יהודים עולים באוב

פרק א': מנדלסון

קשה להיות יהודי. תמיד במיעוט, תמיד נרדף, תמיד שנוא. תמיד עם המשא על הכתפיים, עם עבר והיסטוריה וספרים שנופלים לך כשאתה מנסה להחזיק את הכיפה'לה שלא תעוף. ולפעמים אין לך בכלל כיפהל'ה וגם לא פאות משונות, מסתלסלות, אבל בעיתון מראים שכן, בבירור. ואתה מנסה בכל כוחך להיאחז באצבעות פצועות בעולם הזה, שלא נשאר לך בו מקום, ובדיוק מישהו עובר שם ומצייר אותך כשאתה אוחז את העולם באצבעות נוטפות דם, ועל פניך מבט מבוהל ונואש, כמו מי שעומד לטבוע, וכך מדפיסים את זה בעיתון. והזמן הוא תמיד פרשת השבוע, והמקום הוא תמיד ארץ ישראל. ותמיד ישנו מי שמזכיר לך את זמנך ומקומך, ואף פעם אין זה מתוך אהבה.

האם צלילים מופשטים יכולים ליצור מהות? האם צירוף של תו לצד תו מספר סיפור? האם כמו שהברה אחת היא חסרת מובן ועיצור אחד הוא חסר מובן, אך כשמצרפים אותם זה לזה הם נעשים למילה ולאחר מכן לצמד מילים, ואז למשפט ולסיפור – האם בדומה לכך תו אחד הוא בעל משמעות מוגבלת, אך לתוך סדרה של תווים, משפט מוזיקלי או יצירה, נוצק תוכן? והאם המשמעות היא אובייקטיבית ואוניברסלית, או שהיא בעיניי המתבונן, סובייקטיבית, אישית ונתונה לפרשנות?

לפני מספר שנים לעגתי לרעיון שישנו דבר כזה, מוזיקה יהודית. ובאמת, ישנן קושיות רבות על האפשרות הזו. ראשונה לכולם היא השאלה המתבקשת: מהו יהודי? האם זהו יהודי מזרחי או אירופי? האם זה מי שאימו יהודיה, או שהוא שירת בצבא היהודי? ומה מחבר בין יהודים, דתם? אם כן, כיצד היא מתבטאת במוזיקה? והתפילות שלהם כלל לא נשמעות אותו הדבר.

שאלות נוספות הן כיצד רעיונות מתבטאים במוזיקה – שהרי בדרך כלל מילים משמשות אותנו כדי לדייק את מחשבותינו, אך אמצעי הביטוי המוזיקלי נראים הרבה פחות מדויקים. אמנם, יש מהיר ואיטי, גבוה ונמוך, מז'ורי (רביב) ומינורי (זעיר), שימוש בכלים שונים ועוד גוניות רבות, אולם הדקויות הללו ודאי אינן רבות כמילים.

אז מה הופך מוזיקה ליהודית?

משהו באדם המלחין, המנגן? המוצא המשותף? זהו כבר רעיון מעט גזעני, יש לומר. האם הביולוגיה של היהודי, או אפילו תרבותו, מכתיבות לו סגנון מוזיקלי מסוים?

המוזיקאי האנטישמי ריכרד ואגנר היה שלם לחלוטין עם הרעיון שישנה מוזיקה יהודית, וכמובן לא חדל מלהשמיץ אותה. על יצירתו של מנדלסון אמר כי היא "מתוקה ומצטלצלת ללא עומק", ובחיבורו המתועב 'היהדות במוזיקה' הרחיב את ניתוחו וביאר שיהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה שיש בה "סממנים של מוזיקה דתית, הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת". גם למיטיבו שסייע לו בתחילת דרכו והעניק לו תמיכה כספית, המלחין היהודי ג'אקומו מאיירבר, לא זכר חסד נעורים וכתב כי יצירתו, לצד זו של מנדלסון, גרמה "לדלדולה ולרפיונה של המוזיקה הגרמנית".

הפתרון להשפעה השלילית של היהודים על התרבות הגרמנית הוא כמובן פתרון גרמני קלאסי: "רק דבר אחד יכול לגאול אתכם, היהודים, מן הקללה הרובצת עליכם: גאולתו של היהודי הנודד  – החורבן".

אם כן, לא קשה להבין מדוע הרעיון של מוזיקה יהודית נראה לי כהפנמת מחשבות אנטישמיות יותר מאשר רעיון ששייך לתחום המדעים המדויקים. בראשי ציירתי 'מד יהדות' המודד יצירות מוזיקליות: אם יש כינורות ביצירה היא מקבל 10 נקודות יהדות, אם יש גם קלרינט – עוד 10, אם היא כתובה בסולם מינורי – 20 נקודות, אם היא איטית – עוד 15, וכן הלאה עד ליצירה היהודית המושלמת – ברוך אל עליון בלחן חסידות מודז'יץ, יצירה שיכולה לגרום לך למרר בבכי על הפוגרום שבוצע בבני משפחתך בוורמייזא בשנת התתנ"ו גם אם שם משפחתך משני הצדדים הוא בוזגלו.

אבל לפני כמה חודשים השתתפתי בקונצרט מוזיקה קלאסית. ניגנו שם שלוש יצירות, אחת של בטהובן ושתיים של מנדלסון, והן בוצעו באופן מושלם ומהנה מאוד. אבל פתאום, כאשר התזמורת החלה לנגן את הפרק השני מהסימפוניה מס' 4 של מנדלסון, לבי נשבר.

אתם יודעים איך זה: יש משהו במוזיקה שהיא לפעמים גדולה ממך, וגם מהמילים. ולכן אינני יכול להסביר מדוע הסדק שישנו שם תמיד התרחב לפתע, אולם אני יודע בוודאות כי זה משום שיש בפרק הזה משהו מאוד-מאוד יהודי בעיניי.

ולכן אני זונח את מד היהדות שהמצאתי ואומר: איני יודע אם יש מוזיקה יהודית ואם אפשר למדוד אותה. אולם ואגנר, יירקב שמו, צדק: מנדלסון היה יהודי.

ברומן הגדול של הסופר היידי י.י.זינגר, 'בית קרנובסקי', מסופרים קורותיהם של שלושה דורות ביהדות אשכנז. האב, דוד קרנובסקי, עוזב את העיירה הפולנית הקטנה שבה גדל לטובת ברלין שוקקת החיים. הוא מצליח בעסקי העצים ומתבסס היטב תוך מלחמת חורמה בזהותו הישנה דוברת היידיש והגליציאנית. בנו, משה-גיאורג, שגדל על עיקרון "הייה יהודי בביתך ואדם בצאתך", נבוך לגמרי מיהדותו. הוא סובל מהצקות אנטישמיות בבית הספר ובשכונה ושונא את לימודי היהדות המתקדמת שאביו כופה עליו. לאחר מרד גלוי ומוחלט באביו הוא פונה ללימודי רפואה ונושא לאשה את תרזה הגויה. בנו של גיאורג נקרא יואכים-גיאורג (ומכונה יגור), והוא סובל עוד יותר מאביו מזהותו החצויה. התקופה שבין מלחמות העולם מתקרבת לקיצה, והתפר בין הזהות הלאומית-גרמנית לבין הזיקה הביולוגית ליהדות הולך ונפרם, הולך ונעשה בלתי נסבל. בעמודיו האחרונים של הספר יגור שולח יד בנפשו החצויה.

בספר מוזכר כי קרנובסקי האב השתייך לזרם שיסד משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה. התהליך שעובר על משפחתו מסומל על ידי פסלו של מנדלסון המוצב בברלין ובתחילה נראה לקרנובסקי המשכיל יפה והדור. לאחר מכן, עם התגברות החקיקה האנטישמית הוא מתבונן בו שוב וכעת הפסל נראה לו עצוב ובוכה. לבסוף, עם עליית הנאצים לשלטון, הפסל מנותץ ומושמד.

דיוקנו של פליקס מנדלסון
פליקס מנדלסון. דיוקן.

סיפורה הבדיוני של משפחת קרנובסקי מזכיר מאוד את סיפורה האמיתי של משפחת מנדלסון. אבי המשפחה משה עבר מעיירתו דסאו לברלין. כאינטלקטואל צמח ועלה, למד ולימד ללא הרף עד שהגותו הוכרה כבעלת ערך בעיני האליטה האינטלקטואלית של אותה תקופה. מאוחר יותר זכה לתואר 'יהודי חסות', כלומר, יהודי שלהבדיל מאחיו דווקא זכאי להגנה. בנו, אברהם מנדלסון-ברתולדי, נולד בברלין וקיבל חינוך יהודי מסורתי לצד השכלה כללית ברוח הנאורות האירופית. הוא ואחיו הקימו בנק, והוא נשא לאשה את לאה סלומון, בתו של אחד מעשירי הקהילה. הוא החזיק בדעה כי פס זמנה של היהדות, הטביל את ילדיו לנצרות פרוטסטנטית ומאוחר יותר אף המיר את דתו יחד עם אשתו. הוא אימץ שם משפחה בעל צליל שאינו יהודי, ברתולדי, ולבניו, פאול ופליקס, לא ערך ברית מילה.

לבנו, יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-ברתולדי  נשארו מהיהדות רק הגנטיקה והכותרת. פליקס הוטבל לנצרות בגיל שש ולא קיבל שום חינוך הקשור ביהדות, ולו הקלוש ביותר. המלחין המחונן, שחיבר את הסימפוניה הראשונה שלו בגיל 15, שהחל לכתוב את היצירה הבלתי נשכחת 'חלום ליל קיץ' (ע"פ המחזה של שייקספיר) בגיל 17 ובעצם קבע לדורות את מרכזיותו של באך, נפטר ב-1847 בגיל שלושים ושמונה. על אף לחצו של אביו, על סממן יהודי אחד לא הסכים לוותר עד אחרון ימיו: על השם מנדלסון.

מבחינה גנטית, מנדלסון היה יהודי, אין ספק. מבחינת תודעתו התרבותית – לחלוטין לא. אך כאשר מאזינים ליצירתו של המלחין הגאון אי אפשר שלא לחוש את – את מה, בעצם? את החלק בהיות יהודי שאינו יכול להיכנס במילים. תוכלו לקרוא לכך נשמה, אולם אתם לא מוכרחים.

5 תגובות על ״יהודים עולים באוב״

  1. תודה נחום. נפלא, כהרגלך. האמת היא שלא חשבתי עד היום על הפרק הזה בסימפוניה כיהודי, אולי כי הכותרת 'האיטלקית' חוסמת זיהויים אחרים. אבל מעניין להאזין לו מחדש מהזווית הזו. לנוחות הבאים אחריי אציין שהפרק ("החלק", כפי שכתבת שלא כמקובל) המדובר מתחיל בדקה 11:11 בסרטון.

    1. תודה צור. תיקנתי. ויוטיוב מסרב להטמיע לי סרטונים בדקה הנכונה כבר זמן מה, על אף שאני משדלו נמרצות.

  2. חזרתי היום מפסטיבל הג'אז באילת בהופעה של הבסיסט המעולה עומר אביטל נזכרתי במה שכתבת על מוזיקה יהודית. למרות שהרבה מהאמנים שהופיעו על הבמה חיים בחו"ל (למרות שכולם חוץ מאחד ישראלים), היה משהו כל כך יהודי במוזיקה הזאת, וגם הקהל בבירור הגיב לזה. כל הדברים שמצאתי עד כה ביו טיוב לא מצליחים לשחזר לגמרי את ההרגשה בהופעה בחום האילתי, אבל הנה כמה דוגמיות ואני מבטיח להמשיך לחפש.

  3. היי בנדוד. תודה על התגובה, הקטע הראשון ממש 'יהודי', בשני צריך לחפור קצת יותר.
    עוד אמן שמנגן ג'אז 'יהודי' הוא דניאל זמיר. בתקופת הצבא שלי יצא האלבום 'אמן' והייתי מסתובב איתו בתיק ומנסה לשדל בתי קפה חפים מפשע להוסיף אותו לרשימת ההשמעה הדלוחה שלהם. לא פעם החזירו לי אותו באכזבה באמירה "מה זה זה, ג'אז חסידי?". :-\

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s