למצוא תשוקה ורגש גם בתוך עיר שתדמיתה מנוכרת

ביקורת על ספרו של אברהם בלבן, 'רשימות תל אביביות'

"שלושה ימים אינם די אם ברצונך להכיר מקום", כתבתי ביומני לאחר ביקור חטוף בברצלונה, "כי מקום איננו אתרי התיירות שלו, איננו העתיקות שלו, איננו האצטדיונים שלו, איננו הידוענים שלו, איננו שדרות הקניות שלו, איננו המקומות הסודיים שאף תייר אינו מכיר שלו, איננו המועדונים שלו ואפילו איננו הרכבות התחתיות שלו.

"מקום הוא הזיכרונות שלו. ואלו מורכבים, למשל, מן האקלים, ההיסטוריה, הפוליטיקה, השפה, המחוות, ההרגלים, הערות האגב, הנאמר לעתים תכופות והאסור שייאמר לעולם. ואת אלו אי אפשר לקנות, להכיר או להבין בשלושה ימים וגם לא בשלושה חודשים. בשלוש שנים – ספק. עשר שנים מחיי אני חי בירושלים, ואיני יודע אם הכרתי אותה".

אברהם בלבן גר בתל אביב, אך אינו מכיר אותה. הוא נולד וגדל בקיבוץ חולדה של שנות ה-40, ובמשך שנים ארוכות לימד ספרות במוסדות יוקרתיים בחו"ל וגר בהם ובביתו במושב אבן יהודה, לסירוגין. כעת, בעשור השמיני לחייו, הוא שב-ולא-שב אל המקום שאיננו מכורתו אך גם אינו זר לו, העיר הגדולה, הערנית ללא הפסקה והאחרת-תמיד.

בין אזדרכת לשלונסקי

תל אביב היא מקרה א-היסטורי מעניין: היא צמחה מן החולות על ידי חברת מהגרים נחושה, חבוקה לאחותה המבוגרת ממנה באלפי שנים, עיר הנמל יפו. על אף צעירותה הנצחית, התחילו לכתוב לה שירי נוסטלגיה עשרות שנים בודדות לאחר הקמתה וזאת משום שצמיחתה הייתה מעריכית – בכל מספר שנים היא הכפילה את עצמה. ושוב, ושוב, ושוב. תל אביב של תחילת המאה לא דמתה לתל אביב של שנות ה-30, שכבר הייתה שונה לחלוטין מזו של שנות ה-60.

בלבן הוא עכבר כפר שהגיע אל העיר. הידע המושבניקי שרכש בימי נעוריו בנוגע לצמחים, לחיות ולבעלי כנף מאפשר לו מבט חדש ושונה על העיר שהיגר אליה. שיח צבר שנטוע מחוץ לנופו הטבעי הוא בעבורו חידה שנפתרת רק בזיכרון תפקידו בתיחום בתים ערביים, עץ אזדרכת הוא שריד ארכיאולוגי שנושא בחובו סיפור היסטורי ("עצי האזדרכת זכו בראשית ימיה של תל אביב להילה של עצים ישראליים… באפריל 1915 נחתה על תל אביב להקת ארבה גדולה, זללה את מעט הצמחייה שנשתלה בעיר החדשה וחיסלה למעשה את השדרה שזה עתה נחנכה", עמ' 34) ושינוי בנוף הוא הזדמנות להתעמקות בוטנית ("אני פונה מן הפיקוסים המוצקים של רחוב רוטשילד לרחוב שינקין… במסגרת חידוש הרחוב הוחלפו עצי הקליסטמון הוותיקים בשתילים של ספיון השעווה… ברור שמישהו החליט לחזק את נוכחות הסתיו בעיר: ספיון השעווה ידוע בשלכתו המרהיבה", עמ' 72).

בלבן אינו רק קיבוצניק בדימוס, הוא גם משורר רחב אופקים ובעל נפש רגישה, שאוצרות התרבות שלנו נהירים לו כשבילי נהרדעא. ההליכה איתו במשעוליה של תל אביב היא צעידה ברחובות הנהר של הספרות העברית, משלונסקי (שכל כתביו נמכרים במחיר השווה לכוס מיץ גזר, ממש בראשית הספר ועם המעבר לדירה הצפופה בעיר) עבור בדליה רביקוביץ' שעמה הייתה לבלבן היכרות אישית, אברהם בן יצחק, לאה גולדברג שגרה לפני עשרות שנים ברחוב ארנון הסמוך לביתו, יהודה עמיחי, רחל, אלתרמן שכתב לתל אביב את שירי האהבה היפים ביותר שהוקדשו לה, המפורסם שבהם: "בכל זאת יש בה משהו" ועוד רבים וטובים.

קריאה בספר היא הליכה לצדו של אדם נבון, משכיל, פואטי ובעל שאר-רוח, מדריך תיירים שאיננו מתאמץ להלהיב ולהרשים אותך אלא מכניס אותך לתוך עולמו הפנימי המתפקע מידע. על גבי כל העושר הזה נוספים שניים: אהבתו של המשורר לאדריכלות, ובעיקר אדריכלות נוף, וסקרנותו שאינה יודעת שובעה בנוגע לאנשים.

הקדשה על ספסל רחוב

בשל האהבה הזו אנו מתוודעים לסיפורו הטרגי של מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות של תל אביב שראה בהקמתו שליחות ציונית "לקרב את תושבי תל אביב אל עולם הצומח והחי שהיו רחוקים מן היהודים במשך דורות". שורנשטיין השקיע כל פרוטה שהייתה לו בפרויקט חייו, עד שנותר רעב ללחם, וכנראה נטל מהכנסת גן החיות לפרנסתו – והורשע, למרבה הבושה, בגניבה. הוא סיים את חייו עני ומר נפש, אך חלומו התגשם: לילדי תל אביב היה גן חיות ('זיכרונה האכזר של העירייה', עמ' 63).

בשל האהבה אנו לומדים על אירה יאן, הציירת ששינתה את נתיב חייה בתקווה שיירקם קשר רומנטי בינה לבין ביאליק, שמצדו לא היה מעוניין בקשר כזה, ומתה משברון לב ומשחפת לאחר מלחמת העולם הראשונה ('על מצבה אחת בבית הקברות בטרומפלדור', עמ' 40). הסקרנות והחמלה הופכות אותנו עדים לפניה האנושיות העכשוויות של תל אביב. ספסל רחוב הופך למצבת-זיכרון מאולתרת לקשיש שפקד אותו יום-יום ולכד את ליבם של דיירי האזור. לאחר מותו כתבו לזכרו: "פאול דרבש, השכן הטוב שלנו, הלך לעולמו. נזכור אותו עם חיוך על פניו". הספסל צובר עוד ועוד זיכרונות והתייחסויות, ומגלה את פניהם היפות של תושבי הרחוב ('ספסל רחוב כגלעד עירוני', עמ' 80).

ומהי אהבה לעיר. "אתה כבר אוהב אותה?", שואלת את המשורר ידידתו, מרצה נחשבת לחינוך שנולדה וגדלה בתל אביב. "אני נהנה ממנה כמו שנהנים מבית קפה טוב", באה תשובתו הכנה, "אבל זה דבר אחד להרגיש טוב בקפה, ודבר אחר להרגיש בבית" (עמ' 74).

בלבן משוטט בתל אביב ולומד אותה תוך התבוננות. הוא שם לב להשתנוּת הצמחייה, לפער בין הבתים הקסומים של שדרות רוטשילד לבין גורדי השחקים שמקיפים אותם, הוא מטייל בתל אביב כמו בתל ארכיאולוגי, חושף בה שכבה אחר שכבה. "איתור הארכיאולוגיה הגננית של העיר", הוא מודה, "גורם לי לחוש יותר שייך, פחות זר כאן" (עמ' 35). אלא שבשונה מהארכיאולוג, יש לו הזדמנות לשוחח עם מי שיצרו את השינוי במו ידיהם.

"הייתה כאן גדר חיה… שניתקה את השדרה מהרחוב. סילקנו אותה. גזמנו את הפיקוסים כדי להכניס אור. הכנסנו שבילי בטון במקום שבילי הכורכר… פתאום השדרה התחילה לחיות", מספר לבלבן גדעון שריג, אדריכל הנוף שהיה אחראי לשיקום שדרות רטשילד (עמ' 86). לאחר שפרסם טור בעיתון על פסלו של קדישמן 'התרוממות', המוצג בכיכר התרבות, בלבן מקבל טלפון מהפסל, שמזמין אותו לפגישה ושיחה שמתגלגלת לדיון על אודות פסל אחר שלו, 'עקדת יצחק', המוצג ברחבת מוזיאון תל אביב. "הרגשתי כמו אב שכול", אומר קדישמן, "ואינני אב שכול" (עמ' 103). כאשר יש למשורר המשוטט תהיות לגבי גן קריית ספר הסמוך לרחוב רבי יהודה הלוי, הוא מזמן לטיול את מתכנן הגן, רם איזנברג, שמסביר כי רצה להביא לנוף העירוני את נוכחותו של הטבע – כך שהקריאה אינה רק עונג אסתטי, היא גם שיעור בהיסטוריה, באדריכלות ובאמנות.

חיוניות מלאת תשוקה

הקריאה בספר הזכירה לי: כמה נהדר הוא לקרוא רשימות קצרות! כבר שכחנו את הסוגה הספרותית הזו, הרשימה, זו שוויסלבה שימבורסקה שיכללה, בעיניי, לכדי אמנות גבוהה. הרהור קצר, חוויה, סיפור – כל רשימה של בלבן ארוזה היטב, עם התחלה, אמצע וסוף, לפעמים אפילו מלווה בתחושת קתרזיס.

הספר החל כטור שבועי בעיתון 'הארץ', ולאחר חמש שנות כתיבה אוגד לספר. ניתן היה לחשוש כי איחוד הרשימות ייצור ספר קטוע ואקלקטי, אך תחת זאת ישנה תחושה של מסע, של צעידה רעננה ומחודשת ברחובותיה של עיר כמו-מוכרת.

בצעירותי כתבתי שיר זועם נגד תל אביב, העיר שסימלה את כל מה ששנאתי ("בְּעִיר שֶׁל אֶמְצָעֵי מְנִיעָה/ הָרִיתִי נְבוּאָה/ עַל הַגֶּשֶׁם שֶׁלֹּא מַפְסִיק לָרֶדֶת"), ובתגובה כתב לי ידידי גל כי "תל אביב, לטוב ולרע, היא מרכז ההוויה הישראלית, והיא כזו מאז שההוויה הזו נוצרה, כבר מאה שנה. היא אינה חד ממדית כפי שאתה מצייר אותה לעתים, אלא רבת-פנים עד מאוד. אני מקווה שיזדמן לי פעם להראות לך זווית אחרת שלה". ספרו של בלבן מצליח מעל ומעבר למצופה במשימת ההיכרות מחדש עם פניה של העיר.

'רשימות תל-אביביות' הוא ספר לאוהבי תל אביב, לאוהבי אדריכלות, לאוהבי טבע, לאוהבי היסטוריה, לאוהבי מילים, לאוהבי אנשים… לאוהבים באשר הם. הקריאה בו מוכיחה כי מבט סקרן ושיחה עם אדם עשיר, עשויים ליצור חיוניות מלאת תשוקה ורגש גם בתוך עיר שתדמיתהּ היא של עיר מנוכרת וחסרת שורשים.

רשימות תל אביביות

אברהם בלבן

עם עובד, 2019

271 עמודים

(הרשימה ראתה אור לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 09.05.2020)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s