"נלחמנו כמו שליחים של פיצה"

מלחמת לבנון השנייה. אני נכנס הביתה ומוצא את אבא שלי הולך מחדר לחדר בעצבנות. "למה הם לא מאגפים אותם דרך הים? למה לא מנחיתים כוחות בצפון וסוגרים עליהם בתנועת מלקחיים?", הוא שואל את הרדיו, המשדר ידיעות מהחזית. אני מתרגז: "אבא, אתה לא חושב שיש מטכ"ל, רמטכ"ל ושר ביטחון שחושבים על זה?". הוא מסתכל עליי ועונה: "ככה עשינו ב-82'. במה שהם עושים עכשיו אין שום היגיון".

אחרי המלחמה גיליתי שאבא שלי, סמל מחלקה בנח"ל במלחמת לבנון הראשונה, צדק. ועדת וינוגרד מתחה ביקורת על הדרג הצבאי והמדיני שהתמהמהו בהכנסת כוחות היבשה למערכה בלבנון. את מהלך האיגוף דרך הים עצרו לאחר הפלת מסוק יסעור על חמשת אנשי צוותו. המלחמה המדשדשת הפכה לסיבה להפלת הממשלה, ונתפסת בישראל כהחמצה היסטורית כואבת. מלחמת לבנון השנייה ובתוכה הקרב המפורסם בעיירה בינת ג'בייל, אומר ד"ר דוד דוכן, היא רק סימפטום לבעיה. הבעיה האמיתית היא שינוי בערכי צה"ל.

מראית עין של ניצחון

דוכן, מומחה לאסלאם רדיקלי ומרצה באוניברסיטת בר אילן, מנתח בספרו ארבעה קרבות – הקרב בג'נין במבצע 'חומת מגן', קרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה וקרב אמריקאי שנערך ב-2004 בפלוג'ה שבעיראק – ודרכם מבקש להדגים את שינוי הפרדיגמה שעבר הצבא הישראלי בעשורים האחרונים.

לפי דוכן, העידן הפוסטמודרני שחל מראשית שנות האלפיים הביא איתו שורה של ערכים המקשים על הלחימה, בין השאר: שלום הפרט הפך חשוב מהמאמץ הלאומי, מה שמוביל לירידה במחויבות לבצע את המשימה הצבאית; הישויות הנלחמות פורקו: כבר אין אויב נטול פנים אלא קיימת הבחנה בין האזרח, הלוחם ואיש השלטון; תפיסת 'הניצחון' או 'ההכרעה' הוחלפה ב'אפקט' או במראית עין של ניצחון, מכיוון שאין ציפייה להשמדה מוחלטת של האויב וממילא כל צד יתאר את תוצאות המערכה כניצחון שלו; יש הסתמכות גדולה על טכנולוגיות חדשניות של שליטה מרחוק ו'אש מנגד'; חלק בלתי נפרד מן המערכה הוא המרחב הציבורי, כגון עיתונות ודיפלומטיה, והזירות הללו משמעותיות לא פחות מזירת הלחימה.

הלוחמה האורבנית מחדדת את האתגרים הללו עוד יותר: בלוחמה בשטח בנוי קשה עד בלתי אפשרי להבחין בין לוחמים לבין אזרחים, יש פחד מביקורת בינלאומית על פגיעה בתשתיות והשמדת בנייני מגורים ולכן יש צורך לטהר אותם תוך סיכון חיי החיילים, אזרחים מתעדים את הלחימה בזמן אמת ומשדרים אותה לכל העולם; פגיעה אקראית באזרחים גוררת תגובה חריפה שמשתקת את החיילים בשטח, ואולי החשוב מכל בהקשר הישראלי: הפחד 'להסתבך' או 'להתבוסס בבוץ' ורגישות לדעת הקהל העולמית גוררות הססנות מדינית, שמשפיעה באופן ישיר על נחישות הצבא בשטח.

כל מערכות הלחימה של ישראל בשני העשורים האחרונים היו בשדות קרב אורבניים. חומת מגן ביהודה ושומרון, מלחמת לבנון השנייה שבה משך חיזבאללה את צה"ל למרחבים 'שמורות הטבע' וכמובן עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן וכל מה שביניהם בגזרת עזה.

מזניחים את המשימה

לבנון השנייה הייתה אולי הכואבת ביותר, וגם זו שבה הרחוב הישראלי נחשף לשיח הצה"לי החדש, כמו פקודת המבצע לכיבוש בינת ג'בייל שנתן מפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש:

"הדגמה מערכתית […] תוך נטרול, לכידת וכליאת המרחב […] התנפלות נחילית סימולטנית ורב-ממדית […] הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה (ענן צרעות), התנפלות – התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים (נחילים) תוך יצירת הלם ומורא"… (עמ' 86).

באותה מלחמה גם ניתן לראות בלבול בסדרי העדיפויות כפי שהוא נלמד בכל טירונות קרבית, ולפיו קודם מסיימים את המשימה ורק אחר כך מתפנים לטפל בנפגעים. סיפורי הגבורה מעלים על נס פעולות גבורה של מפקדים שמסרו את נפשם במהלך פינוי נפגעים. השאלה כואבת, אך חיונית: מדוע מפונים נפגעים בעיצומו של הקרב, בטרם נוטרל האיום? (עמ' 101).

האלוף יורם יאיר (יה-יה), שהיה חבר באחת מן הוועדות שמונו לבדוק את כשלי מלחמת לבנון השנייה ניסח זאת בבהירות כואבת: "24 שנות ביטחון שוטף [ביו"ש. נ"א] ששם נעשה כל מאמץ למנוע נפגעים, שכן נפגעים של צה"ל הוא הישג למחבלים, עמדו לרועץ למפקדים שהעדיפו לזנוח את המשימה ולטפל בנפגעים" (עמ' 102).

במהלך השנים הללו, אולי בהשפעת הנסיגה החפוזה מלבנון, התבססה תמת 'הילדים של כולנו', שהשמירה על שלומם חשובה יותר מאשר ביצוע המשימה הצבאית. תפיסת החייל-הילד הביאה לסף רגישות נמוך יותר באשר לנפגעים אזרחיים, כפי שהודגם במבצע עופרת יצוקה – שבמהלכו נהרגו, מלבד המחבלים, גם מספר לא מבוטל של אזרחים עזתיים – שכן כעת המשוואה אינה חיילים שלנו מול אזרחי האויב, אלא 'הילדים שלנו' מול ילדי האויב, וברורה העדפת הרחוב הישראלי.

יד קשורה מאחורי הגב

במבצע חומת מגן הוצבו שלוש מטרות-על לצבא: "…לשרת את היעדים המדיניים של ישראל באמצעות הישגים צבאיים שיובילו לעיצוב המציאות בשטח וישפיעו על תודעת הפלסטינים… להבטיח את הרלוונטיות של הכוח הצבאי בעימות ב"עצימות נמוכה"… לשאוף לפגיעה מזערית באזרחים בלתי מעורבים ולהקטין את הנזק האגבי לתשתיות האזרחיות החיוניות. (עמ' 32).

שלוש מטרות – אך היחידה שנהירה לשומע היא זו שמבקשת למנוע פגיעה באזרחים. לא פלא אם כן שהחיילים הלוחמים העידו לאחר מכן כי "אנשי מילואים לא בעלי כושר גבוה צעדו לתוך העיר לסריקות מבית לבית… לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים… נלחמנו עם יד אחת קשורה מאחורי הגב… כמו שליחים של פיצה, שצריכים לבוא למחבלים עד דלת הבית" (עמ' 43).

למרבה האבסורד אותה תפיסה העדיפה את שלום החיילים גם על פני את סיכון אזרחי הצד שלנו. במלחמת לבנון השנייה הדרג המדיני התעכב בהכנסת הצבא למהלך קרקעי בשל החשש מנפגעים, זאת בזמן שאלפי טילים ממשיכים ליפול על מרכזי הערים בישראל.

לדעתי, וכאן אני מוסיף על דבריו של דוכן, את פירות אותה תפיסה נאיבית אפשר לראות גם בפרשת המרמרה. המוטיבציה למעט בנפגעים ובהתנהלות כוחנית הביאה להסלמת המצב ולכמעט-מוות של לוחמים, מה שהוביל להתגוננות-יתר שגבתה את חייהם של תשעה פורעי חוק – מטרה הפוכה מזו שסומנה מלכתחילה.

זהו מקרה קלאסי שבו הפעלת מיעוט כוח גרמה לשימוש יתר בכוח, כמו שכותב דוכן בנוגע לקרב האמריקאי בפלוג'ה: "הפעלה נחושה יותר של כוח צבאי הייתה משדרת נחישות ומונעת את הסלמת האלימות" (עמ' 123).

לא מוכנים להרוג ולהיהרג

הספר של דוכן מעניין וקריא, אך קריאה בו מעלה שורה של קושיות על הנחות היסוד. ראשית על הגדרת העידן כפוסט-מודרני. המונח 'פוסטמודרניזם' כבר מזמן רוקן מתוכנו ומשמש כעת כמטבע לשון שמובנו הכללי הוא "משהו חדש שאיננו מוצא חן בעיניי". אם המונח בא לתאר את התקופה ש"אחרי המודרניות", כדאי למצוא מונח חלופי, שכן 'פוסטמודרניזם' מתכתב עם מגמות תרבותיות ואמנותיות מובחנות למדיי, שלא ברור הקשר שלהן כאן.

מלבד זאת, מה חדש באבחנות שמציע דוכן לעידן החדש הזה? לחץ מצד המעצמות הוא עניין ותיק מאוד, ובישראל אפשר להיזכר בו בהקשר של מבצע קדש או מלחמת יום כיפור; מעורבות של העיתונות ודעת הקהל וההשפעה שלה על המדיניות ראינו, למשל, בסברה ושתילה; הסתמכות על טכנולוגיות חדשניות יש כמעט בכל מלחמה, מהטנק והטורפדו ועד הקטפולטה. אחרי שבודדנו את כל המשתנים הללו, נשארנו עם בעיית 'תדמית הניצחון' במקום הכרעה צבאית, שפת הפקודות ורגישות גדולה לנפגעים. האם את זאת ניתן לכנות 'עידן פוסטמודרני'?

בסופו של דבר הדילמה שמציג דוכן מתמצה בשאלה אחת ויחידה: האם אנו מוכנים להרוג ולהיהרג למען המטרה שאנו רוצים להשיג. מהספר עולה כי הבעיה היא שהצד הטרוריסטי מוכן לשניהם, והצד שלנו (ה"פוסט מודרני") לא מספיק מוכן לאף אחד מהם. אך דוכן אינו מציע דרך לפתור את הדילמה.

'לוחמה אורבנית בעידן הפוסטמודרני' הוא ספר מעניין מאוד וקריא מאוד, שמזכיר לנו את כאבנו כאומה לוחמת הנתונה בדילמות מוסריות קשות, ושואלת את עצמה מהו האיזון הנכון בין הערכים שהיא מאמינה בהם לבין רצונה לשמור על שלומה ועל שלמות לוחמיה ואזרחיה. טוב מאוד שיש מי שיזכיר כי הדילמה הזו היא בלתי פוסקת גם בעידן שלנו – ואין זה משנה מה הכינוי שניתן לו.

לוחמה אורבנית בעידן הפוסטמודרני / דוד דוכן / רסלינג 2019 / 160 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון', 27.12.19, גיליון 1168)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s