הבדילות הקיומית. חלק ב'

יומן ניו יורק

חלק שני – מוכר החטיפים

ד.

כמות הקבצנים פה מזכירה את ירושלים. אמנם, הם לא עוברים מדלת לדלת [ודאי הם יודעים שאיש – אבל שום איש – לא יפתח להם] אבל אפשר למצוא אותם בכל מקום: מחוץ לסופרמרקט, ליד המוזיאון וברכבת התחתית.

הוי, התחתית, התחתית. גן העדן לקבצנים, לנגני-רחוב, לנרקומנים, ללהטוטנים ולמטיפים דתיים. גם לכאלה שהם קצת מכל אחד מהנ"ל. קשה מאוד לצלוח נסיעה בסאבווי בלי להיתקל לפחות באחד – או אחת – כזה.

בבוקר ההוא, כשהגעתי מתנשף ומאחר לתחנה ונחתי בשלום על מושבי – השלט האלקטרוני הראה שעוד ארבע דקות תגיע הרכבת הבאה צפונה – התקרבה אליי אישה שמנה עם מעיל דובון כחול. היא גררה אחריה עגלה מרושתת מלאה בדברים, ספק שקיות ספק סמרטוטים ספק בקבוקים למחזור. האשה נעצרה לידי. היה לה שיער שיבה. עורה חום בהיר. היא התכופפה לעברי ועברה את מחסום הארבעים סנטימטר. היא הושיטה את ידה, או שהיה נדמה לי שהיא מושיטה את ידה. היא מלמלה משהו שלא הבנתי והשתתקה. לא שאלתי "מה?". עצרתי את נשימתי, שלא להריח את ההבל שעלה ממנה. ידעתי שהיא מבקשת כסף. אני לא נותן לאנשים ברחוב. לא יודע למה, התרגלתי. לא ידעתי מה להגיד לה. הוצאתי את הטלפון הסלולרי שלי. ניסיתי לפתוח אתר חדשות. התחתית היא מתחת לאדמה, ולכן קיבלתי הודעה "אנא בדוק את החיבור שלך". שמעתי את האשה שישבה על הספסל לידי אומרת "עוד ארבע דקות".

08.2012 006B

הרמתי את המבט. "אוה, סליחה", אמרתי, "לא הבנתי שאת שואלת – " "לא עכשיו אתה תקשיב לי", אמרה האשה במבטא מוזר, שנגרם ככל הנראה מכך שהייתה כמעט חסרת שיניים –  "אתה יודע למה החברה שלנו נראית כמו שהיא נראית, עם הרציחות והגניבות וכל זה? כי אנשים מתעלמים אחד מהשני, זה למה. אתה צריך להתבייש לך שאתה ככה מתעלם מאנשים, אני רק רציתי לשאול אותך שאלה ולא רציתי ממך שום דבר, ואתה במקום להסתכל לי בעיניים שם את הפנים שלך בתוך הטלפון. אז תתבייש, אני לא צריכה שתענה לשאלות שלי ולא צריכה ממך כלום". כך אמרה והלכה לה, מושכת אחריה בזעם את סל הסמרטוטים.

ה.

מה המקום הנכון להסתכל עליו כאשר עולים או יורדים במעלית קטנה, ויש בה אנשים נוספים מלבדך? לא, לא פניהם של האנשים האחרים. הרי זו גסות רוח. לא, לא הרצפה, הרי אין לך במה להתבייש. גם לא התקרה. וכי הלך חולמני אתה? ובכן, כיוון שאתם כל כך איטיים ואני ממהר לעבודה, אגלה לכם. לוח הספרות שמעל לדלת, שמציין את הקומה שבה המעלית נמצאת.

זהו פתרון נפלא למי שמבקשים להימנע מקשר עין. הרי אתה לא מתעלם מהאדם שלידך, על שקיותיו או סל כביסתו או התינוק שעל זרועו או העגלה שהוא דוחף, על בשמיה ותמרוקיה ואיפוריה, על המכנסיים הקצרים ושעון העצר שביד ומנגב הזעה שעל הזרוע והבקבוק התחוב. לא, אינך מתעלם, אתה מאוד אנושי ואמפטי. אתה פשוט עסוק מאוד כרגע בהתרכזות בקומה שאליה אתה מבקש להגיע, ולאדם עסוק, הרי, מאוד לא מנומס להפריע.

כך, בעזרת מבט פשוט ומרוכז, תוכל להיות במקומך, לא לחדור למקומו של האחר, לא לפלוש לפרטיותו במבטיך המטרידים, החוקרים, המפשיטים, השואלים, המשערים יותר מדי. כך ראוי. וכך כולם – או כמעט כולם – עושים.

ופעם אחת ירדנו במעלית, שרית ואני. הימים היו ימי חופשת האביב, וסטודנטים עליזים נפוצו לכל עבר: מי למקסיקו, מי לפלורידה, מי לאיי הבתולה. הזדמנות-חד-פעמית-לפקוד-שכיות-חמדה-תוך-חופשה-קצרה-מהלימודים-המעיקים-על-חשבון-אבא-ואמא. זוגות עליזים עטורי כובעי מצחייה, נרגשים ועמוסי מזוודות חצו את המסדרונות בהליכה מהירה, תכליתית ומשוחררת. אבל אנחנו היינו מעט קודרים יותר: התינוק שלנו חלה מעט, ונזקק להשגחה בבית החולים. חזרנו הביתה לארוז מזוודה לכמה ימים של שהות לצד המיטה שלו. בדרך חזרה מהדירה נדחקנו במעלית הבניין הקטנה עם המזוודה, זוג אסייתים חייכנים ואמריקאית כהת שיער.

IMG1313A

"אז לאן אתם נוסעים לחופשה?", שאלה האסייתית – שעל פי הניחוש וההסתברות מוצאה יפני או דרום-קוריאני – תוך שהיא מדגישה את המילה "אתם", כאומרה: כ-ו-ל-ם נוסעים בעונה הזו. הבטתי בשרית והיא הביטה בי. "למעשה", אמרתי בחיוך, "אנחנו נוסעים להיות עם הבן שלנו בבית החולים". כהרף עי החיוך החליף את מקומו בחיוורון. "הו, אני כל כך מצטערת. לא… לא התכוונתי להתע- לחט- לשאול… אני כל כך מקווה שהוא יהיה בסד- שיהיה בריא. סליחה, סליחה. פשוט כולם נוסעים וחשב- הנח- שיערתי שגם אתם בדרך לחופשה עם המזוו- רק שיהיה בריא. בהצלחה. סליחה. סליחה".

"זה בסדר", אמרתי, "הוא בחור קשוח והוא יעבור את זה במהירות. אני מעדיף שתשאלי ותהיי מובכת מאשר שתתעלמי בנימוס". הנסיעה בת שבע הקומות הסתיימה. הנוכחים מיהרו להתרחק מאזור האסון, בעיקר האמריקאית, שלא הוציאה מילה ולא החליפה מבט משך כל השיחה. רק עיניה – נכון – היו תקועות בלוח המראה את מספרי הקומות. כשהמעלית נעצרה היא גמאה את מסדרון הכניסה בצעדי ענק מנומסים. היפנית שוב ביקשה סליחה ואיחלה החלמה מהירה.

אבל בנסיעה הבאה אליה נקלענו יחד במעלית, האמריקאית כהת השיער ואני, היא שאלה לשלומו של התינוק. "הם חולים כל כך בקלות בגיל הזה", אמרה.

ו.

שוב בתחתית. בין הקרונות מפרידות דלתות כבדות שניתנות לפתיחה בהזזה. אולם הקרונות לא מחוברים פיזית, יש ביניהם רווח של כחצי מטר. בין קרון לקרון רועדת רצפה מתכתית, חציה מקרון אחד וחציה מרעהו, ושתי שרשראות ברזל דקות שניתן להיאחז בהן מתוחות בצדדים. שלטים באדום ושחור מזהירים שאין לעבור בין קרונות כאשר הרכבת בתנועה, אולם בעלי עניין, כמו הקבצנים והמטיפים הנ"ל, מתעלמים מהאזהרה בקביעות.

הפעם זהו מוכר חטיפים צעיר. עורו שחור, כובע מצחייה מסובב לכיוון אוזנו, בידו קופסת קרטון קטנה, מלאה עד חציה בשקיות חטיפים. הדלת הכבדה נסגרת מאחוריו בטריקה, מחזירה את שאון השקשוק לעמימותו הרגילה. הטקסט האוטומטי, שבוודאי יצא מפיו עשרות פעמים בשעה האחרונה, משוגר במהירות במבטא אפרו-אמריקני. "צהריים טובים 'תיי ורבותיי. קוראים לי קווין ואני עובד למחייתי כמוכר ח'פים. אנ'לא גונב, אנ'לא שותה ואנ'לא מעשן חשיש, אנ'רק מתפרנס בכבוד מהעבודה שלי. אבקש מאוד את תמיכתכם אז אם אתם 'נים בחטיף טעים בדולר אחד בלבד אני כאן בש'כם".

אף אחד לא זז. הבחור נע, מאוכזב, לאורך הקרון. עוצר מדי פעם בנקודה אסטרטגית. מחכה, שמא יתחרט מישהו. שמא יתפתה למראה שקיות השוקולדים הקטנות האחוזות בזרועו. למעשה, מוכרי החטיפים לא נדירים כאן, אך כמעט ולא ראיתי אנשים שקונים מהם. האם הם חוששים מבעיות היגיינה? האם הם חושבים כי זהו בזבוז לקנות בדולר שקית ששווה אולי רבע מכך? האם הם נרתעים ממוכרי החטיפים בשל צבע עורם, שהוא תמיד שחור?

מולי ישב איש שחור מבוגר. שיערו אפור-קצוץ. לגופו מעיל דמוי עור חום. לאורך כל ההכרזה הנרגשת של מוכר החטיפים הוא הביט בו בחיבה, בהערכה אפילו. נדמה לי שהתרגש מן ההכרזה "אני מתפרנס בכבוד מהעבודה שלי". ראיתי כי הוא פשפש בכליו אחר כסף קטן, ומבטו הפך מאוכזב כשלא מצא, ככל הנראה, אף מטבע או שטר.

הנער, שראה כי האיש מחטט בכיסיו, התקרב ונעמד לידו. המבוגר הביט בו. "מצטער", אמר ומשך בכתפיו באכזבה ניכרת. "הייתי רוצה לקנות ממך, אך אין עליי כסף קטן".

הבחור התקפד. "אם אין לך כסף", אמר ביבושת, "למה אתה ממשיך להסתכל עליי?".

הוא לא חיכה לתשובה. הרכבת נעצרה בתחנה. הדלתות נפתחו. הוא ירד במהירות ונחפז אל הקרון הבא.

ז.

ערים הן קופסאות ניסוי ענקיות. תלי נמלים שקופים שתושביהם מתרוצצים בהם ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, בונים, מחריבים, משמרים, מביאים לחם, עושים בילויים – חיים במחזוריות, שלצופה מן הצד ידועה מראש, שלא כמו לשוכנים בתוך הקן.

וניו-יורק היא ניסוי ענקי בזרוּת.

מה קורה כששמים יחד, על אותו אי, מיליון בני אדם? מה עושה לנפש האדם האפשרות הסבירה, הכמעט-ודאית, שלא תראה את האדם שעומד מולך עוד פעם אחת בחייך? ניו-יורק טובה למי שמבקש להעלם בה. היא עושה לך זרוּת גדולה גדולה, קרה, נימוסית. הנמלים לומדות לחיות זו לצד זו. להיעזר זו בזו כדי להוציא לפועל פרוייקטים. להיות נעימות זו לזו מתוקף הצו העתיק "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". אך כאן זה נגמר.

ניו-יורק אינה זרה רק לזרים. אני מרגיש כי היא זרה גם לאנשיה שלה. הניו-יורקרים יושבים בתוך הזרות שלהם בנוחות, כאילו הייתה חליפה ישנה שמתאימה למידותיהם. הם כל כך זרים, שהם אפילו לא יודעים שהם כאלה. כל אדם עטוף בקובייה של אוויר. אוויר שהוא רק שלו. שאסור לגעת בו. שאסור להיכנס אליו ללא רשות. כי כל אדם פה הוא לעצמו. כי יש פה המון בני אדם ולכל אחד הרגלי ההיגיינה שלו והרגלי המוסר שלו והרגלי הצעקות והשקט שלו. אז אל תערבב ואל תיגע. אתה זר.

IMG700A

ביציאה מן הסופרמרקט ניגש אליי אדם וסימן לי בידו להתקרב. התקרבתי. פנה אליי בטון אישי: "אני צריך כסף, תוכל לעזור לי בכמה דולרים?". עמדתי נטוע על מקומי, נדהם. הסתכלתי בו. בשנות השלושים לחייו. שיער שחור. חסון. זיפים. הוא רוצה את הכסף שלי. ידעתי שלא אקבל ממנו דבר בתמורה: לא חיוך, לא הכרת הטוב, לא רעוּת. אנחנו לא מתפללים באותו מניין. הוא לא יבקש חסד על נשמתי. הרגשתי: אני עבורו איש שעבר ברחוב. אולי עני ולא אתן לו דבר, אולי עשיר, ואז אתן הרבה. מה אכפת לו לנסות. עוד רגע יישכח אותי, ורק השטרות שלי יישארו בידיו, לא מזכירים אותי, כבר לא שלי, שלו. יימצאו להם בעלים חדשים ודבר לא יעבור בינינו עם הכסף.

שמעתי את עצמי אומר, עצוב והמום: אבל אני לא מכיר אותך. הלכתי משם וחשבתי על המשפט הזה כל הדרך הביתה, וגם בימים הבאים.

ח.

ולעתים יש רגעים של חסד. קטנים מאוד. נדירים. אבל כשהדלת נפתחת לא רבים יודעים לעמוד באור המסנוור שנגלה מאחוריה. אור של נשמה קטנה שחרגה מחוץ לגבולות המותר. מישהו הזמין אותך לראות מה יש לו מתחת למעיל. לפעמים אלה חיקויי שעונים תוצרת סין ולפעמים קיפולי נייר שעשה בעצמו ולפעמים אך ורק לב חשוף.

אם אתה אמן, אולי תוכל לעשות מזה משהו, כמו ברנדון סטנטון שפתח את עמוד הפייסבוק "Humans of New York", שם הוא מפרסם תמונות של אנשים אקראיים שצילם ברחוב, לצד תשובה לשאלה אחת, תובנת חיים אחת, אפיזודה אחת מהחיים שלהם. אנשים אוהבים את הדף שלו. הוא מקבל עד עשרות אלפי לייקים לכל תמונה, וספר ראשון של תמונות וסיפורים כבר יצא והפך לאחד הנמכרים בהוצאות המקומיות. התרמות שברנדון יוזם מעת לעת לעמותות חסד שונות יכולות לגייס עד מאות אלפי דולרים.

אבל האיש הרגיל לא יודע מה לעשות כשהדלת נפתחת. בתחתית ישב מולי אדם ענקי, לבן. קרחת וזקן צרפתי. מעיל צבאי. בתחנה של 125 עלה בחור צעיר וישב לידו על הספסל. פניו היו שרוטות, הוא דיבר לעצמו בדחיפות של מי שנפשו סוערת. האנשים בקרון הביטו לצדדים. לא בפניו. מי יודע מהיכן קיבל את השריטות האלה. ומדוע הוא מדבר לעצמו. או שהוא משוגע, או שהוא פושע.

IMG387A

לפתע פנה השרוט אל הענק: "הרכבת עוד עולה מעל האדמה באיזשהו שלב?". "רק אחרי 191", ענה האיש בחביבות. הצעיר נראה מתוסכל. "אוי לא", הוא אמר, "אני צריך להגיע ל-181 ואני לא יודע איך זה נראה מתחת לאדמה". "אני אגיד לך איפה לרדת", הרגיע אותו האיש. "אתה מבין", הצעיר לא חיכה להזמנה, "זה היום הראשון שלי בעבודה ואני מאחר. כבר איזו תקופה שאני גר במקלט לחסרי בית, אבל אני נקי, אני לא איזה מסומם. אני פשוט חייב לצאת משם. לא היתה לי מספיק הכנסה עד עכשיו אז הלכתי מחנות לחנות ואף אחד לא רצה לקחת אותי. בסוף בא הבחור הזה ואמר לי: תבוא מחר על הבוקר, בשמונה. הוא לא ביקש המלצות ולא תקופת מבחן ולא כלום. הוא נותן לי את החיים שלי מחדש, אתה מבין?". הענק המהם. "הוא נשמע לי בחור נחמד, כן", אמר, "מגיעה לך הזדמנות". "כן", המשיך הצעיר בקולו הדחוף, "אבל הבוקר הבן ז*** במקלט ניסה לגנוב לי את הארנק, ושם היה הכרטיס של הסאבווי והייתי חייב להיאבק איתו, אתה רואה, כל הפנים שלי שרוטים. אז לקחתי את הארנק שלי בחזרה אבל זה לקח לי זמן ועכשיו אני מאחר. התקשרתי אליו ושאלתי אם יש טעם שאגיע והוא אמר שהוא לבד בחנות והבחורים יגיעו רק מחר. 'אני נותן לך צ'אנס פה, אתה חייב להבין אותי', הוא אמר. ואז הוא אמר שאני אגיע כמה שיותר מהר ועכשיו כבר שמונה ועשרים". "זה רק עוד חמש דקות מפה", אמר הענק, "ואז יש לך עוד חמש דקות הליכה והגעת". "אבל זה לא אשמתי, זה לא אשמתי שאיחרתי, הוא יבין אותי, נכון?". הרכבת נעצרה בתחנה של 168. "עוד שתי תחנות תרד. אני בטוח שהוא יבין אותך, הוא נשמע לי בחור טוב. אתה תהיה בסדר, אני יודע את זה. גם עם המקלט והכל, אתה תהיה בסדר", אמר האיש וירד מהרכבת.

7 תגובות על ״הבדילות הקיומית. חלק ב'״

    1. נחום – הסיפורים כל כך יפים. ניו יורק, כמו כל עיר גדולה, היא אכן כזאת. אנשים גרים זה ליד זה ולא יודעים חצי דבר אחד על השני. זהו הלם תרבות עבור ישראלי לראות את זה. ולמרות זאת, אני חייבת לומר שהעיר ניו יורק היתה פעם גרועה הרבה יותר מבחינה זו. פעם איש לא הסתכל על אדם אחר בעיניים, במיוחד לא בסבוויי. פעם זה היה יכול להיגמר ברצח רק בגלל מבט. החורף, כשביקרתי שם, התפלאתי עד כמה חזרה ניו יורק להיות אנושי שוב. אנשים מחייכים אחד אל השני, מדברים, שואלים, עונים, אפילו, כפי שתיארת, מעודדים אחד את השני. מרגישים שוב קהילה. יחסית. יחסית למה שהיה בעבר. יש שאומרים שהשינוי הגדול החל מאז שג'וליאני התחיל לנקות את הרחובות מן הפשע. והוא הצליח בזה באופן מרשים ביותר. יש כאלה שאומרים שהשינוי בא בעקבות הטרגדיה הנוראה שעברו שם ב-9 לספטמבר 2001. לא יודעת, אך לי היה מאוד נעים לעבור ברחוב באזור "לא כל כך טוב" ולפטפט עם אשה כהת עור על מזג האויר הנפלא. בכל זאת, מרגישים אנושיות.

  1. זה פשוט יפהפה. ומדויק מאד.

    אני צריך אולי לחשוב כדי לכתוב משהו מעמיק יותר, כתגובה, אבל חזון למועד. בינתיים, תודה.

  2. אתה כותב את הדברים האלה, על זרות ועל ניכור. ואולי זה לא כ"כ פוליטקלי קורקט, ועוד ביום העצמאות, אבל אתה עושה לי חשק לקצת ניו יורק.

    לא, לא מאמינה שנכון לחיות ככה חיים שלמים. אבל עכשיו, לתקופה הקרובה, הלוואי שהיה לי נתח שמן לבלות בעיר זרה, בין אנשים זרים. כל כך הייתי רוצה.

    (ותודה על הלינק לדף הפייסבוק של Humans of New York, לא הכרתי.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s