סיפורים אוקראיניים: המראה העקומה של האנטישמיות

שלושה מחסומים עומדים בפני הקורא העברי המבקש לגשת לקריאת ספרות רוסית. הראשון שבהם: אימת הקלאסיקות, שהרי קלאסיקה נושאת בחובה מאות עמודים והיא סאגה ארוכה של סיפורים משפחתיים, תהפוכות מדיניות ותיאורים תקופתיים הנוגעים לליבם של מי שהיו שם, כלומר, אף אחד מבין האנשים החיים איתנו היום. משום כך אנו נוטים לדחות את הקריאה לזמנים אחרים, שבהם איש יישב תחת גפנו ויוכל באמת-באמת ליהנות מהחטא ומעונשו.

שני שבהם הוא קללת הריבוי. אודה ואבוש: כשחשבתי על 'סופרים רוסים גדולים' ידעתי לכתוב מהזיכרון את צ'כוב, פושקין, טולסטוי, דוסטויבסקי, בולגקוב ואפילו את גורקי. סולז'ניצין, נבוקוב, קרילוב ובאבל התרעננו בזיכרוני תוך כדי חיפוש ממוחשב. לשמותיהם של כמה אחרים היה צליל מוכר: טורגנייב, סימונוב, מנדלשטם. אך על עשרות האחרים שעלו ברשת מעולם לא שמעתי. אם כן, מאיפה להתחיל? אני מעדיפים שלא להתחיל כלל.

ואם בשמות עסקינן, הנה המחסום השלישי: השמות הרוסיים, הנשמעים לאוזננו הים-תיכונית כבליל של וו"ווים כפולות וב' רפויות, כולם בעלי סיומת -יץ' והם חוזרים על עצמם בגוון זה או אחר. למשל סיפורו הראשון של הקובץ 'סיפורים אוקראיניים', שגיבוריו הם איוון איוונוביץ' ואיוון ניקיפורביץ' הנלחמים זה בזה עד זוב דם, ולך תזכור איזה איוון מהם הוא איוון. ממש איום.

האדרת של גוגול

ובכן, הבה ואסיר בפניכם את המחסומים, ואמליץ לפתוח את סיור הקלאסיקות הרוסיות שלכם דווקא בסיפורים אלה של גוגול. ראשית, אלה הם סיפורים קצרים, חמישה בסך הכל, שאינם ארוכים במיוחד. אחר צהריים ארוך אחד של שבת קיץ יספיק לכם כדי להצטנע בפני חברים "כן, קראתי מעט מגוגול. אין מה לומר, הוא מצדיק את המוניטין שיצא לו", וכך הרווחתם גם קריאה בספר טוב וגם מעמד חברתי משופר.

שנית, גוגול הוא מהסופרים הרוסיים המוקדמים, ונחשב לממשיכו של פושקין ולאביו הרוחני של דוסטויבסקי, שכידוע אמר כי "כולנו יצאנו מתחת לשולי 'האדרת' של גוגול", כך שראוי הוא להתחיל בו.

ולבסוף, הנה לכם עצה בנוגע לשמות רוסיים: על פי המסורת באימפריה הרוסית, שמו של אדם מורכב משלושה חלקים בסדר זה: שם פרטי, שם השיוך לאב ושם משפחה. כלומר, שני האיוון שהזכרנו, אחד מהם הוא איוון בן איוון, והאחר בנו של ניקיפור. והנה כך פתרנו חצי מן הצרה.

Nikolai_Gogol
ניקולאי גוגול. רצה לספר את סיפורה של אוקראינה

על אף שהזכרתי את גוגול תחת הכותרת 'סופרים רוסים', הכוונה היא רק לשפה שבה כתב, כי כפי שמעיד שם הספר, יותר מאשר סיפורי בני אדם כיוון המחבר לספר את סיפורה של אוקראינה.

המחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה שיאה של תקופת הלאומיות האירופית. הגלגלים המדיניים סבבו במהלכם ובמקביל אליהם נעו גם גלגלי התרבות, היוצרים את הדבק ההופך קהילות לעם. ב-1812 ראה אור קובץ הסיפורים 'מעשיות לילד ולבית' של האחים גרים, במטרה לכונן את התרבות הגרמנית החדשה. גוגול רצה לעשות את אותו הדבר למולדתו אוקראינה.

את סיפוריו האוקראיניים כתב גוגול (1852-1809) בצעירותו, בתקופה שבה אסף בהתלהבות חומרי פולקלור מקומיים. מכיוון שחלם להיות סופר גדול כתב ברוסית ולא באוקראינית, ועל אף הדיסוננס הקוגנטיבי הוא נחשב לסופר שהוא גאווה למוצאו. הקובץ 'סיפורים אוקראיניים' הוא מבחר מיצירתו המוקדמת וכולל מעשיות משעשעות מהווי הכפר, אגדות כשפים עממיות וסיפורי משפחה.

הטון של גוגול הוא לרוב סרקסטי, אך גם משועשע מהאנשים הקטנים שהוא בורא ואף אוהב אותם. כוחו של גוגול כמספר רב, והפואטיקה שלו מרהיבה וחסכנית. במקום לנתח, אביא בפניכם קטע קצר. התרגום המופתי הוא של כלת פרס ישראל, נילי מירסקי:

לא מש איוון פיודורוביץ' מן השדה כל עת הקציר, והדבר הסב עונג כמוס לנפשו הענווה. תריסר החרמשים הנוצצים המונפים כולם בהעלם אחד; רחש הקמה הצונחת שורות-שורות; שירת הקוצרים העולה מפעם לפעם, רגע עולצת כפגישת רעים, רגע נוגה כצער הפרידה; הערב השקט, הטהור – איזה ערב! כמה זך וצלול האוויר! איזו חיות נמסכת בכול; הערבה מאדימה, מכחילה, יוקדת בשלל צבעיה; החוגלות, השלווים, השחפים, הצרצרים, רבבות החרקים, ובפי כולם קולות שריקה, זמזום, צריחה, המיה – ולפתע פתאום עולה שירתם בתואם צליל. אין הקולות שוקטים אף לרגע. והשמש שוקעת ונעלמת מן העין. הו! מה טוב ומה נעים! (עמ' 173)

יש משהו מוזר בקריאת נוסטלגיה בת מאה וחמישים שנה. גוגול עורג 'לימים הטובים ההם', ימי הקוזקים שלפני דורו, ולא ברור אם הסנטימנטליות הגדושה היא כסות צינית או רגש אמיתי. על כל פנים, מעודד לגלות כי גם בתקופתו היו בעיות בירוקרטיה, וגוגול חידד את עטו על אודותן:

אז החל התהליך המשפטי להתגלגל במהירות עצומה, שבתי המשפט משתבחים בה כל כך. המסמך סומן, נרשם, מוספר, תויק ונחתם, והכל באותו יום עצמו, והתיק הונח בארון ושם היה מונח, מונח, מונח, שנה, שנתיים, שלוש… (עמ' 58)

מאותו יום ואילך הודיעה הערכאה העליונה מדי יום ביומו שמחר ייחתם העניין – במשך עשר שנים. (עמ' 72)

המספר לא נמנע מלפנות לקורא במהלך הסיפור ולשבור בכך את 'הקיר הרביעי' פעם אחר פעם. ההומור העממי מסופר ומורגש כאילו אתה יושב איתו ליד האח והוא משביע אותך להאמין לו כי הוא דובר אמת.

כעבור ארבעה ימים ראו הכול את הכרכרה שהוצאה מן המחסן אל החצר… רואה אני לי חובה להודיע לקוראים, שהייתה זו אותה כרכרה עצמה שנסע בה אדם הראשון. ואם יבוא מישהו ויצביע על כרכרה אחרת ויטען שהיא כרכרתו של אדם, הרי אינו אלא שקרן, והכרכרה מזויפת. איש אינו יודע כיצד ניצלה מן המבול. יש לשער שהקצו לה מחסן מיוחד בתיבתו של נוח (עמ' 187)

היהודים של אוקראינה

פרק מיוחד, ואולי ספר בפני עצמו, יש להקדיש לסוגיית היהודים. כאשר קראתי בספר הייתה לי תחושה שהלכתי במשעולים האלה. היערות העבותים, פירות היער, הרחובות הבוציים והמלחמות – הכל היה מוכר מאוד, אך במידה מסוימת גם שונה, זר. ואז הגעתי בקריאתי לקטע הבא:

יצאו כולם מתוך העגלה ופנו אל החדר הנמוך והמזוהם, והיהודון המוזג חש לקדם את פניהם ולהעתיר אותות שמחה על מיודעיו משכבר. בכנפי מעילו הביא להם היהודון כמה נקניקים של בשר חזיר, הניחם על השולחן ומיד עמד והפך פניו מן הפרי הזה, האסור על פי התלמוד. (עמ' 125)

נזכרתי בשירו של ביאליק על ילדותו בז'יטומיר, עת אביו פתח בית מרזח "למכור יין ומזון לאיכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המוזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאיכר" (הרוצה להרחיב על אודות השיר, יקרא ביומן הרשת המצוין של הספרייה הלאומית את הרשומה 'מפרומותאוס ועד אבא: ביאליק וירושותיו הרוחניות'). וכה כתב ביאליק בשירו:

"בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד, / הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס. / בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ, / בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה".

ופתאום נזכרתי מהיכן הנופים הללו מוכרים לי: הם נופי ילדותם של גדולי סופרינו – אך משתקפים בהם כבראי עקום. זוהי השתקפותה של הגלות, הצד האטום של הראי. כך תיאור ההילולה, שהזכירה לי את סצנת החתונה במחזה 'כנר על הגג', שבה פורצים השכנים האוקראינים בערב הכלולות ורוקדים את הריקודים 'שלהם'.

גדוד הרגלים… לא נפל אף מגדודי הפרשים. רבים מן הקצינים שתו יי"ש חריף שבחריפים, והשכילו למשוך יהודונים בפאותיהם בזריזות שלא נפלה מזריזותם של ההוּזארים. כמה מהם ידעו אפילו לרקוד מזוּרקה. (עמ' 161).

אילו המצאות לא המציאו לכבוד ההילולה! גם מסכות נהגו לשים על פניהם… הנה בימים ההם יקום פלוני ויתחפש ליהודון, ואילו חברו – לשֵד, יפתחו השניים בנשיקות וחיבוקים, ולבסוף יאחזו איש בבלוריתו של רעהו… ישמור אותנו אלוהים! צחוק כזה יאחזך, שהכרס פוקעת. (עמ' 210)

ואולי הדבר הנורא ביותר הוא היומיומיות של השנאה. בכל סיפור וסיפור בספר היהודים שזורים לבלתי הפרד. העגלון הוא יהודי שמעכב את הנסיעה משום ש"שבת ממלאכתו בשבתות, היה מתכסה בשמיכת הסוסים ומתפלל כל היום", הרוכל הוא יהודי ושני האיוונים הנ"ל לא יניחו לו "לעבור לידם בלי שיקנו אצלו צנצנות שונות ומשונות של סם לקטילת אותם חרקים, ומלכתחילה יחרפו יפה-יפה את הרוכל על שום שדבק הוא באמונת היהודים", החייט הוא יהודי וכמובן גם המוזג.

אך ההיכרות האינטימית לא מרככת את השנאה היוקדת. הסיפורים, שנכתבו באמצע המאה שלפני-שעברה, כמו מכינים את העתיד לבוא על יהדות אוקראינה מאה שנה בדיוק לאחר מכן. האנטישמיות טבעית כל כך, מובנת מאליה כל כך, מלאה דוגמאות שנונות:

פטרוס העלוב לא היה לו אלא מקטורן אחד, אפור, שמספר החורים בו רב מן הזהובים שבכיסו של יהודי. (עמ' 201)

הבטן נבחלת. אולם בכל זאת, ערך יש כאן. הרגשתי כאילו אני פוסע יחד עם מוטל בן פייסי, עם קריינדל טשארני ועם בנימין השלישי בשבילים הזרים והמאיימים כל כך, המלאים שדים וחושך וכלבים וגויים בכרכרות. ומעט יותר הבנתי לליבם וכאבתי על הגלות הארוכה הזו.

jesus-page-4_1
היהודי הנצחי, מאת הצייר שמואל הירשנברג (1899)

אני רוצה לסיים בשבח לתרגומה של נילי מירסקי. תרגום הוא אמנות יוצאת מן הכלל שבכוחה לקבוע האם תצלח ההתמרה משפה לשפה. מירסקי עושה נפלאות ובוראת מחדש את הסיפור בגרסתו העברית. היא יודעת בדיוק באיזו מילה להשתמש, באיזה משלב לשוני, והיכן לקבוע שיבוצים וארמזים באופן שיובן אך ורק לקורא העברי.

הספר יצא לראשונה בעברית בשנת 1980, אזל מן המדפים וכעת, במלאות שנה לפטירתה של המתרגמת, החליטה הוצאת עם עובד להוציאו מחדש, ויפה עשתה. ספרות יפה יש כאן, כאב לב יש כאן והרחבת דעת יש כאן – אם כן, איננו חסרים דבר.

סיפורים אוקראיניים

ניקולאי גוגול

מרוסית: נילי מירסקי

הוצאת עם עובד – ספרייה לעם 2019

224 עמ'

(ראה אור, בשינויי עריכה קלים, במוסף 'שבת' של מקור ראשון, גיליון 1143)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s