כל מה שאנחנו רוצים להיות

 

ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו.

(עירובין יג, ב)

לא פגשתי אותו מעולם. לא הייתי בין חוג חבריו. לא גרתי ברחוב שלו. או בשכונה שלו. או בעיר שלו. כשהלכתי למכולת לא ראיתי אותו יורד, כפוף; באולפני ההקלטות בהם הייתי מעולם לא פגשתי בו או במי מחבריו; לא הייתי בהופעה שלו: למעשה, הוא הפסיק להופיע לפני שנולדתי. למרות זאת הוא נטוע עמוק בלבי, כמו שרק אנשים גדולים יכולים.

בארון התקליטים של ההורים שלי ישנם שנים עשר מהתקליטים שלו. ארץ ישראל הישנה והטובה, בדשא אצל אביגדור, חמוש במשקפיים, על גבול האור. הרגילים. כשהייתי ילד עוד היינו שומעים אותם על פטיפון.

אבא שלי מזרחי. משני הצדדים. עלה מתוניסיה בגיל 6. בעיירה שבה גר היו רק משפחות עולים חדשים, מצפון אפריקה וממזרח אירופה, זה לצד זה. הוא פילס את הדרך באומץ, בכוח, עם המרפקים בין השיניים, כמו שאומרים. אבא שלו היה נחרץ על אף שהיה עולה חדש: לא הרשה לסטות מהדרך. בית ספר ממלכתי-דתי, תנועת בני עקיבא, ישיבה מקצועית-דתית, גרעין נח"ל. בסיפורים של אבא מכל המקומות האלה הוא תמיד במיעוט.

דיוקן שציירה יעל שחר-שריד, המבוסס על הצילום של סער יעקב מלשכת העיתונות הממשלתית משנת 1979
דיוקן שציירה יעל שחר-שריד, המבוסס על הצילום של סער יעקב מלשכת העיתונות הממשלתית משנת 1979

בחנוכה היתה הדלקת נרות משפחתית, כמה ימים אחרי הלוויה של אריק איינשטיין. והדלקנו ושרנו וישבנו ודיברנו עליו. למרות שהיה הפסקול הדומיננטי אצלנו, אף פעם לא כינינו אותו 'אריק'. תמיד עם שם המשפחה: אריקאיינשטיין. הוא לא חבר שלנו. אצלנו, לרופאים מוסיפים תמיד את התואר 'דוקטור' לפני שמם, אפילו אם הם מבקשים שלא. התואר 'הרב' מעולם לא נשלל מי שקיבל אותו. עניין של כבוד.

אבא התרגש. "הוא לימד אותי מה זה להיות ישראלי", הוא אמר באותו ערב, "הוא עשה אותי ישראלי". נזכר שכשהוא ואמא עזבו את הקיבוץ ועברו לעיר ראה אותו לפעמים יושב ב'כתר המזרח' וב'כסית'. אבא היה עובר עם האופניים מפה לשם, בהתחלה בשביל שליחויות לבוס, אחר כך כעצמאי שמוסר עבודות צילום.

האלבום 'אוהב להיות בבית' יצא ב-1986, על תקליט כמובן, כשהייתי בן 3. בתוכו הופיע השיר הראשון שיש לי זיכרון חי ממנו: אבא שלי שר בלהט "סך הכל רציתי לטפטף טיפה, כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה תהיינה לים". כשהבנתי את המילים ידעתי לראשונה מהי משמעותה של מטפורה. וזה מצא חן בעיני: המעשים שלנו הם כמו טיפות שמצטרפות אחת לשנייה עד שהופכות לים. אבל יותר מזה: למדתי שלמעשים שלנו יש משמעות, שאנחנו יכולים לשנות. שאנחנו משנים.

והיו לו, כמובן, הרגעים האלה. שאומרים לך באיזה נוסח להתפלל. שמכתיבים לך: עכשיו תנהג כך. כך כולם עושים. כך צריך לעשות. ככה זה בארץ. ואבא שלו אמר: תעשה מה שהם מבקשים. אל תריב איתם. אבל בלב תזכור מי אתה ומאיפה אתה בא, וכשתגדל אז אתה תבחר מה לעשות, מי להיות. גם הוא , סבא, החזיק תמיד פנקס אדום בכיסו, שיהיה.

יודעי הכל התמידיים כבר יודעים: אבא שלי הפנים את ההתנשאות האשכנזית, את כור ההיתוך הבנגוריוני, את הרצון להשתייך, זה שכתבו עליו ספרים כל כך מצליחים על השחורים שמנסים להתקבל לקיבוץ, מתאהבים בבת של המזכיר, נדחקים לתוך מכנסיים קצרים כחולים, חי"ת ועי"ן מושתקות, אבא ואמא עם עברית שבורה שבאים באוטובוס מהמעברה לבקר והילדים בעלי הזהות החדשה מתעלמים מהם, וכל השישו ושמחו הזה.

אבל אבא שלי בחר את הזהות שלו. הוא בחר את הזהות הישראלית שלו מתוך ים של זהויות שמהן יכול היה לבחור: זו של הפנתרים וזו של ג'ו עמר, זו של משקפי רייבן וזו של מכנסי פדלפון, זו של אום-כולתום וזו של הבבא סאלי, זו של מכנסי חאקי וזו של החיפושיות, זו המתכחשת לעברה וזו המתרפקת על עבר שמעולם לא היה לה.

אצלנו בבית זוהר ארגוב לא נכנס. יותר נכון נכנס, לאמא ואבא היה תקליט אחד שלו (שדווקא אמא קנתה), אבל אחרי אלבום אחד לא נכנס יותר. כי אם יש משהו שהסבים שלי, ובעקבותיהם ההורים שלי, לא סולחים עליו, זה כיליון עצמי. ומזה בורחים כמו מאש. ומרגשי הנחיתות שמביאים לזה, ומזיוף של להיות כמו, ומזיוף של להיות מה שאתה רוצה שיחשבו שהוא אתה, ומה שאתה חושב שראוי לך להיות. תהיו ישרים, היה אומר אבא שלו. תהיו ישרים.

עד שהייתי בן עשרים וחמש וגררתי את אבא שלי לשבת בבית קפה, סתם, כדי לשתות קפוצ'ינו ולשוחח בנחת, הוא חשב שבית קפה זה מקום ששותים בו קפה שחור ומשחקים שש-בש. מקום ש"מבזבזים בו את הזמן" ו"מתחברים לאנשים מפוקפקים". הילדים ביישוב הקהילתי התמים והמנומנם שלנו אהבו לשחק קלפים, במלעיל. אצלנו בבית היה צריך להחביא אותם מאבא, אפילו ששיחקנו רק 'מלחמה' ו'קרה קופה'. כל מה שהזכיר לו את התרבות ההיא, שממנה נמלט.

אריק איינשטיין, עם השם הסופר-אשכנזי שלו, היה שם כדי להיות חלופה. הוא הציג בפניו, מן הסתם בבלי דעת, את הזהות שיש בה ארץ ישראל, ויש בה רעות, ויש בה צחוק נעורים ושובבות ורומנטיקה ובדידות וסע לאט – אבל אין בה עדתיות. שהעדתיות בה היא סימן לייחודיות ולמנהגים, למבטאים וצחוקים, שאיננה מכשיר לשלילת האחר. זהות שיש בה מילים עבריות יפות של אלתרמן וחלפי אבל היא לא מנופחת, שיש בה אהבת הארץ אבל אין בה אכזריות, שהיא פשוטה ונקייה ונכנסת ללב שלך ככה, ישר. כי אריקאיינשטיין פתח את הלב. שלו וגם שלך. כי כשהוא שר יכולת להרגיש שהוא אוהב את המילים, ואת החיים, את הארץ. ואם הקשבת טוב ושרת יחד איתו, אז גם אתה אהבת. וכשאתה מלא אהבה אין בך מקום לאבחנות בין עדות.

ואבא שלי אמר: המערכון של 'לול', עם העליות בזו אחר זו. היום כבר היו נעלבים מהחיקויים ומדברים על השד העדתי. אבל זה היה בדיוק כך, הם פשוט תיארו את מה שהיה. כשעלינו לארץ הגענו למרכז הקליטה. ירדנו מהמשאית, ומסביב, על הגדר, עמדו כל ילדי המרכז וצעקו בקצב: "עו-לים ח-ד-שים מ-חר טו-רי-יה". כל עולה חדש היה נשלח לעבודות יזומות: נטיעת עצים של קק"ל. זה לא היה נעים, הצעקות, אבל כמה ימים לאחר מכן גם אני עמדתי וצעקתי עם כל הילדים לעולים החדשים שפרקו את המזוודות. ללמדך.

604px-PikiWiki_Israel_14791_Planting_of_the_Gilboa_Mountains
עולים חדשים מחר טוריה: נטיעות עולים בהר הגלבוע.
מתוך ארכיון הצילומים של קק"ל. צלם: משה שויקי

וכבר נמצאו החכמים שגילו שאריק איינשטיין לא היה בכלל צנוע, הוא פשוט פחד מקהל. אגוֹרפוביה, כתבו מלומדים בכיכר העיר של הפייסבוק. ובכן, אינני זקוק לדעתם המלומדת, כי אני יודע לזהות צניעות כאשר היא ניגשת ואוחזת בידי. והילד שסיפר כיצד בא לבקש חתימה ואורי זוהר גירש אותו ואריק איינשטיין קרב אותו אליו ושאל לשמו וחתם לו – הוא עד טוב ונאמן עליי. ומוטב שיחדלו אנשים מבַּעַת החוצות שלהם, ויזדהו פעם בשמם מבעד לתגוביות הללו.

היו שאמרו: "הוא ייצג את כל מה שאנחנו לא", והם כמעט צודקים: הוא מייצג את כל מה שאנחנו רוצים להיות. אנחנו רוצים להיות דאוגים על גורל הארץ הזו והעם היושב בה; אנחנו רוצים לאהוב את הפשטות והתמימות שהיו בה ושנדמה כי חלפו אך הם ישנם; אנחנו רוצים לא להסתנוור מאור הזרקורים ולהיות יכולים לא למכור את אושרנו, את אהבת הבית, את צניעותנו – תמורת סכום כסף, גדול ככל שיהיה; אנחנו רוצים להיות מסוגלים לבקר ולאהוב בעת ובעונה אחת; לאהוב את החיים ואת החברים ואת המשפחה על אף כל הקרעים שבינינו. אנחנו רוצים כל כך הרבה. לא תמיד זה מצליח, אבל כשזה מצליח אנחנו הרבה יותר מאושרים, וכבר לא מאמינים להם שזה כל מה שאנחנו לעולם לא נהיה. זו הזהות שאבא שלי בחר בה, לצד זהויות נוספות, דומות לה. וזו הזהות שבה גם אני, עם עוד כמה מאות אלפי אנשים בארץ הזו, בחרתי. ולכן אנחנו כל כך אבלים על האיש הזה, שאהב להיות בבית אבל בעיקר פשוט אהב.

אני מגן על אריקאיינשטיין כמו היה בן משפחה כי אני יודע שמרוב שהוא קונצנזוס הוא מדגדג לאוהבי הרע באצבעות. מרגיזים אותם קונצנזוסים ומחודדת בהם המחשבה שאם כולם אומרים אותו דבר, סימן שזה לא נכון. אז דעו לכם: לא הכרתי את האיש אריק איינשטיין, אבל אני יודע את שיריו על פה והם מרכיבים חלק ניכר מהזהות שלי, מהסיפר שאני מספר לעצמי. אותו, את הסמל שהיה לי אריק איינשטיין, לא תוכלו לדקור.

תמונה אחת:

אחר הצהריים. באתי לקרוא לבניה לשחק איתי. אני חדש ביישוב. בן תשע אולי. הטלוויזיה פתוחה על הערוץ הראשון. הסתיים פרק בסדרה, אולי "עניין של זמן". שנייה לפני ריצת הכתוביות רואים נער שכוב על הרצפה, עיניו בוהות. הוא צועק: "אמא? אמא?". אני מבין לאט את מה שאני רואה. הוא לקח סמים. מסביבו פזורים מזרקים. החברים שלו מביטים בו מבוהלים, חסרי אונים. או שהוא שם לבדו, אני לא זוכר. אולי לאט המצלמה מתקרבת אל פניו ואז הוא נותר לבדו. הוא ממשיך לקרוא בקול קורע לב: "אמא? אמא?". לאט לאט משתתק. עם הכתוביות מתנגן שיר. "עיניי פקוחות מבלי לראות את השמיים, מבלי לנשום כחול של ים ירוק של עץ…". "אמא? אמא?". "…ילדים טובים וילדים רעים. את יודעת, אמא. כולנו ילדים של החיים". מעולם לא לקחתי לפה לא סיגריה ולא צינגלה ולא נרגילה. פשוט לא יכול.

~~

אני קורא את שכתבתי ומרגיש שלא כתבתי אפילו עשירית ממה שאני מרגיש. לא כתבתי על הקול שלו, שהוא מתת אלוהי שקיבל, ועל כך שידע זאת ולא התגבה בשל כך. ולא על מילות השירים שלו, שכמעט אף פעם לא ריקות. ולא על היכולת שלו לדבר אל ילדים כמו אל מבוגרים. ולא עוד ניואנסים רבים שיש לי לומר. אבל אי אפשר לומר הכל. הוא היה אגדה, ויישאר כזה בתולדות התרבות הישראלית.

2 תגובות על ״כל מה שאנחנו רוצים להיות״

  1. תודה רבה. דברים מצוינים.
    לעניין העדתיות: היא אחד ההקשרים הראשונים שמילאו את ראשי במחשבות ביום מותו של איינשטיין. ושמחתי מאד לקרוא מה שיש לך לומר בנידון. לא זכור לי ששמעתי אותך בעבר מפתח הגיגים שנוגעים בנושא העדתיות. טוב מאד לקרוא, ותודה.

    1. "כתבו עלו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה" ,
      כך שר והשתרש והתנחל בחברה הישראלית הכללית ,
      קשר של ענווה וכבוד אצל אלתרמן וביאליק ,אתמול במעבדה קיבלתי ציוד עדין ,
      ורצו להגן עלו עם עיתונים ,
      העיתון שאחז המחסנאי היה העיתון ידיעות אחרונות מיום הסתלקותו של אריה לייב ז"ל,
      עם השירים והתמונות וההיסטוריה והנוסטלגיה של אריק איינשטיין,
      בקשתי מהמחסנאי תן לי את העיתון ! העיתון הזה לא מתאים לאריזה ,למה שאל ?
      אריק איינשטיין שם והוא בכלל לא ידע שהוא כזה ,
      כתבת יפה וציורי .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s