשירים על זוגיות, השני על הקשר עם א-לוהיה, השלישי על ירושלים ובית המקדש, וגם על הבית האישי שלה, והרביעי הוא מחזור שירים קשה, חשוף ועצוב על הפרידה מגוש קטיף.

 

בין המיצרים לבית

אנו נפגשים בצהרי יום ראשון בבית קפה קטן בירושלים. סיוון בעלת מראה רוחני. מעט מרחפת, מעט מדלגת בין עולמות. המבט בעיניה מהורהר וקולה שקט ונראה כמהוסס. כמשוררת, היא בוררת מילים. אני מבקש לפתוח את הראיון בשאלה המתבקשת מכל, על הקשר החזק שהיא מפגינה לגוש העקור.

"הייתי שם רק פעם אחת", מספרת סיוון, כמעט בלחש, "בי"ז בתמוז, שלושה שבועות לפני הפינוי, נסענו לתל שרחן שצופה אל הגוש. היה שם מפגש דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, שבאו להתפלל יחד. אבישר אישי נכנס לאחר המפגש לגוש קטיף, לשירת הים, ופונה עם תושביה, ואני חזרתי לבית הורי משום שאיבדתי שם את המפתח. הרגשתי שזה סמל, שגם הבית שלי מעט הלך לי לאיבוד. יש קשר מוזר בין הספר לבין ימי בין המצרים. את ההודעה על צאתו קיבלתי מההוצאה לאור בי' בטבת, והוא יצא לחנויות בפועל בי"ז בתמוז. אבל אולי זה לא מוזר, השירה מאפשרת לצאת מהמרחב האישי, ובלב הרגשתי לגמרי שם".

לא מפחיד לכתוב כל הזמן על בית מתפורר? את בודקת את גבולות הבית, מתי הוא מתחיל לקרוס, מתי עמודיו כבר לא עומדים בלחץ, במשפטים כמו "בַּמָּקוֹם בּוֹ הִתְפַּלַּלְתִּי וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ/ הַסֶּדֶק מִתְרַחֵב"?

"מעבר לקיום הפרטי שלי, ברמת הקהילה, העם והעולם, יש סיפור מסגרת של 'אין בית'. אולי משום שכל עוד אין בית ל'מקום', הוא הקב"ה- אין לעולם מקום לנוח בו. זו הוויה שיש בה שבר, תהומות, כאוס ובלבול. מצד שני, כשאני חושבת על סבי וסבתי שלא זכו להיות בארץ ישראל- הם היו אומרים שיש לי בית. אבל אני חושבת: בתוך הבית הזה מה קורה? אין בית.

יכול להיות שיש בית אבל אין ביתיות?

"אני חוקרת את שירת אצ"ג, ומגלה שהיתה חשובה לו הפיזיות של הבית. יש היום קריאה שבית המקדש השלישי יהיה בית מקדש וירטואלי, מקום מאוד מופשט ורוחני. אבל זה לא כך- יש משהו בפיזיות של הבית שהוא מאוד חשוב. הביתיות היא התוכן שממלא אותו".

 

 

להיות אשה משוררת

לֶאֱהֹב לְךָ בְּכָל חַדְרֵי הַבַּיִת

בְּכָל הַזְּמַנִּים, גַּם בְּעֵת הַמָּצוֹר

גַּם כְּשֶׁהָאֵשׁ אוֹחֶזֶת בְּקַצְוֵי הַחוֹמוֹת

וּכְשֶׁנּוֹפְלוֹת

 

לְהַשְׁאִיר פַּכִּים קְטַנִּים בַּחֲדָרִים

בָּהֶם אָהַבְנוּ

(חנוכת הבית, עמ' 14)

 

הר שפי נושאת עליה שלושה כתרים, שכל אחד מהן כבד מן השני. היא משוררת, היא אשה משוררת, וגם אשתו של משורר, אבישר הר שפי, שספרו, "סוסי אש", ראה אור לפני שש שנים.

"מהכיוון הנשי אני יכולה לומר שאני עושה משהו שהיה קשה מאוד לעשות לפני דור או שניים. יש הרבה משוררות, ולאן שלא תסתכל הסיפורים הנשיים עצובים מאוד. רובן עריריות ועקרות, שלא השאירו חיים אחריהן, ואילו אני אם לשלוש", וכאן היא מונה את שמותיהן, ולהן שמות בנות-משוררים: תהל-אהבה, בת עין-רבקה ונהרי-תמה. "גם מעולם הוראת הכתיבה אני רואה כוחות נשיים גדולים שעומדים לפרוץ". בנוגע לזוגיות עם אבישר היא מפתיעה ואומרת שדווקא הקשר הוא זה שהביא את היצירה. "המפגש עם אבישר הוא שנתן את התנופה לשירה שלי, אחרת לא היה בי כל כך הדחף. קיבלתי ממנו התבוננות אחרת". היא עדיין מודה שבבית שבו שני ההורים משוררים, יש סדרי עדיפויות אחרים.

השירה מחלחלת אל החיים באיזשהו מובן?

"השירה, בעיני, היא פריזמה לקלוט את החיים, לקבל אותם ולעכל אותם. בגיל חמש קיבלתי מחברת ריקה וכתבתי טורים של התבוננות במציאות. אני רואה את זה גם אצל הילדות שלי, שהסיפורים שאני מקריאה להם עוברים לשפה שלהן. כשהילדה שלי אומרת "לא נאה לי ולא יאה לי", אני מזהה את לאה גולדברג בין השורות. דרך המילים היא מקבלת כלים להכיל את העולם הזה. זו הצורה שבה השירה מחלחלת למציאות".

 

 

פנים אל פנים עם הרב שג"ר

מַבָּטְךָ

מְיַלֵּד אֶת הָאֶבֶן

מִן הַמִּלָּה

 

מְחַלֵּץ אוֹתָהּ

מִטֶּרָסוֹת שֶׁל הַקַּיָּמִים-לְמַעֲנִי.

 

(…)

גִּלְגּוּלֶיהָ הַדּוֹמְמִים בְּכַף מַבָּטְךָ

אַל תַּסְתֵּר.

("לידה", עמ' 70)

 

בין השאר, מספרת סיוון, הספר הוא פרי לימוד משותף עם חברתה קרני אלדד, בבית המדרש לנשים "עורי", שהר שפי היתה ממקימיו. בראש בית המדרש עמד הרב שג"ר, שמעון גרשון רוזנברג, הוגה דעות פתוח ופורה, שאבישר, אישהּ של סיוון, הוא מתלמידיו המובהקים. הרב, שנפטר בשנת תשס"ז, הותיר על המשוררת את חותמו במפגשים ובשיעורים ששמעה, והיא בחרה להקדיש גם לו את הספר, לצד קרוביה הנפטרים.

"את ההיכרות עם הרב התחלתי דרך אבישר. בשלב מסוים, כשנפתחתי לעולם הלימוד היה לי דחף ללמוד בעצמי, ולאחר מכן פתחנו את 'עורי', בצירוף הרבנים שג"ר ודרייפוס. שם, בפעם הראשונה, נתקלתי בחלל הפנוי, ובמובן מסוים נולדתי שם. נשמתי ירדה לתוך הגוף וצעקה 'וי'. חוויתי כאב, שאי אפשר לומר עליו שהוא 'כאב הדעת', כי הוא יותר מזה, הוא כולי יותר. הכאב היה עבורי חבלי לידה לצמוח מתוכם. כאב שאני מוכנה לקבל עלי, כי הוא קיים.

היום, מה שנשאר לי מהרב הוא הרבה אור וכתמים מופשטים של צבע. מאור הפנים שלו, רעיונות גדולים שאני מרגישה שנרשמו בי ואינני יכולה ללמד. אחרי הפטירה, משהו בנשמה השתחרר, ואני מרגישה שיש הד של דבריו. מאות אנשים מגיעים לשמוע שיעורים על המאמרים שהשאיר".

אם אני מחפש את הרב שג"ר בספר שירייך, איפה אני מוצא?

"הרב שג"ר דיבר הרבה על ראיית האדם 'פנים אל פנים'. בשיר 'לידה' אני מרגישה את ההשתקפות שלו. כשאני קוראת 'לילד את האבן מהמילה' אני נזכרת שהוא לא נתן למילים להיות סתם ובחר מילים מאוד מכוונות. גם בשורה על 'הטרסות של הקיימים למעני' אני מרגישה אותו, שהיתה בו הרגישות אל הזולת, שימת הלב אל הנשמה, שלא יהיו אנשים שקיימים למעני. גם בשיר 'שאינה תלויה בדבר' אני כותבת: 'לָמַדְתִּי לְהַחֲרִישׁ–/ לְהַרְפּוֹת כְּמוֹ חֶרֶס/ שׁוֹמֵט עַצְמוֹ לַקַּרְקַע בְּאַחַת–/ לִהְיוֹת לְעָפָר', וזה עוד חלק חשוב בתורתו: הצורך להרפות, לקבל. היתה בו ענווה וקבלת המציאות כפי שהיא. הוא קרא לזה 'ככות'."

 

תאבת שיר

וְאַטְעִים בִּתְפִלָּה מִלִּים מְתוּקוֹת

שֶׁעוֹד לֹא נִגַּנְתִּי בְּאָזְנֶיךָ:

מְשֻׁגַּעַת עָלֶיךָ

וְאַתָּה, מְנֻמָּס וּמְבֹהָל

תִּצָּמֵד בְּגַבְּךָ אֶל הַכֹּתֶל

תְּמוֹלֵל נְבוֹכוֹת אֶת פִּתְקֵי הַתְּפִלָּה

שֶׁהִטְמַנְתִּי לְךָ בַּיָּמִים הַשְּׁפוּיִים.

('פורים שפיל', עמ' 36)

 

 

אני בטוח שמי מקוראייך שהוא שמרן יותר, יובך מהאינטימיות שאת מפגינה בשירים. יש פה דיבור מאוד אינטימי, רומנטי, אפילו ארוטי, עם ריבונו של עולם, והוא ממש על פני השטח.

סיוון מצטחקת בשקט, מעט מובכת בעצמה. "יש לי שתי חוויות. אחת, כשאני במצב צבירה רוחני שתוהה מה מקומו של הגוף. שניה, מצב הפוך, בו תחושות של גוף מאותתות אל הנשמה. יוצא, שהעולם הזה מאוד זקוק לחיבור, ובעיני דרך היהדות היא דרך של חיבורים.

ברמת ההבנה השכלית והדעת, אם הקיום שלנו היה רק נשמה ורוח- אז מה אנחנו עושים פה, למה באנו לכאן? כלומר, הגוף חשוב. שאלו פעם את האדמו"ר מרוז'ין: 'איך עוברים את העולם הזה?', והוא ענה: 'אמשול לכם משל. שני אנשים רצו לעבור את הנהר, שאין דרך לעבור אותו מלבד חבל דק שנמתח מעליו. הלך הראשון על החבל, צעד אט אט- עד שעבר. צעק לו חברו מן הגדה השניה: איך עשית את זה? ענה הראשון: אינני יודע, אך דבר אחד אומר לך- כשעצמי נטה לצד אחד- הטיתי לצד האחר, וכשנטה עצמי לצד האחר- חזרתי להטות לצד האחד'. כלומר, יש כאן מערכת של איזונים בין העצמי הגופני מול העצמי הרוחני. הדרך שלי לעבור את הקיום הזה היא דרך של איזון, של תנודות רצוא ושוב. אני לא חושבת שמוקד השירה שלי הוא הגוף, ומצד שני היא לא מופשטת. הגוף נותן בה את העוגן למציאות".

חלק מהשירים מזכירים לי את מה שאמרו פעם על דברי הרב שג"ר: העולם לא מבין אותם, אבל אם היו מבינים- אוי וויי מה היה קורה פה. כשאתה יודע לקרוא אתה מחזיק את הראש.

"השירה היא באמת סוד. אני מאוד אוהבת מה שנכתב בתיקוני זוהר, שיש שבעים פרשנויות שונות למילה בראשית. אחד הפירושים המילוליים הוא 'תאב שיר', בראשית בחילופי אותיות. לא נכתב 'תאב פרוזה' אלא שיר, כי בשירה יש הסוד של היצירה והבריאה. בשיר, אפילו כלפי עצמי היצירה היא סוד. פעמים רבות אני כותבת ולא יודעת מה אני כותבת, ופתאום בדיעבד, לאחר שנים, מתגלים לי הרבדים בשיר".

 

זאבת השבת

הדימויים של סיוון חזקים, מכים, לא תמיד מניחים את הדעת ומביאים לשלווה. כך באחד השירים היא משווה את הנשמה לכלב אותו היא מוציאה לטיול כל בוקר, ובשיר אחר מתארת חשופיות שזוחלות על האדמה, כשבתוכה רִיק ו"גרב ניילון שמוט על כסא". גם השבת, היכל הקדושה היציב של היהדות, לא זוכה ממנה להנחה או להתבוננות סלחנית ורגילה. בשני שירים שונים, כמעט הפוכים זה מזה, היא מתארת את השבת כזאבה שיש להישמר מפניה, וכנהר של אור בו היא טובלת.

 

מִיַּעֲרוֹת בְּרֵאשִׁית עוֹלָה הַשַּׁבָּת

כְּמוֹ זְאֵבָה טוֹרֶפֶת מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ.

קִצְרַת נְשִׁימָה וּמִתְפַּחֶדֶת, קְרוּעַת עֵינַיִם אֲנִי

מַבִּיטָה בָּהּ עֵת אֲנִי מְכַבֶּסֶת,

מַבִּיטָה בָּהּ עֵת אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת,

מַבִּיטָה עֵת אֲנִי רוֹחֶצֶת:

הִיא הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה

('ויכולו', מחזור, עמ' 45)

 

אֲנִי שׂוֹחָה בְּנֵרוֹת הַשַּׁבָּת

דִּמְעוֹתַי עַל עוֹרִי מַזְהִיבוֹת.

כְּמוֹ קוֹנְכִיָּה עַל אָזְנִי, הַשַּׁבָּת

מַשְׁמִיעָה לִי הֶמְיַת טִישׁ חֲסִידִי

מֵחֲלַל מִקְדָּשׁ שֶׁאָבַד.

('זוהר', עמ' 44)

 

השבת היא זאבה או נהר של אור?

סיוון לא מתבלבלת. "גם וגם". מתי כך ומתי כך? "זו אינה שאלה של זמן, היא יכולה להיות גם וגם בו זמנית. מעבר לנועם שבה, יש גם את צד הדין וההלכה, צד ה'לא תעשה'". זה הצד של ההלכה שמרתיע אותך? "דימוי הזאבה איננו שלי. הוא מופיע באחד מהמפרשים על מסכת שבת, שמזכיר את השבת כזאב טורף מלפניו ומאחריו בהקשר של מה שאי אפשר לעשות בזמן הסמוך לשבת, שמא יחלל אותה עצמה. יש משהו מלחיץ בשבת, כולנו יודעים כמה לחוץ הוא יום שישי. לפעמים הבנות שלי, ישר אחרי שבת, מוציאות טושים ומתחילות לצייר. מצד אחד הן היו מוגבלות כל השבת, רצו לצייר ולא יכלו וכעת מתאפשר להן, ומצד שני השבת מעוררת את היצירה כי היא מעיין נובע. גם לי יש שירים שעלו מבפנים בשבת, ובמוצאי שבת הייתי רק צריכה להעביר אותם מהראש אל הכתב. יש בשבת משהו שנותן את השהות הזו".

ובכל זאת, השבת, כמו זאבה… זה ממש סרט אימה.

סיוון מרגיעה אותי. "בהמשך השיר אני גם יונקת מהזאבה הזו. יש שם משהו מאוד קדום בשבת, שמצליח להמתיק אפילו את הזאבים. הרבה פעמים היא אבן בוחן לכל מיני דברים: ליחסים בתוך המשפחה ולקשר לקדוש ברוך הוא. אתה יותר זמן עם אנשים, ודברים עולים. באופן כללי אני יכולה לומר שאני יותר עם החסד של שבת".

 

סוד הבית השבור

את הספר היא פותחת בתיאור של זוג. זוג משונה, זוג מוזר, זוג לא רגיל, כך היא מכנה אותם בשלושת בתי השיר. הם מזמינים אותה אל ביתם השבור, ובסוף השיר היא תוהה מה אינו בסדר, מה מפריע את הסדר הקוסמי, כשהיא מגלה לנו שהזג פוסע על ביתו שחרב והיה לאפר. סיומו של הספר פסימי לא פחות, וכאמור, הספר נסגר עם מחזור שירים שנקרא 'עשר מסעות', כפי שגלתה השכינה מבית קודשי הקודשים ועד להר הזיתים. השיר האחרון תוהה 'כיצד אסגור את ביתי?', שאלה שליוותה רבים מתושבי גוש קטיף עד לרגע האחרון בביתם, ותשובתה-פליאתה של הר שפי: 'הַאִם אֶצְעַק תָּמוּת נַפְשִׁי עִם עַמּוּדֶיךָ/ וְיִמְרְטוּ אוֹתִי מִן הַגַּג בִּזְרוֹעוֹת הַפְּלָדָה/ אוֹ אֵצֵא לְאִטִּי, מְהֻרְהֶרֶת,/ כְּמוֹ לַהֲלִיכָה סְתָמִית,/ אֵצֵא בְּהֶסַּח הַדַּעַת/ וְלֹא אָשׁוּב לְעוֹלָם?'.

בחרת לפתוח וגם לסיים את הספר בשירים פחות יציבים, יותר מתפוררים, יותר טעונים, שבודקים את יסודות הבית.

"יש קשר בין השיר הראשון והאחרון", סיוון מודה. "הקיום שלנו בעולם הזה- לא מתוקן". מהפסימיות שאני רואה בדברים- היא מתנערת. "בשיר הראשון הם הולכים כזוג אוהבים על ביתם, למרות שחרב, וגם האחרון מציע 'הליכה סתמית בהסח הדעת'. ברור שאי אפשר לצאת מבית חם ועוטף בהליכה סתמית שכזו, אבל יש שם ממד של השלמה וקבלה של המציאות, שאם היא קיימת אז יש מה לברך עליה".

את אופטימית או פסימית ביחס למציאות?

"אני לא מתחייבת להרמוניה, ואני חווה את התנודות של החיים. המקום אליו אני מנסה לכוון הוא מקום של הוויה, שחיה את מה שעובר דרכה אבל לא נותנת לזה להשתלט עליה. יש בה הגנה ועין טובה, אותה למדתי מהמכות שחטפתי מהעין הלא טובה של עצמי. אסור לנו לאבד את התמימות, כי אם מאבדים אותה מאבדים את הקשר לנשמה. תמימות היא לא נאיביות, אלא 'תמימות שאחרי'", וסיוון מכוונת בכך לדבריו של ר' נחמן מברסלב, גם דמות שנוכחת בספרה, בתוך 'מעשה מחכם ותם' שלו.

איפה אנחנו ביחס ליום הרעש?

"אני מרגישה את הדי הרעש. אני לא מרגישה במקום בטוח, ואינני יודעת אם לא יהיה עוד אחד. אבל אני יכולה למצוא בו גם דברים חיוביים: ברבדים רוחניים היה שם גילוי כוחות של אמונה ואחריות, של רצון, של תפילה. גם ברבדים מעשיים הוא עורר תנועות חברתיות לעשייה ולקחת אחריות. השבר החזק שנוצר מול ההנהגה והממלכתיות הביא ליוזמות של עשייה מלמטה ומבפנים. בגוש עציון, למשל, יש מפגשים בין מתנחלים לערבים ביוזמת 'ארץ שלום' ואני משתתפת בהם. אנו מנסים ליצור שם, בינתיים ללא הצלחה, ליצור שפה חדשה שאין בה שיח שליט של נכבשים וכובשים. כל אלה הם הדי הרעש. אני כל כך מקווה שלא יהיה עוד רעש, וחושבת שאחד הדברים שקרו הוא חציית גבולות של הבנה שזו לא הדרך הנכונה, לגרש אנשים מביתם". אני שואל את סיוון האם הבית שלינו שהתפורר, זה שבגוש קטיף, פתח פתח לשמוע על ביתו של 'האחר', והוביל אותה אל המפגשים הבין-דתיים, בניסיון לשמוע את קולו של האחר. "אינני יודעת מה הביצה ומה התרנגולת", היא עונה. "אני חושבת שהניסיון לראות את המציאות דרך עיני האחר הוא מהותי לשירה והיה בי קודם, כי השירה תמיד מנסה לצאת מתוך גבולות המוסכם והמוכר. אני גם לא חושבת שהשירה עשתה לי את זה, כי אולי התחושה הזו היא שהביאה אותי אל השירה בכלל. בנוגע לנושא, עד שלא נפגשתי באמת עם ערבים, היה יפה מאוד להתבונן 'דרך עיני האחר' כשהייתי בתוך הבועה שלי, אבל לאו דווקא אותנטי. כבאמת נפגשים עם האחר ושומעים, אותו זה מעורר מחשבות חדשות ודיבור חדש".

דיברנו על הבית, על איך שאת מתהלכת בתוכו והמקום שהוא תופס בתוכו. בעולם של חולות נודדים, על מה הבית עומד?

"על ברית, שהיא סוד בין שני אנשים או בין אדם וא-להים. על אהבה, על אמונה. גם על משהו שנראה מנוגד לבית- על חיפוש. משהו שלא קופא על השמרים או מתמכר לשגרה, אלא שיש בו תנועות. זהו כוח של בירור שאיתו רוצים לגלף את הבית. הבית גם עומד על איזונים, פתוח-סגור-פתוח. ועל הרבה תפילה".

 

(פורסם 8.10)

שלום לתמימות

 

שלושה חודשים לפני ביצוע תכנית ההתנתקות, לשיר לב רן בן העשר ממושב גדיד היה סיוט. הוא חלם שתופסים ומעלים אותו בכוח לאוטובוס, נותנים בידו כסף ואומרים לו להתפנות מהיישוב בו נולד וגדל. "הצלחתי לברוח מהם", הוא סיפר בקול רועד, "ואז האוטובוס נסע ולא ידעתי מה לעשות. הערבים התחילו לבוא. ואז קמתי".
מי שהיו שם כדי לתעד את סיוטיו של שיר הם יועד קדרי ויובל ארז, שני יוצרי טלוויזיה וקולנוע א-פוליטיים, לכאורה, שתכנית ההתנתקות באה ופרטה להם על מיתר עדין בנפש.

הם היו שם גם חמש שנים אחרי, לצלם את אותו שיר ואת חברו יאיר, בני החמש עשרה הפעם, כשהם נערים מתבגרים. שיר לומד בישיבה התיכונית המוזיקלית 'כינור דוד' ביישוב עטרת ויאיר בישיבה התיכונית-סביבתית במצפה רמון. עכשיו קדרי וארז עושים מזה סרט.

המתנחלים לא מעניינים
"זה סיפור על חברות", אומר יועד כשאנחנו יושבים בבית קפה בלב תל אביב. החברות היא בין שיר לב-רן ליאיר קליין, ילד בן גילו, תושב גני טל. חברות שהולכת ונבחנת עם התקדמות תכנית ההתנתקות, כשמשפחתו של יאיר מחליטה להיענות לצו המנהלת, לארוז את ביתה ולעבור לדיור הזמני שהוצע להם, ואילו משפחתו של שיר בוחרת להישאר עד הרגע האחרון ממש, ומעבר לו.

יועד קדרי (35), כיום תושב גבעת הדגן באפרת ואז כתב 'מעריב', הוא בן למקימי בית אל. הוא למד בישיבה תיכונית וחבש במשך שנתיים את ספסלי המכינה הקדם צבאית 'בני דוד' בעלי. אחר כך יצא לטיול ארוך בדרום אמריקה. במקביל למסלול ללימודי דוקטורט במחשבת ישראל, למד בבית הספר 'כותרת' לטלוויזיה ועיתונות. דרך ידידים משותפים פגש את יובל ארז (34) עורך סרטים דוקומנטריים תל אביבי, שבמקור הוא בכלל מראש פינה. יובל בא מבית שמאלני הומניסטי. אביו גדל בקיבוץ אילון, וחבריו לתנועת הנוער העובד והלומד הקימו את קיבוץ אשבל. "אני בן לתנועה השמאלנית הציונות, ממנה יצאה גם תנועת השלום". על אף שלא היה פעיל פוליטית, היה ברור לו לאן נושבת הרוח המזרחית של הגדה המערבית.

הפגישה בין השניים התרחשה בנקודת זמן קריטית: דצמבר 2003. מה קרה אז, אולי אתם שואלים. אז הנה תזכורת: ראש הממשלה אריאל שרון נואם בכנס הרצליה, וחושף לעולם את תכנית ההתנתקות. "תכנית ההתנתקות תכלול פריסה מחודשת של כוחות צה"ל בקווי ביטחון חדשים ושינויים בפריסת הישובים כך שיפחת ככל הניתן מספר הישראלים הנמצאים בלב האוכלוסייה הפלשתינית", אמר אז ראש הממשלה. שני האמנים הא-פוליטיים, לכאורה, מוצאים את עצמם משני עברי המתרס.

יובל: "למרות שיש לי להט פוליטי, אף פעם לא מצאתי עניין במתנחלים. אם יועד היה אומר לי 'אתה לא מכיר את חיי, בוא לראות איך חיה משפחתי בבית אל'- הייתי אומר לו 'עזוב, לא מעניין אותי'. אבל הקולנוע הוא מוטיבציה בשבילי לבדוק דברים. אם אמר לי: 'תבוא עם מצלמה'- ואמרתי: 'הממ.. זה מעניין. אולי ייצא משם איזה פריים נדיר'. אני רוצה לבדוק את הדברים בדרך שאני מכיר".

ממתינים לנס
השניים החליטו שהתכנית ההיסטורית לא תעבור ללא תיעוד שלהם. אך בעוד שאר העולם הקולנועי חיפש אחרי הדרמתי והמרגש באותו זמן, יועד ויובל ביקשו להתבונן רחוק יותר. "החלטנו שנעשה סרט אחר לגמרי, שזורק את השאלות הפוליטיות ואומר: בוא נבחן מה זו התבגרות", אומר יועד. "ציבור המתנחלים מזוהה עם אידיאולוגיה ואג'נדה, ובתוך האירועים רצינו להציג אותו באופן הכי 'זום אין' שיש, כפרט, כאדם. חשבנו שהכי טוב להציג את התהליך דרך עיניים של ילד, שאין לו דעה פוליטית מוצקה עדיין, שגם אם ינאם לנו נאומים שלמים על מצב העם והארץ, זה יהיה ממקום כן ולא מניפולטיבי. מקום תמים".

הם ירדו לגוש קטיף והחלו בחיפושים. בקטיפארי מצאו את שיר ויאיר בני העשר. יועד: "ההחלטה על צילום של קרוב לשבע שנים לא באה מלכתחילה, אבל כשהבנו שהמסע עומד להיות ארוך, זיהינו, מכל הדמויות שראינו (ביניהן זוג ילדים בני חמש ואחרים בני שלוש עשרה), שברמה האישית וברמה החברית שיר ויאיר יכולים לקחת את המסע הזה יחד. יש בהם איזו איכות של כבוד הדדי וחברות שאין בגילאים האלה. גם היום, חמש שנים אחרי, אין ביניהם קשר יומיומי, אבל בכל מפגש שלהם תמצא כבוד ושותפות גורל".

ההתנתקות תפסה תאוצה והמועד הלך והתקרב. משפחת קליין, משפחתו של יאיר, החלה באריזה ובהכנות לקראת המעבר. לעומתם משפחתו של שיר, לב רן, החליטה שהיא נשארת עד הרגע האחרון. יועד, ככתב 'מעריב', כתב טור בשם 'הזמן הכתום' אותו שיגר למערכת מלב האירועים. בינתיים, בתל אביב, ליובל נולדה בתו הבכורה.

היום, כשאתם רואים על הצלולואיד את תוצאות הבחירה של שתי המשפחות- איזה צד הייתם בוחרים, המתכונן, נפשית ומעשית, או זה שדבק באמונה וממתין לנס?
יובל: "היתה לי הזדהות כפולה. תחת ההשפעה של הולדת בתי והפיכתי לאב, הרגשתי שהייתי בוחר בבחירה של משפחת קליין כדי לגונן על הילדים. אבל היום אינני יודע מה הייתי עושה. גם החינוך של 'ללכת עד הסוף עם דברים' הוא מדהים. יש פער שקיים בכל חברה אידיאולוגיה, והוא הפער בין האידיאולוגיה למשפחה. גם חלק מהאנשים בחברה הקיבוצית ראו את הרעיון מעל למשפחה ויש כאלה שהציבו קודם כל את המשפחה".
יועד: "יפה לב רן תגיד לך: 'זה שאני מחנכת את הילדים שלי לאידיאולוגיה- זה הערך המשפחתי שאני רוצה להנחיל להם. אני לא מקבלת את נקודת המוצא שלך שאידיאולוגיה סותרת את המשפחה'. באותה נחישות שבה חינכו את שיר לאהוב את ארץ ישראל- הוא אוהב את הנגינה. הוא יכול להחזיק את הטרומבון שלו ארבע שעות עד שהוא נשבר. זו אותה סצנה ואותו חינוך שבהם נשארים בגוש עד שכבר אי אפשר.
ואם לענות על השאלה- אם הייתי אני מפונה, קשה לי לא לראות את עצמי נמצא שם בשיא הדרמה. לא מבחינה אידיאולוגית כמו ברמת הסקרנות הילדותית. אפילו כמבוגר, עד הימים האחרונים ממש, התקווה שלי היתה שהדבר הזה יתבטל, והיא שכנעה אותי שלא תהיה התנתקות. לכן קשה לי לשפוט את המשפחה שאמרה, 'לא, אנחנו לא עוזבים'."

אתם לא מרגישים כמו יוצרי הסרט הביקורתי על החברה הקיבוצית 'ילדי השמש', שאמרו: הנה, תראו מה האידיאולוגיה גרמה לאנשים?
יובל: "ממש לא. אני חושב שבשנים האחרונות החילוניות הפכה את המילה 'אידיאולוגיה' למילה גסה, אולי גם מתוך התפיסה שהציבור עם האידיאולוגיה הכי חזקה זה הדתי- הלאומי. יש נטייה להכרזות: 'הציונות מתה', 'הקיבוץ מת', 'בן גוריון היה שמוק וז'בוטינסקי היה פשיסט'. ואני אומר: רגע, בואו לא נהרוג את כולם. להיפך- האידיאולוגיה היא ציר שיושב בתוך נפש האדם ובונה אותו. זה מצפן, ואנשים בלי מצפן הם אבודים. אבל גם אם אתה הולך רק לכיוון צפון אתה אבוד".
יועד: "הסקטור המתנחלי הולך כל הזמן עם אידיאולוגיה. לא תפגוש מתנחל בקונטקסט אחר. מה שמיוחד בסרט הוא שלא משנה מה אתה חושב על מתנחלים ומה הבאת מהבית- אני מזמין אותך לפגוש נער מתבגר. זה חלק מהכוח- להצליח לראות את האנושיות של האחר".

עוד שבת אחת
ימים ספורים לפני ההתנתקות. יועד בתוך הגוש, מסקר. כך הוא מסכם לעיתון ברית מילה בה נכח, בתוך הגוש הנצור: "'הסבא תקוע במחסום כיסופים', מסביר אב לבנו הצעיר את פשר העיכוב. בימים האחרונים אסר צה"ל לקיים מסיבות ושמחות בגוש, ויש עוד אורחים רבים שמתעכבים במחסום. התושבים נראים רגועים ושמחים, וכנראה שיש לזה הסבר. 'ישועת השם כהרף עין', אומר צעיר עם זיפי תשעת הימים לחברו. 'בשנייה הגזירה יכול להשתנות'" (מתוך הטור 'הזמן הכתום', NRG מעריב).
והסרט ממשיך. הצלם נחסם גם הוא בצומת כיסופים, אך יועד לוקח את המצלמה לידיו ולא מפסיק לצלם.

היתה אז התנגדות גדולה לכלי התקשורת והעיתונאים בקרב הציבור ה'כתום'. איך הצלחתם להיכנס לכל המקומות הרגישים?
"היה הרבה כוח לזה שיועד הוא בן ההתיישבות. זה פתח המון דלתות", אומר יובל, ויועד מוסיף: "אחרי עשר דקות היינו סוגרים מעגלים. 'מכיר את זה, מכיר את ההוא'… אנחנו היחידים שהרשו להם לצלם ביום האחרון ללימודים, כי חוץ מהאישור שקיבלנו ממשרד החינוך, כשאתה מתקשר ואומר: 'שלום, אני יועד מבית אל ובאתי לצלם' זה מעורר אמון, שלא היה שם כלפי עיתונאים אחרים".

ולמה זה לא 'עוד סרט על פינוי'? מה יש בו?
יועד: "הפינוי עצמו הוא משמעותי וכואב, אבל בסרט אנחנו עוברים דרכו ולא נעצרים בו. הרבה סיקרו את הפינוי, וכשהכל נגמר סגרו את המצלמה והלכו הביתה. אנחנו נשארנו שם עם האנשים, כי מה שחשוב לנו לא היה האירוע עצמו, אלא האנשים שמאחוריו. יש לנו סצנות מצולמות של אנשים נכנסים לבית משפחת לב רן וגוררים אותם החוצה, אבל אם נראה אותן כל צופה יתפוס צד ויגיד: 'איזה חיות החיילים האלה', 'איזה חיות המתנחלים האלה'. זה שאנחנו מסיטים את המיקוד מהאירוע לאנשים- מאפשר להתחבר אליהם".
יובל: "הזיכרון הוא מה שנשאר איתך במסע ההתבגרות שלך. שיר בוכה לא כשהוא רואה תמונות מהפינוי, אלא כשהוא רואה תמונות של עצמו מספר על זה. זה אנטיתזה לרוב התפיסות הקולנועיות של 'איך עושים סרטים'. נקודת החולשה של הסרט, שאין דרמה כי כולם יודעים מה הולך להיות בסוף- פינוי כואב, היא גם נקודת החוזק שלו, שמאפשרת לראות את הגיבור. בגירסה הארוכה יש סיטואציה שבה שבוע-שבועיים לפני ההתנתקות שיר יושב במרפסת ושומע את אמא שלו מתחננת למח"ט הגזרה שייתן להם להישאר עוד שבת בבית. אחיו מתעצבן על איך שהיא שהיא מתחננת. שיר רק יושב, מקשיב ומשחק בגפרורים. הבחירה שם היא לא להתמקד בויכוח אלא להישאר ממוקדים על שיר. הזמן שהמצלמה נשארת עליו אחרי שהויכוח מסתיים ארוך פי שניים ושלושה מכל הסצנה שבה האמא והאח מתווכחים, כי אנחנו רוצים לראות מה עובר עליו".

תמימות
ועובר עליו. שיר בן ה-10 נראה בסרט כשהוא רכוב על אופניו ברחבת בית ההארחה בחפץ חיים, לשם נדדה משפחתו. "משהו חסר בלב", הוא אומר למצלמה, "אני לא יודע. לקח לי זמן להבין שזה דווקא המשפחה שהתפרקה לכל כיוון. אח שלי בישיבה ולא רוצה לבוא כי הוא לא אוהב מלונות, אחותי בשירות לאומי ולא רוצה לבוא כי היא לא אוהבת מלונות. אתה רואה את ההורים שלי באופק? אני אומר לך, אני נשאר פה עד שתים עשרה לבד ואני יכול להתפגר משעמום". זום אאוט. שיר בן החמש עשרה צופה בעצמו בסרטון ומנגב את דמעותיו.
"לא סתם שם הסרט הוא 'שלום לתמימות'", אומר יובל. "במדינת ישראל אפילו ילדים נאלצים לגבש עמדה על מה שקורה כאן. כשהרב אומר 'היה לא תהיה' ואמא שלך אומרת 'לא זזים' והחברים שלך מתחילים לארוז ואתה צריך להחליט מה לחשוב, זו רזולוציה מאוד גבוהה. ההתבגרות נורא מהירה. הסרט עוסק בתמימות שנשברת- גם של הילדים, וגם של המדינה שלנו. אנשים חיו כאן באיזה עידן ציוני של ראשית המדינה ובעשור האחרון החלנו לנפץ את הכל. יש איזו התעוררות לתודעות חדשות על מה שקורה כאן, פחות תמימות אמנם, אבל שכבר נמאס להן רק לשבור. אחרי ששברנו את הכל מתחילה להתעורר השאלה- אז מה כן?"

אז ב'שלום לתמימות'- נפרדים מתמימות ישנה או מקבלים בברכה תמימות חדשה?
יועד: "אמרנו שלום לתמימות ואנחנו רוצים לבנות משהו בשל יותר. היה משהו תמים בשלום של אוסלו ובתקווה שנתנתק והכל יסתדר. בהקשר הזה 'התנתקות' הוא השם האירוני ביותר שיכלו להעניק לתהליך- אנחנו תקועים עם עזה, עם גלעד שליט ועם עופרת יצוקה באופן שאי אפשר להתנתק. יש תמימות במדינת תל אביב, שעוד צריכה להתפקח ממנה, כי בסיבוב אחד ב'רמי לוי' של גוש עציון אתה רואה יותר ערבים מכל התל אביבים של הטלוויזיה שמדברים בידענות על יהודים וערבים".
יובל: "פעם חשבתי שאובדן תמימות זה הדבר הכי נורא שיש. היום אני חושב שאובדן, ברמה האישית וברמה הציבורית, הוא כלי להתבגרות. כלי להכיר בכך שהחיים לא פשוטים וחד ממדיים. אני חושב שכך או אחרת אנחנו נפרדים מהתמימות, גם אם ננסה לגונן על עצמנו או על הילדים שלנו. החיבור של שיר למוזיקה ובמיוחד לג'ז נבע מתוך היציאה שלו מהבועה שנקראה גוש קטיף ובחירת הדרך שלו."

והנזקים שנגרמו בדרך, שווים את זה?
"אני לא קורא לזה נזקים אלא כאבים. כשהייתי בכיתה ב' שני אחיי עזבו את הבית, הייתי בן זקונים והמשפחה שלי גם נפוצה לכל עבר. לכל אחד יש מעבָר, והסרט הזה מספר את הסיפור של שיר ויאיר. הנה, זו המשפחה של שיר וזו המשפחה של יאיר. מה קורה לכל אחד מהם באותו מצב? כשישבתי עם שיר בראיון אמרתי, והוא הסכים איתי, שמתוך המציאות הקשה היתה לו הזדמנות לבחון באומץ מיהו. עבורו זה היה אסון, אבל לפעמים אתה צומח ממנו להיות טוב יותר לעצמך. שיר לא היה מי שהוא היום בלי ההתנתקות, לטוב ולרע. אבסולוטית, ההתנתקות גרמה נזק, כאב וסבל לתושבים שנאלצו להיעקר מהבית שלהם. האם טוב או רע צמחו מזה? אינני יודע."

בית קברות לחלומות
יובל ויועד הסתובבו עם שיר ויאיר תקופה ארוכה. במשך שנים היו באים לפגוש את השניים כל כמה חודשים, שואלים מה המצב ומצלמים.
"לאשר לשני אנשים שאתה לא מכיר לצלם את הילדים שלך מגיל עשר ועד חמש עשרה זה משהו שדורש המון אמון", כך יובל. "אנחנו מאוד מודים למשפחות לב רן וקליין על ההערכה שקיבלנו מהם. מנקודת מבט שלי, הדבר הזה עשה טוב גם לילדים עצמם. האפשרות לשפוך בפני המצלמה, לעבד את הרגשות, וגם היו הרבה שיחות טלפון אוף דה רקורד והתקשרויות. נוצר קשר. איפשהו, היינו קצת אחים גדולים בשבילם".
שתי הגירסאות של הסרט, הארוכה והקצרה, מספרות כל אחת סיפור שונה. בעוד הגירסה הארוכה מגוללת את סיפורם של שני חברים, ודרכי ההתמודדות השונות שלהם ושל משפחותיהם במהלך הפינוי ולאחריו, הגרסה הקצה מספרת את סיפור התבגרותו של שיר, יותר מאשר של יאיר.
יובל: "שיר עובר מסע של ניתוק מהקהילה מתוך הנסיבות והבחירה שבחרה משפחתו. הוא בא לבקר את יאיר בקראווילה שלו, שם הוא גר עם כל היישוב גני טל, וכבר חזר ללמוד. שיר הספיק לעבור עד אז בין ארבע דירות. הם יושבים על הדשא, ופתאום יש ויכוח. זה ויכוח אידיאולוגי, אבל בסאבטקסט שלו הוא אומר- 'בגלל שאתה הלכת עם מנהלת סל"ע- אני נדפקתי עכשיו'. והחברות שלהם שורדת את זה, כי יש בניהם כבוד ותמימות והבנה שההחלטה היא לא שלהם. הם מצליחים למצוא את המשותף ואת המכבד".
אבל גם בדרכו של יאיר, שנראתה בתחילה קלה ובטוחה יותר, היו מהמורות רבות.
"יאיר היה מאוד בטוח בצדקת הדרך שלו וחשב שהכל מאחוריו. לא פגשנו אותו חצי שנה ויום אחד אמרנו לו: 'בוא ניסע למחסום כיסופים'. זו היתה הדרך שבה היה נוסע יום-יום מבית הספר לבית. אט אט מתברר שהוא כבר לא מזהה את הדרך, וזה היה מוזר לו. כשאנחנו מגיעים לגדר הוא הולך שם מעט ונעלם לו הדם מהפנים. בצד יש מין 'בית קברות לבטונדות' ושם הוא נשבר, הוא מתרסק. אם הייתי רוצה להשתחצן הייתי אומר 'כן, לקחנו אותו ושברנו אותו' אבל לא, לא תיכננו. לא חשבנו שיאיר, שהמקום שלו כל כך בטוח בעצמו והדרך שלו היתה משוככת זעזועים- מחזיק מטען כזה. זה פתח בינינו משהו מאוד חזק ואמיתי".

לא הרגשת, כמבוגר שאחראי לשלמותו הנפשית, ייסורי מצפון על הכאב שנגרם לו?
"הוא היה אז בן שתים עשרה, עדיין ילד, וכמובן שלא התכוונתי 'להקריב אותו על מזבח האמנות שלי'. אבל בעומק לבי- אפילו שחשתי דאגה גדולה וכמובן התקשרנו מיד להורים ליידע אותם- המצפון שלי היה שקט, כי זה היה רצונו. אם הוא היה מרגיש שזה עומד להזיק לו- לא היה בא איתנו לשם".

"ההיכרות שלנו איתם היא כל כך עמוקה, שאנחנו יודעים גם מתי הם סתם אומרים", מוסיף יועד. "יכולנו לעשות 'מטעמים' מדברים שאמרו במהלך התקופה, אבל הרגשנו אחריות להביא אותם כמו שהם באמת".

יש לכם שתי גירסאות לסרט, קצרה וארוכה, והן שונות מאוד אחת מהשנייה. למה לערוך שתיים?
יועד: "התכנון היה לצלם סרט על חברות. כשהתחלנו לערוך ולהעמיד אותו, היינו צריכים לקצר אותו לעשרים וארבע דקות, שזה זמן שידור בטלוויזיה. היו לנו מאה וחמישים שעות מצולמות, וברמה הקולנועית אם היינו מנסים להתיך מכמות החומר הזו סיפור של שני אנשים היינו נשארים בלי כלום. חשבנו מה יכול לעבוד ומה מתאים לקהל היעד המסויים של בני נוער וראינו שסיפור ההתבגרות של ילד אחד מול החברה והמשפחה יכול לעבוד טוב יותר.
ההתבגרות של שיר היתה הרבה יותר אינטנסיבית. דרכו אבדה לו והוא היה צריך לחפש אותה בצורה יותר חזקה, ולכן בחרנו לתת לו את הבמה. אבל יאיר נשאר חשוב גם בסרט הקצר".

גשר על מים סוערים
הסרט הקצר הוקרן ב-28 באוקטובר בפסטיבל סרטי ילדים ונוער בסינמטק תל אביב. הוא חלק מפרויקט 'פצעי בגרות', מיזם משותף של הקרן החדשה לקולנוע, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו והטלוויזיה החינוכית שגם עזרו במימון. "זו היתה הפרזנטציה הקלה ביותר שהצגנו אי פעם", יובל ויועד מגחכים, "הם פשוט אהבו את הסרט".
עכשיו הסרט גם מועמד לפסטיבלים ברחבי העולם ולפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים. "מה שאתה מבין לאורך השנים", מלמד יובל, "הוא שאתה צריך להיות בזמן הנכון, במקום הנכון ובמשבצת הנכונה. בתקופת ההתנתקות היתה אינפלציה של סרטים. כל זב חוטם עם מצלמה החליט לעשות סרט. כשבאנו ל'קשת' אמרו 'ההתנתקות? יש לנו כבר סרט על זה', ב'רשת' אמרו את אותו דבר. בשנה השנייה הלקטורים אמרו 'וואו, יש לנו יותר מדי מזה'. בשנה השלישית: 'יאללה עוד סרט על המתנחלים המתבכיינים שאכלו להם ושתו להם?' באיזשהו שלב הבנו שהחוזק של הסרט הוא בסבלנות ובאורך הרוח שלו. ובאמת בשנה הזו זה הלך בקלות".
כרגע שני היוצרים נמצאים בחיפוש אחרי מימון לגירסה הארוכה יותר, של חמישים דקות. יועד נשמע אופטימי: "אנחנו במשא ומתן עם גורמי שידור, ומתכוונים להסתובב ברחבי הארץ עם הסרט ולדבר על תהליך העשייה שלו. חוץ מהיצירה שלנו, יש גם משמעות חברתית וחינוכית לדברים. חשוב לנו לחנך את בני הנוער לצפות בקולנוע דוקומנטרי".

יש עוד משמעויות חינוכיות לסרט?
"יש בזה שליחות. לפתוח דברים, ליצור דיאלוג. יש משמעות לאמירה: 'אם יובל ואני הצלחנו להיכנס לחדר העריכה ו'לגור' יחד שמונה חודשים כשאני לא מסכים על אף דבר שיובל אומר… גם אתם יכולים'".
יובל: "אני חושב שאמנות משנה את הצופים בה דווקא בגלל שהיא לא באה מתוך דידקטיקה, מתוך מעשה מחנך. אני רוצה שאנשים יסתכלו על בני אדם כבני אדם, שיסירו את המסכות. אני רוצה להגביר את הסובלנות. אבל לא בגלל זה אני עושה סרטים. זו האמנות: לשלב בין יופי הסיפור לבין מוסר ההשכל. אני הולך אחרי הסיפור, האנושיות והאמת הפנימית שלי".

 

(פורסם 11.10)

שבע שנות אור

 

את הסיפור הזה נתחיל מהסוף.

רותם, ילדה חכמה, שמחה ואוהבת חיים, נפטרה מעט אחרי שחגגה את יום הולדתה השביעי. הוריה, יהונתן ואחינעם יעקבס, יזמו והוציאו לפועל הקמת חצר משחקים על שמה בחטיבה הצעירה. זהו סיפורה של משפחה אמיצה, עקשנית, מאמינה וחדורת כוחות, שהחליטה לנצח את העצב, הפחד והמוות. זהו סיפורה העצוב, השמח והבלתי נשכח של רותם יעקבס.

 

יהונתן ואחינעם הם אנשי ספר. יהונתן מרצה באוניברסיטת בר אילן ובמכללת הרצוג, ואחינעם היא מורה שלימדה בנווה חנה וכעת מעבירה שיעורים בבית המדרש במגדל עז. ארבעה ילדים היו להם בשנת תשס"ד: נדב, אמונה, עטרה ורותם. באחד הימים פקד אותם מקרה קשה ולא נעים: בעקבות הריון לא מוצלח אחינעם עברה הפלה טבעית. "האחות שבדקה אותי השתתפה בצערי, ואמרה שהיא יודעת כמה זה קשה ועצוב", אומרת אחינעם. "התחזקתי. אמרתי לה: ברוך ה', אני בסדר. יש לי ארבעה ילדים בריאים בבית".

כמה ימים אחרי כן התלוננה רותם בת השלוש וחצי על כאב גרון. ד"ר אורבך מישש, בדק והסתכל, וביקש לעשות אולטרא-סאונד לגרון. לאחר שלושה ימים, כשהכאב לא חלף, חזרו יהונתן ורותם לד"ר אורבך, והפעם הוא נראה מוטרד יותר. הוא ביקש לעשות את בדיקת האולטרא-סאונד בדחיפות, והפנה אותם לבדיקה עוד באותו היום בבית החולים הדסה עין כרם. הם אספו את אחינעם, ויחד נסעו לבית החולים.

"הבדיקה לקחה ארבעים דקות", מספר יהונתן בקולו השקט, "ובינתיים ישבנו, חייכנו אל רותם בעידוד ולא חשדנו בכלום. בסוף הבדיקה הרופא אומר: 'חכו לי בבקשה בחוץ, אני רוצה לדבר איתכם'. זה משפט מהסרטים. אצל הרבה אנשים משפט כזה היה מדליק נורות אדומות. אבל אנחנו- כלום, שקטים". מחוץ לחדר הבדיקות, הודיע הרופא להורים הנדהמים כי לרותם יש גידול סרטני וממאיר בצוואר. משם הם נשלחו לבדיקות נוספות, שאיששו את ממצאי הרופא, ואף גילו כי מדובר בסרטן חמור יותר ממה שחשבו בתחילה.

"זה פשוט שוק. הלם גדול. אתה יוצא בבוקר מהבית עם ילדה שיש לה כאב גרון, וחוזר עם גידול ממאיר", מספר יהונתן, והקושי ניכר בקולו. "זה גם היה מיידי כל כך", מוסיפה אחינעם, "לא היה זמן בכלל לחשוב או להתלבט. מיד למחרת התחלנו בתהליך הטיפול".

 

באותו ערב מבהיל, החליטו להתחיל בכתיבת 'הספר של רותם'. "ידענו שאנחנו יוצאים למסע", אומרת אחינעם, "ואנחנו לא יודעים מה יהיה ומה יקרה לנו בדרך. אז אמרנו- נכתוב ספר. רותם ואני קישטנו אותו יחד. כתבנו בספר 'היום עשינו אולטרא-סאונד', והצטלמנו איתו לפני שנסענו לבית החולים".

לאט לאט התחילה להתברר להורים האמת המרה. לסרטן שיש לרותם סיכויי החלמה נמוכים במיוחד- רק אחד מחמישה ילדים מצליח להתגבר עליו. במידה ולאחר הטיפולים הגידול חוזר- סיכויי ההחלמה הם אפס. אף ילד לא עבר אותו מעולם. "האסימון נפל לי רק לאחר יומיים", אומר יהונתן, "כשהרופא אמר לאחינעם שאחד מההורים חייב לעזוב את העבודה. אז הבנתי שזו לא 'עוד מחלה'- זו התמודדות שעומדת לשנות את כל החיים שלנו". אחינעם עזבה את עבודה כמחנכת, והתפנתה להיות עם רותם.

 

"תחילת התהליך היתה בניתוח להוצאת הגידול. הכנסתי לניתוח ילדה בריאה, ויצאה לי ילדה חולה וחלשה", מספר יהונתן. "לאחר מכן הטיפול המשיך בכימותרפיה מהסוג החזק ביותר, כיוון שהרופאים רצו להכניע את הסרטן. כך זה נמשך כמה חודשים, עד לחודש אלול, שאז רותם עברה ניתוח להשתלת מח עצם, שקיוו שיצליח לאתחל את המערכת שלה". כל טיפול כימותרפי גרם לפגיעה במערכת החיסונית, מה שהשאיר את רותם בבידוד בתוך בית החולים לתקופות ארוכות. בכל התקופה הזו רותם המשיכה להתקדם בספר חייה, תוך שהיא מכתיבה לאמה את הרגשותיה.

"היתה לה אישיות מאוד אופטימית", אחינעם מראה לי את הספר הצבעוני. אני קורא: "היום סיימנו את הכימותרפיה. היה כיף". אני ממשיך לדפדף, והדפים מלאים באותם תיאורים: "אני מרגישה נרגשת", "אני שמחה", "כיף לי". אני שואל את אחינעם כיצד זה ייתכן. הרי כימותרפיה מלווה באי נעימות גופנית, בתחושות של בחילה וחולשה. "הנה", היא מראה לי, "כאן היא כותבת: 'שלומי לא כל כך טוב, יש לי חום וכואב לי בפה כשאני בולעת. אני חלשה.' אלו ששת הימים הקשים שלאחר ספיגת החומר הכימי בגופה. אבל חוץ מהימים האלה, היא היתה שמחה. היתה לה אישיות אופטימית."

אחינעם, בניגוד לאסונות אחרים מחלה היא קושי שמגיע ישר מהקב"ה. זה כאילו הקב"ה אמר: אני רוצה שכך זה יהיה. איך מתמודדים עם משבר אמונה כזה?

"אני לא מרגישה את זה ככה. הקב"ה ברא את העולם ונתן בו חוקים. אם יירו בנו או נקפוץ מבניין כנראה נמות. התפילות שלי היו שהקב"ה יתערב בטבע ויושיע אותנו מהמחלה, שהיא בתוך חוקי הטבע. אני לא מרגישה שהצביעו עלי באצבע ובחרו אותי. כשאתה נמצא במחלקה האונקולוגית, אתה רואה שאין שום הבדל בין איש ואיש: חסידי תולדות אהרון וערבים, חילונים ואנחנו- אין שום הבדל, לא באחוזי ריפוי ולא בלהפך. כשרותם נפטרה היו לנו הרבה דיבורים על זה- איך זה יכול להיות, איך הקב"ה נתן לזה לקרות. לא כעסתי. הרגשתי שה' עצוב, שלא יכול להיות שהוא רואה ילדה כ"כ מתוקה סובלת ודועכת והוא לא מצטער. למה הוא לא משנה את חוקי הטבע? כי זה העולם שלנו. חוץ מזה שחלק מהתפילות הוא קיבל." והיא מיד מתקנת: "אבל זה לא משנה. את התפילה העיקרית הוא לא קיבל. אינני יודעת למה. הדיבור שלי עם הקב"ה היה כל הזמן כנה: בכעס, בצער, בבקשת רחמים. זה טיב היחסים שלנו עם ריבונו של עולם."

 

לאחר הניתוח שהתה רותם חמישה שבועות בבידוד. "אמרו לנו שאנשים בבידוד מטפסים על הקירות," אומר יהונתן, "אבל רותם לא. היא לא רצתה טלוויזיה, מחשב או מתנדבים שונים. היא רק רצתה להיות איתנו, ההורים והאחים". מתוך השעמום החליטו במשפחת יעקבס להמציא משחק. "החלטנו שהחדר שלנו הוא תיבת נח" מספרת אחינעם ועיניה בורקות. "כמו נח שנכנס לתיבה ולא ידע מתי יצא- גם אנחנו. תלינו על הקיר גיליון נייר, רותם בחרה כל יום חיה חדשה שנכנסת לתיבה, ולפי זה קישטנו, הדפסנו וצבענו. סביב התיבה היה חידון חיות שבו השתתפו הרופאים והאחיות שהיו מורשים להיכנס לחדר. היו לנו שאלות קבועות: איך אני מרגישה? איך הרופא מרגיש? מה מזג האוויר בחוץ? גזרנו, הדבקנו, עשינו חידונים, הוצאנו עיתון שבועי. סקר שבועי שנערך בין הרופאים והאחיות כלל שאלות כמו: 'איזו חיה הכי יפה?', 'איזו הכי חמודה?'. רותם היתה שוכבת בלילה ומהרהרת: 'אמא, את חושבת שהפילים ינצחו?'. היא מאוד אהבה את המשחק, וכשהגענו סוף סוף הביתה היתה מבקשת ממני אחת לזמן לפרוש את גיליון 'תיבת נח' בסלון."

לא קשה להיות תקופה כל כך ארוכה עם ילדה בבית החולים?

"מאוד אהבתי להיות איתה, וממש לא חיכיתי שזה יגמר. התחושה היא שזה לא משנה איפה אנחנו נמצאים, אפילו בבית החולים, העיקר שאנחנו ביחד. היה לנו כיף וטוב. עשינו חיים".

הפעילות של משפחת יעקבס משכה תשומת לב, וגררה יחס חיובי מצד הצוות הרפואי. "יום אחד, אחרי ששאלנו את הרופא מה שלומו, הוא התכופף ולחש לרותם באוזן: 'מחר תשאלי את האחות איך היא מרגישה. היא עובדת הרבה יותר קשה ממני'. קשה למצוא צוות רפואי כל כך מופלא, מקסים ומעודד". עד היום, מעידה אחינעם, הם קשורים לראש המחלקה ד"ר מיקי ולסגניתו ד"ר שושי בקשר נפשי עמוק.

 

לאחר הניתוח באה תקופה של אופטימיות. רותם חזרה הביתה, והגידול הוסר. בבית משפחת יעקבס ניסו בזהירות לחזור לחיים נורמאליים. אבל לא ארכו הימים, והגידול התגלה שוב. הפעם, ידעו, זה רק עניין של זמן.

"החלק השני היה כבר סיפור אחר", אומרת אחינעם ונלחמת בדמעותיה. "אם החלק הראשון היה קרב לחיים, החלק השני היה בלי קרב ומלחמה- רק אהבה וביחד. אחרי שקיבלנו את התוצאות שבישרו לנו על חזרת הגידול, יומיים שלמים בכיתי נורא. הייתי באבל. ידעתי שאני מאבדת אותה, ידעתי שהפסדנו. אחרי יומיים התעשתי. אמרתי לעצמי: אני לא יודעת כמה זמן נתנו לי עם רותם, אבל אני רוצה שהימים האלו יהיו ימים ארוכים וטובים, וכך היה. אלו היו השנה וחצי היפות בחיי". הדמעות הופכות לחיוך עורג.

איש לא ידע כמה זמן עוד נקצב לרותם. הטיפול הוקל, ומטרתו היתה רק להאט את התפשטות הגידול ולאפשר לה לחיות בנוחות. גם תרופה חדשה נוסתה עליה, ויש האומרים כי היא זו שהאריכה כל כך את חייה, מעבר לציפיות הרופאים.

זו תקופה לא קלה. בכל הזמן הזה הילדה שלכם חיה על זמן שאול.

יהונתן: "יש לנו שכנים שהילד שלהם נהרג בתאונת דרכים. בתחילת התקופה הזו אחינעם אמרה לי: 'הילד הזה חי את חייו עד יומו האחרון. רותם לא תהיה שונה ממנו'. השתדלנו שהיא תחייה עד הסוף, כמה שאפשר, ולא בתחושה שהיא חולה או זמנית".

אז מה עשיתם?

"עשינו המון דברים", עונה אחינעם, ומעיניה ניכר שהיא נהנית להיזכר באותה תקופה. "קודם כל היא העבירה את החדר שלה לסלון. היא רצתה להיות במרכז ולדעת בדיוק מה קורה. באותו זמן, כל הבית סבב סביבה, הילדים חזרו מבית הספר, השליכו את הילקוטים ורצו אליה. היא היתה החברה הכי טובה של כולנו. היינו קמות בבוקר וחושבות: 'מה נעשה היום?'. תמיד מצאנו מה לעשות: רקמנו, ציירנו, הכנו מתנות למשפחה. היה פשוט תענוג להיות איתה."

התחדשות הביקורים הסדירים בבית החולים הולידה משחק חדש- נסיעה מסביב לעולם. "לפני כל נסיעה לביה"ח רותם היתה בוחרת ארץ, ורק כשהגענו לבית החולים היתה מספרת לנו לאן הגענו", אומרת אמונה, האחות הגדולה. "המצאנו ריקודים של אותה ארץ, ציירנו וצבענו, ואחד הרופאים גם תרם לנו אוסף מטבעות שלו מכל מיני מקומות בעולם, שנוכל להדביק ליד הציורים. שרון רנד, שכנה וחברה טובה של המשפחה, היתה תופרת לרותם תלבושת לפי בחירתה, וכשחזרה מביה"ח כבר חיכתה לה התלבושת המיוחדת".

כמו שאפשר כבר להבחין, אצל משפחת יעקבס רעיון רודף רעיון. "אז בא ארז משולם, שהוא שחקן תיאטרון ובמאי, עם הרעיון להרים הצגה משלנו", מספרת אחינעם. "תוך מספר שבועות כתבנו את התסריט, ושיתפנו בו את ילדי הגן שרקדו, וחברות נוספות שהציגו. בערב ההצגה, לה קראנו 'מעגלים שקופים של כח', אולם המתנ"ס היה מפוצץ. היה חשמל באוויר". "גם בחזרה הגנרלית", מוסיף יהונתן, "שהועלתה בפני קהל, ההתרגשות גאתה. ראיתי אנשים בוכים במשך שלוש שעות. אנשים יצאו מההצגה ואמרו לי 'היה שווה יותר מעשרה יום כיפור'."

 

בתחילת הקיץ הפסיקו את הטיפולים הכימותרפיים כליל, כיוון שלא היתה בהם תועלת. מבחינת גילה, עמדה רותם לפני העלייה לכיתה א', אולם הדיבורים על כך נראו לאחינעם תמוהים. "מאוד חששנו", מסביר יהונתן, "היא לא היתה כמעט בגן, ולא ידענו איך היא תסתדר מבחינה חברתית. בכלל, לא ידענו אם היא תזכה להגיע לתחילת השנה". בשיחה שהקדימה את שנת הלימודים עם דורית וסרצוג, מנהלת החטיבה הצעירה, הוחלט שהמחנכת של רותם תהיה אילת גביזון. "נפשה נקשרה בנפשה", פניה של אחינעם זוהרות. "היא אהבה את אילת אהבת נפש". ולא רק את אילת. כל ההליכה של רותם לבית הספר היתה בשמחה. "היא היתה תלמידה טובה ועוזרת, ואהבה כל דבר: את המורים, את החברים, את שיעורי הבית". גם כאשר הגידול התפשט והקשה על הליכתה, לא ויתרה רותם על אף יום, ואת ההקרנות שקיבלה ע"מ להאט את קצב הגידול, דחתה לשעות אחר הצהריים, בהן אין לימודים.

לאחר פסח של כיתה א' לא חזרה רותם ללימודים. היא הלכה ונחלשה, ויום לאחר חג שבועות תשס"ח, נכבה הנר שהחזיק את גופה הקט. שלושה חודשים לאחר מכן נולד למשפחת יעקבס בן, אחיה שמו.

הזיכרון לא מכביד עליכם לפעמים?

יהונתן: "זה לא בדיוק זיכרון. היא איתנו, היא חיה איתנו כל הזמן. כשאנחנו נוסעים לשבת אנחנו חושבים: 'היא היתה אוהבת את המקום אליו הגענו?' זה לא דבר שמכביד או מעכב, להיפך, זה מקדם אותנו ועוזר לנו להתגבר". אחינעם מצטרפת: "יש רגעים שאני מאוד מאוד מתגעגעת, אבל רוב הזמן אני שטופה ברצון לזכור אותה ושהיא תישאר איתי."

 

לזכרה של רותם, וכהמשך לחייה, ששמחה-על-אף-הקושי אפיינו אותם, יזמה משפחת יעקבס את הקמת 'החצר של רותם' בכניסה לחטיבה הצעירה. במשך מספר חודשים גויסו תרומות מקרובי משפחה ומנדיבים שונים, ואף המועצה נרתמה לסייע, דרך קרן גוש עציון. בחצר גינת פרחים, מתקן משחקים גדול וקיר מצופה מוזאיקה עליו עבדו המשפחה והחברים במשך שבוע רצוף, כל יום עד אמצע הלילה. גם המורה אילת באה לעזור, ואפילו שומר בית הספר נטל חלק במלאכה. "בית הספר היה המקום השני, אחרי הבית, אותו אהבה בלב ונפש", אומרת אחינעם, "ולכן החלטנו שזה המקום הראוי להשאיר את שמה וחותמה. החצר של רותם הוא מקום שממשיך את החיות שלה, שיוצר שמחה גדולה ואהבה לבית הספר אצל הילדים, וזה מה שהיינו רוצים שיזכיר אותה."

בסוף הראיון אני נותר נטול מילים ומבקש מאחינעם ויהונתן לומר את אשר על לבם. "אומר  לך את מה שאני אומרת לעצמי", פותחת אחינעם, "אף אחד לא חי לעולם. עצוב לנו שחייה של רותם נגמרו, אבל אנחנו יודעים שחייה היו מלאים והיא הספיקה המון. לא היה בחייה מקום לזיוף. היא חיה את תמצית החיים". ויהונתן מוסיף: "אלו היו חיים של יחד. היא לא היתה לבדה אפילו לרגע אחד".

 

(פורסם 01.10)

חיים גורי, רישומים.

שלושה אנשים עומדים עם דמדומי ערב על המרפסת המשקיפה אל הכרם. גוש עציון. יום רביעי. האור רך ומתעתע. אור של לקראת ערב. כבר לא יום מלא ועדיין לא סגור. יפה גוש עציון בשעה זו. אחד האנשים לא יכול לעמוד ברוב היפעה, ומפר את הדממה: "כמה יפה פה". השני מצטרף לדבריו. השלישי שותק. אחר הוא אומר לאט, מדוד: "איזו אדמה עקובה מדם".

את שני האנשים הראשונים אינני מכיר. השלישי הוא חיים גורי.

זָכַרְתִּי אֶת הָרָאוּי לְהִזָּכֵר, גַּם אֶת פְּרָטֵי הַפְּרָטִים.

זֶה הָיָה הַצַּד הֶחָזָק שֶׁבִּי. הָיִיתִי הָאִישׁ הַזּוֹכֵר.

אֲפִלּוּ הַמֵּתִים שָׁבוּ וְהוֹדוּ לִי עַל שֶׁהָיִיתִי אִתָּם

עַל שֶׁדָּרַשְׁתִּי אֲלֵיהֶם, לַיְלָה-לַיְלָה,

אַף שֶׁדִּין הַמֵּת לְהִשְׁתַּכֵּחַ.

(עיבל, 56)

שמונים וששה שירים יש במחזור "עיבל", שהוא הארוך ביותר בספר החדש של גורי, שגם נתן לו את שמו. שמונים וששה, כגימטריה של המילה א-להים. זו לא נראית לי טעות, לא מקרה. גורי מרגיש, וגם מדבר, כמי שקרוב אל א-להים יותר ממה שהיה אי פעם. בשיחה איתו מוחש כאילו הוא עומד כעת בשלב צידוק הדין. בספר שיריו נראה חשבון הנפש.

בערב לכבוד צאת ספר שיריו, אליעז כהן משוחח עם המשורר. "אתה מנהל את חשבון הנפש שלך", אליעז אומר לו, "וגם את של בני דורך". גורי לא מכחיש. הוא מדבר על הימים הרעים, כהגדרתו, שעוברים עלינו. היו ימים קשים מאלה, הוא מסביר, אבל מעולם לא היו ימים רעים כאלה. ועַם שלא יכול לצאת למלחמה גם לא יוכל לעשות שלום. ועכשיו מגיע החשבון בצורת ספר.

"עיבל הוא ניסיון לעמוד בסוף חיי על הפסוק הנורא ביחזקאל "בדמייך חיי". הוא גם עריכת חשבון עם עצמי ועם האהבה הלא נגמרת שלי למקום הזה, ארץ ישראל. ומלחמת העצמאות שלא נגמרת לנו כבר שישים שנה. פעם המלחמה היתה בשבריות ונבוטים ומעט רובים, והיום פצצות אטום. פעם היתה מלחמה לאומית, והיום היא הופכת אט אט למלחמה דתית".

והוא שב ומדבר בכאב על האדמה ועל המלחמה, ועל התרבות שהולכת ונעשית תרבות של יחידים. על אחד שמנצח מאה, ועל ההישרדות, ועל המירוץ אחרי המיליון. ובתוך כל המירוץ וההישרדות והניצחונות, כבר שכחנו את האנחנו. אצל גורי זה מתחבר ישר אל הקיום הפיזי, הנוכחי: "גם מלחמות לא עושים יחידים", הוא אומר, ומזכיר את "הרעוּת" שהוא "שיר שמבקיע מתוך היחד". ואיפה הרעות היום.

לגורי מילים של משורר. ברורות כמו פרטי ענבים, יפות וקצובות כמו חיילים במצעד. אבל בין הריתמוס הנבואי הקשה, נשמע גם קולו של הזקן שבתוך העדה, תלמיד החכם, המחנך, שצר לו על חניכיו שנידונו לעצב בקוראם את שיריו, ועל כן הוא מנסה לרכך: "הספר לא מקל על הקוראים, אבל יש בו גם הרבה אמונה ותקווה, ושבועה למקום הזה. היופי של השירה- יש בו משהו שמרכך את העצב. גם שירת רחל עצובה כל כך, אבל יש בה יופי, והיופי מעביר את האדם קתרזיס ומביא אותו חזרה אל החוף, אל אהבת החיים."

אליעז אומר שליווה את הספר הזה עוד מראשיתו. המחזור "עיבל" נכתב עוד כשהארץ בערה, בשלהי מלחמת לבנון השנייה, והשירים גם הם בוערים את כאב הארץ. שיש בהם אחדות אמיתית של זמן, מקום ומילה. הוא שואל את גורי האם השיר האישי לא נשתכח בכל אלה.

גורי חושב, ומשיב כי איננו הראשון. "ביאליק של הכניסיני הוא אותו ביאליק של עיר ההרגה. אלתרמן מכוכבים בחוץ, נכתב באותה שנה של "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". וכן אצ"ג, טשרניחובסקי ואחרים… אי אפשר להפריד".

ובאמת אי אפשר להפריד. את חיים גורי האיש מגורי הלוחם, את הפלמ"חניק מהמשורר. ואת שניהם מן הארץ הזו. "אינני שליח ציבור," הוא חותם, "פרקי אינו נאה וקולי אינו נעים. מגיל ההתבגרות אני צרוד מרוב צעקות. אינני יכול להגיד את המילים "הנני העני ממעש". אבל אני כן יכול לחזור לפה, לגוש עציון, המקום בו לחמתי והוא טעון לגבי, ולשתות כוס יין משובח. ולהתמלא באופטימיות, כשכל זה קורה שישים שנה לאחר צאת ספרי הראשון, "פרחי אש", ובו השיר שהוא אולי המפורסם ביותר שלי, על מחלקת הל"ה. הם נפלו פה, לא רחוק, והמחשבה הזו ממלאת אותי אימה נוראה, וכוח עצום".

 

(פורסם 06.09)