פרימו לוי לא מת באושוויץ

להתבונן בשואה הוא כמו להתבונן לתוך החור השחור של האינסוף, אל העיסה האפלה והסמיכה ששואבת אל תוכה כל רגש, כל פרופורציה, כל מושג שאפשר לתפוס על החיים. או על המוות. לקרוא על השואה הוא כמו להסתכל לתוך התהום הנוראה הזו – ואז להעז ולקפוץ אליה. כמו פרימו לוי.

העובדות: ב־11 באפריל 1987 נמצא פרימו לוי מת במורד חדר המדרגות של בניין מגוריו, הבניין שבו נולד ובו גר במשך רוב חייו. למשך תקופה קצרה בחייו, תחת הכיבוש הנאצי, הצטרף לחבורת פרטיזנים איטלקים, נתפס כעבור זמן קצר ונשלח לאושוויץ שם שרד במשך אחד עשר חודשים בצירוף נפלא של מזל, תושייה, ידיעה בסיסית של השפה הגרמנית וידע מקצועי בכימיה שהגרמנים היו זקוקים לו.

עוד עובדות: בערוב ימיו והוא כבן 68, סבל לוי מכמה גורמים שהעיבו על חייו: בעיות בריאותיות שהסבו לו כאב, דיכאון מאובחן, מצוקה נפשית ומתח שחווה בין מחויבותו לאמו המבוגרת והחולה לבין יחסיו עם בת זוגו וחרדה שאפפה אותו מפני שחש כי הוא מאבד מכוח זיכרונו וכישרון הכתיבה שלו.
לאחר שנמצאה גופתו הקרובים לו ביותר סברו כי התאבד. גורמים רחוקים יותר התעקשו כי אין לדעת, ואף העלו ספקות בנוגע לדרך שבה ביצע לכאורה את המעשה. בספרו החדש 'פרימו לוי – החיים כחומר' ממקד פרופ' ברל לאנג את תשומת הלב בסוגיה אחרת: בהנחה שלוי התאבד, האם עשה זאת משום שהיה ניצול שואה או מחמת היותו איש מבוגר, חולה ודכאוני?

רק הלאגר אמיתי
לפרימו לוי, כמובן, אין זה משנה. אך לנו זה משנה. ההתאבדות, הרי, מגונה. היא מתקבלת על דעתנו רק במקרים של סבל בל-יתואר, כמעשה הרואי נוסח מצדה ולעתים כמעשה רומנטי נוסח רומיאו ויוליה. השואה, לעומת זאת, היא אקס-טריטוריה רגשית. רתיעה קיימת משפיטת מי שבאו מ'שם', שחוו את התופת על בשרם, או ליתר דיוק, על עורם ועצמותיהם. ניצול השואה המתאבד זוכה מאיתנו להגנה אוטומטית. כפי שניסח אלי ויזל באומרו "פרימו לוי מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר".

שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950
שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950

את יסודות הקביעה של ויזל מנסה לאנג לערער. העבר שהעיק על לוי אולי היה, הוא משער, פרשייה עלומה של רצח שני פרטיזנים סוררים בידי חבריהם בקבוצת הפרטיזנים שלוי נמנה עליה; העתיד שלו לאחר אושוויץ לא היה המְתנה דרוכה למותו, אלא ארבעים שנים שבהן הפך לכימאי בעל מוניטין (למרבה האירוניה, בתחום ציפויי התיִל) ויותר מכך – לאחד הסופרים החשובים במאה ה-20. האם ניתן לנתק את לוי המתאבד מלוי הניצול? לאנג סבור שכן ומבקש כי נפסיק לראות בסיום הטראגי של חייו סמל.

אבל הסטטיסטיקה עובדת נגדו. במבוא לספר מביא פרופ' יעקב גולומב, מבכירי חוקרי הפילוסופיה בארץ, את המספרים בלתי מנוצחים: על פי חלק מן המחקרים, שיעור המתאבדים במחנות בשואה הגיע ל-25 אחוזים(!), והסיכוי כי ניצול שואה יבחר ליטול את חייו הם פי שלושה וחצי מאשר אדם שאינו ניצול. עובדה היא כי לוי כתב בעיקר על השואה, התפרסם בזכות כתביו אלה, התראיין אינספור פעמים ושוחח על חוויותיו ועל מסקנותיו מן התופת אותה עבר. על מצבתו ביקש כי ייכתב, מלבד שמו ותאריך חייו ומותו, רק מספר האסיר שלו באושוויץ. על חלומות הזוועה שפקדו אותו כתב בספרו 'ההפוגה' (הוצאת עם עובד, עמ' 190):

בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום

המסה הקריטית המהווה את דמותו של לוי, כך נראה, לא מאפשרת להפריד את 'פרימו לוי הכותב' מ'פרימו לוי הניצול'. אי אפשר להוציא את אושוויץ מחייו של לוי, וככל הנראה גם לא ממותו.

התחכמות פוסט-מודרנית
מה מרכיב את חייו של האדם? מה הופך אותו מרשימה מפורטת של תכונות ומעשים ליצור בעל הוויה, נוכחות וקיום? כמובן, נשמת החיים שבאפיו. את זו לא נוכל לשחזר גם אם יימצא כל פתק שכתב, כל רשימה שהשאיר, כל דיוקן שלו שצויר או צולם, כל תנועה, כל חיוך. אולם לעתים, והן נדירות מאוד, ניתן לתפוס את רוחו, הד רחוק של קיומו. כזו היא ביוגרפיה טובה: בדרך האִכלול (אינדוקציה) היא מצליחה להרכיב מן הפרטים את האדם השלם, לקרב אותו אל הקורא עד שהוא מצליח לשוות לנגד עיניו את הצל שעודו מתנועע, צל חייו של הגיבור.

שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע
שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע"פ רישיון CC-BY-SA 3.0

אך 'החיים כחומר', על אף שבמקומות אחדים הוא מתיימר להיות כזה, אינו ביוגרפיה, קודם כל משום שהוא אינו מספר את קורותיו של לוי (גולומב הבחין בחוסר המשונה הזה, והוסיף אותם בקצרה במבוא). שנית, התחכמות פוסט-מודרנית, המעניקה חשיבות יתר לצורה על פני תוכן, הביאה את המחבר לסדר את הפרקים שלא באופן עקיב. זה יכול היה להיות נסלח לו היה מסתפק במיקום הדיון בהתאבדותו של לוי (שזכה לשם 'הסוף') בפתיחת הספר, אולם חסר טעם כאשר הפרק האחרון הוא 'הראשית' (ועוסק בשאלה "כיצד הפך פרימו לוי להיות פרימו לוי". המסקנה היא שהוא הפך כזה בעיקר לאחר מותו, כלומר, אחרי 'הסוף'. מבולבלים? גם אנחנו) וכאשר חותמת את הספר – ההקדמה.

במבוא המעניין מציין גולומב כי יצירתו של לוי מימשה את האידיאלים שהאמין כי הם נחוצים לכתיבה: "דיוק, חיסכון, קפדנות בפרטים, בהירות והיעדר טון רגשי מודגש", ומשבח את כותב הספר על כך ש"כל אלה מצויים בשפע (חסכני) גם בביוגרפיה של לאנג". צודק הפרופסור באבחנתו, אך אינו צודק בשבחיו. בעוד שכוחה של עדותו של פרימו לוי מגיע דווקא מתוך החסכנות והדיוק המניחים לזוועות לדבר בעד עצמן ללא צורך בייפוי וקישוט, שימוש באותה שיטה כדי לתאר את חייו שלו – אלה הפועמים, הכואבים, הקטנוניים – מרחיקה את הקורא מחוויה אמיתית של מפגש. קריאת ביוגרפיה רגישה ואמפטית יכולה לגרום לתחושת קרבה בין האדם הקורא לבין דמות שאינה בין החיים, מעבר לגבולות הזמן והמקום. ה'ביוגרפיה' של לאנג נחווית, אם להשתמש בלשון בוטה, כניתוח שלאחר המוות.

מיהו סופר יהודי
על אף הפגמים הללו – ועליהם נוסף תרגום מסורבל לפרקים, שרבים בו המשפטים שיש לקרוא שוב ושוב כדי למצוא את נושאם – 'החיים כחומר' מספק שורה של דיונים מעניינים בנושאי הליבה של החקר הפילוסופי של השואה, כגון ההיפוך שלוי נוקט ביחס לחלוקת החומר והרוח כאשר היהודים מייצגים את החומר, האנושי, ואילו הנאצים מייצגים את הרוח, האמורפי: "החומר היה לבן בריתנו דווקא מפני שהרוח, היקרה לפאשיזם, היא אויבתנו" (עמ' 123); שאלת 'מיהו סופר יהודי' אשר נידונה בהרחבה ביחס לסוגיית זהותו האישית של לוי (עמ' 136); וכמובן דיונים על טבע האדם (עמ' 150) ועל הרוע הבלתי נתפס של מכונת ההשמדה הנאצית, שעמו הניסיון הנואש – של לוי ושל אחרים – לתפוס אותו (עמ' 155).

'החיים כחומר' משופע פרטים מעניינים וחדשים על חייו של לוי וניכר כי כותבו מכיר את הסופר באופן עמוק ואינטימי. מוטב יהיה לגשת לספר כסדרה של הרהורים פילוסופיים אינטליגנטיים על אודות מותו וחייו של היהודי-איטלקי-ניצול-השואה הזה, ולא כביוגרפיה. אוהבי כתביו של פרימו לוי המתעניינים בסיפור-העל שהוא מייצג כסופר יהודי בעל זהות מורכבת שמצא עצמו בשערי הגיהנום וחזר כדי לספר על כך, עשויים למצוא בו עניין רב.
פרימו לוי, החיים כחומר
ברל לאנג
מאנגלית: עלית קרפ
הוצאת כרמל 2015
199 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 12.09.15)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s