הלכה להם המדינה

באחד מנאומי הבחירות שלו אמר נשיא ארה"ב לעתיד דונאלד טראמפ "הייתי יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית ולירות במישהו, ועדיין לא לאבד מצביעים". הוא לא עשה זאת, ואולי בשל כך  לא איבד מצביעים אלא להפך, המשיך לצבור אותם בסחף בלתי נתפס. עם היוודע תוצאות הבחירות פוליטיקאים ואנשי תקשורת דמוקרטים, שהאמינו בכל ליבם שאין ולו סיכוי קלוש שהאיש גס הרוח, השנוי במחלוקת ובעל העסקים המפוקפקים ייבחר לנשיאות, חוו קריסה אמיתית של מערכת האמונות שלהם על אודות ארץ מכורתם, ארצות הברית של אמריקה.

מאז החברה האמריקאית מנסה לשקם את עצמה. לעת עתה נראה שהיא עושה זאת ללא הצלחה. השסע הולך ומעמיק. אין ספק שהתנהגותו משולחת הרסן של הנשיא שלה היא אחת הסיבות לאי ההצלחה הזו, אבל אולי את חלקו השני של הכישלון ניתן למצוא בספרו של טימותי סניידר, 'על הרודנות'.

בכיינות דרמטית

במהלך קריאת הספר עברתי תהליך. בתחילת הדרך כתבתי לעצמי "ספר די מעניין אבל מה שבאמת חשוב בו הוא השיח: האפשרות לדבר במניפסטים קצרים על התרבות הפוליטית שלנו ולדון בה". ככל שהקריאה הלכה והתקדמה, הלסת שלי הלכה ונשמטה. מסֵפר תיאורטי שעוסק בלקחים היסטוריים הוא הפך בגלוי למדריך להתנגדות לשלטונו הפאשיסטי-לעתיד, לשיטתו, של דונלד טראמפ. ממבט-על מעורר דיון, הוא הפך לבכיינות דרמטית ("כאשר הארגונים הכמו-צבאיים התומכים במנהיג מתערבבים במשטרה ובצבא, הסוף כבר כאן", עמ' 34) בואכה נוסטלגיה זועמת ("השתדלו להיפרד מן האינטרנט", עמ' 49, "אנחנו זקוקים לעיתונאים המפרסמים את ממצאיהם בדפוס", עמ' 62) א-לה היסטריה פאתטית ("היו רגועים כאשר הבלתי-מתקבל על הדעת מגיע", עמ' 86). לכן, אולי, חשיבותו היא אחרת: הוא מדגים את השבר העמוק שהחברה האמריקאית נמצאת בו.

האליטות האמריקאיות מרגישות שאבד להן הקשר עם הבוחר האמריקאי וחסרה להן היכולת להבין כיצד מערכת השיקולים שלו פועלת. פרופסור מכובדת מאוניברסיטת ניו יורק טענה לאחרונה בראיון לעיתון כלכליסט כי טראמפ עומד "לחסל את הדמוקרטיה האמריקאית" והעלתה את האפשרות שהוא יתפוס את השלטון בכוח צבאי. הסיבה לעלייתו, לדבריה היא "עוצמת הזעם של חלקים גדולים באמריקה הלבנה על כך שהיה להם נשיא שחור. המטרה העיקרית של טראמפ היא למחוק את הנשיאות ההיא, כחלק מהצהרה של שלטון לבן", כלומר, מי שבוחר בטראמפ דוגל בעליונות לבנה. גזענות לפני הכל.

הקיטוב איננו חדש לבוחרים האמריקאים. קולג'הומור, אחד מאתרי הסאטירה הפופולאריים ביבשת, פרסם עוד ב-2008 את המערכון "אם המפלגה השנייה תנצח" שהציג את הסיוט של הרפובליקנים במקרה שייבחר ברק אובמה – ילדה בת 12 שמקבלת מתנה בכל פעם שהיא עוברת הפלה, ומעודדת על ידי המשפחה הרב-הורית שלה באמצעות מתנות לעשן ג'וינטים (הילדה בתגובה: "תודה אמא, אמא, אמא, אבא ואבא שנשוי לצב") – לעומת הסיוט של הדמוקרטים אם ייבחר ג'ון מקיין – עולם שבו ילדים צדים דובי קוטב להנאתם וכל אמירה ביקורתית על השלטון מנוטרת בזמן אמת מעמידה את האזרח בסכנת התנקשות שלטונית נוסח 1984 של אורוול.

המערכון מצחיק, אבל האם ייתכן שכעת הגיע הקיטוב לנקודת רתיחה כזו שתפרק את אמריקה מהמנגנונים הדמוקרטיים שלה?

"אם המפלגה השנייה תנצח". המערכון של קולג' הומור

על פי סניידר נראה שכן. בראיון לכלכליסט לרגל יציאת הספר באנגלית הוא התריע מפני "מצב חירום" מומצא העומד על הסף, שישמש את טראמפ כתואנה לעבור למשטר אוטוקרטי: "מאוד קשה ליצור מדינה חופשית, מאוד קל להיפטר ממנה. לכן כאשר משהו יתפוצץ, ומאוד סביר להניח שזה יקרה, האמריקאים צריכים להיות מוכנים להגן על עצמם נגד מצב חירום".

לאחד הראיונות צורפה תמונה שצולמה לאחרונה מחוץ לגבעת הקפיטול, ובה נראה מפגין האוחז שלט המציג את טראמפ כמנהיג צבאי-רודני, אולי נאצי. למפגין, כמובן, לא אונה כל רע. באופן אירוני, הנפה של תמונה כזו נחשבת בישראל להסתה מסוכנת נגד בעל הסמכות דווקא, ולא כזכות דמוקרטית. אז מי מסוכן למי?

גרמניה הנאצית

'על הרודנות' – כמה לא מפתיע – החל כרשומה בפייסבוק, שפורסמה שבוע לאחר ניצחונו של טראמפ. הרשומה צברה תוך זמן קצר מאות אלפי שיתופים ומיליוני קוראים, ובעקבותיה נעשה סניידר מרואיין מבוקש בערוצי התקשורת. התגובה הציבורית גרמה להפיכת הרשומה לספר בתוך חודש וחצי, והעובדה שהתחיל בפייסבוק ניכרת. סניידר מדבר במניפסטים. לכל פרק יש כותרת קצרה המנוסחת כציווי ("היזהרו ממדינת המפלגה האחת"), כותרת משנה שמרחיבה אותה מעט (""תמכו… במערכת הרב-מפלגתית והגנו על הכללים של בחירות דמוקרטיות. הצביעו בבחירות… כל עוד אתם יכולים") ולאחר מכן הפרק עצמו, שאורכו בממוצע 4-3 עמודים קטנים.

הדיון שעומד ברקע הספר הוא דיון לגיטימי וחשוב – מתי הופך משטר לדכאני? האם יש צעדים שאזרחים יכולים לעשות כדי להתנגד לתהליך, לעכב או אפילו למנוע אותו? סניידר, שהוא חוקר מנוסה וידען, מדגים כמה עקרונות חשובים שבלעדיהם המשטר הטוטליטרי יתקשה לתפקד: שיתוף פעולה מרצון של אזרחים שמבינים לאן הרוח נושבת, פירוק של המוסדות הדמוקרטיים כמו בית המשפט ובית המחוקקים, אלימות המופעלת נגד יריבים פוליטיים ועוד.

סניידר יודע דבר או שניים על מלחמת העולם השנייה. הוא היסטוריון אמריקאי בולט, מרצה באוניברסיטת ייל שכתב מספר ספרים מחקריים, ובהם ספר מקיף על התקופה שבין מלחמות העולם באירופה. ספר כדוגמת 'על הרודנות', ספר קטן מימדים בן כ-100 עמודים, פרופ' סניידר יכול לכתוב עוד לפני ארוחת הצהריים, ונראה שאכן זה מה שעשה. אבל המומחיות של סניידר היא גם הבעיה שלו.

ראשית, רוב מוחלט של הדוגמאות מובא מהמשטר הגרמני הנאצי. גם אם אינך סובר שמדובר ב'פלנטה אחרת' שאי אפשר להביא ממנה דוגמאות, כאשר מנסים להדגים עיקרון צריך לאסוף יותר מאשר דוגמה אחת. הנאציזם התאפשר בשל נסיבות היסטוריות רבות ועמוקות, בוודאי לא רק בגלל האיש הכריזמטי והפאשיסטי שהנהיג אותו. להשוות בינו לבין נשיא ארה"ב על בסיס אישי זו הפשטה פושעת, שפוגעת לא רק בשואה כסמל, אלא גם בתועלת שאפשר להפיק מהסקת המסקנות ההיסטוריות.

שנית, השאלה העומדת בבסיס הדיון היא האם נעשו צעדים שמגבילים את החירות של אזרחי ארה"ב. האם טראמפ פגע במוסדות אמריקאים? האם הוא קיבל החלטות שמצריכות משיכה בחבל החירום שעוצר את הרכבת? סניידר ועמיתיו מודים שלא נעשו צעדים כאלה, "אבל הוא אמר שייעשו". זה עוד היה נסלח בעת כתיבת הרשומה באנגלית לפני כשלוש שנים, אולם אין לכך הצדקה לאחר שהתברר שגם כאשר הרטוריקה מתלהמת, כללי המשחק הדמוקרטי נשמרים.

אופנת זיהוי תהליכים

בשלב מסוים נדמה שסניידר פשוט מנסה לקחת הכל אחורה, לפני שהיה מחשבים ומרשתת וכל השטויות האלה שרק עושות בעיות. סניידר רוצה לחזור לעולם שבו אפשר לחלק לאנשים עלונים ברחוב ("פעילות פוליטית בריאה"), לבלות עם חברים ("צרו לכם שותפים למאבק, כשהרשתות ייפלו תזדקקו להם") או להכין בירה במבשלה ביתית ("ואצלב האבל אמר שגם זה סוג של התנגדות"). זו לא חתרנות ולא לוחמת חופש, זו נוסטלגיה של אנשים שנתקעו בשנות ה-70, והיא לא תועיל במקרה שאזהרותיו של סניידר יתממשו.

פרופ' טימותי סניידר. המומחיות היא הבעיה שלו
תמונה: Bundestagsfraktion Bundnis 90_Die Grunen – wikipedia – CC-BY-2.0

השטחיות מודגמת היטב בפרק 16 – "למדו מעמיתים בארצות אחרות". סניידר המבוהל יועץ לקוראיו "דאגו להנפיק דרכונים לכם ולבני משפחותיכם". הוא יודע שמעשה לא פטריוטי כגון ירידה מארה"ב הוא סדין אדום בעיני האזרח האמריקאי הממוצע, אבל לא מוצא דרך אחרת להגן על המהלך. לכן הוא מתפתל לומר שהדרכון "יוצר את האפשרויות של התנסויות חדשות", משפט שנראה כי נלקח מקטלוג של איקאה.

השאלה שהטרידה אותי בסיום הקריאה היא מדוע החליטו בהוצאת הקיבוץ המאוחד לתרגם את הספר. האם משום שהוא פופולרי בארה"ב? האם כדי לספק לנו הצצה לשבר בתרבות הפוליטית האמריקאית? אני חושד שהסיבה עמוקה מזו. בארה"ב, כמו בישראל, יש אופנת 'זיהוי תהליכים'. הפחד מפני מנהיגים חזקים מדיי – שלעיתים הוא מוצדק, כגון בטורקיה, ברוסיה או בהונגריה – מיתרגם לזעקות שבר בעוצמה גבוהה על מות הדמוקרטיה. זהו המכנה המשותף שאליו פונה ההוצאה: הפחדה מפני השלטון הקיים. את הכתובת ברכבת התחתית 'טראמפ = היטלר' מחליף ניתוח מעודן של מומחה בשפה אינטליגנטית בפייסבוק, אולם הבעיה – בארה"ב כמו בישראל – היא שהמשקל האמיתי של השניים זהה, והאוזניים נעשות חירשות כאשר לאזרחים הן נשמעות כזעקות "זאב, זאב".

לאחר הביקורת, אני חוזר למסקנתי הראשונית: צריכים להיכתב ספרים הדנים בקצרה, באינטליגנטיות ובכנות בהגנה על המשטר הדמוקרטי שאנו חיים בו. המנגנון הדמוקרטי פריך למדיי ולא תמיד יש בו האיזונים הנכונים. הצורך במנהיגות חזקה וסמכותית בעולם של ביזור סמכות והיעדר אמת הוא צורך חשוב אך מסוכן, ויש לנטר אותו. כשהדיון הופך פוליטי וקונקרטי זה מרגיז, מעורר גיחוך ומחמיץ לגמרי את המטרה.

על הרודנות

טימותי סניידר

תרגום: אברם קנטור

הקיבוץ המאוחד 2019

105 עמ'

(הביקורת ראתה אור לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, גיליון 1177. 28.02.20)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s