המהפכה הצרפתית

הימים ימי השירות הצבאי. בין משמרת למשמרת אני קופץ לישיבה שבה למדתי, לפגוש חברים מהשנים מעליי ומתחתיי, לספר על מה שקורה ואולי לחטוף חברותא זריזה. כשאני מגיע, החבר'ה עוצרים לידי, מתעניינים בשלומי ובשלום חבריי למחלקה ושואלים שאלות. אחד מהתלמידים הבוגרים טופח על כתפי ושואל בחברות: "נו, אז איפה אתם אוחזים?".

הסבר סמנטי קצר: בעגה הישיבתית המילה 'אוחז' משמעותה הסוגיה שבה עוסק הלומד ברגע זה. בעגה הצבאית, אחריות יחידה צבאית על גזרה מסוימת נקראת 'לתפוס קו'. כששאל אותי החבר היכן אנחנו אוחזים הוא התכוון לשאול על המקום הפיזי, באיזו גזרה אנחנו שומרים.

הסיפורון הזה מלמד בקליפת אגוז על היחס המיוחד שיש לתלמידי ישיבה לשירות הצבאי. השפות השונות והכובשות כל כך, זו הצבאית וזו הישיבתית, מושכות כל אחת לכיוונה ולעתים הן נבללות שפה ברעותה. כך אפשר למצוא בכל מחלקה של בני ישיבות מי שפונה למפקדיו בגוף שלישי ("המפקד אמר"), או השלכה של ביטויים מעולם הלימוד על סוגיות צבאיות ("אבל המפקד, יש לו מיגו"). כאשר לא ירד לסוף דעתו של המפקד (ולא תמיד הייתה כזו), חברי נהג לפנות אליו בכבוד ולשאול: "הקשב המפקד, לא הבנתי מה הפשט". המציאות, בעיניו, הייתה טקסט שיש לפענח.

 הרמטכ"ל בני גנץ באימון צה"לי.
"המפקד, לא הבנתי מה הפשט", הרמטכ"ל בני גנץ באימון צה"לי. תמונה: דובר צה"ל, נחלת הכלל דרך אתר פיקויקי

הביקורת התרבותית על בני הישיבות, ואולי גם רתיעה מסוימת מצד שאר החברים לפלוגה, נוסחה על ידי חבר חילוני כך: "אתם כל היום תקועים באיזה ספר. או שיש לכם הספרים הקטנים הירוקים האלה [משניות כיס], או שאתם מדברים ביניכם דברי תורה, או שאתם ממלמלים [ברכות] – אתם לא חיים במציאות, אלא בספרים".

אולי מפליא לשמוע, אבל ביקורת בסגנון זה הופנתה מצד ראשוני הנצרות כלפי התרבות היהודית, ועוד לפניה מצד אושיות התרבות ההלניסטית. 'עם הספר', הכינוי שניתן ליהודים על ידי מוחמד, לא תמיד נאמר בנימה חיובית.

שחרור הטקסט

משך אלפי שנים היחס כלפי העם היהודי היה כאל עם מת, המצוי רק בין דפי הספרים; עם שאיננו משתייך למשפחת העמים, שהחיים לא ממלאים אותו ו'קולו', הקול שכל כך חיוני לַקיום במסורת הנוצרית, לא נשמע. עובדה מעניינת היא שלמילה הלועזית 'טקסט' אין תרגום לעברית (נסו לגלגל מילים אלו בראש: כְּתב, כתוב, קטע, מקור – אף אחת מהן איננה הולמת את המשמעות הלועזית), אולי משום שהלמדן היהודי איננו תופס את הכתוב כמושג נפרד מן הדיבור ואיננו מסוגל להתייחס אליו בריחוק ולהמשיג אותו.

את ספרו החדש 'אות, גוף, קהילה – עיונים בהגות יהודית צרפתית בת זמננו' פותח ד"ר רוני קליין במאמר המשווה בין התפיסה ההלניסטית-נוצרית את הטקסט לבין זו היהודית. "לאחר שייכתב", אומר אפלטון, "יתגלגל כל חיבור בעולם כולו… ושעה שמוצאים בו דופי ומגנים אותו שלא בצדק, זקוק הוא תמיד לאביו שיבוא לעזרתו, והוא עצמו אינו מסוגל להתגונן ולהיחלץ מן הצרה". הטקסט הוא בן חסר אונים הנפרד מאביו-כותבו וזקוק לדמותו המגוננת, שכן בפני עצמו אין לו עמידה.

מבשר הנצרות פאולוס היה אף קיצוני מאפלטון. את הכתבים תיעב, ואת הדת החדשה שיסד כונן כדת שלוחמת בהם. "אגרת המשיח ערוכה על ידי שרותנו כתובה לא בדיו כי אם ברוח אלוהים חיים ולא על לוחות אבן כי אם על לוחות בשר הלב… [אלוהים] אשר הכשיר אותנו למשרתי ברית חדשה לא של האותיות אלא של הרוח, כי האות ימית והרוח יחיה". הטקסט, הכתב, הוא מצד המוות. רק הרוח, הדיבור, הוא מצד החיים.

דיאלוג אפלטוני
"כל חיבור זקוק לאביו שיבוא לעזרתו". דיאלוג אפלטוני, פידרוס או פילבוס, המאה ה-2. מוצג במוזיאון החדש, ברלין. תמונה: Anagoria, wikicommons

המהפכה הפוסט-מודרנית, שעוררה אצל שמרנים חשש כבד ואף זרות עמוקה מפני תרבות הפיתוי, הששון לפרק כל מבנה וקריאתה לריבוי זהויות ולניידות שלהן, הביאה בכנפיה ממד נוסף ומבורך: היא שיחררה את הטקסט לחיים. מאמרו המפורסם של רולאן בארת 'מות המחבר', שהכריז בגלוי על כך שלטקסט אין יותר 'אבא' ששולט על גורלו אלא הוא חי ונושם בפני עצמו, היא קריאה חדשה עבור המסורת המערבית אבל עתיקה מאוד בתרבות היהודית. הצבע חזר ללחיי המסורת הזו, שבה הטקסט הוא חי, חי מאוד.

נגד פרויד

בחציה השני של המאה העשרים נרשמה פריחה בשדה ההגות היהודית-צרפתית. אישים כעמנואל לוינס, יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), בני לוי, אליענה אמדו לוי-ולנסי, שמואל טריגנו ואחרים צמחו כענף עצמאי של מחשבה פילוסופית. בשונה מדורות קודמים, חבורת ההוגים הזו לא הסתגרה בדל"ת אמותיה מחד, אך גם לא אימצה את השפה המערבית כמקור השראה יחיד מאידך. מה היו האדנים עליהם הושתתה המחשבה המקורית שלהם?

ספרו של קליין, מרצה לספרות, לפילוסופיה ולהגות יהודית באוניברסיטה העברית, מעמיד את ההגות היהודית-צרפתית על שלוש רגליים: הקשר החם לטקסט, היחס הבלתי מבטל לגוף ולמיניות והתפיסה הפוליטית הייחודית – כל אחת מהן מובחנת באופן בהיר מן המסורת המערבית שהוגים אלה חיו ויצרו בתוכה.

דוגמה מאלפת לאבחנה זו אפשר למצוא ביחס השונה והקוטבי בין קשר אב-בן כפי שהוא מופיע אצל סארטר, לבין קשר האבהות כפי שהוא נתפס על ידי לוינס. סארטר, שהתייתם מאביו בגיל שנה וסבל תחת ידו המכה של אביו החורג, המשיך את המסורת האירופית על פי פרויד בה האב נתפס כאיום על מימוש חייו של הבן ומצר את דרכיו, כאשר שאיפתו של הבן היא להתגבר עליו ולנצחו. רק מי שההיסטוריה האישית שלו צרובה כאב, כסארטר, יכול לכתוב שורות חריפות כגון זו: "אין אבא טוב, זה הכלל; לא על הגברים יש לבוא על כך בטרוניה, אלא על קשר האבהות הרקוב. להוליד ילדים, אין טוב מזה; להיות להם לאב, איזה עוול!".

סארטר, כמהפכנים מערביים אחרים בני זמנו, ראה במרד באב מייצג נאמן של בעיטה במוסכמות, יציאה לחירות ולידה מחודשת. למותר לציין שהמסורת היהודית, שלוינס הוא ממשיכה, שונה מתפיסה הזו. לוינס הגה מילה מיוחדת לתיאור המצב של 'היות בן': 'בנהות', כמקבילה לאבהות. כהמשך לתורתו שחידשה את מושג 'האחר' – הזולת שדרכו מתגלה הא-להות, רואה לוינס את התולדות, צאצאיו של האדם כ'טרנסצנדנטי של האני': "הידידות נעה לעבר הזולת, בעוד שהאהבה מחפשת את מה שאין לו מבנה של יש, את העתיד עד אינסוף, את העומד להיוולד". תולדותיו של האדם הם האינסוף הפרטי שלו.

"תולדותיו של האדם הם האינסוף הפרטי שלו". 'המשפחה בקיבוץ', ציור קיר מאת חוסה קורה ודניאל אלמיידה. תמונה: ד''ר אבישי טייכר, פיקויקי
"תולדותיו של האדם הם האינסוף הפרטי שלו". 'המשפחה בקיבוץ', ציור קיר מאת חוסה קורה ודניאל אלמיידה. תמונה: ד"ר אבישי טייכר, פיקויקי

באופן המרתק הזה מנותחת גם תפיסת הבחירה של עם ישראל. לוינס מחדש כי 'היות נבחר' פירושו 'היות בן', כלומר, הכרה עמוקה בכך שאתה אהוב ורצוי. רעיון הבחירה אינו בא להבחין בין ישראל לגוים, אלא לסמן את היחס בינם לבין הא-לוהים. העם נבחר להעיד על כך שכל הברואים הם נבחרים, על כך שיכולים להיות יחסי אב-בן שאינם אדיפליים, שאין בהם רצון להשמיד את האב או למשטר את הבן. איזה גילוי מענג.

הגות מרעננת

החלק השלישי של הספר – והוא החלק שהיריעה בו קצרה מדי לטעמי – עוסק בפוליטי ובמשמעותו מנקודת מבטם של שני הוגים מסקרנים: בני לוי ושמואל טריגנו. לוי היה מזכירו האישי של סארטר בשש השנים האחרונות לחייו של הפילוסוף. בבגרותו התיישב בירושלים והפך תלמיד ישיבה שעסק בפילוסופיה רק כאשר התפנה מלימודו. טריגנו הוא פרופ' לסוציולוגיה ופילוסוף המלמד באוניברסיטת פריז ומעורב עמוקות בשיח הפוליטי-מדיני של ישראל, גם מעל גבי דפיו של עיתון זה.

לוי מחלץ מחוויית הפוגרום היהודית את הרתיעה מפני ההמון, שהוא גורם מכריע בתפיסה הפוליטית המערבית. על פי לוי, המערב מצוי בפער מתמיד בין הצורך לספק את ההמון, שעל פיו נעשית ההכרעה, לבין בדידותו של הפילוסוף, המלא בידע שאינו יכול 'לרדת אל העם'. כחלופה מעמיד לוי את מושג הרועה. המדרש אודות משה הדולק אחר הגדי ומשקה אותו הוא בעיניו מדרש מכונן המתאר את המנהיג היהודי, שאחריותו נתונה לכל אחד מן העדה.

יפה מקשה קליין על התיאוריה הזו, בשואלו מה הפרקטיקה, כיצד על החזון הזה להיות מיושם במדינה היהודית. בתוך אלפי שנים התפתח 'שלטון העם' היווני וקבע זרועות שונות, רשויות מאזנות ושיטת ממשל. האם לתפיסת הרועה יש גם השלכה על שיטת הממשל, או שטובה היא רק לבית המדרש? לוי, שנפטר בדמי ימיו לפני אחת עשרה שנה, לא יזכה לענות על השאלות הללו.

לטריגנו תפיסה חדשנית על ההיסטוריה היהודית. לטענתו, הפרקטיקה היהודית היא פרקטיקה של החסרה: א-לוהים לוקח את ישראל כ"גוי מקרב גוי". הפרקטיקה הזו, שניתן למצוא אותה בסיפורים מקראיים וגם בתפיסת 'הצמצום' הקבלית, נועדה לשמר בתוך היש את האין ­– להנכיח את מה שמחוץ לעולם ובורא אותו.

המנהיג היהודי הוא הרועה. אנטון מוב, רועה וכבשים 1880
המנהיג היהודי הוא הרועה. אנטון מוב, רועה וכבשים 1880

התנגדותו של טריגנו, כמו של פילוסופים אחרים בני דורו, היא לשלטון איש ברעהו. הפוסטמודרניזם לועג לשלטון המערבי, להיתממות שלו ולפשיטת טלפיו באומרו 'דמוקרטי אני'. הן טריגנו והן לוי מבקשים שלטון אחר, שלטון שידע כי השליטה אינה מסורה לו אלא ל'צד השלישי' (בהשאלה מסארטר) או ל'אחר האולטימטיבי' (כלשונו של לוינס), קרי לא-לוהים.

האם צורת שלטון כזו אפשרית בכלל? צורות שלטון שטענו לזיקה ישירה לאלוהים כבר נוסו בדתות אחרות, הן הנצרות והן האסלאם, ולכאורה לא הביאו להגדלת אושרו או חירותו של הפרט, ולעתים אף להיפך מזה. הספר לא עוסק בכך, אך אלו שאלות שחייבות להתעורר בעקבות קריאתו, ומזמינות דיון נוסף.

ספרו של קליין מנכיח, אגב אורחא, את העובדה המרגשת כי הגם שלוינס היה הגדול שבהוגי היהדות בדורו, לבטח לא היה היחיד. אסכולה שלמה של הוגים יהודים-אירופאים השכילה להצמיח את רעיונות היהדות בתוך ערוגת הפילוסופיה המערבית, ופירות הערוגה הזו הם רעיונות הגותיים מרעננים, אנושיים וכנים. יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב בספר, ומי שהשפה הפילוסופית והרעיונות היהודיים הם מעניינו, יימצא בו קורת רוח אמיתית.

אות, גוף, קהילה

עיונים בהגות יהודית-צרפתית בת זמננו

רוני קליין

רסלינג 2014, 213 עמ'

 

(פורסם [בשינויי עריכה קלים] במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 11.14)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s