השואה היא לא רק מחנות השמדה

החברה הישראלית סובלת מבוּרוּת שואה.

אנחנו יודעים משהו על השואה. כולנו למדנו בתיכון, וראינו סרטים. הפסנתרן ורשימת שינדלר, לפעמים הבריחה מסוביבור. היינו ביד ושם. שמענו עדויות של ניצולים, כל שנה מכיתה ז' ועד כיתה י"ב לפחות. חלקנו היינו במסע לפולין. אנחנו מכירים מצוין את המחנות, או לפחות את הבולטים שבהם. אושוויץ, ברגן בלזן. קצת פחות את הגטאות. כאילו, לא השמידו שם, אבל היה קשה מאוד. רבים מתו ברעב. אבל לרוב אפשר היה להסתדר. יודעים גם על הדרך שהובילה לשם. חוקי נירנברג. האנשלוס. ליל הבדולח. ועידת ואנזה. גטאות. אקציות.

אבל אנחנו טיפשי שואה. כי באמת זה גדול עלינו. כי השואה היא אוסף של פרטים ונסיבות מעשרות מדינות, למשך פרקי זמן ארוכים, כל מדינה וההיסטוריה שלה, כל מדינה והפוליטיקה שלה, כל מדינה והמציאות הפיזית שלה. השואה היא לא רק רכבות שמגיעות לתאי גזים ערוכים ומוכנים, היא לא רק הטור של מנגלה, היא לא רק הסמלים. המוזלמנים, היהודי גזור-הזקן, הילד עם הידיים המורמות, האישה החובקת תינוק, היהודים המקרצפים את המרצפות בעזרת מברשות שיניים. השואה היא טור אינסופי של חוויות אנושיות בלתי ניתנות לרישום. על השואה ברוסיה, למשל, כמעט שאין מדברים. מוות איטי ברעב, של יהודים כמו של גויים, מיליוני איש. השואה של ההונגרים שונה לחלוטין מזו של הפולנים, מזו של היוונים, מזו של הרומנים. אבל אנחנו לא יכולים להבין את זה. למי יש זמן לכל הסבל הזה. או לב.

~~

אנחנו רוצים שלשואה יהיה 'מסר'. המסר בבית הספר הדוסי שלי היה, בקווים גסים, 'לעולם לא עוד' שואה ליהודים. חבריי שלמדו בבתי ספר ממלכתיים אומרים שהמסר אצלם היה 'גזענות היא רעה', או אולי 'לעולם לא עוד' שואה לאף אחד.

אבל המושג 'מסר' זר לשואה. "אנחנו איננו איוב ואיננו מעזים לדבר ולענות כמוהו. אנחנו רק אחיו של איוב", כתב אליעזר ברקוביץ'. אתה יכול להגיד מה הן תובנותיך, מה הן חוויותיך אל מול העובדה ששליש מעמך הושמד. אינך רשאי, אל תעז לעלות על דל שפתיך 'מסקנה' או 'שיעור'. האמנם יש לך וורט מוצלח בנוגע לאמא שהתינוק בן יומו שלה מת מרעב בחיקה יום אחר יום, בפקודתו של מנגלה? במטותא ממך, שמור את הוורט שלך לעצמך.

השואה היא למעלה מהשגתנו. היא הצטרפות ייחודית של אינספור נסיבות: פוליטיות, מדיניות, דתיות, טכנולוגיות, תקשורתיות, חברתיות – אינספור, אינספור.

~~

חברים יקרים אומרים לי שהם לא מסוגלים לקרוא על השואה. זה בסדר, זה מובן. לי, בשנים האחרונות, יש רעב מוזר לקרוא. לא כדי להבין – אי אפשר להבין – אלא כדי להכיר. את עצמי. את עמי. את האנושי. וככל שאני קורא יותר אני מבין פחות. וככל שאני מבין פחות, אני מבין עוד פחות את מי שבוחר להשוות איזה דבר שהוא לשואה. ובעיקר-בעיקר את אותם אלו שאמרו לי שהם לא מסוגלים לקרוא על השואה, אך הם משתפים דימויים חזקים, "רלוונטיים מאי-פעם", על משהו שמישהו אמר בחדשות, שדומה בדיוק, אבל בדיוק, למה שעשו הנאצים.

אנחנו לא קוראים, אבל יש לנו דימויים חזקים. דימויים מצוינים אפילו. גטו זה מקום שסוגרים בו. וטלאי צהוב זה משהו שמסמנים איתו. וחוקי גזע זה 1935. ומשלוחים. ורכבות. ומכסות. ואקציות. ומספר מנצח: 6 מיליון. והכל כל כך טבעי וכל כך קל. והשלב הבא הוא תמיד השמדה בגז. ואיך אפשר שלא להשוות. אנחנו טיפשים כל כך.

~~

פעם חשבתי שככל שאנשים בורים יותר, כך הם מרשים לעצמם להתבטא בחופשיות יותר. ככל שהם יודעים פחות, כך עולם הדימויים שלהם דל יותר. אולם נוכחתי שאין הדבר כך.

ייתכן שסיפרתי לכם כבר על שותפי לשעבר, בחור מקסים שעבד ביד ושם. הוא סיפר לי שהשותף שלפניי היה שוטף את הדירה נמרצות בכל פעם שהיה חוזר מדייט שבו הבחורה זרקה אותו.

"אתה מבין", הוא אמר, "היה לי אינטרס שבחורות ייזרקו אותו פעם בשבוע, וכך הדירה תישאר מצוחצחת. אוי!", הוא טפח על מצחו, "זה בדיוק כמו הזונדרקומנדו". כשראה את התמיהה שעל פניי הסביר בסבלנות: "היה להם אינטרס שימשיכו להגיע טרנספורטים ברצף, כי אם הייתה הפסקה גדולה מדי היו משמידים גם אותם". שמעתי שלאחרונה פרופסורים לשואה משווים אותנו לנאצים. נו.

~~

בספרו החשוב בעל השם המטעה 'גבולות אושוויץ' פורס פרופ' שמואל טריגנו את שלבי ההפשטה של מה שנקרא בפיו 'זיכרון השואה', ה'לקח' האירופי מהשואה. בקיצור נמרץ: השואה אמנם קרתה ליהודים, אך הנאצי שוכן בכל אחד מאיתנו ובעיקר בגילויים הלאומיים. החלש הוא לעולם 'היהודי' והחזק הוא לעולם 'הנאצי', גם כאשר, במקרה היפותטי לחלוטין, החלש הוא פלשתיני והחזק הוא יהודי. והנה במהלך אירוני מאין כמותו, שוב היהודים הרעים הם אלו שרוצחים את ישו המסכן, והפעם בשם 'זיכרון השואה'. קל.

~~

[ואני בכלל רציתי לכתוב על הפולנים – ותיכף נדבר עליהם – אבל פתאום החלו השוואות של מדינת ישראל לנאצים, והפעם מהצד השמאלי של המסך. ואתם יודעים מה, אין לי בעיה גדולה עם טיפשות – שכל עקום זה בומרנג – אבל יש לי בעיה עם צביעות, ויש לי זיכרון לא רע. ואני זוכר את התקשורת שלנו בזמן ההתנתקות.

"החלטתם של תושבי גוש קטיף לענוד טלאי כתום במחאה על הכוונה לפנותם מבתיהם, מעוררת זעם רב וזעזוע בקרב ניצולי שואה רבים", נכתב בטמקא. שבח וייס, ניצול שואה וחבר כנסת לשעבר: "אני מתקומם. לוקחים אותם, מענים אותם, משפילים אותם? מקצצים את הזקנים ורוצחים אותם ליד בורות שבעצמם חפרו? לוקחים אותם בקרונות ומביאים אותם לשערי מחנות המוות? דוחסים אותם לתאי גזים ומכריחים אותם לקחת את גופות אחיהם? קוצצים את עצמותיהם לאפר? איך אפשר להשוות את זה? זה בלבול טוטלי של כל המערכת, שלא לדבר על הקרע שיווצר בחברה הישראלית". זה הסיפור שפמפמו לנו: מתנחלים רעים, אסור להשוות.

ואילו השבוע: "ניצולי שואה נפגשו עם מבקשי מקלט אפריקאים, והם יוצאים נגד החלטת הגירוש: "אני מרגישה שלהסתיר בביתי פליטים, זו החובה האנושית שלי", אומרת ניצולה. "האם לא מצלצל אצלנו פעמון אזעקה פנימי אחרי שמאות אלפי יהודים הגיעו לאושוויץ בגלל שרוב ארצות העולם לא היו מוכנות לתת להם מקלט?" את השאלה אומר-זועק ניצול השואה, חיים רוט". טמקא 2018.

אני לא אוהב להשוות כאבים. לא אהבתי, בלשון המעטה, את המחאה הכתומה ההיא, שבאה מאנשים שעולמם חרב עליהם מידי ממשלתם שלהם, אנשים שעקרו אותם מבתיהם. אבל את החמלה שיש לטמקא כלפי מסתננים מאפריקה, כנראה שאין להם כלפי מתנחלים.

כמה אירוני הוא שאפילו בדימויים השטחיים שלנו אנחנו לא משתמשים באופן הוגן.]

~~

ועכשיו הפולנים.

שואה, אני חוזר וטוען פה, זה לא רק תאי גזים ומחנות השמדה. שואה היא יקום שלם של שנאה, של רדיפה, של יעילות שטנית, של חכמה גרמנית להשתמש באנשים נגד אנשים. בפולנים נגד יהודים, ביהודים נגד יהודים, בבן נגד אביו ובאם נגד התינוק שלה. זוהי חרפת גרמניה שלעולם לא תימחה. שואה היא לא רק אידיאולוגיה, היא גם שיטה וגם הלך נפש.

ולכן הסמנטיקה היא מתועבת. הסמנטיקה ("לא 'מחנות השמדה פולניים', אלא 'מחנות השמדה נאציים על אדמת פולין'") מבקשת לטשטש את העובדה שהפולנים, עבור היהודים, היו חלק מהבעיה. ליתר דיוק, חלק מהפתרון הסופי.

שרית העירה נכון: הפולנים רוצים לשנות את הסיפור. הם רוצים להצטרף לצד של הקרבנות. לכאורה המִספרים איתם. שמעתי שאומרים ש"6 מיליון פולנים מתו במלחמת העולם השנייה, 3 מיליון מהם יהודים".

אבל כנגד התעלולים הסמנטיים הללו עומדים מחקרים כמו זה של יאן גרבובסקי, פולני בן לאב יהודי, שחקר את היקפי ההשתתפות של העם הפולני באורגיית המוות. בשיחה עם אתר הארץ הוא אומר את הדברים המדהימים הבאים:

"כ-10% מיהודי פולין נמלטו מחיסול הגטאות ב-1942 וב-1943. במספרים, מדובר בכ-250 אלף איש, שניסו לשרוד במסתור. בתום המלחמה נותרו בחיים כ-35 אלף יהודים פולנים, ששרדו את המלחמה בפולין עצמה — לא כולל אלה שנמלטו לברית המועצות וחזרו לפולין אחרי המלחמה". כלומר, כמאתיים אלף איש נרצחו בידי פולנים. לא, לא ב'מחנות השמדה פולניים', סתם כך בגרזנים ובקלשונים, בירי ובהסגרה לז'נדרמים מקומיים.

~~

קראתי את הספר של גרבובסקי, 'ציד היהודים'. אודה ולא אבוש: בכיתי פעמים רבות, אבל יותר מכך עמדתי פעור פה מול השטניות הגרמנית. החכמה הזו, לעשות רע. חוסר הלב שאי אפשר להאמין לו. האדישות הזו לכל מה שאנו רגילים להעריך: רחמנות, חמלה, אנושיות.

"בשלהי סתיו 1942, ברדגושץ', מסרו המקומיים לידי המשטרה הפולנית יהודייה צעירה ואת בנה התינוק. כשהובלו אל מקום ההוצאה להורג התחננה האישה לפני השוטר הכחול (הפולני) שינהג בה ברחמים ויהרוג אותה תחילה כדי שלא תצטרך לראות במות תינוקה. אבל השוטר עשה בדיוק ההפך – הוא ירה תחילה בתינוק ורק אחר כך חיסל גם אותה".

אז נכון, הגרמנים ידעו לנווט את הפולנים. אבל האמת היא שלא היה להם קשה. כדבריו של אחד העדים שמביא גרבובסקי בספרו, המספר על המרדף הפולני אחר יהודים תמורת שק סוכר:

"הם עקרו את היהודים מבתיהם, הם לכדו אותם בשדות, בכרי המרעה. היריות עדיין לא נפסקו, וכבר מיהרו הצבועים שלנו ללטוש עין אל רכושם של היהודים. גופותיהם של היהודים עדיין לא התקררו, וכבר החלו אנשים לכתוב מכתבים, לבקש את בתי היהודים, את החנויות שלהם, בתי המלאכה וחלקות אדמה", תיאר ביומנו. "הם התנדבו לציד הזה מרצונם, לא היתה שום כפייה", סיכם.

"בימים הטרגיים הללו ראינו שוב את יצריהם החייתיים של האיכרים הפולנים", מצוטטת בספר חיה רוזנבלט, יהודייה צעירה, בעדות שנתנה זמן קצר אחרי המלחמה. "לא די היה להם בגירוש היהודים מבתיהם. הם רדפו אחרי מי שהסתתרו ביערות ובשדות וגזלו מהם את שארית רכושם. וגם אם לא הרגו אותם בעצמם, הם הסגירו אותם למשטרה וזו חיסלה אותם", הוסיפה. לדבריה, באזורים הסמוכים לגטאות, ציד היהודים בידי הפולנים הפך למחזה כה שכיח, עד כי "אפילו הכלבים התרגלו לקולות הירי וחדלו לנבוח".

יהודים, עבור פולנים בפולין בשנות המלחמה, היו שום דבר, במקרה הטוב. במקרה הרע – מטרד שצריך להיפטר ממנו. במקרה הגרוע – אובייקט שאפשר להשתמש בו כדי להקל מעט את המצוקה הכלכלית שהביאו איתם המלחמה והכיבוש הגרמני:

במקום אחר הציעו הרשויות הגרמניות עד 500 זלוטי עבור כל יהודי — לפי עדותה של אחת הניצולות היהודית. איכרים אחרים הסתפקו בבגדים של היהודים שהסגירו. אחד מהם היה איכר מגוז'יצה, שקבר את גופותיהם של היהודים שנורו, ואחר כך לקח שמלה, נעליים ומטפחת ראש, אולם יום למחרת חזר אל המשטרה כדי להתלונן שרימו אותו: "רק אחר כך ראיתי שיש חור של קליע בגב השמלה".

~~

ולכן הדיוטות שימושיים כמו אותו אחד שכתב השבוע במקור ראשון שאנחנו מאשימים לשווא את הפולנים בשואה, מעציבים אותי ומעוררים בי חמלה עגמומית.

אמנם, הוא כותב, אביו ניצול השואה וסביו שברח מן התופת אמרו לו ש"הפולנים היו גרועים יותר מן הגרמנים", אולם זה משפט שנאמר מתוך "כאב ובעיקר אכזבה, אך אינו מבטא אמת היסטורית". אבא שלו וסבא שלו, שהיו שם, לא מבינים.

~~

כל הרשומה הארוכה הזו באה להגיד, בסופו של דבר, אמירה מאוד פשוטה שאני רוצה לומר כבר זמן רב: עלינו להרחיב את הידע שלנו בנוגע לשואה, ולהפסיק להשתמש במנעד מצומצם של דימויים שטחיים שאנו נושאים איתנו מימי התיכון. אנו צריכים להפסיק לדבר ב'מסרים', ולהתחיל להעמיק את ההבנה שלנו. עד שלא נעשה את זה, נמשיך לבזות את עצמנו בהשוואות נואלות, נמשיך להידהם מול מהלכים מחושבים היטב של ממשלות זרות, נמשיך לדקדק דקדוקי עניות מתוך בורות, נמשיך להתווכח על הסמנטיקה ולא על המהות, ובעיקר – לא נבין את עצמנו ואת מה שעבר על העם שלנו, בתקופה החשוכה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, ובכל הזמן הפצוע שעבר מאז.

ההצגה גורודיש: אנחנו מגש הכסף

Gorodich
מתוך ההצגה גורודיש. צילום: ז'ראר אלון

 

קטסטרופות אף פעם אינן מתרחשות בשל טעות של אדם אחד בלבד. במלחמת יום כיפור, למשל, כמעט כולם טעו, החל בראש הממשלה וכלה במפקד האוגדה. ראשון לכולם ראש אמ"ן היהיר, אלי זעירא, שדחה את כל הסימנים המקדימים ונורות האזהרה המהבהבות משום שהייתה לו 'קונספציה' כי המלחמה לא תפרוץ. גולדה שגתה כאשר לא העריכה נכונה את סכנת המלחמה ולא שעתה לאזהרתו המפורשת של המלך חוסיין; דדו הרמטכ"ל לא הכין את הצבא כיאות; שר הביטחון דיין הטיל את כובד משקלו נגד מכת-מנע וזרע פאניקה בחזיתות; מפקד האוגדה שרון ניהל מלחמה פרטית והתייחס לפקודות כהמלצה בלבד; מפקד האוגדה ברן העביר דיווחים לא מדויקים ונכשל במתקפת הנגד. שמואל גונן, גורודיש, אלוף פיקוד הדרום ומפקדם של שני האחרונים, פשוט לא הצליח לפקד.

"הוא במקרים רבים מאוד איבד את השליטה על עצמו. היחס לקצינים, לאנשים שהיו בחמ"ל, לא אִפשר לאף אחד למלא את תפקידו" העיד לאחר המלחמה סגנו, תא"ל אורי בן ארי, שתיאר "פחד לעשות דבר הקטן ביותר… מניעת כל אפשרות של קצין מטה לבטא את דעתו בצורה חופשית. למעשה נמנעה, כתוצאה מדרך התנהגותו של האלוף, עבודת מטה כלשהי" (מובא בתוך 'זמן אמת', ברגמן ומלצר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 62). בשל המצב הקטסטרופלי בפיקוד הוצמד לגונן לאחר יומיים של כישלונות הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, שמונה ל'מפקד 'חזית הדרום'.

אלוף שהוא בורג

גורודיש היה גיבור מלחמת העצמאות שזכה בעיטור העוז במלחמת קדש וכבש חלקים נרחבים מעזה ומסיני בששת הימים, אז דרך כוכבו. הוא מונה לאלוף פיקוד הדרום כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, כשהוא מחליף בתפקיד את אריאל שרון, שפרש מצה"ל לטובת החיים הפוליטיים ובינתיים הונחת כמפקד אוגדה במילואים – תחת פיקודו של גורודיש. החיכוכים בין שרון – שהחל משלב מסוים בקרבות לא ספר גם את הרמטכ"ל – לבין גונן שניסה "לאלף סוס פרא משתולל" בעיצומה של מלחמה הם מן המחדלים החמורים והדוקרים ביותר את העין ואת הלב.

את המסקנות העגומות מן המלחמה חרצה בלשון יבשה ועדת אגרנט שכתבה על גונן כי "לא כל מפקד אמיץ והניחן בתכונות הדרושות בכדי לפקד על עוצבה נמוכה, ניחן ממילא גם בתכונות הדרושות לפקד בהצלחה על פיקוד על-עוצבתי" (דו"ח ועדת אגרנט 886 י"ג). לפיכך הומלץ שלא לאפשר את קידומו. בשנת 1976 פרש גונן מצה"ל כשהוא אחוז תסכול וחרון, ומאז ועד מותו מהתקף לב בשנת 1991 שלח את ידו בעסקי חוץ וחילק את זמנו בין מדינות שונות באפריקה.

ברשתות החברתיות נהוג להגיב על מסרים ארוכים לעייפה בסימן הביקורתי 'אמ;לק': ארוך מדי, לא קראתי. אאמל;ק לכם, כלומר, אתקצר לכם את ההצגה 'גורודיש': האלוף המעוטר היה בורג בתוך מערכת חברתית, צבאית ומדינית זחוחה ומיליטנטית, ולוהק שלא בטובתו לתפקיד שלא יכול היה לנצח בו. הוא לא היה חף מטעויות, אך הן לא היו ייחודיות לו אלא אופייניות לתקופה שבה פעל.

D607-061
כולם טעו. גורודיש (מימין) ואריק שרון ברכב הפיקוד, ארבעה ימים לאחר פרוץ המלחמה. צילום: שלמה ערד, לע"מ

ההצגה ממלאת, לכאורה, חלק חשוב בצדק ההיסטורי. כמו רבים מאזרחי ישראל שהתאכזבו ממסקנותיה החלקיות של ועדת אגרנט היא שופטת את מי שהוועדה לא העזה לשפוט, הדרג המדיני ובעיקר ראש הממשלה גולדה ושר הביטחון דיין, שכשלו ומחיר כישלונם היה אלפי חיילים ישראליים הרוגים. בנינו.

איפה המלחמה?

אלא שהלל מיטלפונקט, מחזאי ובמאי ההצגה, לא מסתפק בזה. גולדה ודיין עבורו הם אנשי קש, וגורודיש הוא רק תירוץ כדי להביא לשולחן הניתוחים את הפסיכו-פתולוגיה של הישראליות המתגלמת בדמותו של האלוף הנוקשה. האשמים האמיתיים, טוען מיטלפונקט, הם המיליטריזם, קידוש האדמה והאימפריאליזם (לא פחות!) שאפיינו את הציבור הישראלי וממשיכים להוות עמודי תווך בתרבות הישראלית גם היום, ומובילים את המדינה לאותן תוצאות של מלחמת יום כיפור ואולי לגרועות מהן.

מה כמעט שאין בהצגה 'גורודיש'? את מלחמת יום כיפור. המלחמה נמצאת כל הזמן ברקע, היא המפה, היא השטן והיא האלוהים, אבל מלבד סצנה אחת (המתארת את רגעי המלחמה הראשונים והיא החלשה ביותר בהצגה וילדותית בעיצוב ובמשחק שלה) – היא לא נוכחת. במיוחד בולט הדבר כאשר נזכרים שעל תפקודו במלחמה נשפט גונן והוגלה מהחברה הישראלית ולא בשל יחסו לחלש, המופיע שוב ושוב בסצנות התופסות לפחות מחצית מזמן המסך.

מה יש ב'גורודיש'? הצבת מראה קעורה המגדילה את מגרעות הצבא כפי שהן נשקפות מעיני הבמאי. היא מראה כי מלבד מעשי הגבורה של צה"ל, רבו המקרים של דריסת החייל הפשוט, ניצול חיילות בידי מפקדיהן (המופיע במפורש על הבמה), השפלת אוכלוסיות כבושות וזלזול בנהלים ובפקודות. אם מיטלפונקט היה צריך לומר זאת במילה אחת, הוא היה אומר: היבריס, חטא הגאווה. וכמו בטרגדיה יוונית קלאסית, סוף המתגאה ליפול.

אימת ההתאבדות היא מוטיב חוזר וחורז בעלילה. בסצנה מטלטלת אחד מפקודיו של גורודיש, חייל בשם פרידמן, תולה את עצמו בכלא הצבאי לאחר שעבר התעללות ו'הוצמד' לרשת הסוואה שחויב לשאת על גבו. רוחו של פרידמן רודפת את האלוף במשך כל ההצגה אך הוא מסרב לראות אותה. כדי לכסות על המאורע המביך המתרחש ערב המלחמה, מוכנס במהלך מביש שמו של המתאבד לרשימת הנופלים בקרב. "אנחנו עושים טובה לאבא ואמא של פרידמן, לגורודיש ולעם לישראל", אומר השליש המזייף את סיבת המוות, בהדגמה נאה לשימוש בשכול כמשאב פרטי.

אך ההתאבדות לא מופיעה רק במישור הפרטי. היא מגיעה עד לראש הממשלה, המוזכרת כמי שביקשה לשלוח יד בנפשה ביום השני למלחמה – כעדות מזכירתהּ האישית – ומטפסת לרובד הציבורי בפיו של גורודיש, המשיב לטענות על נסיגת כוחותיו ותוהה "מה הם רצו שיהיה פה, מצדה?!". מדינת ישראל של מיטלפונקט היא חברה מילטנטית ומקדשת מוות המתאבדת בשל עקרונות ארכאיים.

מוטיב חשוב נוסף הוא המשחק בין ראייה לעיוורון. לדיין עין אחת, אבל הוא מתמרן את גורודיש, הרואה לכאורה, בפקחות שטנית. לפרידמן, החפ"ש המתאבד, "היה סעיף עיניים" שיכול היה לפטור אותו מן השירות, אבל הוא התעקש ללכת לקרבי. "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו", אמר גורודיש בתום מלחמת ששת הימים. אך מי שראה את המוות עין בעין לא השכיל לראות את חייליו החיים.

"היו אלו שנות חיינו הכוזבות" אומר אחד מגיבורי המחזה. רק הלל מיטלפונקט רואה נוכח הכזב, ובתרגיל במה ישן שולח דמות עיוורת ותמוהה, אום נאג'י (בערבית: אם ההצלה), לפקוח את עינינו. "אתה עדיין לא רואה", היא אומרת לגורודיש המתוסכל בשוך המאורעות, "אנשים אהבו אותך כי ראו אצלך כל מה שאהבו לראות אצל עצמם. והם שונאים אותך היום כי הם רואים אצלך כל מה ששונאים לראות אצל עצמם". מיטלפונקט אוהב לראות אצל גורודיש את מה שהוא שונא בחברה הישראלית.

מזוכיזם ענוג

שנות חיינו הכוזבות. הנה כזב שההצגה משתדלת לקבוע במסמרות: לאחרונה נעשה אופנתי לחזור על טענה ישנה כי מלחמת יום הכיפורים יכולה הייתה להימנע משום שסאדאת שלח הצעות שלום בתחילת שנות השבעים אך גולדה ודיין, ביהירותם, דחו אותן על הסף ו"הכריחו אותו" לצעוד בנתיב האלימות.

מעבר לכך שהמקורות שעליהם נסמכת טענה זו הם מפוקפקים (יומני סאדאת שנכתבו מספר שנים לאחר המלחמה, והם סותרים הן את דבריו הפומביים בתקופה הרלוונטית והן עדויות של בכירים מצרים אחרים המטילים ספק ברצינותם של המסרים ששלח סאדאת) ומעבר לכך שהמחשבה היא אנכרוניסטית (כלומר, נסמכת על פרספקטיבה היסטורית שלא הייתה למנהיגים באתה עת, שהרי כיצד יכולים היו לדעת כי ניתן לסמוך על חתימתו של סאדאת, וכי מצרים לא תתקיף שוב מתוך סיני כפי שעשתה פחות מעשור לפני כן?), יש להתבונן במבט מפוכח גם על מצב התודעה של העם המצרי. סאדאת נרצח, כזכור, משום שחתם הסכם שלום עם האויב הציוני, וזאת לאחר שהשיג את מה שנראה בעיניים מצריות כ'ניצחון צבאי מזהיר', 'השבת הכבוד המצרי האבוד' וקבלת כל סיני עד הסנטימטר האחרון. האם מישהו מעלה בדעתו כי הנשיא המצרי יכול היה להציב את כף רגלו על מדרגת המטוס בדרכו לישראל לפני הישגו הצבאי שנתן לו לגיטימציה מסוימת להניע את ההסכם? אולם הכזב ממשיך להופיע על הבמות ותמיד ימצאו את מבוקשם מי שרוצים לשגות בדמיונות של 'אילו רק', או בניסוחה הפשטני של ההצגה: "הם [גולדה ודיין] העדיפו כיבוש על פני שלום".

Nasser,_Sadat,_Sabri_and_Shafei
סיפר (נרטיב) מחושב שנכתב למען הדורות הבאים. סאדאת בחברת נאצר ובכירי המפלגה הסוציאליסטית המצרית, 1968

בסצנה בלתי נסבלת מיטלפונקט מגדיל לעשות ומייבא לבמה קצין ורמאכט, שאת התרגיל המבריק שביצע במלחמת העולם השנייה ניסה גורודיש, לכאורה, לחקות במלחמת יום כיפור, שלא בהצלחה יתרה. הקצין לא מסתפק בביקורת צבאית ומחווה את דעתו על מדינת ישראל הנאבקת על חייה. איך העזתם לחשוב שתוכלו לחקות את הצבא האדיר שלנו, הוא שואל, הרי צה"ל שלכם הוא "צבא קטן, מיליציה", ואתם "תלויים ברצונם הטוב של האמריקאים" ולמרות זאת "יש לכם חלומות אימפריאליים". במילים אחרות: על אף שאיפותיה הנאציות, ישראל לא מסוגלת מספיק ולא עצמאית מספיק כדי להגשים אותן.

אימוץ הסיפּר (נרטיב) הרואה במדינת ישראל ישות אימפריאלית שגזלה את ארצם של הילידים הוא מעשה אנטי ציוני שזכותו של מיטלפונקט לעשותו; העלאתו על במה בהצגה העוסקת במלחמה הכואבת ביותר בתולדות ישראל היא מעשה של עזות הנופל בגדר חופש הביטוי; אך נתינתו בפיו של קצין נאצי המטיף לקצין צה"ל משולה ליריקה בפני הצופים ועוד יותר בפני ניצולי שואה ובפני שורדי המלחמה.

הקהל, כמובן, מוחא כפיים במזוכיזם ענוג. באחת הסצנות מגיחה מאחורי סרקופג גדול, כמו משום מקום, רוחו של פרידמן, החייל המתאבד הרודף אחרי מפקדו המתעלל, וגורמת לקהל לשחרר גיחוך מופתע. לאחר שגיחך עם כולם שמעתי את האיש הצעיר שמאחוריי אומר לבת זוגו: "פרידמן הזה, בשביל הבידור הכניסו אותו". בידור במיטבו.

אנחנו אשמים. סתם לא, זה הימין

'גורודיש' היא הצגה טובה. היא מעניינת, דינמית, לוקחת סיפור היסטורי ידוע ומאירה אותו מזווית פחות מוכרת ובו-בזמן אומרת דבר-מה משמעותי על המצב האקטואלי. שחקניה עושים עבודה מופלאה, ובמיוחד נתן דטנר (בתפקיד גורודיש), יובל סגל (פרידמן), אלון דהן (אפשטיין, עוזרו האישי הדמיוני של גורודיש) ועידו מוסרי (פחימה).

אולם 'גורודיש' איננה הצגה מעולה, משום שיש בה יותר מדי דיאלוגים שהם מונולוגים, במיוחד לקראת סופה. היא מאכילה את הקהל לא בכפית אלא בצינור פיטום ובסופו של דבר לא מעבירה מסר חתרני אלא מטיחה מסר אהוב על אליטות ישראל ("אנחנו אשמים, אבל לא בדיוק אנחנו אלא הימין המשיחי שונא זכויות האדם") בפני הצופים, שבדומה לשיעים בחג העשוראא מקבלים בכאב מהול בתענוג את ההצלפות הניתכות בהם. אם לסכם בפרפראזה קלה: אנחנו, אזרחי ישראל, מגש הכסף שעליו נתן הלל מיטלפונקט את זיכויו היחסי של גורודיש.

גורודיש, תיאטרון הקאמרי, 140 דקות. מחזאי: הלל מיטלפונקט, במאי: הלל מיטלפונקט. 1993

פורסם לראשונה באתר מידה

כל ישראל ערבים?

לאחרונה חברי היקר אך התגרן (כלומר, חובב תגרות) אסף גולן הכניס שוב את ראשו למאוורר, ופרסם טור דעה לפיו על המדינה לגייר את הפלשתינים כפתרון לסכסוך המדיני איתם. למותר לציין שאני מתנגד לרעיון העיוועים הזה, המשתף פעולה עם הנחות יסוד פסאודו-מדעיות ואנטי-ציוניות כמו אלה של התועמלן הלאומני-פלשתיני שלמה זנד, אולם מעניין לראות שהטור של גולן – שעורר לגלוג רבתי – מבוסס על עובדות מעניינות, לפיהן אכן ישנן חמולות פלשתיניות מעטות המחזיקות במנהגים שנראים כיהודיים.

אסף הוא לא היחיד שמאמין בפתרון יצירתי מסוג זה: בהיותי כתב ה'גושפנקא' לפני אי-אלו שנים שלח אותי העורך המוכשר שלי, אדם צחי, לראיין את הרבש"צ של תקוע שסיפר סיפורים מעניינים ואותנטיים על ערביי האזור שלו, נתונים שנתמכו בעדויות נוספות, אך זכו להתנגדות נחרצת של החוקרים. זו הכתבה שיצאה תחת ידי, למי שמעוניין להתעמק בנושא המורכב והמסקרן הזה.

~~~

שאלת הקיום הביטחוני מלווה את מדינת ישראל מיום היווסדה. אין ממשלה שלא נתנה דעתה לסוגיה, ואין ראש ממשלה שלא ניסה לייצר איזשהו פיתרון, לטווח ארוך או לטווח קצר. בימים אלה, בהם הממשל האמריקאי מנסה לקדם אפשרות של שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן, מתעורר יותר ויותר הצורך העז למצוא תשובה, ולו יצירתית ככל שתהיה, לשאלה איך מקיימים שני לאומים נפרדים על שטח אדמה אחד.

שני לאומים נפרדים? אז זהו, שלאו דווקא. כנראה שלחץ גדול יוצר גם פתרונות יצירתיים, ובעוד שהמחשבה האינסטינקטיבית של כל אדם היא להפריד בין שני ניצים, יש מי שיעדיף לדבר על חיבור.

מירו כהן הגיע לארץ בגיל 5. זו היתה שנת 1950, והוא והוריו נשלחו למעברה ביבנאל. "הייתי בגן של סוניה לבקוב, אמא של חיימק'ה לבקוב. הוא היה הסגן של אורד וינגייט וגם הקים את מחלקת המסתערבים של הפלמ"ח בסוריה ובלבנון. מגיל צעיר מאוד, מיד כשהגעתי לארץ עד שנה לפני הבר מצווה- הייתי מסתובב איתו. פטרולים בואדי חיג'אז , כפר כמא, טורעאן. ממנו למדתי את הצורך להתחבר לארץ דרך האדמה, לפיזיות שלה, וגם ליושבים עליה".

חיימק'ה לבקוב. פטרולים בואדי חיג'אז

המשך המסלול של מירו היה דרך קיבוץ עלומים, שם היה בקשר עם הבדואים של הנגב, ועבודה במכון וולקני לצד מגורים באשל הנשיא, בית ספר חקלאי בו היה אחראי על בעלי החיים ומורה לחקלאות.

"בסוף שנות ה-70 באו אלי משה הגר ורון שכנר בהצעה. הם רצו להקים יישוב חקלאי בהרי חברון. סירבו לתת להם אישור, משום שלשניהם לא היה רקע חקלאי, והם היו צריכים מישהו כמוני כדי שימלא את המשבצת". מירו- כבר אז עם ארבעה ילדים ועם תנאים מצוינים באשל הנשיא- היסס. האידיאולוגיה הכריעה אותו. הוא עבר עם משפחתו להר חברון, ולאחר שהישוב יתיר התבסס מעט, עבר לתקוע, ומאז, במשך 27 שנים, הוא הרבש"צ של הישוב.

מירו נאמן לתפיסתו על הארץ והיושבים בה. הוא דובר ערבית שוטפת, ולא מהסס להיכנס לכפרים ערביים, גם כאלו שנחשבים עוינים במיוחד. "אולי בגלל שאני דומה להם", הוא מחייך, "הם לא חושדים בי". אבל אולי גם משהו מעבר. מירו משדר פשטות, וניחן בכנות כובשת. תוך כדי השיחה איתו, אי אפשר שלא לחייך. הוא יוצא ובא בכפרי הר חברון, ומספר לי שנכנס לשניים מהם, סעיר ובני נעים, כדי להוציא משם את עדר כבשיו שנגנב. "כשנכנסתי לסעיר עשיתי טעות ועירבתי את המשטרה, ועד שהם הגיעו כבר הספיקו להבריח משם את כל העדר".

כבר קרוב לשלושים שנה שמירו מסתובב באזור הזה, אולם בשנים האחרונות צף ועלה דבר מעניין.

"לפני שלוש-ארבע שנים פגשתי זקן ערבי אחד. הסתכלתי עליו ולא האמנתי: הוא היה דומה שתי טיפות מים לרב ניר בן ארצי. שמו היה אמסלם. התגברתי על אי הנעימות ושאלתי אותו אם במקרה יש לו איזה קשר ליהדות. הערבי לא היה מופתע וגם לא ניסה להסתיר. הוא סיפר שבמאה ה-16 אבות אבותיו עלו ממרוקו וגרו בכפר קטן ליד רמלה. ביום מן הימים פשטו עליהם שודדים, שרפו את הכפר והרגו את כולם, חוץ משמונה ילדים. הילדים האלה, אחד מהם סב-סביו, הלכו ברגל לחברון, הגיעו לקהילה היהודית שם, ולא קיבלו אותם כי הם נראו ערבים וגם היו בורים בכתבי הקודש. הם הלכו לגור בצומת טיף, והיום הם מונים 700 משפחות אמסלם- ובמקור הם יהודים ממרוקו".

הפגישה האקראית הזו עוררה את סקרנותו של מירו, והוא החל לפקוח עיניים. "מצאתי עוד המון סממנים יהודיים אצל הערבים באיזור יטא, סמוע וחלחול. בחלק מהכפרים השחיטה היא כמעט אותה שחיטה והם לא אוכלים דם. מקפידים על שמירת נידה במשך שבוע, ולא רק בזמן הנידה עצמה, כמקובל באיסלם. לחלק מהמשפחות יש תפילין, והם מניחים אותן אם יש צרה או מישהו שחולה במשפחה. לחלקם יש מזוזות אותן הם שמים בארון החשמל מאחורי הלוח, כדי שלא יתגלו. יש נשים זקנות שמפרישות חלה ומדליקות נרות בבתי קברות. חלקם עושים ברית מילה אחרי שבוע, ולא בגיל 13 כנהוג אצל הערבים".

כהן המופתע חיפש שותפים לתגלית, ומצא את צבי מסיני. מסיני, מראשוני ההיי-טק בארץ שכבר פרש לגימלאות, גילה גם הוא את הסממנים היהודיים, ובנה עליהם תיאוריה ולפיה למעלה מ- 80% מהערבים החיים בין הים לירדן הם בעצם צאצאי יהודים אנוסים מתקופת בית שני, שנשארו בארץ ישראל עם החורבן ונאלצו לוותר על דתם עם התחלפויות השלטון.

מפתיע? לא את כולם. כרעיון, הנושא עלה עוד לפני הקמת המדינה. ישראל בלקינד, מראשי הביל"ויים,  טען במאמרים שפירסם בתחילת המאה הקודמת כי הפלאחים הערבים הם "עצם מעצמנו ובשר מבשרנו". הוא הציע לא להתערב באמונתם הדתית, אלא רק לגלות להם את שורשיהם היהודיים, וללמד אותם את השפה העברית. גם בן גוריון גילה נטייה מסוימת לראות בערבים המקומיים חלק ממדינת ישראל, כשיזם את הרעיון המפורסם לייהד את הבדואים בנגב, רעיון שנגנז עם הזמן.

מסיני לא מסתפק בהצהרות ומאמרים, ופועל בשטח כדי לקיים את רעיונותיו. לאחרונה יצאה המהדורה השמינית של החוברת "ההתחברות", בה מסביר מסיני את עיקרי שיטתו ורעיונותיו. החוברת הודפסה גם בערבית, ומחולקת בכפרים שונים באזור. מירו מתלווה אליו לחלק מהסיורים, מתוך ההיכרות המעמיקה שלו עם השטח ועם האנשים.

"עד לפני קרוב למאה שנה", עיניו של מירו מחייכות אף הן, "זה היה ברור מאוד, ומי ששמר על המסורת עדיין חי. הבעיה היא שלבדואים אין הרבה חומר ותיעוד, כי הם לא מלומדים. מי ששומר על איזושהי מסורת, זה בעיקר כפרים בהר חברון, כמו יטא וסמוע. בסעיר למשל, שהוא כפר מאוד עוין, יש שש חמולות, מתוכן ארבע יהודיות. אחת בשם כוזיבא- מצאצאי בר כוכבא. המשפחה שהתאסלמה הכי מאוחר זו משפחת עמרין."

איך יכול להיות שהכפרים הכי יהודיים הם גם הכי עוינים? אלו כפרים שיצאו מהם מחבלים מתאבדים!

"הערבים סביבם יודעים שהם יהודים במקור. לא מתחתנים איתם, הם הכי עניים, אין להם אדמות. הסיבה היחידה שלא רוצחים אותם זה משום שהם מוסלמים. ברגע שהם יראו סימן הכי קטן שהם לא חזקים בדת, יחסלו אותם. לכן הם פונים לטרור. רוב המתאבדים הם בנים לנשים יהודיות או ממוצא יהודי. משום שהם חייבים להוכיח את הנאמנות שלהם."

אז למה שלא יטענו שהם היהודים האמיתיים? הרי לדבריך, הם נשארו פה מתקופת בית שני.

"לא מדובר בשלושה מיליון פלסטינים. אין עם פלסטינאי. במשך מאה השנים האחרונות, מאז הכיבוש הבריטי, זרמו לפה מיליוני ערבים מהמדינות השכנות ונשארו פה, כולל 250,000 שבנו את תעלת סואץ. אלו גם הראשונים שברחו במלחמות. אם זה היה תלוי בהם, הם היו עוזבים מזמן. לעומתם, בעלי השורשים היהודיים לעולם לא יעזבו, והם מונים כמה עשרות אלפים שגרים זה בעיקר בגב ההר. זו כמות שאפשר להכיל אותה."

ילדים ערבים בירושלים. לא צריכים להתגייר?

אתה רואה אפשרות בה המיעוט הזה חוזר לחיק היהדות?

"אמר לי אותו זקן, אמסלם, שדומה לרב ניר: 'בששת הימים היינו בטוחים שהגיעה הגאולה. חשבנו שיבואו ויצרפו אותנו לעם היהודים'. אבל הם התאכזבו- כי משה דיין התחיל להחזיר את הר הבית, נתנו שליטה במערת המכפלה וכו'. במשך הזמן הם ראו איך מתנהגים לצד"ל, לסייענים שמפקירים אותם, והם התייאשו מהדבר הזה.הפעם הבאה שהתקווה התעוררה היתה במבצע 'חומת מגן', כשראו אותנו עומדים על הרגליים. ושוב התברר שיש פה עניין של גאות ושפל. אם הממשלה תחליט להחזיר אותם לעם היהודי, זה יקרה".

אולם מומחים אחרים איתם שוחחנו, מעט יותר סקפטים באשר לממצאים.

"מה שאנחנו יודעים", אומר ז'אבו ארליך, איש עפרה וחוקר ארץ ישראל מזה שנים, "הוא שמוחמד ניסה לאסלם גם את היהודים והדבר לא עלה בידו. מאז הוא החזיק ביחס אמביוולנטי כלפי היהודים-  מצד אחד רואה אותם כ'קדומים' ו'עם התורה', ומצד שני הרג בהם ככופרים. המקורות ההיסטוריים מדברים על הריגת יהודים בחצי האי ערב, איזור מכה ומדינה, ומשם דרומה בחיבר ותימן. לאחר הפרעות, חלק נשאר שם, חלק התאסלם, וחלק אחר ברח ליריחו ואל-שאם – ארץ ישראל משני עברי הירדן."

"למקורות האמינים האלה יש אישוש לא מדעי, לא אמין ולא מבוסס, בסיפורים עממיים. חלק מהסיפורים מדברים על יוצאי יטא, סמוע ודורא. כולם מחמולה אחת שנקראת מח'אמרה. הסיפור השני הוא על איזור צפון השומרון, מצפון לסבסטיה, בכפר שנקרא מית'לון ולידו חורבה שנקראת חירבת חיבר. האגדות העממיות אומרות שהתגלגלו לשם מדרום ערב, ויש גם סיפור על גיבורה יהודית מצאצאיהם. הסיפור השלישי הוא על איזור יריחו ממערב לירדן, וממזרח לפטרה יש שני כפרים. ישנו גם השבט שיושב בפטרה עצמה, שטוענים שהם יהודים קדומים."

ואתה מעריך שיש סיכוי שאם הם אכן יהודים, הם ישובו ליהדות?

"זו שאלה שאתה צריך לשאול את הפוליטיקאים, לא אותי. להערכתי – לא תהיה נכונות של אף אחד, אולי רק מן השפה ולחוץ. הם יותר מוסלמים מהמוסלמים".

גם הד"ר רבקה שפק-ליסק, מרצה להיסטוריה, מכחישה את הטענות על היות רוב הפלסטינאים יהודים אנוסים. "אני מכירה את הטענה הזו דווקא מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, דרך פרסומיו של שלמה זנד המבקש להכחיש את האתוס הציוני על שיבת עם ישראל לארצו, ולמרות שאני אשה חילונית לגמרי, אני מתנגדת לטיעון הזה מכל וכל", היא אומרת בראיון לגושפנקא.

פרופסור שלמה זנד הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב. לדבריו, היהודים כלל לא גלו מארץ ישראל, והערבים ששכנו בארץ במהלך הדורות הם במידה רבה צאצאיהם. אלא שאצל זנד, הטענה על מקורות הפלסטינאים, כרוכה גם בטענה על מקורות היהודים. לדבריו, יהודי אשכנז הם במקורם גרים שמוצאם מממלכת כוזר, מקורם של יהודי תימן בממלכת חימיר ואף יהודי צפון אפריקה וספרד הם ברובם גרים.

מפת ארץ ישראל מאמצע המאה ה-16. "רוב יושבי הארץ נטבחו או ברחו"

"הטענה על הפלסטינאים היא טענה מופרכת", אומרת ד"ר שפק-ליסק, "בתקופה הרומית-ביזנטית שני מיליון מהיושבים בארץ נרצחו או ברחו, ועד התקופה הערבית נשארו מעט מאוד אנשים, כך שאין שום סיכוי שהערבים שפה הם מצאצאיהם. עדויות של תיירים במאות ה-17 וה-18 מספרות שארץ ישראל ריקה. פשוט אי אפשר היה לחיות פה."

אולי הם התאסלמו ולא ברחו?

"המחקר מדבר על זה שאין כמעט ניסיונות לאסלם יהודים. היתה תקופה קצרה, של כשלוש שנים בה שלט פה אל-חאכם, אבל לא ייתכן שכל הקהילה התאסלמה רק בימיו, ותוך שלוש שנים. זה לא רציני. לעומת זאת במקומות אחרים אנחנו מכירים מקרים הפוכים בהם יהודים נאנסו להמיר את דתם, וחזרו למקור. אני לא אשה דתייה, אבל כשאתה רואה באיזו מסירות נפש יהודים התנגדו לנצרות, לפעמים במחיר חייהם- אתה מבין שאופציית ההתאסלמות לא תיתכן."

אז מה מקורם של הפלסטינאים החיים פה?

"רובם הגיעו בו זמנית עם תחילת העליות: בין 1870 ל-1948. חלקם הגיעו בתקופת המנדט ממצרים, מירדן, מסוריה ומחצי האי ערב. הם באו הנה לעבוד, משום שבשלהי המאה ה-19 התורכים עשו רה-אורגניזציה ששיפרה את המצב הכלכלי ונוצרו פה מקומות עבודה".

ומה עם הערבים של איזור חברון? הם טוענים בעצמם שהם ממקורות יהודים. אלו מסורות שעברו במשפחות.

"לגבי מיעוט ומשפחות ספציפיות – אני לא יודעת ולא בדקתי. שוחחתי עם צבי מסיני, וביקשתי ממנו הוכחות היסטוריות, אולם אני מבינה שאין כאלה, משום שהוא עדיין לא חזר אלי עם משהו מוכח".

"ליד מעלה עמוס יש בית קברות עתיק בשם חירבת מינייה", מספר לי מירו. "עברתי שם לפני חצי שנה וראיתי כוכים מפוחמים. בתוך הקבר יש ריבוע עם מקום לנר. התחלתי לשאול ואמרו לי שהזקנות שלהם מדליקות שם נרות. זה מנהג יהודי עתיק שלא מופיע אצל מוסלמים."

מירו הוא אופטימיסט מושבע. "המטרה העיקרית שלנו כיום היא לשלול את עניין שני העמים. התושבים הערבים האמיתיים שישבו פה כל הזמן – הם ממוצא יהודי. מי שלא ממוצא זה – ברגע שיהיה לו קצת רע, או כשמדינת ישראל תחליט לספח את השטחים – יקום ויעזוב."

על השולחן אליו אנחנו יושבים עוד פרושה מפה לבנה של שבת. מירו מוזג תה לו, לי וליוסוף, הפועל הערבי שמחכה ממנו להסעה. האם יבוא יום שבו יישבו מירו ויוסוף לאותו שולחן שבת? לפחות בעיני הרבש"צ החולם הזה, התשובה נראית ברורה.

(פורסם ב'גושפנקא' 06.09)

מחנה הפליטים ניו יורק

יומן ניו יורק

דרום מנהטן. אחד המקומות הסואנים בעולם. מי שייפקוד את האזור בימים אלה, יימצא רחובות חשוכים שהמשטרה מפטרלת בהם תדירות. תאורת הרחוב בחלק זה של העיר עוד לא חזרה לתקנה, למעלה מארבעה שבועות לאחר שוך הסופה 'סנדי'. גן הסוללה, "Battery Park", שמשקיף אל פסל החירות, סגור ברובו בשל סכנת ההתמוטטות של העצים שבו, שמחוזקים במקלות שבירים למראה. תחנת הרכבת התחתית הדרומית ביותר באי, "South Ferry", עדיין לא שמישה. מאות פועלים עמלים לייבש את המרתפים והקומות התחתונות של גורדי השחקים המפורסמים, כדי להחזיר את החיים לתקנם.

באטרי פארק. חבר למטען

לזה קוראים מקצועיות. עצים עם שמלה שלא מכסה כלום

"כרגע אנחנו מכניסים צינורות ענק מתחת לאדמה ומזרימים בהם אוויר חם. זה ייבש את הקירות, ואז נוכל לעבודות השיקום עצמן", מספר רפאל, פועל שחום עור וכבד גוף במבטא לטיני קל. "אבל זה לא ייקרה בקרוב. ייקח עוד חודש-חודשיים רק לייבש את הקירות. נגרם פה נזק ישיר של מיליונים ונזק עקיף, כתוצאה מסגירת בתי העסק, של עשרות מיליונים". החברה שמעסיקה את הפועל צהוב הקסדה, "יחידת התאוששות מאסונות", הזעיקה את צוותיה מכל רחבי המדינה, והם עוסקים כעת בשיקום של כל הבניינים באזור, השרוולים הצהובים של צינורות האוויר החם בהם הם משתמשים  ממלאים את הרחוב בעל השם האירוני משהו, "Water Street".

עיר מונשמת

העסקים נמצאים במצב טוב יחסית: רובם מבוטחים וחברות הביטוח הן שסופגות את רוב הנזק. בתוך חצי שנה, כך מעריך רפאל, יחזרו העסקים לקדמותם. במושגים של העיר ניו-יורק, שהכל קורה בה במהירות מדהימה, מדובר בנצח קטן.

אמריקה התכוננה ככל יכולתה לבוא ההוריקן סנדי. לטובתה פעלה העובדה שההוריקן, שהחל באמצע הים הקריבי, פגע קודם לכן בג'מייקה, קובה, איי בהאמה והאיטי. רק שבוע לאחר שהתחיל פגע בחופה המזרחי של ארה"ב. אין ספק שההכנה הצליחה לצמצם באופן ניכר את מספר ההרוגים, אך המספרים עדיין גבוהים: 131 איש בשמונה מדינות, 53 מהם בניו יורק. ארבע מאות אלף איש שביתם הוגדר כמצוי ב"אזור A", אזור סכנה, התבקשו להתפנות מביתם. התחבורה הציבורית עצרה והתושבים נקראו לאגור מזון.

"האנשים בבית זה ניצלו כולם: 4 אנשים, כלב אחד"

הסופה הכתה. ארצות הברית עצרה את נשימתה. הכל היה מסעיר מאוד למשך ארבעים ושמונה שעות, החל משקיעת החמה ביום ראשון, 28 באוקטובר, ועד אותה שעה ביום שלישי, ה-30 בחודש. בימים שלאחר מכן יצאו התושבים וצילמו את המרגש. צוותי החירום של העירייה החזירו את רוב קווי החשמל וגזמו עצים מסוכנים והחזירו את הרכבת התחתית לפעולה. רוב רובם של הניו יורקרים הצליחו בהשבת חייהם לשגרה. רבים אחרים נשארו מאחור.

ניצולים בעדיפות שנייה

מאז ההוריקן חלפו מספר שבועות ונראה כי האמריקאים השתעממו מלעסוק בנושא. קשה להאשים אותם: מאז הקטסטרופה ההיא התרחשו עוד לא מעט סנסציות שדרשו סיקור. הבחירות, שהיו צמודות עד לרגע האחרון, פרשת הגנרל פטראוס, פרישתו המפתיעה ומעורבותו עם נשים, הלוחמה בעזה. המהדרין הוסיפו גם את הרוצח הסדרתי שנתפס לאחר ארבעה חודשים בהם רצח באמצעות רובה קרבין שלושה מוכרי חנויות קשישים בברוקלין ובברונקס. מה הפלא שניצולי ההוריקן נדחקו לעמודים הפנימיים?

אל תתערבו לנו בעניינים. צאו מהנחלה שלי

למרות זאת יוזמות הצדקה למען הנפגעים חוצות גזעים ודתות. משדר טלוויזיה מיוחד בשם 'הוריקן סנדי: מתאחדים' שהוקרן בשידור חי בטלוויזיה וכלל ידוענים כברוס ספרינגסטין, בון ג'ובי וסטינג גייס עשרים ושלושה מיליון דולר. בתי כנסת וכנסיות ברחבי העיר עורכים נשפי צדקה, קונצרטים שהרווחים מהם מיועדים לנפגעים וכמות המתנדבים לעזור באופן פיזי בפינוי ההריסות בהחלט מרשימה. אולם נזקי הסופה סנדי הם מעבר לכל זה. על שיקום מלא אין מה לדבר, אך גם שיקום חלקי לא נראה באופק.

מכה שכתובה בתורה

סטטן איילנד. אחד מחמשת רבעיה של ניו יורק ששוכן באי גדול מדרום למנהטן. מאכלסים אותו כחצי מיליון איש. אוכלוסיית הרובע אינה אמידה, אין בו גורדי השחקים שמאפיינים את מנהטן, ורובו מהווה עיירת שינה שהחנויות בה נסגרות בחמש בערב. היא מחוברת לברוקלין ולניו ג'רסי בשני גשרים מצפון מזרח ומצפון מערב, וניתן להגיע אליה אף במעבורת.

סנדי הגיעה לחופי אמריקה מכיוון דרום-מזרח. חלקיה של ניו יורק בכיוון זה, כגון לונג ביץ' (רצועת אי צרה מדרום לשדה התעופה JFK), קוני איילנד (בדרומה של ברוקלין) וסטטן איילנד היו בין המקומות שנפגעו באופן חמור יחסית.

ללא מילים

"מעולם לא ראיתי סופה כמו זו. זה היה בלתי יאומן, הגלים היו ענקיים. השילוב של רוח, גשם וגלי ענק הביאו להרס עצום. לאחר שההוריקן עבר אותנו הוא השאיר אחריו חורבן שנראה כמו צונאמי. לא חמור כמו זה באינדונזיה, אבל בהחלט גדול מימדים ומפחיד בעוצמתו", מספר ג'ימי לרקין.

ג'ימי הוא תושב סטטן איילנד כל חמישים ותשע שנותיו. במקצועו הוא אח בבית החולים המקומי, אבל רואה את עיקר חייו בהטפה לשיבה פונדמנטליסטית לנצרות. אני פוגש אותו על המעבורת לסטטן איילנד כשהוא חובק שלטים עליהם נכתב באנגלית ובספרדית כי על החוטאים לשוב לאל. ג'ימי, כמובן, רואה בסנדי סימן שנשלח מן השמיים, אך מודה שלא רבים חשים כמוהו. "זה כמו בתנ"ך. א-לוהים נותן להם מכה בראש, הם מיד נבהלים ושבועיים הולכים לכנסייה, אבל אחר כך הם מסתכלים לצדדים ואומרים: 'היי, אני בחיים. זה לא קרה לי, זה קרה למישהו אחר' וממשיכים במה שעשו קודם". ההשוואה הטובה ביותר שעולה על דעתו היא לאירועי 9/11, שצרובים עמוק בלבו של כל אמריקני ובעיקר הניו יורקרים שבהם.

הכיתוב על השלט: הסתכלו לתוך עיניי והיו נושעים

המעבורת מגיעה לסטטן איילנד. אנו תופסים את הרכבת למרכז האי וג'ימי מראה לי מבעד לחלון את הפלא המקומי: אניית משא ענקית שנדחפה אל החוף וכעת היא עומדת כשחרטומה נוטה בזווית. "צלם, צלם", הוא דוחק בי, "זה אדיר, נכון?".

"הלו, הלו אבא? מה תביא לי? אביא לך... סירה עם גלגלים! סירה עם גלגלים? אבא, אין דבר כזה סירה עם גלגלים! בן, עוד לא ראית את הוריקן סנדי"

נמלטים, עונת החורף

מה שאדיר, ללא ספק, הוא ההרס. במרכזו של האי הרחובות משדרים רוגע ושגרה, אולם ככל שמתקרבים אל קו החוף, המראות נעשים חמורים יותר. כשפונים מהדרך המהירה מזרחה, תאורת הרחוב כבר לא פועלת. העירייה הניחה זרקורים שמופעלים בגנראטורים קטנים, במטרה לשמור על הרחובות מוארים ובטוחים. ניידות משטרה מפטרלות ברחובות שהולכים ונעשים צרים, וצמד שוטרים נראה כמעט בכל פינת רחוב.

במרחק של כארבע מאות מטר מקו החוף מחזה סוריאליסטי עוד יותר: סירות קטנות מוטלות בצידי הכבישים. אלה סירות פרטיות שעגנו במזחים קטנים שהסופה סחפה אותן מערבה. לאחר שניזוקו ואיבדו מערכן, בעליהן נטשו אותן וכעת הן מונחות כגרוטאות גדולות. תושבים מספרים כי בימים הראשונים לאחר הסופה מספר הסירות העזובות היה כה רב, עד שלא ניתן היה לנסוע בכביש ונמנעה גישה לבתים ששרדו.

אתה מוכן להעיף את היאכטה שלך מפה?

רבים מאנשי סטטן איילנד לא הבינו את הסכנה הטמונה בהוריקן, על אף אזהרת הרשויות והתחינה הנרגשת ששיגר לעברם ראש העיר בלומברג ערב הסופה: "אני לא רוצה שאף אחד יילך לישון בתחושת רוגע".

פרנק, למשל, נמלט מהאי עם אשתו, בתם והוריו, עם אזהרת בלומברג. אולם ביום שני, ההורים החליטו לחזור "כדי לראות מה שלום הרכוש", כך סיפר ל'האפינגטון פוסט'. כשהמים החלו לגאות הם ניסו להימלט, אולם המכונית נתקעה בשיטפון. פרנק, שהיה עם הוריו על קו הטלפון, יעץ להם לנטוש את המכונית ולחפש מקום גבוה יותר. השיחה נותקה והיומנאי בתחנת המשטרה אליה התקשר פרנק מבוהל, הבהיר לו שאין ביכולתו לעשות דבר. רק למחרת מצא פרנק את הוריו בשני בתים של שכנים שונים. אביו נסחף על ידי גל למורד הרחוב, שם הציל אותו שכן ששלשל אליו וילון מחלון הקומה השנייה. אמו, שלא יודעת לשחות, נאחזה בדלת המכונית 45 דקות, עד שנמשתה מהמים על ידי שכן אחר.

אותו מזל לא שיחק לגלנדה מור. גלנדה שכלה את שני בניה, בני השנתיים והארבע. כאחרים, גם היא לא הייתה מודעת לסכנה וכשניסתה להימלט מביתה היה מאוחר מדי. המים שהציפו את מכוניתה הכריחו אותה לצאת ממנה, אך גל שהגיע תלש מידיה את שני ילדיה, שטבעו וגופותיהם נמצאו כמה ימים לאחר מכן.

נוף לים

אני שואל את ג'ימי אם אנשים כועסים על הממשלה, על כך שאולי, לדעתם, יכולה הייתה לעשות יותר כדי להציל חיים. "אני לא מרגיש כעס", הוא עונה, "אני מרגיש הרבה הכרת הטוב, כי הרבה אנשים באים לעזור. יש הרבה עבודה בבתים שניזוקו: להוריד שכבות של בידוד, לפנות את החלקים הרטובים. אנשים מתמלאים חמלה, באים ונותנים יד. התושבים לא כועסים, הם עסוקים.

"עם זאת, המון אנשים מהססים אם להתחיל בבנייה. הממשלה מנסה לעשות כמיטב יכולתה – אבל גם הם לא יכולים להחזיר בית הרוס לקדמותו במטה קסמים. הסכומים הדרושים לבנייה מחדש הם עצומים, ותהליכים כאלה לוקחים זמן".

הבעיה האמיתית, לדעתו, היא לא כמה זמן ייקח לבנות, אלא האם לבנות. "מלכתחילה בנו קרוב מדי לקו החוף. הממשלה הייתה חמדנית ולקחה כסף מקבלנים כדי לאשר להם לבנות על החולות. אבל עכשיו, גם אם יבנו שוב – מי יודע אם הבתים יישרדו את ההוריקן הבא?".

בין ההרוס למתמוטט

בהצהרה ששחרר ראש העיר ניו יורק, מייקל בלומברג בימים האחרונים נאמר כי  "צוות התיקונים המהיר של העיר יבקר בכל בית שניזוק מהסערה, יבצע הערכה של הדרוש תיקון, ויבצע זאת ללא תשלום". למרות ההבטחות, המציאות בשטח מפחידה. מצב הבתים לאורך רחוב סידר גרוב (Cedar Grove) נע בין 'הרוס לגמרי', ל'במצב מחפיר' ול'בסכנת התמוטטות'. גם ברחובות סמוכים הנזקים משמעותיים.

אם שאלתם את עצמכם, זה מצב הרוס לחלוטין

הקור בעונה זו של השנה מקפיא. שבוע לאחר הסופה ירד שלג, ובימים שלאחר מכן גשם עז. במהלך ההוריקן השתכנו עשרות אלפי איש במקלטי החירום של עיריית ניו יורק (כשמאות אלפים מוצאים מקלט אצל קרובי משפחה וחברים, בלא להזדקק למקלטים הציבוריים הלא נוחים). אזרחי ניו יורק לא מודעים לכך, ברובם, אולם רבים מהפליטים שבתיהם נהרסו – עדיין שוהים שם, באין אלטרנטיבה.

מחזה שניתן לראות בכל מספר רחובות הוא עיר אוהלים הבנויה בצורת ח', כשבמרכזה שולחן עמוס אוכל, שולחנות וספסלים עליהם יושבים אנשים מכורבלים בתוך מעילים, משוחחים, קוראים ועוסקים בענייניהם. סמוך לשולחנות עומדת חבית שבה בוערת אש, וסביבה אנשים מתחממים. בחלק מהמרכזים הללו, אותם פתחו קרנות התנדבותיות שונות, מחולק מזון לכל דורש. בחלקם נשמעת מוזיקה.

בערי האוהלים בהן אני הייתי, בקושי חילקו לחם עם שוקולד. אמריקה...

עיר האוהלים המזרחית ביותר קרובה לשפת הים. גבר משופם עוטה ג'ינס ומעיל עור שחור אוחז צלחת ממנה הוא שולה נתחים עבים. "היי, רוצה לאכול משהו?", הוא שואל כשאני מתקרב. שמו סאל, והוא משתייך למועדון רוכבי האופנועים שהקים את המקום. "התחלנו בלעזור לחברה מהמועדון, באבא, שהבית שלה נהרס. גילינו שהבעיה הרבה יותר גדולה, אז הבאנו אוכל ואנחנו עושים משמרות". במתחם גרות עשר משפחות. בניגוד להבטחות של ראש העיר, סאל טוען כי לא פגש את צוותי התיקון המהיר.

"הם אומרים שהם יביאו צוותים כדי שאנשים יוכלו לחזור לבתים. לא ראינו אותם עד עכשיו. אפילו לא אחד מהם. אנחנו מצפים שהם יבואו לעזור לנו". הרוכב שחור-המעיל מבטיח שמועדון הרכיבה שלו יישאר בשטח. לכמה זמן? "כמה שנזדקק. הוצאנו עשרת אלפים דולר מכספי המועדון בינתיים, ונוציא עוד אם נצטרך".

מוצפים רגשית

מאה מטרים צפונה משם, בצל כנסיית 'גבירתנו מלורדס' ("Our Lady From Lourdes"), שלוש דמויות מחטטות בערימות בגדים שפזורות על הדשא. כשאני מתקרב, שלושה ראשים צצים מבין המעילים, הצעיפים והכובעים. סוזן או'שה, בתה ארין בת החמש עשרה ושכנן דייב בן העשרים וחמש. הבתים שלהם נשטפו בסופה. הם ששים לדבר על המצב ומנתחים אותו בקור רוח.

סוזן, דייב וארין. אנשים עם לב חם

"אין לי בית", אומרת סוזן בחוסר התרגשות, "במקומו עומדת סירה. באחד הימים באה הסוציאלית, ישבה איתי ואמרה: 'אני מבינה שקשה לך'. אני לא צריכה הבנה, אמרתי לה, אני צריכה בית. את יכולה לתת לי את זה?".

דייב אומר שעוד לא קלט את המצב. "זה פשוט לא נכנס לי לראש", הוא מצביע על כובע הצמר הצהוב-שחור שהוא חובש. "אני מניח שזה בגלל שאם הייתי מבין באמת מה קורה, הייתי משתגע". מדוע הם מעדיפים את ההתבודדות על פני שפע האוכל שמציעים להם בעיר האוהלים? "יש לנו מספיק בגדים והכל", אומרת ארין, "אבל פה בערימות הבגדים שקט ושם – ", היא מצביעה לכיוון המאהל המואר ועמוס הברביקיו, "יותר מדי רועש".

שלושת הפליטים מבינים בדיוק מה קורה, אבל לא מצליחים לקלוט שהם חסרי בית. הם מתבלבלים בין הימים כשמנסים לחשב מתי הייתה הסופה. החיים במקלט, גילו, היו בלתי אפשריים. "בהתחלה שמו אותנו בבית ספר", מספר דייב. "אנשים נחמדים אחד לשני עד שהם קולטים את הטבע האמיתי. לא תמיד מי שתקוע איתם הוא מישהו שהיו רוצים לבלות איתו וזה גורם להרבה מתחים. פעמיים ביום הייתה שם קטטה המונית. עכשיו העבירו אותנו לבית חולים לחולי נפש. אתה יכול לדמיין כמה זה נעים".

שלושת החברים החליטו שלא לקבל עוד מתנות שמרעיפות עליהם רשתות הביגוד והמזון השונות. סוזן: "כל הזמן מגיעות עוד ועוד תרומות וכל אחד רוצה לחטוף כמה שיותר. אבל גם אם אקנה המון – איפה אשים את כל זה? החלטנו שזו חמדנות ואנחנו לא רוצים את זה".

הם נוטים שלא להאשים את הממשלה. "הם עשו הכל לפי הספר, אתה מבין", אומר דייב, "אבל יש גבול גם למה שהם יכולים לעשות". במחשבה שנייה הוא מתקן שאולי את אזהרת הפינוי היה צריך להפוך לפינוי כפוי. "זה אולי היה גורם לכמה התנגשויות, אבל זה היה מציל חיים. אנשים לא קלטו מה הולך להיות פה. חשבנו שיהיה כמו בהוריקן איירין, שנישאר קצת בבית וזה יעבור. מצד שני, הרשויות למדו את הלקח בנושא הפשיעה. באיירין היו המון פריצות ושוד. עכשיו השוטרים שורצים פה".

אתם רואים את הסוף של זה? "לא. אני מעריך שייקח לפחות שנה כדי למצוא פתרון לאנשים, ועוד ארבע שנים כדי להחזיר הכל לקדמותו". אתה תהיה כבר בן שלושים. "כן, אבל אני מקווה לא להיות פה כבר. אני רוצה לחזור ללימודים, אני לומד מחשבים. המכללה כבר ביקשה ממני לחזור, אבל הלכו לי כל הספרים בסופה. החסרתי שיעורים ומבחנים. הם אמרו שהם מוכנים לבוא לקראתי". ומה עם הבית? "אבא שלי היה שוכר. אנחנו לא זכאים לפיצויים. אבל גם אם היה הבעלים: לפעמים הם מחזירים לך ארבעים אלף דולר מכל הסכום. מה תעשה איתם?". דייב מספר על סעיפי ביטוח חמקמקים, שלא כל מי שאיבד את ביתו עומד בהם. "יש שם איזו שורה שאומרת משהו על גובה המים במרתף שלך, שלא הגיע לגובה הנדרש. אז הם אומרים לך בנימוס: 'מצטערים אדוני, אנחנו לא יכולים לעזור לך'". מה כן יכול לעזור לך? "הרבה הומור וחברים", אומרת סוזן.

"הידיים שלך קרות! קח, קח, יש פה הרבה..."

כשאני לוחץ ידיים לפרידה הם מבחינים שידיי קרות ומפצירים בי לקחת כפפות מערימת הבגדים הגדולה. ברגע האחרון מציל אותי איש שמגיע בצעד מהוסס מהמאהל. הוא מפציר בשלושה לבוא ולאכול. "יש לנו טונות על גבי טונות של אוכל. בואו תיקחו משהו, אנחנו לא רוצים לזרוק את הכל. יש בשר, ירקות, מה שאתם רוצים. אני מתחנן בפניכם, בואו". דייב מסתכל על סוזן וארין. "מה אתן אומרות, נלך לחטוף משהו?".

 (פורסם, לאחר עריכה, במוסף 'יומן' של מקור ראשון)

 

קרוקודייל סנדי

 יומן ניו יורק

שקט. שקט מוחלט. שקט כמו של יום כיפור, ומהמם אותך כמו יום כיפור במחלף לה-גווארדיה. ניו יורק שקטה כאילו היא עטרת ביום חורף לפנות ערב. השינוי הוא מדהים: ביום רגיל, גם בשישי או בשבת, דבר לא שובת כך. תמיד יש רכבות תחתיות, תמיד אוטובוס או מכונית שליחויות, תמיד אנשים צועקים וצוחקים ברחוב, תמיד מכוניות במרחק. ועכשיו שקט. אם לא החלונות סגורים יכולתי לומר שאפשר לשמוע נפילת עלה ברחוב. אלא שהחלונות סגורים והרוח שורקת בהם.

*

מבחינתי הכל התחיל בסעודת ערב שבת. נו, איך אתם מתכוננים לסופה, שאל יעקב. איזו סופה, שאלנו, והוא אמר שגם הוא התפלא, אבל הוא ראה בוואינט שעומד להגיע לפה הוריקן. ומה עושים, שאלנו. זהו, לא ממש ברור. בינתיים לקנות מצרכי מזון. מוזר. הוריקן. איזו מילה מספרי דבורה עומר.

*

ביום ראשון יש כבר היסטריה שקטה. היסטריה אמריקאית, מנומסת. אהיה האחרון שישיג את הלחם, אבל אעשה זאת בשלווה ובנחישות, אומר הניו יורקר לעצמו. בבוקר אנחנו יוצאים מוקדם וקונים לחמניות וסוללות וסלוטייפ נייר רחב בשביל החלונות, שלא יתנפצו. אחר כך נוסעים צפונה, בהמלצת יואב, להספיק לראות שלכת לפני שהסופה מפילה את כל העלים. הפארק הקטן בקצה הצפוני של מנהטן, פורט טריון, אינו ריק מאנשים, אך מורגשת בו המתיחות השקטה. במוזיאון הקטן ששוכן בו אומרים לנו בכניסה כי ייתכן שייסגרו מוקדם היום, בגלל ההוריקן. ועדיין, עובדי המוזיאון שמשגיחים בכל חדר מנומסים, מחייכים, ואחד מהם, קשיש שמסביר כל דבר פעמיים, ממליץ לנו בחום לראות את האוצר שבקומה התחתונה. אבל בזריזות, כי סוגרים מוקדם היום, כי ההוריקן.

*

כל הזמן ספקות: אולי אנחנו מגזימים בהכנות? אולי אנחנו מקלים ראש? האם צריך להכין כלי אטום לעשיית צרכים במקרה שהביוב יקרוס? האם שמונה ליטר מים זה מספיק? האם להוריד את הזבל במעלית או ברגל? ואם ייכבה האור? האם להכין אוכל מבושל, למקרה שאספקת החשמל תיפול? אם נצטרך להתפנות, לאן נלך? ומה ניקח איתנו?

החלטנו ללכת על תרחיש סביר: לחשוש מנפילת חשמל, לא לחשוש מפינוי, לחשוש מהפסקת מים, לא לחשוש מהפסקת ביוב.

*

החשמל לא נפל. גם לא הביוב והמים או שום דבר אחר. שיא הסערה אמור היה להיות ביום ראשון, אך היא התעכבה והתחזקה, והשיא נדחה ליום שני, בין 19:00 ל-00:00. ממש כמו טכנאי של הוט. בערך בשעה הזו התקבלו עדכונים על כך שעגורן במידטאון נשבר בשל הרוח, ונשקפת סכנה לכמה בלוקים ברח' 57. יואב התפנה מהדירה בדרישת מכבי האש והלך לגור אצל יעקב ואירית, בינתיים. אנחנו אמרנו שאם כבר יהיה חושך עדיף להיות ביחד, ועלינו לשכנים, חן ויוני, לראות סרט. 'הארטיסט' היה מעולה. אחר כך ראינו שהעולם לא מתמוטט, אז הוספנו את '2012' בשביל האווירה. הסרט כל כך מגוחך, שאכן נהייתה אווירה טובה. סוף העולם בסבבה.

*

נקודת המבט שלי צרה מאוד. אני לא יושב בלשכת ראש העיר או הנשיא ולא מקבל מהם עדכונים. הקשר היחיד לעולם הוא מה שאני רואה דרך החלון, חבריי בפייסבוק, הערוץ הישיר שמסקר את הסופה ביוטיוב (ערוץ מזג האוויר. כן, יש דבר כזה) והחדשות בכל האתרים שאני רואה דרך גוגל. מכל אלה עולה תמונת מצב כזו: הרשויות נערכו היטב. האזורים שבסכנה פונו מיושביהם. לתושבים ניתנה אזהרה כ-48 שעות לפני פרוץ הסופה, כך שיכולים היו להצטייד, להתרחק מאזורים מסוכנים ולהתעדכן בהוראות. המקומות המועדים, כגון תחבורה ציבורית ופארקים – נעצרו ופונו מאדם.

לכן, מספר ההרוגים (נכון לעכשיו, 39 בכל החוף המזרחי) נמוך יחסית. מי שנשאר בבית ונשמע להוראות היה חשוף לסכנה פחות ממי שחוצה את הכביש שלא במעבר חציה ביום רגיל בניו יורק, ואת זה עושים כמעט כולם. אמנם, מיליונים נשארו ללא חשמל, אולם מדובר, בסופו של דבר, בחוסר נעימות ולא בסכנת חיים. צריך גם לזכור שמיליונים, בסדר הגודל של ארה"ב, הם בקושי אחוז אחד מהאוכלוסייה. שוב הוכח שלקיחת מינימום סיכונים, הכנה ראויה והשקעת משאבים לפני התרחשות האסון, הם הגורמים המכריעים בצמצום נזקים. הלוואי שהיינו יודעים משהו מזה בישראל.

צילום התמונה: שכננו האמיץ, יוני נאמן

*

עוד דבר מוזר: הסיקור התקשורתי. על אף שהיו פה הרבה הזדמנויות ל'כתבות צבע', לא ראיתי שעוסקים בכך בתקשורת. לא ראיתי ראיון עם אחד האנשים שחזית ביתם קרסה (בעוד הם בתוכו. כנראה שהם נוצרים אדוקים או שהבית שלהם היה בעבר בית כנסת, כי לא היו נפגעים). גם לא היה שידור חי מהמקלטים אליהם הגיעו אלפי בני אדם שפונו מביתם ולא נמצא להם סידור אחר. הדיווחים התמקדו בעובדות הקשות. כשנפלה חזית של בית – הראו את חזית הבית. כשחדרו מים לסאבווי – הראו תמונות ממצלמות האבטחה. כשמנוף עמד ליפול – העמידו מצלמה שתיעדה את המנוף בכל רגע. התחושה היתה שהכתבים לא נותנים לבני אדם 'לזהם' להם את זמן השידור. לא עניין אותם למצוא אנשים שיקראו להקמת ועדת חקירה שתבדוק אם הממשלה נערכה כראוי, אם יסודות הבניין עמדו בתקנים, אם העירייה ביצעה את ניקוי התעלות הנדרש. אני תוהה: האם זוהי נאיביות ואמון כי כל אחד אכן עושה את המוטל עליו, או שמא זו הנחת העבודה, שכל אחד עושה את המוטל עליו, או שזו פשוט לא המנטליות, להאשים, או שהאנשים שקיפחו את חייהם לא חשובים בתור פרטים בתוך המכלול, המוצלח יחסית, של עמידה בתנאים הקשים שהציב מזג האוויר?

באופן כללי אני יכול לומר בוודאות שהצורה שהתקשורת בארץ סיקרה את הסופה היתה קיצונית הרבה יותר מאשר כלי התקשורת המקומיים. בכלי התקשורת הלאומיים יש מגמה של איפוק. לא תמצאו מחר כותרת בסגנון "הסערה והמחדל".

נכון, היתה תחושה של התרגשות, של מתח. אפילו חגיגיות. אבל האמריקאים מתרגשים מדברים אחרים לגמרי מאיתנו. השבתת הפעילות בבורסה, למשל. בישראל הבורסה היא כלי חשוב. פה היא סמל ליציבות ולעוצמה כלכלית. השבתת הסאבווי. בישראל התחבורה הציבורית שובתת כל שבת. פה היא לעולם לא עוצרת. פתאום, כשהיא אינה, התחושה משונה. תחושה שמשהו גדול קורה.

איבוד חיים, לעומת זאת, זוכה פה להרבה פחות התייחסות מאשר בארץ. לא תמצאו את שמות ההרוגים. את המילים האחרונות שאמרו. סיקור הלוויות. לא, ממש לא. לאמריקאים יש תחושה עצמית של עוצמה, והם ממש לא אוהבים שמקלקלים להם אותה עם בכי והאשמות הדדיות. בכיינות נתפסת כחולשה.

*

אני מוצא את עצמי חושב על אסון הכרמל. קשה להשוות: מדינת ישראל פחותת משאבים בהרבה. לא היתה התרעה מוקדמת של מרכז חיזוי. מספר ההרוגים הרב (יחסית לגודל האכולוסייה) נבע מטעות מקומית (מתן אפשרות, ואפילו פקודה, לאוטובוס הסוהרים לנסוע מכביש מסוכן בקרבתו לשריפה).

ועדיין. מה אם היינו מפנים משאבים באחת משרפות הענק הקודמות (והיו כאלו, בכרמל ובירושלים) להקמת רשות כיבוי מסודרת. מה אם היינו מעריכים את עבודתם של הכבאים ('לוחמי האש', קוראים להם פה) ומשלמים להם כדי שלא יצטרכו להשלים הכנסה. מה אם במהלך האסון היינו קודם מפנים את כל האזור, ולא מחכים שהשריפה תתפשט ותסכן את כלא 'דמון'. מה אם הייתה בנו קצת יותר זהירות.

ואחרי האסון: מה אם היינו מפנים את כוחותינו לבניין, לשיקום, לעזרה למשפחות ההרוגים. אם כל אחד מאיתנו יתבונן לתוך עצמו, מה ימצא שם בנוגע לאסון הכרמל? אצלי זה בעיקר תחושת החמיצות של ההאשמות ההדדיות, הקריאה להדיח את ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר. מה מכל זה קרה? האם יש לנו אתוס טוב יותר להתכנס סביבו? לא, יש לנו מדורת שבט שבה בוער כל פעם סלבריטאי אחר, וכולנו משפשפים לאורה את הידיים, ידי הרייטינג.

*

הסערה חלפה. ייקח עוד כמה ימים עד שהכל יחזור לקדמותו. עצים שנפלו ינוסרו. המים ישאבו מתחנות הסאבווי המוצפות. קו החוף ישוקם. ארצות הברית עמדה ב[עוד] הוריקן בכבוד, ואף חיזקה את אתוס העוצמה שלה. כדאי ללמוד ממנה דבר או שניים.

חלקיקי האמת

קבר ערפאת ייפתח, כמעט שמונה שנים לאחר שהאיש שהמציא מחדש את מושג הדו-פרצופיות התפגר. גופת האיש שלחץ ידיים וקיבל בחיוך חושף שיניים את פרס נובל לשלום, ובחדרי חדריו עודד את ה'לחץ על ישראל' (או בביטוי מכובס פחות 'פיגועי טרור נגד אוכלוסייה אזרחית') תצא בשנית לאוויר העולם.

הגופה תובל אחר כבוד למעבדות שוויצריות, כדי שאלו ייבדקו האם הנבל מצא את מותו כתוצאה מיחסי מין מפוקפקים שקיים, או שמא המוסד הישראלי השתיל בבגדיו חומר רדיואקטיבי.

אפשר לחסוך את המשך הסאגה ולומר כבר עכשיו: איש לא יודע ולא יידע מה האמת בדבר נסיבות מותו. עבר זמן רב מדי, העניינים הנדונים הם סודיים, וכמו רוב הפרשות שקשורות בתיאוריות קשר, הקונספירציה תשכנע את המשוכנעים ולא תשכנע את הלא-משוכנעים.

מדובר בתעמולה לצרכים פנימיים, שמשרתת את נרטיב הקרבנוּת הפלשתיני, שבאפיונו החדש משותף גם לאגפים מסויימים של השמאל, ולפיו 'אריק שרון רצח לנו את הפרטנר. אם לא נוכל להחזירו לחיים, לפחות נדביק למדינת ישראל תדמית של מחסלת שקטה. ממש כמו שהאוייב הגדול נתניהו מצליח לעשות לאיראן'.

באותו זמן, גם אם לא באותו מקום, ייפתח פסטיבל החלקיק. מספר האנשים שמבינים על מה מדובר שווה למספר האנשים שיקבלו מלגת דוקטור באוניברסיטאות ישראל בשנה הבאה. אבל מה זה באמת משנה? נעים לעשות רעש.

משפטים כמו "ההיגס הוא החלקיק האחרון שהמודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים חוזה את קיומו ושטרם התגלה", להם אין שום משמעות עבור האדם הפשוט, מתורגמים, מועתקים ומודבקים. אבירי מדעי החיים עשו זאת שוב. הדרקון הוכנע פעם נוספת. גדולת האדם הוכחה.

ואצלנו, שוב ושוב משדרים תמונות מחברון. העדשה תפסה שני שוטרי מג"ב, אחד מהם תופס ילד ואוחז בזרועו בחוזקה, שני בועט באחוריו.

מה פירוש התמונה? שצה"ל הוא צבא כובש שמכה ילדים. מה באמת פירוש התמונה? איש לא יודע. המכה שמקבל הילד לא שונה מזו שהיה מקבל מידי שכן חמום מוח לאחר ששפך מים למרפסת שלו. האם זה יפה? לא. האם זה מוסרי? לא. האם כהורי הילד היינו מתרגזים, צועקים ואולי אף מגישים תביעה? בהחלט כן.

אך כל מי שעיניים בראשו מבין שזהו אמבוש: הסצנה בויימה על ידי צד אחד במטרה לגרום לצד השני לעשות מעשים שיוכלו לשמש נגדו. האם זה מחייב את שוטרי ישראל לשתף פעולה עם האיוולת? לא. אך גם לא אותנו, הצופים, לזעזוע אוטומטי.

בין סיקור האירוע בחברון לפתיחת קברו של ערפאת ומציאת החלקיק הא-לוהי יספיקו הפרשנים לרקוד לצלילי מוסיקת השבט שתעלה מכיוון ועדת פלסנר. הריקוד הזה ילקה באותן רעות חולות שהוזכרו בפסקאות האחרונות.

כמו במות ערפאת, איש לא יודע מה נתוני האמת על גיוס חרדים ועל המוטיבציה שלהם לשרת, כיוון שתמונת המציאות מעוותת על ידי שני הצדדים. כמו בסיקור החלקיק, אף אחד לא מבין על מה מדובר כשפלסנר קורא לגייס "את כל החרדים", "עכשיו", ו"להטיל סנקציות על המשתמטים". ובכל זאת כולם ייהנו להתרברב שהכניעו את הדרקון והוכיחו את משנתם השוויונית והדמוקרטית. כמו בסרטון מחברון, התמונה השלמה של סוגיית הגיוס, שכוללת את צורך הצבא, יכולת ההתגמשות של החברה הישראלית מחד ושל החברה החרדית מאידך – לא מוצגת. במקום זאת אוספים תיכוניסטים לעצומה, רבנים לפשקוויל, מביימים סצנות ומשחררים הצהרות.

כאשר אף אחד לא יודע מה האמת, אף אחד לא מבין על מה מדברים ואף אחד לא מציג את התמונה השלמה – כך רבותיי, קשה מאוד לגבש דעה רצינית.

(פורסם כמאמר מערכת ב'מקור ראשון', 5.7.12)

להתחבר לחברון

 קצפם של הליברלים יוצא על גדעון סער. שר החינוך העקשן עומד על כך שילדי ישראל צריכים להכיר את מסורת אבותיהם. בשלוש השנים האחרונות, יזם ודחף – על אף התנגדות לא פשוטה מצד מי שלא הפנימו את המהפכה – סיורים לימודיים בירושלים ובחברון, ואף הוסיף שעתיים שבועיות שאין על החומר הנלמד בהן בחינת בגרות: "מורשת ותרבות ישראל".

הכותרות סוערות חדשים לבקרים: בכל הזדמנות מושווית ישראל למדינות ה-OECD, והעטים מושחזים במיוחד כאשר היא לא תופסת את המקומות הראשונים. גם סקרים שעוסקים במקומה של ישראל בעוד 20 שנה, "אם תמשיך מגמת הירידה" זוכים לאותה אהדה, והיפה מכל, נבואות השחור, תרתי משמע, לעתידה המדעי של ישראל אם רוב מניינה בעשרות השנים הבאות, תלמידי החינוך החרדי, לא יאמצו את תכנית לימודי הליבה וירחיבו את השכלתם. כל זאת בגלל הקצף על השר הציוני מדי.

התכנית החדשה מוציאה מדעתם את אלה שמבקשים שנהיה עם ככל העמים, ונשב בשקט ובבטחה בארצנו המחולקת. "פאשיזם", "כפייה דתית", "הכיבוש משחית גם את ספסלי הלימודים" – הן רק חלק מההתבטאויות הפוגעניות להן זוכה סער. ארגון השמאל הקיצוני 'שוברים שתיקה', ששם לו למטרה להשחיר את פניה של ישראל בעולם תחת מעטה של 'שמירה על מוסריות חיילי צה"ל' (מטרה חשובה כשלעצמה, שראוי שבמכינות הקדם-צבאיות יכוונו גם להשגתה), טורח ומקיים סיורים מקבילים למורים שמעוניינים לראות "מה באמת קורה בחברון", כלומר, כיצד 'המתנחלים הכובשים' מדכאים את הפלשתינים.

בכתבה בערוץ 2 נראה אמש אחד ממובילי הסיורים כשהוא מצביע על רחוב דוד המלך, הרחוב המרכזי בחברון היהודית, ושואל את הנוכחים: "כיצד הייתם מרגישים אם היו סוגרים בירושלים את רחוב יפו?". השאלה ראויה, אולם ההשוואה אינה נכונה. מי שמסייר בחברון באמת, ולא רק בשני האחוזים ממנה שהוקצו ליהודים – רואה כי היא שוקקת חיים. יש בה מגדלי קומות וכביש מהיר, וחיים בה מעל 160,000 ערבים. החלק המזערי שהוקצה בה ליהודים הוא בבחינת שמורת טבע. היהודים שבה רצו לחיות עם שכניהם בשלום, אולם פיגוע אחר פיגוע שסבלו ברחובותיה, הביאו לתכנית החלוקה שיזם הצבא.

נתניהו, ראש הממשלה בזמן שסער היה מזכיר הממשלה, חילק את חברון ומסר את רובה המוחלט לרשות הפלשתינית. היום אותו סער, כשר החינוך, מנסה לכפר מעט על המהלך המדיני השגוי. מדינת ישראל שינתה את הכיוון. שר החינוך כבר איננו ממפלגת מר"צ, וכפי הנראה גם לא עומד להיות בעשרים השנה הקרובות, על פי מצבה של המפלגה. למעלה מ-3000 תלמידים סיירו השנה על פי התכנית החדשה של שר החינוך. עם ישראל הפנים, שאם לא תהיה לו מורשת, גם לא יהיה לו עתיד בחלקת ארצו במזרח התיכון.

המשימה הבאה של ראש הממשלה היא ללמוד משר החינוך שלו. במקום להשאיר את יוזמות ההתיישבות לקבוצות נועזות של מתנחלים ולערבים אמיצים שמוכנים לשים נפשם בכפם ולמכור בתים – מדינת ישראל צריכה לעודד בניית שכונה חדשה בחברון, ומרכז תעסוקתי שישרת את כל תושביה – יהודים וערבים.

התכנית של גדעון סער מצליחה משום שהיא אמיתית ומתחברת לרצונותיו של העם שבחר בממשלת הליכוד – אהבת הארץ, לימודי מורשת ישראל ורצון להכיר את המקום בו אנו חיים. אם המגמה הזו – לצד הגינות והכרה בשכנינו השותפים עמנו באותו חבל ארץ – תהיה גם נחלתה של הזרוע המיישבת של הממשלה – ללא ספק תזכה לאותה הצלחה ואותה רוח גבית מצד הציבוריות הישראלית.

(פורסם כמאמר מערכת במקור ראשון 1.4.12)

באין חזון, העם ייפרע ממנהיגיו

היה זה רק לפני 6 שנים וחצי כשהוקמה מפלגה חדשה, 'קדימה' שמה, בידי אריאל שרון, שהשאיר למפלגתו הישנה, הליכוד, ירושה מפוקפקת בשם 'תכנית ההתנתקות'.

ההלם במחנה הימין היה עמוק וחריף, אבל הציבור הישראלי היה באופוריה. הסקרים צפו למפלגה החדשה עד 44 מנדטים, סכום לא מבוטל שהבטיח אוטוקרטיה לאיש שביצע בשרירות לב ובשיתוף פעולה מערכתי חוצה בירוקרטיות מהלך שהפך 8,000 מתיישבים לחסרי בית.

באחד ממטות הבחירות בעיר שינה מפד"לניקית ההוראה לפעילים היתה כזו: 'הרימו טלפונים לכמה שיותר אנשים, שוחחו איתם על הבחירות. אל תאמרו להם להצביע מפד"ל. שכנעו אותם להצביע לכל מפלגה שירצו – רק לא לקדימה'.

הפחד היה משתק: ניצחון גורף של המפלגה החדשה הזו, שצצה משום מקום ולפתע גרפה את אהדת העם, יכול להביא לחורבן מוחלט של ההתיישבות תחת תכנית התנתקות נוספת. ההנחה כי ישנה תכנית עבודה כזו הוכיחה, לאחר מכן, את נכונותה: בשיאה של מלחמת לבנון השניה לא נרתע מי שעמד אז בראש המפלגה, אהוד אולמרט, להכריז על תכניותיו ל'תכנית התכנסות' שתחזור על הטקטיקה ביהודה ושומרון.

זכורה מכל הכרזתו של שר החינוך בממשלת המעבר, מאיר שטרית: "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד". לא היתה הצהרה טובה מכך על ריקנותה של המפלגה החדשה.

קדימה שידרה בשנים האחרונות אין אונים, יאוש ומחסור בערכים. הציבור, שמשתוקק להרגיש כי יש לו מנהיגים שיובילו את המדינה, לא מגלה את התכונה המנהיגותית בקרב שדרת ההנהגה הקיימת של קדימה.

אולם הציבור, כפי שנשמע בערב יום חול מרופד תכניות טלוויזיה, דווקא נלהב יותר מהאופציה החדשה והמסעירה, ופחות מעדר הביינישים הלחוצים שנשפו באזנו מעבר לשפופרת. "יש שם חבורה של אנשים מצויינים", אמרה אשה אחת, "שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות". החבורה אליה התייחסה הגברת המרוצה מנתה את ציפי לבני, גדעון עזרא, אברהם הירשזון, מאיר שטרית, חיים רמון, דליה איציק ואחרים. אזרח אחר דווקא היה בטוח שהתרדמת אליה נפל שרון שבועות ספורים לאחר הקמתו את המפלגה, היא תרגיל פוליטי שבסופו יקום שרון ממיטתו ויוביל את מפלגתו לניצחון מפתיע.

במובנים מסויימים, המאמץ המשולב נשא פרי. מפלגת קדימה לא גרפה את ארבעים המנדטים להם ציפתה, ואפילו לא שלושים. האיזון הדמוקרטי בישראל נשמר.

מאז חלפו כ-6 שנים, אולם קדימה הלכה ושקעה לתוך תרדמת, ממש כמו מנהיגהּ לשעבר. היורשת לא הצליחה לשמור על התדמית הכריזמתית של המנהיגים הקודמים, ורבים מחברי המפלגה התלכלכו בפרשיות שחיתות שונות. החידוש הפך לדשדוש וההיבריס פינה את מקומו למאבקי אגו אישיים.

מפלגת האופורטוניסטים הוכיחה את המשפט המפורסם של יגאל אלון, על ההווה הדל והעתיד הלוט בערפל. הציבור הישראלי – כמו כל המין האנושי – אוהב חידושים, אולם אם יש משהו שבישראל לא אוהבים, זהו חוסר יושר. קדימה שידרה בשנים האחרונות אין אונים, יאוש ומחסור בערכים. הציבור, שמשתוקק להרגיש כי יש לו מנהיגים שיובילו את המדינה, לא מגלה את התכונה המנהיגותית בקרב שדרת ההנהגה הקיימת של קדימה.

הבוקר יוכרז מי המנצח הגדול בבחירות על המפלגה, שזוכה כעת לאסיף אלקטורלי של כחמישה עשר מנדטים, תוצאה המתאימה יותר למפלגת נישה מגזרית. לבני או מופז – מדינת ישראל ראוייה לחזון אמיתי לפעול לאורו ולא לאופורטוניזם זול, הן במישור המדיני והן במישור החברתי-כלכלי.

 (פורסם כמאמר מערכת במקור ראשון, 28.3.12)

תרבות הרצח

מעט מאוד רגעים של חסד ניתנו לגבריאל, אריה ומרים, הילדים שנרצחו בירייה על אדמת אירופה – גם אחרי מותם. המקהלה הבינלאומית אינה אוהבת לשמוע על ילדים יהודים הרוגים, הדבר מזכיר לה תקופות אפלות שהיא מעדיפה להשכיח.

האירופים נמצאים במצב בלתי אפשרי: הם מנסים להיות מוסריים בעיני עצמם, כלומר, לדגול בשוויון ולהוקיע את הגזענות. נגד זאת מתעוררת התנועה הגזענית ששואפת 'לטהר' את הלאומיות הקיימת, במקרה זה, הצרפתית. אלה גם אלה, למותר לציין, שונאים יהודים.

האמביוולנטיות בדיווחים על הרצח המתועב היתה מובנית: מה עדיף לנו, שואלים האירופים את עצמם, לסמן את האירוע כמכוון נגד ישראל, או לדווח עליו שייראה כפשע שנאה ניאו-נאצי? האפשרות השניה הכריעה. זיכרון מסע ההרג של אנדרס ברינג ברייויק באוסלו, שם הרג 77 ילדים נורבגים, עדיין טרי בזיכרון. מוסלמים, לעומת זאת, הם רבים ומסוכנים יותר.

"בימים בהם אנחנו זוכרים אנשים צעירים שנהרגו בכל מיני נסיבות נוראיות כשאנחנו זוכרים מה קרה בטולוז היום, כשאנחנו זוכרים מה קרה בנורבגיה בשנה שעברה, כשאנחנו יודעים מה קורה בסוריה, כשאנחנו רואים מה קורה בעזה ושדרות", אמרה שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, לצעירים פלשתינים עמם נפגשה בבריסל ביום הפיגוע. ההשוואה, כמובן, קוממה כל מי שמעט שכל בקודקודו. "זו רק הערה כללית על אלימות נגד ילדים בכל העולם", התגונן דובר שרת החוץ בהבהרה שפורסמה לאחר מכן.

האירופים לא מצליחים לתפוס כי בעיית ישראל היא ייחודית, וקשורה קשר עמוק להיותה מדינה יהודית. האדם הנאור מנסה להסביר לעצמו באופן אוניברסלי וכולל מה מביא בני אדם לרצוח ילדים. אולי זה סכסוך על אדמה. אולי זה סכסוך על שליטה. אולי זו צורה להפעיל לחץ על מנהיגים או להטיל אימה על עמים שלמים. האירופים מסרבים להכיר בכך שיש אכזריות לשמה, אכזריות טהורה שנובעת מתרבות שבעיניה חיי אדם אינם שווים דבר.

ביום למחרת, כאשר התברר שידו של האסלאם הקיצוני – זה שאסור-לנקוב-בשמו בצמרת הממשל של ארה"ב – במעל רצח הילדים ואביהם, התזמורת חייבת היתה למצוא סימפוניה אחרת לנגן. את זאת סיפק לא אחר מאשר הרוצח עצמו.

שר הפנים של צרפת, קלוד גואן, מסר בשמו של מוחמד מראח כי הוא 'לוחם ג'יהאד', וכי ביצע את הטבח בבית הספר "כנקמה על מותם של ילדים פלשתינים". הנה, כעת, לאזרח האירופי הממוצע יש משוואה יפה. ילדים ערבים מתים בעזה, ילדים יהודים מתים ברחבי העולם. פייר.

אך אנו יודעים את האמת: ישראל אינה רוצחת ולא תתן ידה לעולם לרצח ילדים. מי שאינו חס על חיי אדם, בהם ילדיו, הוא המחבל הערבי שמתפוצץ בשוק בעיראק, באפגניסטן ובתימן, זה שאינו בוחל ברצח על רקע כבוד המשפחה של בנות 14, זה שחיי אדם, בעיניו, הם כקליפת השום. הוא מי שחדר לבית באיתמר באמצע הלילה ושחט הורים על ילדיהם; הוא שהשליך אבן וריסק את גולגלתם של אב ובנו בדרך לקרית ארבע; הוא שפוצץ עצמו במסעדת סבארו בירושלים.

כל אמירה אחרת, 'מאוזנת', משווה, מחפשת תירוץ מדוע הדבר הגיוני ומתקבל על הדעת – היא אמירה של מי שמוכן לתת ידו לרצח ילדים ומי ששונא את מדינת ישראל ומלחמתה הצודקת. יש להסיר את המסווה מעל פניה של ההיתממות האירופית.

 (פורסם כמאמר מערכת במקור ראשון, 22.3.12)

מתלמידיו של אהרון

דורית ביניש בחרה לסיים את ארבעים וחמש שנות כהונתה בשירות הצבורי בקול תרועה רמה. היא, שבעשר שנותיה הראשונות כשופטת בית המשפט העליון שמרה על פרופיל נמוך ונמנעה מעימותים ומאור הזרקורים; היא, שבשיחת פרידה שערכה לכתבי המשפט ביקשה להדגיש דווקא את השינויים המנהלתיים שניסתה – ואף הצליחה חלקית – לייסד בבית המשפט על מנת לקצר את זמן ההליכים שמתנהלים בו; היא, שנחשבה עד לאחרונה צלו השמרני יחסית של נשיא העליון הקודם, אהרון ברק, החליטה להראות לכל מי הוא הליברל האמיתי בתולדות בית המשפט העליון.

שלושה פסקי דין שיצאו בימיה האחרונים כנשיאה מבקשים להציב אותה בזיכרון הלאומי כ'אבירת זכויות האדם', ובראשן שוויון, מידתיות וחוקתיות. בכולם יוצאת הנשיאה חוצץ נגד עמדתה של הכנסת, מדלגת מעל המשחק הפוליטי וקובעת אמות מידה של צדק מוחלט.

בפסק הדין האחרון שנתנה, ושהוקרא באופן חגיגי בטקס פרידתה מבית המשפט, פורטת ביניש על המיתר החברתי. בבקשה להציג את בית המשפט כמי שקשוב לעם, מבקשת הנשיאה שעמדה בראש הרכב מורחב בן שבעה שופטים, לעגן בפסיקה את 'הזכות לקיום בכבוד'. העתירה, שהוגשה על ידי מספר עותרים ובהם אמהות חד הוריות, מלינה על סעיף שולי יחסית (ובעייתי לכל הדעות בקטגוריוּת שלו) בחוק הביטוח הלאומי, ששלל הבטחת הכנסה ממי שמחזיק בכלי רכב. בצעד שהיה פעם נדיר ויוצא דופן אך כעת הוא שגור בפי כל – ביטלה ביניש את סעיף החוק הזה במחי קולמוס, בנימוק שהוא פוגע בזכות ל'קיום אנושי בכבוד'.

המלצה של ברק

דורית ביניש נולדה ב-28 בפברואר 1942 בתל אביב, לחווה ואהרן ורבה. ביתה היה בית מפא"יניקי שורשי, אביה עבד תחת שר התחבורה הראשון, דוד רמז, והיה מקורב ליהושע רבינוביץ', מי שהיה לימים שר האוצר בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. אמה היתה גננת מיתולוגית שבין תלמידיה היו אילנה רובינא וירון לונדון. ביניש למדה ב'תיכון חדש', שם רכשה השכלה ליברלית, והיתה חברה בתנועת הנוער 'התנועה המאוחדת' שהיתה מזוהה עם מפא"י. חברה הטוב מאז תקופת לימודיה הוא המוסיקאי דניאל בירנבוים.

ביניש שרתה באגף כוח אדם במטכ"ל, משם השתחררה בדרגת סגן, ושם גם הכירה את אישהּ, יחזקאל ביניש, נגן טרומבון בתזמורת צה"ל.

לאחר הצבא חשבה ללמוד ספרות והיסטוריה, אולם לחץ המשפחה והחברים הוביל אותה להירשם ללימודי המשפטים כמו בן זוגה יחזקאל. בשנה הראשונה היתה תלמידה בינונית ובסופה חשבה לעזוב. פתק שקיבלה ממתרגל צעיר בקורס 'יסודות המשפט' שהחמיא לה על חשיבתה המקורית, שיכנע אותה להישאר בלימודים. שמו של המתרגל היה אהרון ברק.

בשנת 1966, והיא בת 24, סיימה ביניש את חוק לימודיה וקיבלה את התואר הראשון. ביניש כלל לא היתה בטוחה שהיא מעוניינת להמשיך במקצוע, אולם אהרון ברק פגש באקראי את יחזקאל ביניש, ושאל אותו היכן דורית מתכוונת לעשות את הסטאז'. כששמע שעדיין לא בחרה מקום, אמר: "שתלך למשרד המשפטים ותגיד שאני המלצתי".

ההמלצה עשתה את שלה. ביניש התקבלה ללא בעיה לעבודה בפרקליטות והתרגלה למקצוע. בינתיים, פתח יחזקאל ביניש משרד עורכי דין עצמאי ושימש כבורר במשפטי סחר בינלאומי. בעשור האחרון הסתבך במאבקים משפטיים, כשנתבע על ידי מס הכנסה בשל חובות שצברה תזמורת רשות השידור בזמן שעמד בראשה. בראשית שנת 2005 החליט היועץ מני מזוז לסגור את התיק נגדו.

בפרקליטות גילה את עורכת הדין הצעירה גבריאל בך, לימים פרקליט המדינה ושופט בבית המשפט העליון. הוא סייע לה בתחילת דרכה ולמעשה סלל את דרכה המהירה כלפי מעלה. ביניש עברה לפרקליטות מחוז ירושלים לתקופה קצרה ומשם חזרה לפרקליטות המדינה לתפקיד בכיר יותר. הקפיצה המשמעותית שלה היתה כשמונתה, בגיל שלושים ושתיים בלבד, למנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות. שבע שנים ניהלה את המחלקה, ובשנת 82' מונתה למשנה לפרקליט המדינה, יונה בלטמן.

בשם הצדק

ביניש הובילה את התביעה במשפט 'המחתרת היהודית'. עוד לפני כן היה לה תפקיד חשוב כראש צוות אוספי החומר לוועדת כהן, שחקרה את אירועי טבח סברה ושתילה. בהמשך, היתה אחת מן השתיים שהביאו בפני היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, את פרשת קו 300, בניגוד לרצונו של ראש הממשלה שמעון פרס, ממלא מקומו יצחק שמיר וראש השב"כ אברהם שלום.

ביניש ייצגה את המדינה בכל הקשור לפסילת מפלגתו של מאיר כהנא. בספרה 'העליונים' טוענת העיתונאית נעמי לויצקי כי הפרקליטה הצעירה חזרה במיוחד מחופשת מחלה אותה 'משכה' במחאה על האפשרות כי לא תמונה לפרקליטת המדינה, ובמקומה תמונה פליאה אלבק, חביבת המתנחלים, רק כדי לטפל בפרשייה זו. שר המשפטים שהנחיל לה, בסופו של דבר, את התפקיד הנכסף, היה דן מרידור.

באותה תקופה, סוף שנות השמונים, פרצה האינתיפאדה הראשונה שזימנה לפרקליטה הצעירה חיכוכים מול שר הביטחון דאז, יצחק רבין. "היא באה בשם הצדק, ואילו רבין בא בשם האמת", מסביר יועצו המיוחד, איתן הבר. הוא מעיד כי ביניש הקפידה על הוראות פתיחה באש מדוקדקות וביקשה להשריש אותן בשורה ארוכה ומסועפת של פקודות.

כמי שהיה יועצו של ראש הממשלה ולאחר מכן ניהל את לשכתו, מציין הבר כי רבין, איש השטח, היה קרוב ללבם של החיילים הרבה יותר מן השופטת הצוננת. "מה שקורה בהיכל השן של המשפט זה לא מה שקורה בשטח. רבין ראה עצמו כסנגור החיילים והמפקדים. הוא העריך מאוד את ביניש, אולם היו ביניהם פערי השקפה: היא ראתה עצמה כמי שיושבת על כיסא המשפט הבינלאומי".

בהיותה פרקליטת המדינה, סירבה לייצג את המדינה בבג"צ העתירה נגד גירוש 415 מחבלי חמאס ללבנון. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש (גילוי נאות: סביו של הכותב), נאלץ לעמוד לבדו בדיון שארך ארבע עשרה שעות רצופות ולייצג את המדינה עד שעמדתה התקבלה בבג"צ, שהתיר את הגירוש.

בשנת 1993 נשקלה מועמדותה לבית המשפט העליון, אולם הנשיא דאז, מאיר שמגר, התנגד, ולכן נדחה מינויה עד שנתיים לאחר מכן, כשהשופט אהרון ברק תפס את מקומו.

חינוך לערכים

תקופת העליון של השופטת ביניש מתחלקת לשתיים. בעשר שנותיה הראשונות במשכן ביקשה שלא להעיר דובים מרבצם, והצטרפה פעמים רבות לדעת הרוב אותה הוביל הנשיא אהרון ברק. מאחורי גבו הרחב של השופט הפנומן יכולה היתה השופטת הטרייה להסתפק בשתי המילים: "אני מסכימה", בשורת פסקי דין שקבעו את אופייה החוקתי של מדינת ישראל, ביניהם הכרה בגיורי קפיצה לצורך אזרחות וביטול 'נוהל שכן' שהגביל את השימוש של צה"ל באזרחים שאינם מעורבים בלחימה (ראו מסגרת).

עם זאת, בפסק דין שנחשב מכונן, קבעה בעצמה הלכה חדשה ביחס להכאת ילדים לשם חינוכם. בהלכה זו צעד בית המשפט לזירה רגישה מאוד: מוסד המשפחה. "השופטת הכירה בדבר שכלל אינו מובן מאליו", אומר עו"ד דב פרימר, שעוסק בדיני משפחה זה שנים רבות, "והיא עילת נזיקין בקשר שבין הורים לילדים. עוד נקודה חשובה היא הקביעה שכל הכאה היא פסולה. במובן מסויים בית המשפט ביקש למתוח פה קו והשאיר את שאלת האיזון לשיקול דעתם של השופטים".

פרופ' פרימר טוען עוד כי הפסיקה משקפת את תפיסתה של ביניש, לפיה יש תפקיד לבית המשפט לחנך את הציבור. "החוק הוא לא רק עניין פורמלי, אלא גם מגלם בתוכו ערכים. בניגוד לתפיסה המודרנית לפיה החוקים הם טכניים בלבד, היא הבינה שהמערכת החוקית היא אחת הדרכים הטובות ביותר להעביר ערכים – במקרה הזה ערך ההגנה על חסר הישע – לציבור הרחב ולדור הבא. גם ההלכה היהודית הכירה בכך שעל מנת להשפיע על אדם – יש לרדת לשורשי ההתנהגויות שלו ולעצב הלכות על פיהם".

איבוד אמון

לפני חמש שנים וחצי עלתה ביניש על כס הנשיאות במקומו של אהרון ברק, מכוח 'שיטת הסניוריטי' לפיה השופט הוותיק ביותר מתמנה לנשיא בית המשפט העליון. איש בעולם המשפט לא סובר שלנשיא בית המשפט יש מעמד חוקי גבוה יותר משל רעיו השופטים, אולם כולם מסכימים כי העומד בראש המערכת הוא זה שמהווה את הפנים שלה והוא המייצג אותה. בתפקידה זה נאבקה ביניש מרות בשר המשפטים הקודם, פרופ' דניאל פרידמן, שסירב לשוחח עם 'מקור ראשון'. "אני מרגיש שדיברתי עליה יותר מדי", אמר, "כבר אין טעם להמשיך בזאת".

והוא בהחלט אמר. "הבעיה המרכזית שיהא על נשיא בית המשפט העליון להתמודד עמה", יעץ פרידמן לנשיא הנכנס אשר גרוניס במאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת 'עורך הדין', "היא בעיית הלגיטימיות של פעולתו ואובדן הסמכות המוסרית הקשורה בכך".

פרידמן מכוון לסקרים שנערכו בשנים האחרונות, המראים כי אמון הציבור בבית המשפט העליון, שנשק בעבר ל-80%, הידרדר עד שהוא מתקרב היום ל-50%. צניחה של שלושים אחוז בפחות מעשרים שנים. ביניש עצמה, אגב, מתייחסת לנתונים בביטול. בשיחה עמה האשימה את "קץ עידן התמימות" שאזרחי העולם סובלים ממנו, את "הבעייתיות של הסקרים האלה", ואף את "הפמפלטים שמחלקים בבתי הכנסת ויש בהם דברים נוראיים", וסירבה לקשור את אובדן האמון בהתנהלותו של בית המשפט.

פרופ' אריאל בנדור מאונ' בר אילן, אינו רק מומחה למשפט חוקתי ומי שכתב (יחד עם זאב סגל) ספר שיחות עם אהרון ברק, אלא גם בנה של השופטת בדימוס דליה דורנר. ההסבר שלו לחוסר האמון של הציבור במערכת המשפט שונה ומעניין. "יש לי השערה שאיני יודע אם היא נכונה, ונוגעת לשינוי של סגנון ההנמקה השיפוטית. בית המשפט, החל מברק, עבר להדגיש את שיקול דעתו. ביניש במיוחד נטתה – וראתה בזה כמעט אידיאולוגיה – לנסות להסדיר מקרים בלי לתת פסק דין. הציבור, שפעמים רבות מושפע מתדמית ולא ממהות, רוצה שבית המשפט יהיה פסקני יותר ומתערב פחות. גם אם 'הכל שפיט' – לא כדאי לומר את זה, אפילו כשאתה זהיר בפסיקותיך – כמו שברק היה".

גם שר המשפטים נאמן שהחליף את פרידמן בתפקידו לא היה חסיד של השיטה המשפטית החדשה וניסה לצמצם את כוחו של בית המשפט, אם כי באופן מינורי ואלגנטי הרבה יותר מקודמו. בטקס הפרידה שנערך השבוע, היתה ברכת הדרך שלו לביניש יבשה וצוננת. בעוד היועץ המשפטי לממשלה מהלל ומשבח את פועלה ופסיקותיה של ביניש, הסתפק נאמן בשני ציוני דרך שאין בהם ולו קורטוב של מחמאה: "בתקופת כהונתך מונו שבעה שופטים לעליון, ואין זה דבר של מה בכך", אמר נאמן. "ולאורך כל שנות עבודתנו המשותפת קיימנו מפגשים באופן תדיר, ותמיד היו השיחות בינינו לגופו של עניין". עם ברכות לבביות בסגנון זה, לא פלא שהיחסים בין שר המשפטים לנשיאה לא נחשבו לרומן סוער, בלשון המעטה.

לא תוקפת

לקראת פרישתה, ביקשה השופטת להדגיש את המהפך המנהלתי שעברה המערכת בתקופתה, בצוותא עם מנהל מערכת בתי המשפט, השופט משה גל. שניהם ציינו במיוחד את הקמת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, קליטה של מאתיים שופטים חדשים, מתוכם שמונים וחמישה תקנים שנוספו, מחשוב המערכת, השתלמויות מקצועיות לשופטים, הכשרה לנשיאי בתי משפט ונהלים חדשים לדחיית דיונים, שלדברי ביניש הוכיחו את עצמם מעל ומעבר.

כל אלה נועדו להקל את העומס מעל השופטים ולקצר את ההליכים הארוכים עבור המתדיינים. בעוד ברק התרחק מן הפן הניהולי והזניח אותו, ביניש עסקה בו בחדווה רבה והיא רואה בו עניין חשוב.

"מדוע אתם משתמשים כל הזמן בכותרת 'ביניש תוקפת'?", שאלה השופטת היוצאת את הכתבים שהתכנסו לפני שבועיים בלשכתה, "אינני תוקפת ולא תקפתי. אני מגִנה על בית המשפט".

הנשיאה דורית ביניש רוצה שייזכרו את כהונתה כתקופה בה הגנה באופן אינטנסיבי על מבצר בית המשפט העליון, שאת מתרסיו הקים אביה הרוחני אהרון ברק; היא רוצה שייזכרו אותה כמגינת הזכויות החברתיות, שלא נמנעה מלבטל שני חוקים של הכנסת, וביקשה לבטל אחד נוסף. האם הציבור יזכור אותה כך, או כמי שרצתה לחנך אותו לערכים הדמוקרטיים בהם האמינה? האם יכיר לה טובה על פעילותה לקיצור סבלם של המתדיינים, או שדמותה תיבלע בין דמותו הענקית של הקודם לה לדמותו העלומה של הבא אחריה? את זאת, רק ימים יגידו.

פורסם במוסף 'צדק' של 'מקור ראשון', 3.3.12

מלחמת הדתות בפתח

 

ישנן אפשרויות רבות לניתוח מצב הגיאופוליטי במזרח התיכון. מי שייקרא את טורי ה'ניו יורק טיימס', למשל, עלול להשתכנע שהמהפכה האביבית שעוברת על ארצות ערב, נועדה בראש ובראשונה להציל אותן מן העריצות והדיכוי ולהוביל אותן לעבר שלטון דמוקרטי וליברלי. מן העבר השני, רואי השחורות של האקדמיה מפרשים את הסימנים שמתאספים מעל הים כסופה ג'יהאדיסטית שעומדת לפרוץ.

המאה ה-21 היא המאה של הדתות. המהלך הבוטה ביותר שמציין את המגמה הזו הוא התאסלמותה של אירופה. היבשת שהיתה לערש הנצרות, החל מהפיכתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית ומקום משכנו של הוותיקן, איבדה את זהותה הייחודית ובמובנים רבים גם את ההשתייכות הלאומית שלה.

אולם אין זה האיתות היחיד לבאות. בעשרות השנים האחרונות הולכת ומתחזקת השיבה למקורות הדת. ההתמודדות על נשיאות המעצמה החזקה ביותר נכון להיום, ארה"ב, היא בין פרוטסטני למורמוני, והדת משמשת אותם כקלף מיקוח במירוץ. למותר לציין כי האמונה הנוצרית חזקה מאוד בארה"ב, מעל 90 אחוזים מאמינים ב'כוח עליון' ואחוז האתאיסטים הוא מזערי.

מן העבר השני עומדת התחזקות האסלאם. מהפכות 2011 של העולם הערבי העלו את קרנם של 'האחים המוסלמים'. מהפכות אלה הסתמנו עוד קודם לכן בבחירות רצועת עזה, שם זכה חמאס (הדתי) על פני פת"ח (החילוני) ב-90% מקולות הבוחרים. לכאורה, העזתים בחרו במלחמה, מצור ועוני, על פני שגשוג כלכלי, רווחה ושלום, מה שמהווה קושיה חריפה על התפיסה המערבית את נפש האדם.

בתוך המערכה הענקית הזו, לה שותפים 1.4 מיליארד מוסלמים ו-2.2 מיליארד נוצרים ברחבי העולם, עומדת ישראל, כרגיל, בתווך. מבחינת המרחב הגיאוגרפי, היא עומדת בלב-לבו של המזרח התיכון, מרחב ערבי ואסלאמי. מבחינת המרחב התרבותי, היא רואה עצמה כמשוייכת לתרבות האירופית הנכחדת וזו המערבית-אמריקאית הרחוקה. ששה מיליון היהודים בישראל ושבעה המיליון הנפוצים בעולם עומדים בעין הסערה של התנגשות הצוויליזציות ועליהם לבחור צד. נכון לעכשיו, ישראל בוחרת את הצד המוכר לה, זה שקרוב יותר להגמוניה ששולטת בה זה ששה עשורים.

בישראל, כמו בקרב שתי הדתות האחרות, ניכרת המגמה של ההתחזקות הדתית. רק לאחרונה פורסם המחקר המקיף, לפיו כשמונים אחוז מאזרחי ישראל מחזיקים באמונה כזו או אחרת. אגף ה'מסורתיים' התקטן, וחבריו עברו להתחלק בין מגזר הדתיים והחרדים. ההגמוניה האשכנזית-חילונית הולכת ונחלשת, הולכת ומתפרדת ובמקומה עולה שלטון המיעוטים הרב-תרבותי, שמזדהה פחות עם הציוויליזציה המערבית.

בפני ישראל עומדות שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא הצטרפות לאחת משתי התרבויות הגדולות: נצרות או אסלאם. הציונות תצטרך לבחור בין נאמנותה הטבעית ורבת השנים – וכן הזדהותה החצי-אוטומטית עם ערכי המערב – לבין מחירה של הבדידות הגיאוגרפית והתרבותית במרחב.

אפשרות אחרת היא בחירה בדרך שלישית. ישראל, כמדינת העם היהודי, יכולה להוכיח כי אינה שלוחה של הנצרות להפיץ את רעיונותיה בעולם ומצד שני לא תסכין להנחלת האידיאולוגיה המסוכנת של הג'יהאד המוסלמי. ישראל היא מדינה יהודית וערכיה יהודיים. היא לא מצוייה במלחמה מול האסלאם כמו המתירנות הנוצרית ולא דוגלת בכוחנות ובאלימות שמאפיינות את האסלאם.

אם תדע ישראל להדגיש את עצמאותה התרבותית והאידיאולוגית במקום להיות 'זנב לאריות', אולי תכבוש דרך חדשה בהתמודדות המדינית שעומדת לפתחה.

פורסם כמאמר מערכת במקור ראשון, 8.2.12

צדק עכשיו, תבונה אחר כך

"במלחמות לצדק, גם ילדים מתים", שר אי אז יהודה פוליקר, וביטא תחושה של רבים: לעתים הצדק גובר על הרגש הטבעי והרחום, ומוביל לשפיכות דמים נוראה. לפעמים המלחמה על הצדק גובה מחיר שאנו מרגישים שהוא יקר מדי.

ולפעמים מלחמה על צדק היא סתם טמטום. דון קישוט, למשל, עם כל כמה שאנחנו מחבבים את דמותו הקומית-טראגית, הוא אידיוט של ממש. המלחמה האבודה שלו מושפעת מרומנים רומנטיים, שבינם לבין רדיפת צדק משותף רק דבר אחד: הרדיפה.

קו משותף נמתח בין המאבק הנוכחי נגד חוק טל, הסערה הבלתי פוסקת בשנה האחרונה סביב השריפה בכרמל והאשמים בתוצאותיה, לבין המחאה החברתית של הקיץ האחרון. כולם מונעים מתחושה עמוקה של צדק, ולא סתם צדק – צדק עכשיו.

"ְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!/ אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ/ הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ  –/ יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!", קרא ביאליק בחרון-אף קדוש. אנו רוצים את הצדק כאן, יפה ואוטופי, ברגע זה.

צודקים. לא הוגן שחרדים יכולים, בהליך פשוט, להיפטר משירות מעיק של שנים ארוכות בצבא. צודקים. יש אחריות מיניסטריאלית למחדלי השריפה בכרמל, והיה ראוי שמישהו, אדם בעל שיעור קומה ותחושת אחריות, ייקח אותה על עצמו. צודקים. המצב הכלכלי בעייתי. מעטים מתעשרים על חשבון רבים, שלא מתעשרים מספיק ולא מקבלים שכר הולם לעמלם.

אבל המכנה המשותף העגום והמזיק לכל התופעות האלה הוא הרצון לראות את הצדק נעשה כאן ועכשיו. רצון שהעוולה תיעלם ברגע. זהו רצון קדום, עוצמתי, נכון ואמיתי – אך באותה מידה הוא גם ילדותי.

אי אפשר לגייס את כל החרדים בלילה אחד. הם לא בנויים לזה, אנחנו לא בנויים לזה. אי אפשר למצוא אשם אחד באסון הכרמל: המחדל הוא עמוק ומתמשך ואת הליקויים שהתגלו באסון יש לתקן במשך שנים. אי אפשר לפתור בהוקוס פוקוס את בעיות הכלכלה של ישראל (כן, גם אלה שנוצרו בכוונת זדון וברוע לב, גם אלו שהגיעו מרשלנות, גם אלו שמתקיימות מהזנחה) ואם ננסה – יבולע לנו.

חיים במדינה אינם דומים לתכנית ריאליטי בערוץ 2. גם אם נורא נרצה, לא נוכל להצביע במסרונים לפתרון האהוב עלינו לסוגיית גיוס החרדים. יש בנו חלום ילדותי שזה יהיה כך. שנקום בבוקר ואברכים שחורי זקן ייצעדו גאים ברחובות, עטורי פלאפלים; שבחורות בפאות יוקרתיות יפזזו במשעולי מחו"ה אלון; וזה ממש בסדר שיש לנו חלום כזה. אבל הפתרון האמיתי הוא זה שנוצר אט-אט ובשום שכל. כזה שמדינת ישראל שכחה איך יוצרים.

הרצון לפתרון אמיתי ומקיף אינו יכול להיות מנוצל לטובת גרירת רגליים, כפי שנדמה שהממשלה עושה כעת. האזרחים צריכים להרגיש שיש כיוון ודרך. שגם אם הפתרון אינו מיידי – ישנו אופק שאליו אנו חותרים. הזעם המפעפע הוא בשל התחושה שתקופה אחר תקופה, פתרונות זמניים (כמו חוק טל) הופכים לפתרונות של קבע.

אולי התסיסה הנוכחית תגרום למקבל ההחלטות להניע תהליכים אמיתיים. אולי שוב נשתה את מי המרים של ההבטחה הבלתי מקויימת. מה שבטוח, שבסיבוב הנוכחי של המאבק ובטונים שבהם הוא מנוהל – מה שיישאר מהאש והגופרית הוא רק עשן לבן ורמץ.

 פורסם ב'מקור ראשון' 31.1.12

מופיע גם פה: 'דעות מקור ראשון'. מומלץ.

אנחנו במסך עשן

פרקליטות מחוז ירושלים הגישה לבית המשפט המחוזי כתב אישום נגד חמישה מתיישבים, שלכאורה ניהלו רשת מידע למניעת פינויי מאחזים. בניגוד לכוונתה המקורית, שינתה הפרקליטות את סעיפי האישום, והשמיטה את הסעיף המרכזי באשמת ריגול. המתיישבים, בני 19-36 הואשמו 'רק' באיסוף מידע בעל ערך צבאי על תנועת כוחות צה"ל, התפרעות, הפרעה לעובד ציבור ועוד.

בין המסמכים שהציגה התביעה היתה 'תוכנית להגנת מאחזים', בה נאמר: "לא לחכות ליום פקודה, לא רק בהפגנות מראש. אלא גם בהקדמת החיכוך בפועל… חותרים לניצחון, כלומר, להביא למצב שבו השלטון אינו מסוגל להעביר פינוי מאחזים".

על כך אמרו חכמינו: "הכה יוסי את יוסי". צה"ל, הגוף שנועד להגן על אזרחי ישראל מפני מתקפות, מכה, בפקודת שר הביטחון ובידיעת ראש הממשלה, במתיישבים. מנגד, המתיישבים, מי שרואים עצמם כנושאי דגל הציונות המעשית, מאגפים את צה"ל ומנצלים את עורפו החשוף כדי לסכל את פקודותיו.

במצב המדיני העדין במזרח התיכון כעת, לא ניתן לסמוך על הרשות הפלשתינית המעורערת כי תשמור על האינטרסים הביטחוניים של ישראל אם זו תיסוג לקווי 67. בנוסף, אין ממשלה שמסוגלת להסיג 300,000 אנשים שגרים מעבר לקו הירוק ולשמור על יציבות השלטון ועל לכידות החברה. ממשלת ישראל לא מראה כי היא מעוניינת במשא ומתן עם הפת"ח, שכרת ברית עם ארגון הטרור חמאס, שממשיך בירי רקטות לעבר יישובי הדרום.

אם כן, ההתכתשות של צה"ל עם המתיישבים אינה קדימון לעקירה עתידית, מכיוון שזו כלל אינה נראית באופק.

מאידך, ההקפאה בפועל ברחבי יהודה ושומרון – נמשכת. לבד ממאות בודדות של יחידות דיור בגושי התיישבות, ממשלת ישראל מעדיפה שלא להרגיז את הפריץ. אם המחיר הוא מצוקת דיור ביהודה ושומרון –זהו מחיר שהיא מוכנה לסבול.

המאבק על המאחזים, אם כן, משמש בידי שר הביטחון ככלי יעיל, כמו זה ששימש את קודמו בשנים שעברו, בנימין בן אליעזר. פינוי מאחז הוא דרך טובה להציג לעולם שישראל שומרת על סטטוס קוו בעניין ההתיישבות ביהודה ושומרון. ראש הממשלה נתניהו, נותן ההוראות והאחראי על כל תזוזה בשטח, מעוניין לשמר את המצב הקיים – קפוא, קפוא, קפוא.

כל מה שניתן לומר על 'פרשת המרגלים' החדשה והמסעירה (שכבר נדחקה לשוליים בשל פרשה מסעירה עוד יותר, כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה) הוא שהמתנחלים, שוב, משמשים כלי בידי השלטון, מסך עשן כדי לטשטש את חוסר יכולתו למשול, חוסר יכולתו להחליט.

מי ששוגה באשליות כי 'במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו' ועל כך מבסס את כל מאבקו – אינו מבין כי עבור השלטון אינו אלא פיון משחק. בחכמתו להרע שר הביטחון צד שתי ציפורים במכה: גם מראה לעולם כי הוא נאבק במתנחלים וגם מקדם מצג שווא לפיו המתנחלים מכים בצה"ל.

המאבק האמיתי לא ייעשה בריגול אחר כוחות צה"ל, שהם רק זרוע עיוורת וחסרת מצפון של השלטון, אלא במישור הפוליטי, בדרישה מראש הממשלה להכריע כי גורל ההתיישבות ביש"ע אינו תלוי בדעת הקהל העולמית, אלא ברצונו של עם ישראל – לשבט או לחסד.

(פורסם במקור ראשון 9.1.12)

חיסול לא ממוקד


מי שפתח את עיתוני יום אתמול לא יכול היה לקבל תמונה אמינה ומדוייקת אודות הצורה שבה מדינת ישראל התייחדה עם ארבעים וארבעה קורבנות אסון השריפה בכרמל. אמנם, נערך טקס, נחנכה אנדרטה, נישאו נאומים, נמחו דמעות רבות של המשפחות ומי שכואבים ומזדהים עם אסונן על מותם בטרם עת של אנשים צעירים ומוכשרים.

אך כל הממלכתיות שנארגה בעמל רב בניסיון לכבד ולהוקיר את זכרם של המתים, היתה כלא היתה ביום שלמחרת הטקס. 'מבוכה וזיכרון', 'נתניהו הוצג בטקס באופן מחמיא מדי' ו'לשכת נתניהו שיבצה דברי שבח בטקס' היו כותרות שלושת העיתונים שאינם שייכים למקורבו של רוה"מ.

אין לי עניין להגן על דברי החנופה שנאמרו בטקס כלפי ראש הממשלה. הם היו טיפשיים להפליא ומי שמזלזל בציבור וחושב שדברים בסגנון הזה יעשו חסד עם רוה"מ או יחפו על אחריותו המיניסטריאלית לאסון- טועה. בהחלט נעשתה כאן טעות מביכה בשיקול הדעת, שמי שאחראי לה צריך להינזף.

אין לי עניין גם לבקר את דברי ההנחיה: כל מי שנכח בטקס-מטעם שנערך במתנ"ס מקומי יודע שראשית כל מודים לבעל המאה ובעל הבית. בתרבויות מסויימות זו אף חובה בלתי כתובה. זה לא נעים, זה טרחני, זה לא אמיתי, אפילו דוחה – אבל זו המציאות כאשר פקידים (ובעלי אמביציה פקידותית) מנהלים את האירועים הללו.

אך לבי על משפחות הנספים המסכנות ועל עם ישראל שרק מבקש לקבל סיקור הגון. הרדיפה אחר הסקופ, הרצון לייצר סנסציה ומעבר לכל, הרצון לנגח את ראש הממשלה, גברו לא רק על ההגינות והשכל הישר, אלא גם על הרגישות כלפי משפחות הנספים. מי שציפה לציטוטים מתוך הנאומים הממלכתיים, קיבל במקומם את ליטרת הבשר היומית המדממת, שעוסקת בגנותו של ראש הממשלה. כלי התקשורת לא מחכים לפרסום דו"ח המבקר וכבר קובעים מה תוצאותיו ומי האשם האמיתי באסון.

במאבקם להפלת השלטון, עברו העיתונאים מסיכול ממוקד לשיטת ההפצצה המאסיבית: מוטב כי יעד החיסול יימחק מעל פני האדמה, גם אם הדבר יכלול חפים מפשע שהיו בסביבתו. מה צר שהפעם, מי שמשלם את המחיר הן המשפחות השכולות.

(פורסם במקור ראשון 21.12.11)

יום שחור למדינת ישראל

זִכרו את היום הזה, יום רביעי, י"א בכסלו, 7 בדצמבר 2011. זהו יום עצוב בהיסטוריה של מדינת ישראל, יום שדגל שחור מתנוסס מעליו, יום שבו נשיא מדינה נכנס לרצות שבע שנות נאסר על עבירות חמורות, עליהן נאמר בתורת ישראל "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".

פרשת קצב ידעה עליות ומורדות, פיתולים ותפניות בחמש השנים האחרונות. היא היתה עמוסה לעייפה בסחרירים, המאבק העיקרי בה נעשה מעל גבי כלי התקשורת ורב בה השקר על האמת: השקר של התהדרות התקשורת ביכולתה לשפוט, השקר של מראה העיניים והלך הנפש, השקרים הרבים שבית המשפט קבע – אובייקטיבית, ללא קשר למעשה האונס – שנשיא המדינה לשעבר בחר לנקוט בהם. רבנים, תקשורתנים ואנשי משפט עגו-חגו בסיחרור סביב מדורת ההתלהמות, שהאמת רחוקה ממנה והלאה.

לא נמצא איש ישר שיעצור ויישאל מה היה לנו. כיצד אנו מגיעים למצב שבו הדיון הציבורי נסוב סביב השאלה האם נשיא המדינה קיים או לא קיים יחסים בהסכמה או שלא בהסכמה עם עובדת הסרה למרותו. כיצד יחסי עבודה תקינים הפכו ליחסים של ניצול ואין פוצה פה ומצפצף. כיצד כבודן של נשים לא נשמר, לא ברחובות מאה שערים, שם הן מכוסות עד לחוסר צניעות ולא בשורות צה"ל, שם הן מושא לבדיחות תפלות של גברים זחוחים. כיצד הפכנו מחברה שואפת צדק ושיוויון, חברה המבקשת צדק חברתי אמיתי, לחברה שופטת ואכזרית שמעלה על המוקד את העבריינים והחשודים, אך שוכחת להכות על חזה שלה.

זהו יום עצוב למדינת ישראל, ועל כן יום שראוי לידום בו. לא לפרשן, לא לנבא ולא לצפות; לא לשמוח לאיד ולא להטיל ספק. "יישב בדד וידום כי נטל עליו". נדמה ששכחנו אֶבל מהו, לאומיות מהי, כבוד של עם שנרמס לעפר מהו. כניסת נשיא מדינה לכלא אינה בושה רק לו ולמשפחתו, היא בושה לכולנו.

ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים שהתכנסה אתמול כדי לדון בשלילת הזכויות הטקסיות שמגיעות לקצב במסגרת היותו נשיא לשעבר, התפזרה מבלי להחליט, כביכול מטעמים טכניים. טוב לשרים כי ההחלטה שיגיעו אליה, בסופו של דבר, לא תיעשה מתוך אווירה קטנונית ונקמנית, אלא מתוך ראייה כוללת של כבודו של עם ישראל.

באופן אירוני, החלטות הועדה נוגעות לזכות להלוויה ממלכתית, קבורה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל וקדימות בהנצחה ממלכתית. הנשיא לשעבר כבר נקבר וקלונו הונצח. להק העורבים כבר חג מעליו והעיסוק המתמיד בשאלת התאבדותו מהווה קדימון למשאלות-לבם של הצופים מן הצד.

השאלה הגדולה כעת היא מה למדנו ומה הצעדים לתיקון שאנו, כחברה, מסוגלים לקבל על עצמנו.

(פורסם כמאמר מערכת במקור ראשון 7.12.11)

רבנים, התעוררו

הטלטלה שעוברת על הציבוריות הישראלית בתקופה האחרונה היא בעצם בירור נוסף, בשוך המערכה הכלכלית ובהפוגת המערכה הצבאית, של דמותה וצביונה. החברה הזו, במשך שנים רבות, נקרעת ונמשכת בין קצוות בתוכה. יהיה מוטעה לסווג זאת תחת כותרות נדושות כ'דתיים וחילוניים', 'עשירים ועניים' או 'מזרחים ואשכנזים'. הישראלי שואל עצמו שאלות עמוקות הרבה יותר מאשר גודל הכיפה או אפילו מוצאה האתני של ארוסת בנו.

מדינת ישראל דנה על חייה, על הצורה שבה היא רוצה לנהל את מערכותיה ולעצב את סדר היום שלה. אך מתבקש הוא, שאנשי הרוח שלה: הרבנים, ההוגים, הסופרים והמשוררים יטלו חלק בעיצוב הזה, מתוך שיקול דעת והבנה כי לקולם יש תוקף, כי העם היושב בציון מייחל למוצא פיהם, לאמירות מרעננות ורחבות השקפה על ייעודו ועל הכיוון המוסרי אליו יש לפנות.

אך מה צר שבמקום התוויית כיוון ודרך, הקול היחיד שנשמע מקרב הרבנים- חלק בלתי נפרד ומוביל בעולם הרוח אותו מנסה לייצר הציבור האמוני- הוא קול חרד ומסתגר. במקום לשאול 'כיצד נגרום לצה"ל לפתוח את שעריו למשרתים דתיים נוספים?', עסוקים הרבנים בהשוואת שירת זמרות לכיתת יורים; במקום לקרוא לפיוס עם הרצויים שבשכנינו הערבים ולמלחמת חורמה בנלחמים בנו, נתפסים הרבנים כשהם נכשלים שוב ושוב באמירות גזעניות מכלילות ומעליבות שאין בהן תועלת מלבד ליבוי שנאה; במקום לגרום לשינוי תודעתי בקרב הציבור החילוני אודות חשיבותה של רבנות ידידותית לחייו, נזעקים הרבנים לביצור השטייטעל הציוני-דתי שהצליחו להקים לעצמם בדרך שחוקיותה מוטלת בספק.

אפשר להאשים את 'התקשורת' חורשת הרעה, שתמיד אשמה בכל. אך התקשורת היא רק מראה, רק חלון. היא לא יכולה ליצור אמירות חיוביות יש מאין. הואקום באמירות בעלות תוכן ומשמעות, אמירות שיתוו דרך, שואב לתוכו את הפרובוקציה. המיקוד באמירות שוליות שמעלות על נס את הקיצוני והמתגונן, הופך את הקטן לגדול, יוצר גרוטסקה של הנושא הנידון ובצורה זו מעביר אותו לציבור בפריים-טיים.

הנה כעת, עם החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לחקור את הרב שמואל אליהו אודות התבטאויותיו נגד האומה הערבית, נרקמת 'פרשת הרב דב ליאור 2'. ההתנגשות בין מי שרואים עצמם כמגיני החוק והמוסר לבין מי שמרגישים שומרי ההלכה, המסורת וחופש הקיום של יהודים גאים בארצם- בלתי נמנעת. שוב יעלה לדיון באופן רועש, מתלהם וחסר ענייניות עניין כה חשוב בציבוריות שלנו.

הפרשייה ניצבת לפתחם של הרבנים כסימן קריאה, או מוטב, כסימן תמיהה. האם כל מה שיכולים לתרום הוגי הרוח הפוטנציאליים של האומה לרשות הרבים שלה, הוא אמירות שתופסות כותרות ושמרחיקות מהם את הציבור, או שמא ייתפסו עצמם כמעצבי סדר היום התרבותי בישראל וישכילו למלא את החלל, הזועק כל כך למשמעות ותוכן?

(פורסם כמאמר מערכת ב'מקור ראשון', 23.11.11)

דפני ליף ילדה בודדה

 

היום העירו את לבי לסרטון המדהים הבא, מבית היוצר של 'עובדה'. מה שהדהים אותי יותר מהכל זו העובדה שחוש הריח שלי כנראה הוכיח את עצמו. זוכרים שדיברתי על ריחוק מהמחאה, בשל היאוש שנודף ממנה?

הנה, עכשיו זה בקולה של דפני ליף. על אמת, לא המצאתי כלום. "מי הגיבור?" שואל הבמאי. ליף מושכת בכתפיה. "מה סצנת הסיום?" "-אני לא מאמינה שאני הולכת להגיד את זה, אבל זה לא סרט, אין סצנת סיום". היא גם לא יכולה לנקוב במטרה, בכיוון. היא רק מאוד בודדה.

הקשיבו לזה היטב. זהו קולו של האדם הפוסטמודרני. אומלל, אומלל, אומלל.

 

http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2012-01c25c7527ca3310/Article-03494aea76ca331006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=531648826

 

(שתי הדקות הראשונות הן החשובות ביותר)

כשהשמיים נופלים

 

כשרבין נרצח הייתי בן 12 וישנתי. היה מוצאי שבת וחורף, באותו ערב לא שיחקנו כדורגל. גם היו לימודים למחרת ואבא לא הרשה לחזור מאוחר. הלכתי לישון לפני 23:00 ולא העירו אותי אפילו ששמעו חדשות וידעו. בבוקר קשרתי נעליים. סבא נפתלי עמד, נשען על המשקוף בכניסה לחדר שלי ואמר "רצחו את ראש הממשלה, רבין". המשפט נשמע לי מוזר, אולי כי אמר רבין במלרע, כמו חמין. סיימתי לקשור נעליים וחשבתי. אני זוכר שחשבתי חזק. שאלתי את אבא שלי אם אנחנו שמחים או עצובים. "זה אסון", הוא אמר, "זה חמור מאוד שיהודי נרצח על ידי יהודי". בהסעה לבית הספר אמרתי לחבר'ה שלא יכול להיות שהרוצח דתי. "אם הוא היה דתי ומתנחל, כבר היו עושים מזה צימעס", טענתי בידענות השמורה לבני שתים עשרה. אחד החבר'ה התעקש שאני טועה, ושהוא ראה בטלוויזיה שרוצח יש כיפה. אני לא זוכר מה אמרו לנו בבית הספר. אני זוכר רק את האווירה: הלם מוחלט.

שמעתי כבר את הטענות על כך שבהתנחלויות חגגו לאחר הרצח. אם היו חגיגות, הן לא היו אצלנו. האמת צריכה להיאמר: לא אהבנו את רבין. התחושה היתה שהוא רודף אותנו, שהוא לא סופר את המתנחלים. שהפגנות בהן אנחנו משקיעים כל כך הרבה לא זוכות להתייחסות. שיישובים פורחים הם עבורו לא יותר ממטרד. "פרופלורים" הוא כינה אותנו. חתם את הסכם אוסלו על חודו של מיצובישי. ועוד ועוד.

אבל הרצח היה מכה.

אולי הוא היה מכה לתמימות, אני חושב עכשיו. אולי מכה לגבול שלא נחצה ולא חשבנו שייחצה, בין מילים למעשים. אולי מכה של הבנה שיש משוגעים, שיש מטורפים, שיש רוצחים בקרבנו. קרבנו- החברה הישראלית.

 

~~~

 

לא בכדי אני חוזר 16 שנה אחורה. חשבתי על כך בשבוע שעבר, בהקשר של יום הזיכרון לרצח. על כך שהשמאל הישראלי הכואב לא השכיל למנף את הרצח לאמירה סובלנית, מכילה, שקוראת באמת להסרת השיח האלים, אלא הפנה אותו כאצבע מאשימה-או, יותר נכון, כאגרוף מכאיב- לחזהו של הימין הישראלי והמתנחלי. "במקום שנבין באמת את עומק השבר שברצח ראש ממשלה", חשבתי לעצמי, "העסיק אותנו השמאל בהתגוננות וביצירת תיאוריות קשר, שיצדיקו את העיוורון שלנו כלפי מה שנראה להם מובן מאליו שעתיד לבוא".

אך אלה מחשבות השבוע שעבר. מחשבות השבוע הזה פונות מאה שמונים מעלות, אל קרב מחנה הימין.

במסגרת תפקידי בעיתון, אני משוחח בימים האחרונים עם בעלי תפקידים באליטה השמאלנית: פרופסורים, חברי כנסת ופעילים. בתחילה לא הצלחתי לשים את האצבע על התחושה הדקה, על הריח שנשב מהם. היתה שם פאניקה, היתה תחושה של אפוקליפסה, של השמיים שמתמוטטים עליהם. חברים אמרו בציניות שזו מסגרת האוברדראפט האירופית, אך אני חשתי שיש שם משהו קיומי הרבה יותר. בסוף, תוך כדי שיחה עם פרופסור אולטרה-שמאלני שקרא להביא כסף לא חוקי במזוודות מאירופה, הבנתי: אני מריח מהם את הנואשות שלפני רצח רבין.

אינני שייך למחנה המתלהמים. איני מאיים או חושב שקיצוני שמאלני ירצח את ראש הממשלה נתניהו, ולא בגלל שהשמאלנים הומניים או עדינים יותר. הוא פשוט מאובטח וזה חסר תועלת. אני פשוט חושב שאחד הלקחים מהתקופה שלפני הרצח דווקא, היא שאסור להביא מחנה שלם לתחושה שהוא נרדף- לא מימין ולא משמאל. שורת החוקים האחרונה שמציעה הכנסת בזה אחר זה, על אף שכל אחד מהם עובר קיצוץ כנפיים נרחב עד שהוא מאושר לבסוף-אם בכלל- במליאה- מכניסה את המערכת החברתית בישראל לסיר לחץ. נכון, החברה הישראלית ימנית פרגמטית יותר, והחוקים האלה נעשים, ככל הנראה, על דעתה. נכון, מי שמרגישה נרדפת היא האליטה השמאלנית באקדמיה ובכלי התקשורת השונים, והיא מייצרת רעש רב להגנתה. נכון, אותה אליטה נהגה שלא בהגינות בעשרים השנים האחרונות, מאז עלה רבין לשלטון- לא בהסכמי אוסלו, לא בהתנתקות ולא בכל הזמנים שביניהם.

ובכל זאת, אני אוחז בכלל העתיק מאוד, וחכם לא פחות ממה שהוא עתיק: מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך.

איני אומר שצריך שיהיו פה עיוותים, או שליטה של מיעוט שמאלני במוסדות שלטון שונים, או מעורבות של מדינות זרות בביסוס האחיזה הערבית ביהודה ושומרון או עוולות ואלימות שנעשים בחסות ארגוני זכויות אדם. רק אומר: בואו ונדאג שגם מי שאיננו מסכימים עם דרכו לא ייחנק, לא יהיה במצוקה, לא ינוס על נפשו, לא ירגיש שהשמיים נופלים על ראשו, לא יידחק למקומות נואשים, לא ייצא מחוץ למשחק, לא ירגיש את מה שאני חשתי אז, בחורף 1995.

דמו-דמו-דקונסטרוקציה

החל מיומה הראשון, אינני מצדד במחאה ה'חברתית' ומי שעקב אחרי היומן הזה ודאי יכול היה להבחין בכך. אינני מאמין לה, מטעמים של חשדנות יהודית, חשדנות ימנית-מתנחלית או סתם חשדנות אישית-פרוידיאנית-פתולוגית בלתי נשלטת. זכותי. עם זאת, אני מוצא לנכון לפרגן לה על הישגיה: היא אילצה את הממשלה, ללא ספק, להניח על שולחנה את הנושא הכלכלי  ואף העלתה את הנושא החברתי לדיון ציבורי. אלה שני הישגים בלתי מבוטלים. אחד מנציגי הסטודנטים אמר לי היום כי תפקידם כעת הוא לוודא שההצהרות השונות אינן נשארות על הנייר, אלא גם מיושמות. פייר.

מה שרציתי לכתוב כעת הוא שהחשדות שלי מתבהרים, גם לעצמי. ההופעה בסוף השבוע של החמישייה הקאמרית בפני (עשרים אלף?) המוחים בכיכר רבין ציירה לי יפה-יפה מדוע אני כה סולד מצורת המחאה הזו. גם ידידתנו דפני ליף עזרה לא מעט. הנה זה כך:

דקונסטרוקציה (מילולית: שלילת מבנה, אולי 'פירוק') היא אחד מיסודותיו של הפוסטמודרניזם. המון מילים נכתבו על השיטה הפילוסופית הזו, שגם הפילוסופים לא בטוחים בעצמם מה היא, אולם מקובל להתייחס אליה כערעור על הסדר הקיים. פירוק השיטה הנוכחית, לאו דווקא כדי לבנות דבר חדש וטוב במקומה, אלא משום ש'יציבות' פירושה שיש דבר 'נכון', ואילו הפוסט כופר בהיות דבר 'נכון'. הכל ניתן לפירוק.

בואו ניתן דוגמה. במאות התשע עשרה וראשית העשרים סיסמת המעמד הפועלי היתה "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", משום שזה מאס בשיטות הישנות, אוליגרכיה, מונרכיה ושלטון דת, למשל, ונהה אחר שיטות חדשות, 'טובות' יותר, כגון סוציאל-דמוקרטיה, קומוניזם ודמוקרטיה ליברלית. השיטה הישנה התחלפה בשיטה חדשה. האלוהים, המושל והמלך הוחלפו באוטופיות חברתיות.

תרבות הפוסט פרצה בעקבות רקבונן של השיטות החדשות ובמקביל להסתאבות שלהן. התרבות הזו לא מאמינה בשיטות, משום שכל שיטה בעולם מונעת על ידי אנשים, ואנשים טבעם רע והם עתידים להשחית. לפיכך נוטה הפוסט לאנרכיזם, שעקרונותיו הם חירות, שוויון, סולידריות וניהול-עצמי. שיטותיו הן ציניות, הטלת ספקות בכל, שחיטת פרות קדושות וייאוש. כן, ייאוש הוא שיטה.

והנה אנו מגיעים למערכון שהעלו חברי החמישיה הקאמרית. כותבו הוא אתגר קרת, סופר פוסטמודרניסט ישראלי מצליח ומוכשר ביותר. המפורסמים שמשתתפים בו משוחחים על הנוסטלגיה של 'כיכר רבין'. "אלה היו הימים… היה אז ריח של שינוי. גם עכשיו יש". אבל הציניות מגיעה מיד: "לא, זה הבמיה שמנשה הכין".

מה פירוש הבמיה הזו, שחוזרת במערכון ומטרידה שוב ושוב? זוהי הסתמיות. התחושה העקשנית שאין תקווה, אין שינוי, אין תמורה, אין עבור מה להילחם. יש במיה- תבשיל סתמי שריחו נודף. כשאחד המשתתפים אומר לרעהו "שלום" הוא מגיב כך: "בלי שלום, עדיף אהלן. במציאות של היום שלום נשמע קצת… חתרני".

זהו קולו של הייאוש התל אביבי. ייאוש לאחר ניסיון שלום אוסלו שכשל. ניסיון בניית החברה האוטופית, המודרנית והחילונית שנמוג, ובמקומו מה שקיבלו השמאלנים האומללים הוא מדינה בה יש מאבק על רחובות נפרדים במאה שערים ומבצעי 'תג מחיר'. מציאות קשה, ללא ספק. אולם הם נהנתנים מכדי לוותר על מותרות למען רעיון, עצלנים מכדי להילחם על אידיאל ומפורדים מכדי להתלכד סביב רעיון. זו לא החילוניות שהרתיעה אותי במחאה, זה הייאוש הפוסטמודרני.

נכון, המאבק זכה לתמיכה רחבה ואילו מרבית שדרות הציבור אינן טבועות כה עמוק בייאוש. רובו המוחלט של הציבור בישראל הוא ציוני, מחבב את המסורת שלו ומרגיש תחושת שייכות מסויימת למגזרים אחרים. המחאה זכתה לתמיכתו משום שהוא הרגיש שאכן יש פה אי-צדק. אולם הגרעין התל אביבי, מוביל המחאה וקובע הטון שלה, לא מעוניין לפתור את הבעיה. למעשה, הוא לא מאמין שיש לה פתרון, גם לא החלפת הממשלה, כפי שחוששים בימין. הוא יודע רק מה ריחו של הייאוש, שהוא כריח הבמיה, סתמי ומדגדג.

לכך מצטרפת חוצפתה הבלתי תיאמן של דפני ליף. "אתה חי על חשבוני, אתה משתמש בי ובעמי כמקפצה", פנתה ליף לראש הממשלה בשבוע שעבר. מאיפה העוז לדבר כך אל מי שעומד בראש המדינה, שזכה לאמונו של רוב מוחלט של הציבור וחורץ את גורל המדינה יום-יום? גם זה אחד ממאפייניו של האנרכיזם: אין חשוב ולא חשוב, אין מנומס ולא מנומס, אין מכובד ולא מכובד. כולנו בני אדם, כולנו עשויים מאותו החומר. אין לדפני ליף אלטרנטיבה אמיתית למצב כלכלי מתוקן. בהתחלה חשבנו שזה משום שהיא 'אותנטית' וזועקת את זעקת העם, ואין לה הכלים לספק אלטרנטיבות. עכשיו מובן: היא מונעת מהרצון הפנימי, הבלתי מוסבר, ליצור דקונסטרוקציה למציאות.

למחאה כזו, בטח שאינני שייך.

{והערה קטנה: הביקורות השונות שנשמעות על מסקנות ועדת טרכטנברג חדשים לבקרים, הן מימין והן משמאל, רק מחזקות את התחושה כי ביקורת מסוג זה נשמעת תמיד על מי שמעז לומר משהו. מי שינסה, כמוני, לקרוא את האותיות הקטנות בביקורות הללו, יגלה סבך של תקנות, חוקים ובליל בלתי מובן של הנחות שנשענות על פרשנויות. כלומר: אין דרך אחת לקרוא את המפה הכלכלית. מה שמוביל למסקנה פוסט-מודרנית למדי, נרטיבית: טרכטנברג נקט בקו נרטיבי אחד, וכל מי שיש לו נרטיב אחר ממהר לקפוץ עליו ולנשוך אותו- אולם אין מובהקות לשום צד}

יש שליט, אין מנהיג

החל מהבוקר אני מסתובב כאבל בין חתנים.

בשעה האחרונה היתה אצלנו ברדיו תכנית ד"ש עם שיר. "התקשרו אלינו ואמרו כמה אתם שמחים על עסקת שליט", אמר רועי בן חמו המקסים. זו תחושתו של כלל עם ישראל בשעות אלו.

אבל אני הלום דאגה. על הגאווה הלאומית אינני מדבר, אולי היא לא שווה את המחיר. גם לא על האסטרטגיה החשובה שלא לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור, כנראה שגם הערך החשוב הזה, ערך ששווה חיי אדם, איבד מכוחו עם השנים בהן גלעד שליט נעדר.

אני הלום דאגה מהסיבה הפשוטה שראש הממשלה נתניהו, כאשר רובו של עם ישראל עומד מאחוריו, בחר להחליף חיים בחיים. תחושתי היא שהעסקה התאפשרה בשל ההערכה הבלתי מודעת של אזרחי ישראל כי ישנו מחיר, אך מי שישלם אותו יהיו המתנחלים.

מדינת ישראל והשב"כ יידעו להתמודד עם מחבלים בעזה. גם עם ההשפלה הקשה שבניצחונו של חמאס ויכולתו לכופף את מדינת ישראל וצבאה החזק. אולם הם לא יוכלו להתמודד עם פיגועים 'ספונטניים', כאלה שיבוצעו בצורה מאולתרת: עם  M-16 אחד ומכונית. עם סכין בין השיניים בקפיצה מעל גדר.

עם ישראל שלח למעלה ממאה מחבלים לשטחי יהודה ושומרון ולמזרח ירושלים. שם ההורים שלי גרים. שם גרים רבים מחבריי. שם גרים שרידי משפחת פוגל, רק מאות מטרים וגדר מתכת לא אינדיקטיבית מפרידה בינם לבין המבקשים לרצוח אותם. וכעת נוספו להם מאות בעלי ניסיון.

אני מאמין לראש השב"כ כשהוא אומר ש"רמת הסיכון שישראל נוטלת על עצמה בשחרור המחבלים היא רמה שניתן להתמודד איתה". בצער אומר שעם ישראל נכון להתמודד עם רצח כמה מתנחלים תמורת הבטחת שלומו של חייל.

רק דבר אחד אני מבקש: אל תדברו על 'ערבות הדדית'. זו אינה ערבות אלא העדפת דם על דם. זו התערבבות מסוכנת של תכניות ריאליטי, שם 'אהובי הקהל' זוכים בפרסים יקרי ערך, לבין החיים שלנו, של החיילים והאזרחים שלנו, אפילו שהם אזרחים סוג ב' שגרים מעבר לגדר ההפרדה.

"למדנו מהטעויות של משפחת ארד", אמר נעם שליט, וידע היטב מה אמר. למשפחת ארד לא היתה תמי שינקמן, דוברת. לא היה שמשון ליבמן, ראש מטה, לא היה מערך משומן היטב של יח"צנים ורכזי פעילות. נכון, גורלו של רון ארד עצוב ונורא, להבדיל מגורלו, אני מקווה, של גלעד, זאת בזכות הבאת תמונתו, דיוקנו, סרטי הוידאו שלו ושל משפחתו לכל בית בישראל.

השאלה היא מה המחיר שישלמו אחרים. ולאסוננו, הוא עומד להיות גבוה.

~~~

אני מצרף פה את השיר המתאים ליום הזה. לא "יותר מזה אנחנו לא צריכים", השמח, אלא "בדרך הביתה". הנה בא עוד יום שמח. משוגע על כל הראש.

גם הרשומה של אריאל סרי לוי מומלצת. חג שמח.

תחילתה של אנרכיה פוגענית

 

אני לא כל כך מבין מה הולך פה.

היתה מחאת יוקר המחיה. היו העגלות. היה הקוטג'. הממשלה עשתה ועדת טרכטנברג. המפגינים הקימו ספיבק-יונה. לא קיבלו את המלצות טרכטנברג. הבטיחו שביתה ב-1 בנובמבר. אוקיי.

אבל עכשיו זה דבר אחר לגמרי. זו אנרכיה.

 

המתמחים שובתים, ולא מזיז להם כלום. כן, הם מתפטרים באופן יחידני. אהה. עופר עיני מחליט להשבית את המשק, עוד לפני שעשה צעד הידברותי כלשהו, בגלל עובדי הקבלן. זה בסדר, זה צודק- אבל למה ללכת ישר על שביתה? עכשיו גם הסגל הזוטר ישבית ליום את הלימודים האקדמיים.

רבותיי, זו לא מחאה, זה לא ניסיון לשינוי, זה לא צדק חברתי. זו התעללות בנו, האזרחים, שלא יכולים לקבל שירותי בריאות, שלא יכולים ללמוד, שנאלצים להשתתף בשביתות גחמניות על פי מצב רוחו של יו"ר ההסתדרות.

האוצר לא בסדר? נכון.

האוצר מורח משאים ומתנים? סבבה, צודקים.

אבל זו לא סיבה לא להתחיל אותם בכלל. זו לא סיבה לפתוח את המשא ומתן בשביתה. זו לא סיבה לנצל את המחאה האזרחית המוצדקת (ושמן הסתם תקבל מענה ממשלתי בשנה הקרובה), ולהפוך אותה לקרדום לחפור בו לתוך הכיס שלנו. וזה מה שהאוצר אמור לעשות: לשמור על הכיס שלנו.

 

מה אני מצפה: שהאוצר לא יזוז מילימטר. שיימצאו אלטרנטיבה לרופאים המתפטרים, ויתגמלו את הרופאים שיבואו במקומם- אבל במידה מתאימה לתגמול שהם עומדים לזכות לו בשנים שלאחר מכן. שמישהו עם שכל ישר יעשה שם סדר, אולי ראש הממשלה, אולי סגן שר הבריאות. סך הכל הם שליחים, שלי ושלכם, כדי להסדיר את העניינים האלה.

שיעקפו את עיני והשרירים המנופחים שלו. שיצליחו לסכל את השביתה הגדולה שהוא מתכנן, ובינתיים יגישו הצעת חוק לפירוק חברות הקבלן האכזריות. מישהו מימין דווקא. אולי מירי רגב. ישקם לה את התדמית.

שיסגרו מהר ובשקט את התוספת לסגל הזוטר. יאללה, זה כבר סיפור ישן. תוסיפו תקציב, קבלו חלק מהדרישות. לא כולן, רק את המוצדקות.

זה הכל. תנו לחיות בשקט. תודה.

 

זו אינה המחאה שלי- רשומת אורח

את הרשימה הזו קיבלתי במייל, ואני סבור כי עליה להישמע. גם אם איני מסכים פה עם כל מילה, אולי המגלגלים עיניהם והתוהים "איפה הציבור הדתי במחאה?" יבינו, בסיום הקריאה, מה מרתיע רבים כל כך.

~~~

זו אינה המחאה שלי

ראובן גפני 

לא, לצערי זו בינתיים אינה המחאה החברתית שלי.

 

זו אינה המחאה שלי, למרות שהבעיות הן בהחלט שלי גם שלי: יוקר הדיור, המחייה, גידול הילדים וכל שאר הסוגיות העולות לדיון, נוגעות לי באופן ישיר.

בחלקן, אני חש, אולי נוגעות הן אלי אף יותר מאשר למרבית המפגינים. כתושב שדמות מחולה, המשתייך למועצה האזורית בקעת הירדן, אני חש מדי יום מהו יוקר מחיה ישיר או עקיף, ואלו תשלומים עודפים ומיותרים מושתים מדי יום על תושבי הפריפריה, על אחת כמה וכמה פריפריה שהיא גם מרוחקת ונשכחת, וגם מעבר לקו הירוק.

לרוע המזל, אל יוקר המחיה ומצוקת הדיור- שאנו חשים בה על בשרנו בשנים החולפות, ואשר הביאה לכך שגם מלונה ממוצעת ניתן להשכיר כאן במאות שקלים לחודש- נוספות בפריפריה שלנו גזירות כלכליות רבות ומגוונות, שתושב מרכז הארץ- או אפילו ירושלים- אינו מודע להן כלל: ההכרח לנסוע לעבודה מדי יום למרחקים, תוך תשלומים הולכים וגדלים על הדלק וללא מערך תחבורה ציבורית הכרחי; מערכת בריאות הדורשת מאיתנו לנסוע פעם אחר פעם לעפולה או לירושלים לשם כמעט כל טיפול החורג מרפואת משפחה או מעקב סטנדרטי; מחירי מזון ומוצרים בסיסיים יקרים באופן ניכר מרשתות המזון הזולות במרכז הארץ; הוצאות כספיות הצצות חדשות לבקרים בנוגע למערכת החינוך או ההסעות של ילדינו, שאינם מתחנכים ביישוב, כמובן; ועוד מגוון סוגיות ההופכות את כל אותן סוגיות כלכליות וחברתיות לרלוונטיות דווקא כאן, אולי יותר מכל מקום אחר.

 

אלא שלמרות כל זאת, זו כאמור אינה המחאה שלי.

זו אינה המחאה שלי, מאחר שכל כמה שאני מנסה לדחוק את הדברים לשולי התודעה, הרי שהריח העולה מן הקו המוביל של אותה מחאה הוא בעיקר ריח של פינוק, אולי בעצם ילדותיות:

של דרישה בלתי נדלית לקבל, לדרוש, להשיג, ומעל לכל- להתלונן עוד ועוד. כתלמידים טובים מבית מדרשם של רינו צרור וחבריו, מובילי המחאה –יהיו אשר יהיו- מצליחים פעם אחר פעם לנסח את דבריהם באופן שבו יובן שבמדינת ישראל כלום אינו פועל. שום דבר. הכל רקוב, מושחת, מעוות, מכוון מלמעלה בידי כוחות שחור, ובקיצור- דורש מהפכה של ממש.

תיאור זה, הגם שאמצעי תקשורת רבים מאמצים אותו בחום מזה שנים לא מעטות- רחוק מאד מן המציאות שאותה אני מכיר. מציאות שבה מדינה הנאבקת בשלל קשיים מנסה כמעט בכל כוחה – ומצליחה במידה בלתי מבוטלת – להעניק למרבית אזרחיה בטחון כלכלי העולה על זה של חבריהם "במדינות המתוקנות", ומייצרת עבורם רמת חיים גבוהה בהרבה מזו שבה מודים מנהיגי המחאה,

גבוהה בהרבה מן הראוי, אפילו.

תחושה זו של ילדותיות ופינוק בלתי נעימים לשמיעה, מובלטת עוד יותר לנוכח העובדה שבכל שלל המחאות המסונפות לאותו המחאה הראשית של "העם", אותו יצור אמורפי שפעם אחר פעם אינו מוכן לבחור בדרך הסוציאליסטית בשעת הבחירות – אין ולו אמירה אחת שבה מציעים המוחים כיצד הם עצמם מוכנים לשנות את סדרי העדיפות שלהם עצמם, על מנת לשפר את מצבם הכלכלי, אולי אף את מצבה של המדינה כולה. לא ולא: הללו דורשים דיור ציבורי זול, חשמל ודלק בחצי-חינם, מים ללא חשבון וגבול, ובקצרה תנאי חיים שבמסגרתם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם בחייהם, בלא לשלם את החשבון בסוף החודש ובלא להחזיר למדינה דבר. אחדים מהם, והדברים כמובן נוגעים זה בזה, אף לא טרחו לתת למדינה את אותן שנים קצרות הנדרשות על פי חוק מכל אזרח.

יתר על כן: אותם מתבטאים, הזוכים לכמויות בלתי נדלות של זמן שידור כלל-ישראלי, אינם אומרים וכותבים דבר וחצי דבר על מערכת הערכים המעוותת שכפו עלינו העשורים האחרונים, שבמסגרתה רודפים אזרחים פשוטים אחרי שורה אינסופית של מותגי יבוא ופרסום שאין להם כל צורך וכל יכולת של ממש לרכשם. זו, מסתבר, אינה בעיה כלל: הבעיה כולה- כל כולה- טמונה בממשלה ובהנהגה הפוליטית, המושחתת – אליבא דמנהיגי המחאה- עד אחרון חבריה, ומזה כמה עשרות שנים.

 

לפיכך, זו אינה המחאה שלי.

המחאה שלי הייתה קוראת- ומבליטה אולי מעל לכל- לשינוי ערכים אזרחי ופרטני שישנה לא רק את יוקר המחייה, כי אם גם את רמת החיים שהתרגלנו לדמיין שמגיעה לנו.

שתשנה ותחסל את המרדף האוגיאיסטי והבלתי נגמר אחר מותרות, הנאות, חופשות סקי או מכוניות חדשות, שאין לנו צורך של ממש בהן ובכל מה שהן מסמלות.

שתבהיר כי ישיבה אינסופית בבתי קפה אינה מצרך שכל אזרח רשאי לתובעו, כי אייפון אינו מצרך בסיס בבית הישראלי, כי בעלי ההון אינם רשעים ואנשי סדום מעצם הגדרתם ככאלו, וכי חופשה משפחתית בחופש הגדול

אינה צריכה ואינה יכולה לעלות עשרות אלפי שקלים, גם כאשר הכל כלול, כמנהג ימינו אנו.

זו אינה המחאה שלי כי איני מאמין ואיני רוצה במהפכה טוטאלית: הכלכלה החופשית חשובה בעיני לאין ערוך, והיא זו שהביאה ליצירתה של מדינה חזקה, בעלת כלכלה יציבה ועתיד בטוח, לפחות בטווח הנראה לעין.

גם במידה ויש לערוך בה תיקונים, אזי הקריאה למהפכה טוטאלית מרמזת – אולי בעצם צועקת- כי לא זו מטרתם של המפגינים וראשיהם.

אלו אינם מעוניינים לתקן באמת, כי אם ביהירותם ורהבם- שהם מתקשים להסתיר בראיונות האחרונים- מעוניינים בכל מחיר להפיל, להחריב, לחסל, לשבור, לפטר, ולאחר מכן לדרוך על אלו שפוטרו מתפקידיהם הממלכתיים. כל דבר פחות מכך לא ירצה את הילד המפונק, הרוכב על כתפי אביו עד ששוכח הוא מי הוא הנושא אותו.

זו גם אינה המחאה שלי, משום שאיני מוכן להיות שותף בשום צורה שהיא ליצירה חברתית המתעצבת ומובלת במידה רבה בידי תקשורת שיכורת כח ורודפת שלטון, השוכחת כבר לפני שנים ארוכות  את תפקידה כמדווחת, ומנסה בכל כוחה- ובאמצעות כל כלי העומד לרשותה- לעצב מחדש מציאות שמרבית חבריה מאמינים בה.

זו אינה מחאת עם, אני חש, כי אם מחאת ציבור רחב, חלקו ציבור במצוקה, שאינו ער לשימוש הציני שעושים בו כלי תקשורת שונים, שלא לדבר על שאר בעלי אינטרסים זולים או פוליטיים.

זו אינה המחאה שלי כי איני מוכן להשתייך לתנועה הגורסת כי כל אלו היוצאים כנגדה- ויהיו אלו אפילו זמרת מזרחית או חברת כנסת מן השמאל, הטוענת למרבה התדהמה שלא ההתנחלויות הן אויב האזרח הקטן– תיאלצנה לשלם במחיר מיידי, מהיר וטוטאלי, מעל כל במה תקשורתית, עד שיטהרו את עצמן ויחזרו בהן מדבריהם הבלתי-לגיטימיים.

 

זו אינה המחאה שלי משום שאיני מוכן כי בתוך שטף הדיבורים הבלתי נלאה אצטרך בעל כרחי לתמוך גם במגוון מטרות המנוגדות תכלית ניגוד לכל מה שאני מאמין ומוקיר במדינה זו:

איני מוכן להירתם אגב אורחא –ובלי שנשאלתי כלל!- למאבק להשבתו של גלעד שליט הביתה במחיר הנראה לי בלתי סביר, או בעד הוזלת מחירי מים או חשמל לכל שימוש, שבמציאות האקולוגית שבה אנו חיים תהווה חלמאות של ממש. איני מוכן ואיני רוצה להפגין לצד דגלים אדומים באשר הם, מתוך שאני זוכר היטב מה מסמלים אלו, ועל אחת כמה וכמה איני מוכן להזדהות עם הנפתו של צ'ה גווארה מעל כל תורן, הרבה יותר גבוה מאשר דגלי ישראל העולבים והמוזנחים. איני מוכן לקרוא – במסגרת הפגנה על יוקר המחייה, לכאורה- למאבק "למען זכויותיהם של אחינו הערביים בגליל ובעזה", ואיני מוכן להתגייס ולהזדהות עם שיריהם של זמרים שנכתבו -"ארץ חדשה" – במיוחד כנגדי.

 

לבסוף – ואף בזאת עלי להודות, אם כי זה אינו העיקר – זו אינה המחאה שלי משום שקצתי בצורך המתמיד להוכיח כי אני חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, וכי על מנת לעשות כן עלי לפעול ולהזדהות עם ערכים שאינם ערכי. קצתי באנשי ציבור- דתיים וחילוניים, שמאלנים וימניים- המנתחים פעם אחר פעם את מידת נאמנותי להיותי חלק מציבור ישראלי רחב ומגוון, והשופטים אותי על מגורי במקום –בקעת הירדן- שכיום איש כמעט אינו מוכן לגור בו, ודאי שלא מנהיגי אותה מחאה עממית-כביכול. הללו דורשים תחילה בנייה זולה בתל אביב עצמה, על מנת שקרבתם לפקולטות שמהן שוגרו לרחובות לא תהא קשה מדי, ועל מנת שלא ייאלצו- כמו רבים משכניי- לכתת את רגליהם ואת רכביהם מדי יום למוסדות אקדמיים מרוחקים מן המרכז ומרוחקים מיישובם-הם.

 

זו אינה המחאה שלי, לפחות בינתיים, משום שלמרות שהקשיים הם בהחלט שלי, הרי שדרך המחאה, עיצובה והנהגתה מותירים אותי- למרות רצוני העז להזדהות עם חלק ניכר ממסריה – מחוץ לגדר פעם נוספת.

לפיכך יכול אני רק להתפלל כי בעתיד- אולי אפילו זה הנראה לעין- תצמח תנועת מחאה ערכית מסוג אחר: שתוביל אותנו הרחק מפיתויי והבלי העולם הצרכני הבוטה, המכוער והיקר שיצרנו לעצמנו בעשורים האחרונים,

ושבמוקדה יהיה הרצון האמיתי לתקן, ולא רק לעסוק בשבירת כלים; לחזק את ידי מנהיגינו בנסותם לתקן עיוותים בני שנים, ולא להופכם לדמויות נלעגות שרק עמוד הקלון יעשה עמיהם צדק.

או אז, אומר אני לעצמי פעם אחר פעם, או אז אוכל גם אני לצאת לרחובות בגאווה, בשמחה, אחר צאת השבת, ולהיאבק על דעותיי בכל מקום בו אקרא לעשות כן.


 

* ראובן גפני הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים, המשמש עורך כתב העת ההיסטורי עת-מול ביד בן-צבי, ואיש הוצאת "תבונות" במכללת הרצוג.

על חשבון הברון

אחת הכותרות המצוינות באתר האהוב NONEWS, מספר שבועות לפני פרוץ המחאה היתה: "פתרון לבועת הנדל"ן: הסופרטאנקר של ביבי יפזר בלוקים מעל ריכוזי מחוסרי דיור". קולע.

מאז פרצה המחאה, הוגבו התגובות, מיאנו המיאונים והרי אנחנו כאן.

חשבתי לעצמי שלמרות שתי הרשומות הזועמות הקודמות, אני חייב להגיד מה כן. לא רק משום שהמחאה הפכה לקונצנזוס (או לפחות חלקים ממנה- ראוי שיהפכו, כפי שכתב יפה-יפה חברי גיא אצל חברי אריאל) אלא משום שבסיסה עומד זיהוי נכון של חוסר צדק ושל חלוקה לא נכונה בשפע הכלכלי (ואת זה כתב בן דודי היקר, יהונתן אבידן). אני מודה ומתוודה: על אף האמון הבסיסי שיש לי בשלטון באשר הוא ובשיטה הקפיטליסטית, נכון לעכשיו העושר לא מתחלק בצורה הגונה. העשירים מאוד מרוויחים הרבה מאוד מאוד, המשתכרים למחייתם משתכרים כדי מחייתם בקושי. כמו שאמר ר' שלמה קרליבך: "היה להם מספיק בשביל לא למות, אבל לא מספיק בשביל לחיות".

שיחה על הגדר של השטיבלך עם חברי אריאל הנ"ל עזרה לי לסדר מעט את הדברים. קודם כל: הקץ לפאניקה. אנחנו לא בכיכר תחריר, אנחנו לא במצוקה היסטרית, אנחנו לא בפשיטת רגל. אנחנו מתקשים לגמור את החודש וצריך לתקן את זה. אין סיבה לא לעשות צעדים מידיים ואין סיבה להיטרף ולעשות צעדים שנתחרט עליהם.

שנית: טוב מאוד שהמפגינים הפסיקו לקרוא להפלת השלטון. אם רוצים לעשות סדר חדש, בחירות זה הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו כרגע. מה גם שאין שום ערובה לכך שהשלטון הבא יועיל במשהו לכלכלה. מה כן: לשים מוסרות על הקפיטליזם של הממשלה, כדי לרסן את ההשתוללות.

עוד דבר: לעבור משיח של בכיינות לשיח של שינוי. יש לנו הרבה במדינה: אנחנו עשירים מספיק כדי לקנות, כדי לבלות וכדי לטוס. אנחנו לא עשירים מספיק כדי לקנות בית וכדי לחסוך. הצעדים שהממשלה צריכה לעשות הם להוריד את מחירי הדירות (מה שהיא כבר התחילה לעשות, ולא ייאומן- אפילו כבר התחיל להניב תוצאות) ולהקטין את הפערים.

הצעדים עליהם הכריז רוה"מ הם שניים: הוד"לים והרפורמה במנהל מקרקעי ישראל. הוד"לים "לא טובים" בעיני המפגינים והרפורמה היא "הפרטה", מילה גסה שאסור לומר ובטח לא להשתמש. אז ככה: הוד"לים זה פחות או יותר מה שעשה שרון בשנות ה-90 וכולם ברכו אותו על כך. נכון- זה צריך להיות מפוקח. לא הייתי נותן לאולמרט ההולילנדי לשבת שם. צריך ועדה ירוקה שתבקר גם היא את הועדות- אך מתוך הבנה לצרכים הדחופים של האנשים שחיים פה (שמתם לב שרוה"מ, בערמומיותו, קרא לזה "המסלול הירוק"? אולי לכסות על זה שלבינוי מסיבי וירקרקות נוסח גרינפיס אין דבר במשותף?).

הרפורמה במנהל היא הכרח בל יגונה. לא יכול להיות שגוף כל כך מסורבל, מלא עובדים שמוציא כסף על אחזקה של המדינה בקרקעות שהיא לא מתכוונת להשיב לעצמה. כן, יש פה הרבה בעיות: איך מוודאים שמי שרוכש קרקע איננו אויב או מנסה לנשל את הרוב היהודי במדינה, איך מוודאים שלא כמה טייקונים קונים לנו את כל הארץ ועוד ועוד. אבל זה לא אומר שהרפורמה רעה. רק שצריך לפקח עליה. "אם כל ההפרטות" זו סיסמה, לא טיעון.

רוה"מ, בעיני, זיהה מצויין את בעיות העומק: הריכוזיות (שמפחידה את הציבור, ובצדק גמור) וחוסר התחרותיות (הבאתי דוגמאות ברשומה הקודמת: מוצרי החלב, הסלולר, התקשורת, התחבורה). איך הוא יטפל בזה? איני יודע. אבל אני בטוח שהרוטשילדים לא יודעים יותר טוב.

אני יכול להמשיך ולמנות את הבעיות ואת הפתרונות הכלכליים, אבל זה יהיה יומרני מצידי, כי אני לא כלכלן, אני רק אדם שרואה תמיד את שני הצדדים של המטבע. השוויית שכר המינימום לחצי מהשכר הממוצע נראית לי צודקת- אבל אז אני נזכר במעסיקים קטנים, חלק מהם חבריי הטובים, שרוצים להעסיק עובד כדי להגדיל את העסק- וידם אינה משגת לשלם לו שכר מינימום גבוה. האם למדינה אין עניין לעודד עסקים ויזמים קטנים בתחילת דרכם? (אפשרות טובה היא שהמדינה תממן את הפער בין שכר המינימום הנוכחי לשכר המינימום החדש, לעסקים שיש בהם פחות מסך מסויים של עובדים, אבל איני יודע מה המחיר של הצעה כזו).

המדינה חייבת לעצמה את החוק שהפילה באופן שערורייתי, לפיו יוגבל שכר בכיר בחברה לפי 50 (!!) מהעובד הזוטר בה. מעשית, אין לזה ממש משמעות. נדמה שהבכירים יודעים איך לתרגם את הרווחים שלהם לערכים שאינם כתובים בתלוש המשכורת. הצהרתית, המדינה מותחת פה קו עבה ומבהירה שלא תיתן לחזירות להיות דגל שמנפנפים בו.

הדיבורים על דיור ציבורי מחזירים אותי לשנות החמישים והשישים (מנטאלית. פיזית, לא הייתי שם) ומעוררים חששות כבדים לגבי העומק של המציעים. הנה למשל מה שקרה עם זה בהולנד. רוצים כזה? והנה מה שקרה אצלנו: יותר טוב?

מדברים על צעדים נוספים שעל הממשלה לעשות. נכון מאוד, יש כמה. חוץ משוק הדיור וחלוקת הרווח באופן הוגן, חשוב להגדיל את הדברים הטובים, כדי שכולם יוכלו להנות בהם. חשוב לבנות עוד מעונות מסובסדים של נעמ"ת ואמונה, שכולם אומרים שהם מצויינים ולכן הם בתפוסה מלאה, צריך להקטין את מספר התלמידים בכל כיתה כדי שהמורים שלנו יוכלו להקדיש יותר זמן ותשומת לב לתלמידים (אגב, שמתם לב שכמה מגזרים קפצו על עגלת המחאה והתלוננו על שכרם- אך המורים לא? מה זה אומר?) ולפני הכל- לערוך רפורמה רצינית, מעמיקה ומהירה בתחבורה הציבורית בערים הגדולות (ופה אני מתכוון למלחמה בנהגים- 0 מכוניות בלב הערים וכמות שיא של אוטובוסים, רכבות קלות ושאטלים). זו הדרך היחידה לגרום לאנשים לעזוב לפריפריה מבלי שידפקו את הראש כל בוקר על השמשה הקדמית בתסכול, אחרי שעמדו שעה וחצי בפקק.

ולבסוף: שתי מילים כלפי עצמנו. אני לא גר באוהל. אני אפילו לא כל כך מחבב את אלה שכן (את האופי, באופן אישי העידו רבים שהם אנשים חביבים ביותר), אבל אני חושב שיש בהחלט מקום לסייע למחאה ולפגוע במי שצריך לפגוע בו באמת, מי שעושה כסף מהטיפשות שלנו. המותגים, למשל. לא ייתכן שחולצה עולה 250 ש"ח. לא ייתכן שיימכרו אותה ב'מבצע' ב-180. המחאה מתחילה אצלנו- אם לא נרכוש את מה שאנחנו לא צריכים באמת, אם לא נדרוש שהמוצרים הבסיסיים יהיו בעלות בסיסית (ולא- 'ככה זה בקאסטרו' זה לא טיעון) ונפעיל לחץ דרך הכיס- השינוי לא יקרה לעולם. וזו תהיה אשמתנו, ולא אשמת הממשלה.

~~~

הוספתי כפתור חדש: "שתף" בפייסבוק. אשמח מאוד אם תשתפו ותעזרו להגביר את החשיפה.

אוהל ללא תום

שבוע עבר מאז הרשומה הקודמת שכתבתי בנושא מחאת הדיור (ושלא זכתה לתגובות, אגב. האם זה אומר שכולם מסכימים?). בשבוע שחלף חשבתי לעצמי מספר פעמים שאולי הגזמתי בתגובה. שהרגישות שלי לצביעות העבירה אותי על דעתי, ושלמרות שאולי נעשו טעויות, יש פה מחאה צודקת על נטל שמתחלק שלא בשווה בין האזרחים, על מעמדות של עשירון עליון ועשירון תחתון שהולכים ומתרחקים זה מזה בחסות מנהיגות קפיטליסטית, המושפעת מקומץ טייקונים שמנווטים את דרכיה.

ובכן, כל הדברים האלה באים בחשבון. אלה שיקולים חשובים שיש לעשות. אולם לפני שאני מתייחס לנושא עצמו, אני חייב להעיר מספר הערות על אופי המאבק והצורה שהוא לובש.

קודם כל, נרשם 'עליהום' של התקשורת, שמסקרת כל עיטוש אקראי של אחד המשתתפים במחאה. כל הסרת כובע ונפנוף משב אוויר לפניה של דפני ליף, כל אמרת שפר היוצאת מפיה של סתיו שפיר, שתי 'מובילות המחאה' השרמנטיות זוכה לסיקור מלא בשלושת ערוצי הטלוויזיה ובשני ערוצי הרדיו המרכזיים. זה רע? לא. רק לא מריח טוב. נוצרת התחושה בקרב אזרחים, כמוני למשל, שיש פה רצון להאדיר מחאה שלא כולם שותפים לה.

שנית, השימוש בסופרלטיבים. "כיכר תחריר של ישראל", "המחאה הגדולה ביותר שידעה המדינה"- בעוד שאצל המוחים אפשר להסביר את השימוש בגילם הצעיר ובחוסר ידע, אי אפשר לומר את אותו הדבר על הפובליציסטים ואנשי התקשורת, שאמורים להיות מבוגרים אחראיים על ההתבטאויות שלהם עצמם. ואין טעם אפילו להתחיל ולהפריך את האמירות האלו.

עוד דבר: לא נעים, אבל החבר'ה מהמאהל לא יודעים מה הם רוצים. זה בסדר- מותר להם להגיד "המחירים יקרים ואנחנו לא יודעים מה לעשות", אבל למען ה', הפסיקו בבקשה לראיין אותם! זה ממש מביך. ראש הממשלה התאמץ (גם אני תוהה אם אני ציני או לא) ,כינס מסיבת עיתונאים והודיע על צעדים. המפגינים דחו את הצעדים שלו עוד לפני שסיים את דבריו ולפני שנתנו לעצמם זמן להבין אותם. לזה לא קוראים מחאה, קוראים לזה עקשנות. זוכרים את הילד העייף שככל שמציעים לו יותר דברים הוא יותר בוכה, רק כי מסתכלים עליו? אז כזה.

עכשיו ההצטרפות של כל המחאות יחד: רבותיי, אתם צריכים להסביר טוב טוב מה הקשר. אם זה בגלל שהכל תחת הכותרת 'רווחה'- צודק ראש הממשלה. העם בחר בליכוד, כשידע בדיוק מיהו בנימין נתניהו ומה השקפתו הכלכלית. הייתי צעיר בפעם הקודמת שכיהן, אבל את ימיו כשר אוצר אני זוכר. אני זוכר גם את ההכרזות ש'ביבי עם הפוליטיקה גמר', אחרי הקיצוצים הכואבים מאוד שערך בקצבאות. ובכל זאת הוא נבחר שוב. למה? אולי כי לעם יש שכל, והבין שהמהלכים הללו ייצרו כלכלה טובה יותר. אולי כי לעם אין שכל, והוא לא זכר את המהלכים ההם ואת התסכול של אז. זה לא כל כך משנה. נתניהו נבחר עם השקפתו הכלכלית, ומי שלא רוצה- מוזמן לפעול דרך הפוליטיקה. החבירה הזו של כל המחאות ה'חברתיות' (שבעצם אומרות "לקחת עוד כסף מהעשירים ולהעביר לעניים- דרך הממשלה") חושפת את העובדה שזהו ניסיון לפעול פוליטית במסווה של מחאה 'עממית'.

החבירה של שלמה בוחבוט והשלטון המקומי היא אפילו שפלה עוד יותר. הרשויות המקומיות הן אחד הגורמים המשמעותיים ביותר למשבר בתחום השכירות, כפי שנכתב כאן. הרשויות המקומיות דוחפות כל הזמן להעלות את הארנונה. הוגן? הוגן. ראשי הרשויות טוענים שאין להם מאיפה לכסות על ההוצאות. אבל למה כשראש הממשלה טוען את אותו דבר, הטענה שלו לא מתקבלת? אולי כי הוא לא יכול לשבות.

תשמעו. נורא לא נעים לי שאני צריך להגן פה על ראש הממשלה. אני לא הדובר שלו ואפילו לא מצביע למפלגה שלו (למרות שחשבתי על כך לא פעם, אני מודה)- אבל הגינות  צריך שתהיה.

שוחחתי הערב שיחה קצרצרה עם ידידה, שגרה, כמוני, בלב ירושלים. היא סיפרה לי שעברה אתמול ליד מאהל המחאה בגן הסוס, ושטחה באזני ידיד שלה את טענותיה על המחאה הנוכחית. היא אמרה שהיא לא מבינה איך חבר'ה שסיימו עכשיו טיול של כמה חודשים טובים בחו"ל, שמחזיקים במכשירי הסלולר המתקדמים ביותר, שלבושים במיטב האופנה ומעשנים קופסה של סיגריות יוקרתיות כל יום ורוצים לגור במרכזי הערים הגדולות, יכולים לקרוא למאבק שלהם 'חברתי'. בשיחה בינה לבין הידיד התערבה בחורה צעירה שעמדה בסמוך. היא החלה לקלל וציוותה על ידידתי להסתלק משם. למותר לציין שהמחאה נערכה במקום ציבורי, שכשמו כן הוא, ציבורי, ולכן חברתי לא מיהרה להסתלק ואף הרימה את קולה בחזרה.

אממה, למחרת הלכה אותה ידידה לרכוש מיטה מיד שניה, מדירה של סטודנטיות צעירות שהציעו למכירה את המיטה באתר אינטרנט. היא נכנסת לתומה אל הדירה, ולהפתעתה על המיטה יושבת לא אחרת מאשר… הגברת הצעקנית מיום אתמול. "לא נעים לי, נחום", הובכה למולי, "אבל הדירה של הבחורה הזו ענקית, משופצת, במרכז העיר. אם היא משלמת פחות מ-2000 ש"ח לחדר- אני בטטה".

ובכן, היא לא בטטה. וגם מותר למחות על מחירים גבוהים, גם כשאתה בעיצומו של חוזה שכירות על דירה יפה. אבל לדרוש שהמדינה (כלומר, אני, אתם, ההורים שלי ושלכם ואנשי הפריפריה כולם) תממן לאותה גברת "דיור בר השגה" מסוג זה במרכז ירושלים? על מה ולמה? בחודש מרץ השנה, הרבה לפני פרוץ המחאה ולא תחת לחץ פיזי מתון של שום גורם, אמרו אנשים מנוסים ממני את אותו דבר.

לא נגנר לי מה לומר, אבל אני מניח שלכם כבר די נגמרה הסבלנות, אז עוד כמה דברים קטנים: למדינה יש עניין להמעיט כמה שאפשר ברגולציה, כלומר, פיקוח ממשלתי. היא סבורה שעיקרון השוק החופשי צריך לפעול, ומה שמביא להורדת מחירים זו תחרות בריאה ומשיכה בין כוחות השוק. אינני יודע מדוע, נראה שזה לא תמיד פועל. העובדה היא שיש פה מספר מפעילים סלולריים- וכולם יקרים, שיש פה מספר רשתות שיווק למוצרי חלב- והמחירים שלהן מתואמים (וגבוהים!), שיש פה שתי חברות לתשתית אינטרנט והן עסוקות בלפרסם את עצמן במקום להוריד את המחיר המופקע שהן גובות. יכול להיות שצריך לשנות את השיטה. נתניהו בוחר לבנאם את הסכסוך- כלומר, להכניס עוד שחקנים לשוק. הוא עושה את זה בחלב, וניסה לעשות את זה בהבאת מתחרות חדשות לשוק הסלולר. אלב תראו מה היהודי עושה: במקום להודות לו על כך, הוא זוכה להתקפות מצד הרפתנים (עם זה אין לי בעיה), מצד האופוזיציה (טוב, זה צפוי) ומצד מועצת החלב (ככל הנראה, הם הגנבים הגדולים בכל הסיפור). בקיצור- לא נותנים לעבוד.

אז לסיכום: אין לי רחמים על מוחי הדירות הרוטשילדיים. הבעיה האמיתית היא של הזוגות הצעירים שרוצים לקנות דירה וידם לא משגת, ולכך נתניהו נתן פתרון הגיוני, שאיני יודע אם יעבוד אולם איני מכיר טוב ממנו בשוק החופשי שבו אנו חיים. כן, צריך להיאזר בסבלנות. כן, צריך לשכור לא במקומות הכי-הכי חמים (בירושלים- בקרית יובל למשל. במרכז- ביהוד ואור יהודה וראש העין, למשל) ולחכות שהמחירים יירדו עוד שנה-שנתיים, וזה יקרה.

עוד דבר שנתניהו צריך לעשות באופן דחוף עם סופרטאנקר כזה או אחר הוא לשפר את התחבורה. זה באמת-באמת דחוף וזה יעשה את כל ההבדל בין צעיר פריפריאלי מתוסכל, לבין אדם שיכול להתפרנס בכבוד, כשהוא יוצא מביתו וחוזר אליו בשעות נורמליות, ללא פקקים ועצבים. מה שהוא לא צריך זה להילחץ מהמחאה הזו- מהסיבה הפשוטה שאין לו מה לעשות מולה. אם היא תסחוף ותפיל אותו- יהיה זה בגלל כוחות הרס שאין לרציונל ולהגיון שום שליטה בהם, ושום סופרטאנקר לא יוכל לעזור פה.

ואחרון אחרון בקטנה: אני מודיע קבל עם ועדה שאם השביתה של עופר עיני תגיע אליי באיזושהי צורה או דרך- לא אשתף איתה פעולה בשום אופן. אני מציע לכם לעשות כמוני, ולהוציא את העוקץ מהשביתה המיותרת והחונקת הזו.

מחאת הכיעור

אוקיי, שתקתי ושתקתי. אני לא מבין גדול בכלכלה. בטח שלא בעסקי הנדל"ן על כל מורכבויותיו. גם בענייני הפרטה אני לא מבין הרבה, לא קראתי את כל סעיפי הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל ולא סקרתי את השווקים באירופה ובארה"ב (ש'מביני דבר' טוענים שיש עליהם רגולציה ששומרת על מחירי שכירות הדירות שפויים).

אבל כשאני רואה צביעות- אני יודע להצביע עליה. מחאת הנדל"ן, שהתחילה כאקט פרחי-חמוד-צודק-וחשוב כשכמה צעירים שתלו אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, הפכה לדבר הכי מלוקק, הכי מנוצל והכי פוליטי שיכול להיות. כמעט כמו קמפיין שליט.

מה העלה את חמתי? ראשית, הגירוש המכוער של מירי רגב. נכון, פוליטיקאים באים לגזור קופון וצריך למנוע את זה מהם. אבל מירי רגב כן וניצן הורוביץ לא? למה? למישהו מכם היה מושג, לפני שגירשתם אותה בצעקות ושפכתם עליה מים, מה היתה הפעילות הפרלמנטרית שלה בשנתיים האחרונות? ושל הורביץ? לא ולא. אתם פועלים מהבטן. והבטן הילדותית שלכם אומרת, כנראה, שפוליטיקאי מימין זה רע, ופוליטיקאי משמאל זה טוב.

מתי נשברתי באמת? היום, כשראיתי את זה: ביקור של ענבל אור במאהל המחאה.

ובכן, כמה דברים שלא ידעתם על ענבל אור.

* היא עשתה את הונה (הרב מאוד) ממכירה של נדל"ן בתל אביב. כן, נדל"ן ש'נלקח' מכם.

* היא מתגוררת בדירה שכורה באזורי חן בצפון תל אביב בשווי 15 מיליון שקל, יחד עם אופר, ואף מעסיקה פיליפינית וסטייליסטית ("אני יכולה להרשות לעצמי").

* יש בבעלותה לפחות 6 דירות פנטהאוס בתל אביב.

* החברה שהקימה, "אור סיטי נדל"ן", גובה 7-10 אחוז מערך כל דירה שהיא מוכרת במסגרת קבוצות רכישה.

וזה רק קצה הקרחון.

אז אם לא טרחתם לעשות, כמוני, גיגול פשוט על גברת אור אותה אירחתם, ובתמורה העפתם את גברת רגב מכל המדרגות- אז תסלחו לי, כנראה שכל המילים שנאמרות על הפינוק שלכם- נכונות מאוד מאוד. אגב, לא רק אני אומר שאתם פוליטיים, הנה חברים שממליצים לכם לעבוד בשיתוף עם נאמני שיח ג'ראח ועוד תנועות אנטי-ציוניות.

~~~

ועוד מילה קטנה: גם לי כואבים מחירי השכירות. אני חי בירושלים, וזה מאוד יקר. אני עובד מאוד מאוד קשה כדי לממן את עצמי, וחוזה בזעם במגדלים מכוערים לעשירים בלבד ובאחוזות פאר לעשירים מאוד מאוד מאוד בלבד שנבנות ברעש נורא מול החלון שלי. אבל צביעות מעצבנת אותי אפילו יותר מחזירות, והעצבנות שלי נובעת מהתחושה  שאנשים כמותכם לוקחים את המחאה החשובה והלגיטימית ועושים ממנה צחוק. הופכים אותה לפארסה ראוותנית, שכל כלי התקשורת משתפים איתה פעולה רק בגלל רצונם להראות שהממשלה בישראל לא עושה די למען אזרחיה. ובפארסה הזו אני ממש לא מוכן לקחת חלק.

הסהר האדום

הרב מנחם פרומן נחשב תמיד לתופעה. קשריו עם אישים בעייתיים בקרב ארגוני הטרור, ביקוריו הפומביים ברשות הפלסטינית ובקיני המחבלים בצירוף הלשון הדתית בה הוא משתמש, היוו סדין אדום בפני המתיישבים, שגם אם כיבדו את זקנו, חשבו אותו לסהרורי ומוזר שרעיונותיו לא ראויים להקשבה.

היום, ממיטת חוליו, הרב פרומן מביט בכולם וצוחק. תנועת 'ארץ שלום', שהוקמה בהשראתו, מונה עשרות, אולי מאות תומכים. השפה הבלתי נשמעת שבה הוא מדבר מתחילה להיות היום שפה מובנת יותר. הרעיונות שאותם נשא במשך עשרות שנים כמעט לבדו, מתקבלים יותר על ליבם של צעירי ההתיישבות. הפגישות התכופות שלו עם מנהיגים בעולם הערבי הפכו לשביב של תקווה- יש שיאמרו נואשת- להביא שלום עם ארצות ערב שמסביב, ועם הערבים החיים בארץ ישראל. באירוע שנערך לכבודו ב'צוותא' תל אביב, ובמקביל ביישובו תקוע, נכחו הסמנים המובהקים ביותר של השמאל הישראלי: עמוס עוז, א.ב יהושע, עודד קוטלר ואחרים.

כעת, לאחר מהפכות במספר מדינות ערב, נראה כי מגיע עידן חדש ביחסי המערב עם הערבים- וגם הוא לא תופס את הרב פרומן בהפתעה. כששמיכה משובצת על ברכיו והוא לוגם מרק אפונה מידיה של רעייתו, הדסה, הוא נשמע בהיר וחד מאי פעם.

"המהפכות בעולם הערבי הן דבר מסוכן מאוד", הוא אומר בקול חלש מעט. "הכוחות שעולים במקום השליטים המסורתיים הם כוחות אנטי מערביים. על אף הבעייתיות שבו, מובארק למשל, רצוי לגאולת ישראל יותר מאשר מחליפיו. צריך לזכור שהאסלאם, כרגע, היא דת חשוכה. האנשים מלאי שנאה. פעם הדת הזו היתה קשורה למדע, לפילוסופיה, בזמן שבאירופה טיפסו על עצים, היה לחכמי האסלאם שיג ושיח עם הרמב"ם וכל גדולי הפילוסופיה היהודית".

היום בו אנו משוחחים עמו הוא יום הפיגוע בירושלים. כתוצאה מפיצוץ מטען סמוך לבנייני האומה אזרחית בריטית נהרגת ועשרות נפצעים, חלקם באורח קשה. "החכמים המוסלמים ההם היו מאמינים אמיתיים, לא ברמה הנמוכה של רוצחי החמאס. אלה הם שיבוש אנושי שגרמו לדת להגיע לתת רמה". קולו של הרב פרומן מתגבר והוא זועק: "אני מתפלל שעזה תבער הלילה! שתהיה נקמה!".

נשאר במרכז

בניגוד למה שניתן להתרשם, אולי, ממעשיו, הרב פרומן אינו הומניסט וגם לא דוגל בפציפיזם. הוא תלמיד נאמן של הרב קוק, מבית "מרכז הרב", חברותא אידיאולוגית לחנן פורת ולותיקי גוש אמונים שרוממות כנסת ישראל בגרונם. שפתו היא שפת 'אורות'- לעיתים אורות המלחמה ולעיתים אורות התורה והתשובה- אבל ליברליזם ופלורליזם רחוקים ממנו כרחוק מערב ממזרח תיכון. ההבדל הוא שבעוד חבריו פנו לצד הפרקטי-האידיאולוגי, הרב מתקוע לקח צד שניתן לקרוא לו פרקטי-רוחני. בעיניו, המלחמה מול האסלאם היא דתית, ולא טריטוריאלית כפי שניתן לראות זאת בעיניים חילוניות.

"היחס בין היהדות לאסלאם הוא נושא שאני עוסק בו הרבה שנים. התמצית כתובה בתורה: על ישמעאל נאמר פעם אחת "על פני כל אחיו נפל" ופעם אחרת "על פני כל אחיו שכֵן", וחז"ל אמרו שכל זמן שאברהם אבינו חי- שכן, כלומר, היה יחס טוב בין יצחק וישמעאל, וכשאברהם נפטר מן העולם- ישמעאל נפל. לאסלאם יש פוטניאל להיות דת של שלום, יותר מן הנצרות שהיא דת של עבודה זרה, וזה גם מקור שמו. אבל זה רק בתנאי שהמאמינים יבינו את תפקידו של אברהם אבינו, שיהיו תלמידיו. שיבינו שאברהם הוא הבונה את התפיסה הדתית האמיתית, והם מצטרפים לזה, המטרה היא שהם יהיו מאושרים שמדינת ישראל קמה בלב העולם הערבי. מדינת ישראל תיתן להם כיוון רוחני, לא מדינת ישראל הממושברת והשבורה שיש היום, של העולם החילוני. מדינת ישראל שהיא יסוד כסא ה' בעולם. אז יחזיקו עשרה אנשים בכנף מעילו של איש יהודי".

הסכמים של כופרים

הפגישות הידועות ביותר שקיים, נערכו עם השייח' אחמד יאסין, שעמד בראש תנועת החמאס ותכנן שורה של פיגועים נגד ישראלים, חטיפת שני חיילים ורציחתם, ועשרות חיסולים של פלשתינים ששיתפו פעולה עם כוחות הביטחון. הרב פרומן נפגש איתו כאשר היה כלוא בישראל, ולאחר שהשתחרר ממנו, בא להיפגש עם רב המרצחים בעירו- עזה.

"כבר ארבעים וכמה שנים, מאז מלחמת ששת הימים- ואולי יותר, מאה שנה, מאז ראשית העליות- מנסים להגיע לשלום על בסיס חילוני. איך אמר לי, יימח שמו וזכרו, אחמד יאסין, פעם? 'הסכמי אוסלו זה שהכופרים שלכם והכופרים שלנו עשו הסכם כדי לדכא את הדת'. אחרי כמה וכמה שיחות איתו נפגשתי עם ראש השב"כ. אמרתי לו- שלח איתי מישהו שישמע מה הוא מזמר. הוא אמר דברים מעניינים מאוד, למשל: שהחמאס לא בעד פינוי התנחלויות. בשבילם, גם תל אביב היא התנחלות. הוא האמין שאפשר לחיות ביחד. הוא לא אמר לי את זה רק בכלא, גם אחרי ששוחרר, נסעתי אליו עם מכתב מהרבנים הראשיים שאומר- 'הולך את התנועה שלך לכיוון השלום'. חשבתי שאני הולך לפגוש אותו בארבע עיניים, אבל הביאו אותי לבמה, שם ישבנו הוא ואני כשאלפי חמאסניקים צורחים ומנופפים למטה. לעיני כמות בלתי נתפסת של עיתונאים הוא אמר: 'זה אל-חכם פרומן. דיברנו הרבה פעמים, ותמיד הוא מציע לי הסכם שלום בין הרבנות הראשית לחמאס- ואני מסכים להסכם שלום כזה. אנחנו נגור בבתים שלנו, והם יגורו בבתים שלהם". הוא אמר את זה בפומבי שאין כמוהו. ראש השב"כ חשב, חשב, ואמר: 'לא יכול להיות שדתיים יעשו שלום. שלום בנוי על זה שיש יהודים לא כל כך דתיים, ומוסלמים חילוניים'. אבל אז מצבו של חמאס היה אחר לגמרי: הוא היה בלי הניצחון בבחירות, בלי ההשתלטות שלו על עזה, בלי המפהכות בעולם הערבי- כל אלה מעמידים את החמאס במקום אחר לגמרי- מקום שבו הם מרגישים שהם יכולים לנצח".

הקשר הטורקי

גם התהפוכות בעולם הערבי הן דבר אותו הרגיש מזמן עומד לבוא. "לפני שנים רבות התרעתי על כך שהסמל השנוא ביותר בעיני האסלאם הקיצוני הם מגדלי התאומים, אותם הם רואים בתור מגדלי בבל שיש להפיל", הוא אומר.

לאחר המשט הטורקי לעזה הלך למקום הכי פחות צפוי- ראש ממשלת טורקיה. "המון מכתבים כתבתי לארדואן, ואפילו נפגשנו פנים אל פנים. לאיש יש פוטנציאל לייסד אסלאם מתון, אסלאם שמחזיק בכנף איש יהודי. יסודות המדינה הטורקית בנויים על אידיאולוגיה חילונית בעיקרה- אטאטורק, מייסד המדינה, בנה מבנה פוליטי שחציו חילוני. ארדואן עושה מהפכה ומסובב את הספינה הזו לכיוון דתי, אבל חצי מעמו אינו כזה. במצב פוליטי כזה הוא יכול לייסד אסלאם נאור.

"אם נרחיב את התמונה, ארדואן עלה לשלטון עם הסיסמה 'אני אצרף את טורקיה לאיחוד האירופי', איחוד לו הם זקוקים מבחינה כלכלית. אבל אירופה מפחדת מהאסלאם פחד מוות. היא בסיוט. בצרפת אסור ללכת עם רעלות, בשווייץ אסור לבנות צריחים. לא קיבלו אותם, משום שיש פחד מהאסלאם השחור, הרצחני והפנאטי.

"הסהר הוא סמל שנחשב מוסלמי אבל בעצם טורקי. לפי נקודת מבטי, תשעים אחוז מהסהר שחור, אבל יש קצת אור. עוד חודשיים יש לארדואן בחירות. אולי האור יגבר".

אז ההתחברות שלו עם אירן היא רק כלפי חוץ, כדי ללחוץ על אירופה לקבל אותו?

"יש לו אינטרס נוסף. הוא מוסלמי. הוא אדם דתי, לא רק פוליטיקאי. הוא לא איש דת נפלא, אלא בחור ברמה של ישיבה תיכונית. הוא זקוק להשפעה רוחנית נכונה".

הצעת לו להיות המדריך הרוחני שלו?

"הצעתי לו לעשות ועידה בין דתית של מוסלמים ויהודים. ועידה שבה האסלאם ייתן כבוד ליהדות. אמרתי: 'אני אביא לך רבנים מכל העולם היהודי ומישראל. אתה תביא אנשי דת מוסלמים- גם מהחוגים הקיצוניים שאתה בקשר איתם. בועידה הזו, חכמי האסלאם יכירו כבוד ליהדות. הם יגידו 'אשרינו שאברהם אבינו חזר לנחלתו. אשרינו שבלב העולם המוסלמי יש יהודים שיכולה להדריך אותנו'. זה מה שהצעתי לו בתור צעד ראשון לאסלאם שאין בו צל, שאין בו מחשכים. אני הצעתי, התפללתי. אצ"ג כתב: 'חייל יהודי מתפלל ברובה'. חקלאי יהודי מתפלל במחרשה. פוליטיקאי יהודי כמוני- מתפלל במכתבים לארודאן. לצערי הוא לא נענה להצעה. השם- מה שירצה יעשה."

אני ואתה ושמעון פרס

אצל הרב פרומן, השאיפה לשלום היא לא פחות מיעד מיסטי. את ההוכחות לדבריו הוא לא מביא מדפי ההיסטוריה, גם לא מצטט מומחה זה או אחר. הוא פותח את מדרש רבה לפרשת נשא שבספר במדבר- ומשם הוא שואב את ההשראה.

"גדול השלום, ששינה מלאך שדיבר עם מנוח בשביל השלום", הוא קורא מן הספר. "גדול שלום- שלא טענו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. בברכת כהנים- סיים כל הברכות בשלום. גדול שלום ששקול כנגד הכל", הוא חותם.

"תכתוב", הוא אומר, "מנחם פרומן חושב שמקור הבעיה הוא ראיית הסכסוך הישראלי ערבי כבעיה טריטוריאלית, ולא היא. זו בעיה בין העולם הערבי לעולם המערבי, אותו מייצגת מדינת ישראל. הם רואים בנו את הביטוי הבוטה והעלבון הצורב ביותר בעלבון שעולבת המערביות במוסלמיות. מי שיביא את השלום זה הציבור הדתי לאומי. אסור להפקיר את אהבת השלום לשמאלנים. חנן (פורת. נ.א) אמר לי פעם- רק אני ואתה ושמעון פרס רוצים שלום. שלום הוא אידיאל עליון ביותר".

השנאה הערבית ליישוב היהודי לא היתה עוד קודם? מאורעות תרפ"ט פרצו לפני שהמערביות היתה כל כך בוטה ונוכחת.

"פרעות תרפ"ט פרצו לא בגלל סכסוך על טריטוריה, אלא בגלל שחבורת בית"רים עשו מעשה והניפו את דגל ישראל ליד הכותל. המופתי של ירושלים הגיב מיד בקריאות 'אל אקצה בסכנה'- ואלה אדי הדלק שבערו לשנאה כלפי היהודים. גם כאן- הסכסוך הוא דתי, וככזה צריך להתייחס אליו".

מי אמר שלא נחליף פרה בחמור? במקום לראות את הסכסוך כחילוני וטריטוריאלי, תהיה פה שפיכות דמים על רקע דתי. זה טוב יותר?

"הדרכים האחרות טעו, יכול להיות שגם שלי טועה. כבר ארבעים שנה אני מציע את הדרך הזו למי שמסגל להבין ולהגשים אותה. פעם צחקו עלי, קראו לי משוגע. היום מבינים יותר. את הדרכים האחרות ניסו- ואת שלי לא. אני למדתי אסלאם במרכז הרב, שם התברר שהדתיים, שהם שורש הבעיה, הם שורש הפיתרון.

"למה אני כל כך תומך בשלום בין דתי? כי זה ריאלי. אפשר לטאטא אבק מתחת השטיח, אבל אי אפשר לטאטא נמר מתחת השטיח. האסלאם הוא נמר. עוד בתקופת ההתנתקות, אליה התנגדתי, כמובן, קראתי לציונות הדתית להרים את דגל השלום. לציבור הזה יש נתונים שאין בכלל לציבור החילוני, הוא יכול להבין הרבה יותר מה קורה פה".

זה מתיישב עם הפרקטיקה? זה יכול להיות במציאות?

"הרב קוק כותב שאין לך דבר מזיק כמו להכניס אידיאל שלא במקום שלו. אתה נושא אידיאל עליון ביותר, אבל בגלל זה עושה דברים נוראים. התקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה תקופה שבה רבו הפציפיסטים, ורוח הפציפיזם הזו השלום הביאה למלחמה הכי נוראה שהיתה פה. זה שאני יכול לקרוא כל כך הרבה מדרשים על השלום- לא פוטר אותי מאחריות למעשיי, שלא להביא חורבן על ידי השלום. יש לי תפילה מיוחדת שמאמצי על השלום לא יביאו למלחמה.

השלום גדול גם מהמדינה היהודית?

"הוא גדול מהכל. הערך העליון של המדינה הוא השלום. 'שובי שובי השולמית' זו כנסת ישראל. עם ישראל נקרא שולמית כי הוא עם של שלום".

להיות אור לגויים

מיהו האסלאם איתו רוצה הרב פרומן לעשות שלום? האם הוא קיים בכלל? האיש שלעולם לא מתעייף טוען שצריך להמציא את הגלגל. "אין כמעט אסלאם מתון היום. צריך לעודד תהליכים שיביאו למיתון הקיצוניות, ועם זה ליצור שלום". בינתיים, כשותף לדרך האהבה והשלום מצא את השייח' הסופי, עבד אל מנאסרה מנצרת וחכמי דת סופיים אחרים.

זה לא מתנשא? לעשות שלום עם האחר על ידי זה שאתה משנה אותו?

"אין לי רעיון ליברלי כזה, של לקבל את השונה. האידיאלים הם לא שלי, אלא של הקב"ה. הרעיון של עם ישראל בעולם הוא להיות אור לגויים. אם נניח להם להיות מה שהם רוצים- הם יקימו פה אירן, לא יהיה שלום מזה. גם השמאלנים הולכים ומבינים את זה, למרות שהם עדיין בגישה של הפרדה. זה לא יעשה שלום בינינו לבינם ולא בין העולם האסלאמי לעולם המערבי. צריך להציע להם את האופציה להאיר את הלבנה הפגומה. זה הייעוד שלנו, כמו שכתוב בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי קבלה. צריך שימת לב מיוחדת איך תוך כדי התהליך הזה אתה לא מעודד את הרצחנות האסלאמית. איך אתה מדריך".

מה שמוליך אותנו צריך להיות טובת העולם, או טובתו של עם ישראל? יכול להיות ששלטון מוסלמי קיצוני יהיה טוב למוסלמים אבל רע למדינת ישראל.

"הרב (קוק. נ.א) כותב שכנסת ישראל היא תמצית האנושות. מה שיהיה טוב לישראל, יהיה טוב לאנושות. אין גאולה לעולם בלי כנסת ישראל. לכן, מי שפוגע בכנסת ישראל פוגע באנושות. מה יהיה טוב להם, שכוחות השחור ישתלטו על מצרים? להם יהיה רע. מה, באיראן, טוב לאנשים? בלוב, היה להם טוב? מה שיהיה להם טוב זה להבין מה זה עם ישראל".

~~~

אחד המסרים שמטלטלים את הרב פרומן, שמדבר איתנו תוך שהוא סובל מכאבים, הוא שאין לקבל בשום פנים עסקה לשחרורו של גלעד שליט. דווקא הוא, סמל האהבה ובקשת השלום, מתנגד לכל מתווה של שחרור מחבלים בתמורה להשבת החייל.

"יש רק שתי דרכים לשחרר את גלעד שליט", הוא אומר. "או בכוח- להפציץ את עזה, לחטוף את מחמוד א-זהאר, להרוג להם מאות אנשים עד שייכנעו, או בשלווה- שיכירו במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ויכריזו על סיום הסכסוך, ואז כל צד יחזיר את אסירי הצד השני. כל רעיון אחר הוא שיבוש, הוא קלקול מוסרי ופגיעה בכנסת ישראל".

מה כל כך מסוכן בעסקה כזו?

"אני מכיר את חמאס. אסור לתת להם ניצחון. הסלוגן שלהם אחרי ההתנתקות היה 'מה שלא הצליח משא ומתן של שלושים שנה- הצליחו שלוש שנים של מאבק'. לתפיסתם, הם הבריחו אותנו מהרצועה בכוח. זה מה שנתן להם את הניצחון בבחירות שם. אם תהיה עסקת שליט- הם ינצחו גם ביהודה ושומרון. שנית, זו פגיעה אנושה בשלום, ויוסי ביילין מסכים איתי על זה. אני יודע שיש רבנים כמו הרב עובדיה יוסף, שמתמסרים להציל את גלעד שליט. הם חרדים, הם לא עברו את התחייה הציונית. אני מתייעץ עם הרב", הוא מצביע על תמונת הרב קוק שתלויה על הקיר, "שהוא המורה, ומבקש ממנו: תן לי עצות. אני יודע: אם תהיה עסקת שליט- מאות יהודים ייהרגו! זה מה שהחרדים לא מבינים".

איך אתה מסביר את התמיכה הרחבה שיש לעסקה כזו?

"זה משבר מוסרי עמוק, שעיקרו היסחפות של הציונות אחרי אופנה מערבית של שלום רופס, שלום פרטי. התמוטטות התפיסה של כנסת ישראל והפרטה שלה. פה זקנות עומדות בצמתים עם שלטים 'להציל את גלעד'. הסתובבתי בגבעת הקפיטול, שהיתה בירת העולם- והיא מקרינה בריאות. חטפו להם הרבה אנשים. הם נכנעו? הם ירדו על הברכיים כדי לשחרר את העיתונאי שלהם, שלא יהרגו אותו?"

ובסוף הרגו.

"אז הרגו!", קולו משתנק ודמעות עולות בעיניו. "אני לא אומר שיהרגו, אבל עמים בריאים לא עושים דבר כזה. אמא שלי היתה מברכת אותי 'שתהיה חזק כמו גוי'. לפעמים לגויים יש גם שכל.

הלכתי לועדה שהקים אהוד ברק לקריטריונים להצלת שבויים. אמרו לי: 'בזמנך לא היתה הסיסמה שלא משאירים שבויים בשטח'? אמרתי: 'ודאי- צריך להפציץ את עזה! כשאנחנו אמרנו את זה, התכוונו שנילחם, לא שנתרפס ונכנע. לתת פרס למי שרוצה להשמיד את ישראל? זה לא יעלה על הדעת.

"הנה יש לך פיסקה, שמנחם פרומן, לא יודע באיזה מצב, מתפלל לחיות, כי הוא מקווה שזה מה שה' רוצה. יכול להיות שעוד שבוע אתה תשמע אחרת. אבל אני רוצה בימים האחרונים לצעוק: המתווה הנוכחי של עסקת שליט- לא יעלו על הדעת דברים כאלה. כנסת ישראל זה לא נושא למשא ומתן".

(פורסם במקור ראשון, 4.11)

שומרי אמונים

כבר נכתב רבות על תרומתה של התקשורת לזילות חיי אדם, להעלאת רף האלימות, לעידוד המיניות הלא בריאה ועוד ועוד, אך נדמה לי כי טרם נכתב על פגיעתם של כלי התקשורת בישראל- בם עצמם.

הפרשה התורנית היא פרשת השריפה בכרמל. יש פה חומרים טובים: יש דרמה, יש דם, יש שכול, יש כעס, יש ממשלה רשלנית וכלי תקשורת שאוהבים להרגיש שהם נשכנים- כל המצרכים כדי לרקוח פרשיות גדולות. אך ככל שאנו מתרחקים מהאירוע עצמו ונאלצים לספוג ריקושטים שלו יום אחר יום, העניין הופך נלעג, מגוחך, ובאותה מידה של גרוטסקיות- מעורר אימה.

על הפרק- שר הפנים אלי ישי וראש הממשלה נתניהו. שני האישים, שלהם ללא ספק אחריות ישירה למחדל במערך הכבאות- כמו גם לראשי הממשלה ולשרי הפנים הקודמים להם- הוזמנו לכנס ממלכתי להרוגי השריפה, יחד עם משפחות הנספים. הטקס הזה נוצל באופן ציני ואכזרי– לא פחות מזה- על ידי כמה מקרובי הנספים, במטרה לכרות את ראשם של מי שהם רואים כאחראים למחדל שהוביל לאסון. נוצל באופן ציני, משום שכאן עשו יד אחת כלי תקשורת צמאי דם, רודפי רייטינג ושונאי הממשלה יחד עם משפחות שכולות שלא בוחלות באמצעים, ושאין להן כבוד למוסדות המדינה. יש כאן הדדיות של שימוש: התקשורת זקוקה לקול שאינה יכולה להשמיע בעצמה, קול 'אותנטי' שיש לו לגיטימיות בעיני הציבור, והאיש הכואב זקוק למנוף הלחצים של התקשורת, כדי להשיג את מה שהוא רואה כאינטרסים שלו.

(בסוגריים אומר: כבוד הדדי הוא ערך. נכון, אנו נוטים לייחס אותו לבריטים ולא לישראלים. נכון, נדמה שהשלנו מעלינו כל רשמיות, בה אנו לא רואים צורך, ואימצנו אל חיקנו את הסחבקיות החמימה והמיוזעת. אולם כבוד מראה גם על שיקול דעת, על איזון בריא, על שימוש בשכל. אב שכול איננו עושה למען הצדק כאשר הוא מתפרץ בזעקות שבר מתוכננות באמצע טקס ממלכתי. לו הצדק איתו- וייתכן מאוד שכך- ושר הפנים נושא באחריות מלאה למחדלים, עתירה לבג"ץ או מאבק ציבורי יכולים להשיג את אותו אפקט, במידה פחותה של התבזות.)

אולם נראה כי דרך מכובדת יותר, אינה אפשרית. כלי התקשורת נהנים לרקוד סביב האש, ללבות את השנאה ולחרחר מדון. אחרת, אין הצדקה לצטט את דבריו של שדרן רדיו חרדי אנונימי שהגן על השר ישי בו הוא תומך, בהאשימו את אחד מבני המשפחות השכולות כי הוא מבקש לרשת את אהובתו שמתה. אין לכך הצדקה, משום שדברי האיש הם נון-אישיו, והוא עצמו נון-פרסונה. אין לכך שום הצדקה, אלא אם כן מנסים להבעיר את הכיפה שעל ראשו.

וכאן אני מגיע לנקודה השנייה: בניסיון להבעיר את הכיפה, בוער הכובע על ראשם של כלי התקשורת. המאמץ שלהם כל כך שקוף שהוא הופך לנלעג. האם גרף "שנאת החרדים" הולך וצובר מגמה חיובית? ייתכן. אך לטעמי, הדבר נגרם למרות כלי התקשורת, ולא בגללם. ההתקפות על החרדים, שמהווים כחמישית מאוכלוסיית המדינה וחשופים אליהם ולאורחות חייהם באופן אישי (מה שמביא לסימפטיה) עוד עשרות אחוזים (בהערכה גסה), נראות כמו קרב מאסף של ציבור חילוני שחש נרדף, מוכה, ומעל לכל, משתמש בחרב האחרונה שנותרה לו, חרב ההתנשאות, כדי ליצור תריס בפני מה שהוא מגדיר כפורענות.

יחד עם הירידה באמון במוסדות המדינה, ביניהם צה"ל, המשטרה, ראש הממשלה והכנסת, ירד באופן דרמטי אמונו של הציבור גם במי שמאמינה כי היא שומרת עליו מפני כל אלה- התקשורת. כלי התקשורת כבר לא נתפסים במקור אמין להיסמך עליו, אולי בשל הקלות והזמינות של האינטרנט, שחדר לחיינו עמוק הרבה יורת בעשור האחרון, ואולי משום שהעיתונאים גוייסו ליותר מדי קמפיינים, שבסופם הציבור נוכח לדעת כי מכרו לו שקרים. עוד אפשר להצביע על תופעת היח"צנים, יועצי התקשורת והתדמית, שמרחיקים את האמת גם מכלי התקשורת (שלעיתים עושים איתם יד אחת על מנת לקדם סדר יום משלהם).

ככל שכלי התקשורת יסכסכו יותר, יהיו צהובים, מוטים וישתפו פעולה עם מניפולציות חסרות אחריות- כך יפחת אמון הציבור בהם.

~~~

ומחשבה קצת ישנה אצלי, שמתקשרת לפה, אולי ללא סיבה:

הפער הגדול ביותר בין מה שהעיתונאים חושבים על עצמם לבין רחשי הלב האמיתיים של הציבור נפער כמו חור גדול ושחור בתחילת מבצע עופרת יצוקה. במשך שנים ארוכות, מאז האינתיפאדה הראשונה, עשו העיתונאים יד אחת עם ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם במטרה לרסן את המיליטנטיות הישראלית, שסומנה בעזרת תמונת הילד הערבי שמניף אבן מול לוחם צה"ל שנסוג ממנו. זה היה נצחונה של ההומניות. "אדם יותר חשוב מאדמה", אמרה אז הסיסמה, "איננו מוכנים לשלוח את ילדינו להרג בשביל אדמה שאינה שלנו". עברו כשני עשורים. לציבור בישראל נמאס. הוא הפנים את הנרטיב השמאלני, אך למגינת ליבו של יוסי ביילין- רק את חלקו הראשון. במלחמת לבנון השנייה נהרגו חיילים. יותר מדי חיילים, חלקם הגדול כאשר נשלחו לטהר בתים מהמחבלים היושבים בהם. ב'עופרת יצוקה' הצבא ביצע את מה שהעם רצה: בגל התקיפה הראשון של צה"ל נהרגו מאות פלסטינים. במהלך המבצע כולו- כאלף וחמש מאות. הישראלים אמרו בקול ברור: "איננו מוכנים לשלוח את בנינו ליהרג, ואנו מוכנים להרוג לשם כך". הקונבנציה השמאלנית התהפכה על ראשה.

(ינואר 2011)