הבדילות הקיומית. חלק א'

יומן ניו יורק

חלק ראשון: אדוארד הופר

א.

בימות הקיץ והסתיו היה בא בכל סוף שבוע הבחור השחור החייכן עם הרסטות ומשקפי השמש, פורש את התמונות הענקיות שלו ליד שערי האוניברסיטה ומחכה. בדרך כלל לא היה צריך לחכות הרבה. לסטודנטים אין כסף לקנות חפצי אמנות ואין יכולת לסחוב אותם אחר כך לארצות שמהן באו ושבהן מחכים הוריהם לשובם.

אז הם קונים פוסטרים, כדי למלא את הבית במשהו. כדי שתהיה להם הוכחה שהיו בניו-יורק, הנה, עובדה, מרלין מונרו על הקיר. או בוב מארלי. או שעונים נוזלים של דאלי. או קו הרקיע המפורסם של מנהטן, עם או בלי מגדלי התאומים, עם מוניות צהובות אימתניות דוהרות למטה על הכבישים. או פועלים אוכלים ארוחת בוקר על קורת ברזל עצומה, מנדנדים רגליים עשרות מטרים מעל פני הקרקע.

ובשולי הערמות של הרסטפאר, אחרי שדפדפת כמה עשרות תמונות כאלו, מצאת גם כמה אחרות. ציורי נוף עירוני בצבעים קודרים וחמים. שחור וצהוב ואדום. ובפעם הראשונה בחיי שמעתי יצירת אמנות. שמעתי אותה מדברת אליי ויכולתי לבהות בה. והבחור חייך בפה מלא שיניים: "יו וואנט דה הופה, מאן? איטס פייב דולה איץ', ג'אסט פוה יה, מאן".

edward hopper new york office

ועכשיו כשהפוסטר הזה תלוי פה מולי על הקיר אני עדיין יכול לבוא יום יום מן החוץ ולהסתכל בו מספר שניות ורק אחר כך ללכת לעשות את שאר הדברים הלא חשובים שאני עושה, כמו לאכול ולקרוא ולגלוש באינטרנט. אז, ברחוב, הסתכלתי על האותיות הקטנות שמציינות את שם האמן. אדוארד הופר.

ואחרי שקניתי פוסטר אחד, חזרתי כדי לקנות פוסטר שני. הבחור עם הראסטות אמר שנגמרו לו ושאולי יביא בשבוע הבא אחרות. אבל בשבוע הבא לא בא, ואחר כך היה חורף ולא בא יותר. ואני הלכתי למוכרי הפוסטרים בברודווי וחיפשתי אצלם אחד אחד, ובסוף מצאתי שניים נוספים ותליתי גם אותם על הקיר. ועכשיו יש לי קיר אטום שעליו תלויות שלוש תמונות של הופר ודרך הקיר הזה אני רואה את העיר ניו-יורק בבהירות שאין שנייה לה.

והרבה זמן חיפשתי מה אני רוצה בעצם לומר. למה הן תופסות אותי ולא מרפות. למה אני הולך את מוזיאון וויטני כולו, רואה דברים יפים, מהנהן בראשי להסברי המדריכה, מדלג בעיניים על יצירות שלקח לאנשים חיים שלמים ליצור אותן – אבל רק כשאני מגיע לחדר האחד שמוקצה להופר אני נעצר ומרגיש טוב. מרגיש בבית. כי אני מבין.

ופתאום המדריכה אמרה את זה, והרגשתי שזהו, אני לא לבדי יותר בעולם. "היצירות של הופר", אמרה, "מאופיינות בכך שהן מלאות בריקניות". "Full of emptiness", כך אמרה במשפט קצר ושג"רי ופילחה כמו חץ את העיגול האדום. כל כך מדויק.

hopper night windows october art room

כזו היא ניו-יורק. מלאה בריקניות. ולא שאין בה דברים יפים, ולא שאין בה דברים מעניינים, ולא שאין בה אנשים נחמדים, ואפילו אנשים יקרים וטובים. אולם בין תאים יש נוזל בין-תאי, ובין בני זוג יש אנרגיה של קִרבה, ובין אחים יש מבטים וחיוכים וניד ראש בלתי מורגש וגנטיקה של הבנה, ובין אנשי ישראל יש קו מתוח של דאגה שמהולה בכעס, קוצר רוח, זיעה דביקה וערבות הדדית. ובין אנשי ניו-יורק יש רִיק. ואני יכול לתפוס את הזנב של זה במילים. ואדוארד הופר תפס את זה בציור, שזה כישרון גדול לאין שיעור.

ב.

כבר זמן מה אני רוצה לספר איך כמה שבועות לפני שנסענו לארה"ב נכנסתי לסניף דואר בירושלים שישבו בו שלושה פקידים. אחד שישב בדוכן שלו, חתם על חבילות ולא קיבל קהל, אחד שאכל סנדביץ' ובין ביס לביס קרא לאחד הממתינים בתור שהתמזל מזלו, ועוד אחת שאשכרה נהגה כמו פקידה וקיבלה את האנשים. רציתי לספר איך נכנסתי לסניף והתיישבתי וחיכיתי יפה, בתור שהלך והתארך. איך הבחורה שהייתה שלישית או רביעית בתור התעצבנה אחרי עשר דקות של המתנה, ושאלה את הבחור שאכל סנדביץ' למה הוא אוכל במקום לשרת את הלקוחות. והוא אמר לה שזה לא עניינה ושהיא יכולה ללכת לסניף אחר, והיא אמרה לו, במבטא קל, שהיא לא מבינה למה מאז שעשתה עלייה לפני שנה רק שולחים אותה ממקום למקום, ואיזה מין שירות יש פה בארץ בכלל. והוא אמר לה, במהלך צפוי למדי, שאם לא טוב לה היא יכולה לחזור בחזרה לאיפה שבאה ממנו.

ולאורך כל השיחה ביניהם נחלק קהל הממתינים לשניים, חלק אחד מצדד בבחורה וחלק אחר בפקיד, וכולם מביעים את דעתם. אלה צועקים מה זה החוצפה הזו, איך את מדברת, ואלה עונים סליחה, היא צודקת! בגלל זה אנחנו נראים ככה! איזו תודעת שירות זו. והכל בצעקות, כאילו הם לא נמצאים באותם עשרה מטרים רבועים. ואני ישבתי וצחקתי, כי הכל היה מצחיק וצפוי ומפתיע עם כל משפט.

אבל במקום לספר על זה אני מעדיף לספר על ניו-יורק.

ג.

לא נכון מה שאומרים על הניו-יורקרים, שאם תיפול ברחוב לא יגישו לך עזרה. שהם לא מתעניינים, שהם אדישים עד מוות. שלך.

שוב ושוב הפריכו אנשים נחמדים ברחוב את חששותיי. שוב ושוב הגישו עזרה, טלפנו למשטרה, הודו בחום, התערבו לטובת, לא נשארו אדישים למראה –

ועדיין מהדהדת אצלי השאלה מה יקרה בשנייה לפני שתיפול. אם יש מי שיחזיק חזק במרפקך ויאמר בגערה: ראיתי שכמעט נפלת. היזהר.

אחד הדברים שהפתיעו אותי אחרי שחצינו את הים והגענו לפה היה הנימוס, שנראה מוגזם ברמות היסטריות לבחור ממוצע כמוני. אם מישהו רק חלף על פניי בסופרמרקט באופן שנראה לו קרוב מדי – וכשאני אומר קרוב מדי, אני מתכוון במרחק של פחות מארבעים סנטימטר, אך חס וחלילה לא קרוב יותר מעשרה – מיד פלט התנצלות. אם העגלה שלי חסמה את המעבר, האדם שהעגלה עמדה בדרכו פשוט עמד וחיכה. הוא לא פנה אליי, לא כחכח בגרונו, ודאי שלא צעק עליי, ולא עלה על דעתו לגעת בעגלה 'שלי' ולהזיז אותה ממקומה. הוא פשוט עמד וחיכה שאשים לב.

early-sunday-morning

תאמרו: מקרה. יש פסיכוטיים בעולם. אלא שהמחזה הזה חזר על עצמו יותר מדי פעמים מכדי שאייחס את התופעה ליד הגורל. פעם עמדתי בסופר והעגלה שלי הייתה בזווית כזו, שלו היה מנסה לעבור מישהו, יכול היה לשפשף את הידית שלה. באה בחורה. הזיזה אותה והמשיכה בדרכה. הסתכלתי עליה ושאלתי בעברית: "סליחה, את יודעת איפה הקפה השחור?". "מיד מאחורי השורה הזו", ענתה בעברית צחה וללא היסוס, "ליד הסוכר". לא היה לי ספק.

כשהיינו ילדים ולמדנו בישיבה לצעירים, לחגי ולי היה תחביב. ללכת במסדרונות הרחבים של הישיבה הגבוהה הסמוכה, "מרכז הרב", ולהיתקל, כאילו במקרה, בכתפם של בני הישיבה שעברו לתומם מולנו. הספורט היה חביב עלינו, בעיקר בשל ההתנצלויות הרפות והמפוחדות שבני הישיבה הנידפים היו ממלמלים כלפינו, האשמים בהיתקלות.

אולם עם הזמן הבנתי שבין ההתנצלויות שחוחות הכתפיים של המרכזניקים לבין בקשות הסליחה האמריקאיות אין הרבה במשותף. אברכי המשי התנצלו משום שפחדו לפגוע בזבוב. הניו-יורקרים אמנם אומרים "סליחה" ו"סלח לי", וזהו הפירוש המילולי של דבריהם, אולם בעצם אינם מפחדים לפגוע בך, אלא מסמנים עבורך את הגבולות.

אמירת 'סליחה' ברחוב, אין לה דבר עם נוחותך או רגשותיך. זהו מסמן כי חרגנו מן התחום שלנו וחצינו את המרחב האישי זה של זה. כאשר ניו-יורקרים אומרים סליחה זה לזה, הם רק מוודאים שכל הנוכחים באירוע יודעים מה המרחב המותר. שנגיעה ללא רשות היא חציית קו, גם אם נעשתה שלא בכוונה. שהעגלה שלי, נכון לעכשיו, היא הרכוש שלי, שאסור לפגוע בו. המרחב האישי הקדוש מתרחב גם לחפציי, לזמני, לשלוות נפשי. אל תטריחני, אל תפריעני, אל תעמוד בדרכי ומעל לכל, היזהר מאוד מאוד שלא תיגע בי.

edward hopper roominnewyork

אינני יכול להעיד על תושבי ארצות הברית. לנסות להשליך על תושבי יוטה, למשל, מזווית ראייה ניו-יורקרית, יהיה כמו לבחון את האופי הישראלי של תושבי טבעון תוך ישיבה בבר גייז תלאביבי. אולם נדמה שעל ניו-יורק אוכל להעיד.

נכון לעכשיו, עדותי היא שהדבר המקודש ביותר לאדם בעיר הגדולה הוא הבדידות שלו. היותו בדיד בקופסת בדידים ענקית, שכל פרט בה מונח בעריסת אוויר משלו.

5 תגובות על ״הבדילות הקיומית. חלק א'״

  1. אויש. אני מרגישה אנטיפטית נורא עכשיו ובצד הלא נכון, אבל אני חייבת להודות שהגבולות שלי קדושים לי והנונצדיקים שמגדירים אותם חסרי היגיון ושנהניתי מאד מאי חציית הגבולות הזו, שחשתי גם במקומות אחרים שאינם ישראל. זה כיף כשזרים לא חוצים את גבולותי.
    (עכשיו אני אוהבת במיוחד את הבדיד הצהוב. בטח בכיתה א' אהבתי את אחד הכחולים ואת הורדרד-סגלגל.)
    הגדרת את זה במדוייק, נחום. וגם אני לא יכולה להעיד על תושבי יוטה, או אומהה, אבל כן על תושבי ניו זילנד ואוסטרליה, ואולי גם גרמניה ובריטניה. אין הם נוהגים לחצות גבולות. וכבר כתבתי שזה כיף לי.
    זה טרגי כשאנשים שאני כן רוצה שיחצו את גבולותי לא חוצים.
    תודה.

  2. {רק אומר: זה בטח לוקח יותר זמן, לצייר, והציורים באמת מיוחדים ומעידים על כשרון, אך לתפוס זנבות במילים לאו מילתא זוטרתא היא, ויפה תפיסתך}

  3. שמעתי את השיר 'לונדון' של חוה אלברשטיין ופתאום חשבתי שהיא שרה בדיוק על מה שאתה אומר פה- 'בלונדון אנשים יותר אדיבים כך שהייאוש נעשה יותר נוח'..
    בכל מקרה, אהבתי איך שאתה כותב 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s