כוכבים נורדיים

יומן ניו יורק

יש רטט שממלא את הלב כשהמוזיקה נשמעת. שלמה ארצי, בשוּרה אהובה, קרא לכך "אותן צמרמורות עונג ידועות". ואולי אין זה מקרה שהוא אמר זאת על רביעייה קאמרית.

אתמול היינו, שרית ואני, בקונצרט מוזיקה קלאסית. הנגנים היו מקצוענים לעילא, שהרי זו ניו יורק, האקוסטיקה הייתה מושלמת, שהרי זו כנסייה, והתזמון היה מדויק, שהרי זו אמריקה.

הקונצרט עשה לי חשק לאמירות מכלילות, כמו: "במוזיקה, זה הכל עניין של תזמון", שהרי, חייבים להודות, יש משהו יוצא מן הכלל בארבעה כלי מיתר שפורטים איש את תווֹ בדיוק כזה, שהצירוף שלהם הוא לא פחות ממושלם. ההוא נותן צביטה בצ'לו, ההיא מושכת את הקשת על הויולה, והשניים האחרים, הכינורות הראשונים, מובילים את הקול הראשון והשני בתיאום מופלא. הלב רוטט. אני יודע שאמרתי כבר, אך הוא עדיין רוטט. אני מנסה לשכוח, אך זה חוזר אליי כמו רשימה בראשי של הדברים שצריך לעשות, גם אחרי שנעשו.

פעם ראשונה בקונצרט קלאסי באורך מלא. שעתיים, כולל הפסקה של עשרים דקות. חשש קל: אולי אירדם באמצע? אולי יהיה משעמם? אולי לא אתאפק ואשתעל? שמעתי שזו עבירה חמורה מאוד בספר הכללים של המוזיקה הקלאסית.

מיכל ואיציק קיבלו ארבעה כרטיסים מזוג חביב ש'אימץ' אותם. הזוג – שכרגע נמצאים מחוץ לעיר ואנחנו נהנים ממושביהם – תורמים מתוך אהבת המוזיקה לקבוצה המוזיקלית 'סימפוניית יופיטר', שמתארחת בכנסייה הפרסבטריאנית 'אמונת הרועה הטוב' (שסמוכה לביה"ס הנודע לאמנויות הבמה 'ג'וליארד') ומקבלים כרטיסים בשורה הראשונה למופעים שמתקיימים פעמיים-שלוש בחודש.

כמו קולנוע, רק כנסייה

[במאמר מוסגר: מה חובשים לכנסייה? מילא שרית עם מטפחת הראש שלה, אין אישה שחורה שמגיעה לכנסייה בלעדיה, אבל מה עושה יהודי דתי עם הכיפה שלו? הרי ברור לכל שהוא לא האפיפיור, הוא לא בגיל, אז איזו הצדקה יש לו להיכנס לכנסייה עם חפץ מתריס שכזה? שלא לדבר על הדוגמא האישית הרעה שהוא נותן ליהודים אחרים, שעלולים לחשוב שכניסה לכנסייה היא דבר חוקי ולגיטימי. ומי יתקע לידינו שמחר לא יבואו לאותה כנסייה ויעשו בה כמעשיהם, ח"ו?

אז כובע. אבל כובע, להזכירכם, נהוג להסיר בכניסה לכנסייה. לא כל שכן בקונצרט, בו אתה עלול להסתיר ליושבים מאחוריך (קישוטי פירות וכיו"ב). וגם: התרגיל שקוף. איש לא הולך עם כובע אלא אם כן הוא יהודי שמנסה להסתיר את יהדותו, את זה הם יודעים עוד מתקופת האינקוויזיציה.

אז בלי. אבל בכל זאת, לא נעים. הבנאדם הולך עשרים ותשע שנים עם כיפה (אם לא סופרים חצי שנה עם בנדנות וכובעים, שנה וחצי עם קסדה ושלוש שנים שעוד לא היה מחויב) אז דווקא עכשיו, בכנסייה, להוריד?

איציק לא מתבייש בכיפה השחורה הקטנה שלו שמוצמדת בשתי סיכות לאחורי הראש: "להיפך, שידעו להם הגויים האלה". גאווה יהודית, מה יש לומר.

בסוף כובע. האנטישמים יזהו ("שוב היהודים המלוכלכים מסתירים") ולשאר לא יהיה נעים להעיר ("אולי יש לו מחלה נדירה והשיער שלו נושר ואם נשאל זה יעליב אותו?").]

הערב נקרא "כוכבים נורדיים", והוא מוקדש ליוצרים מארצות סקנדינביה. הוא מורכב משלושה חלקים: יצירה לכלי מיתר (קוורטט בסולם F, מאת נילס גאדה הדני), יצירה לכלי נשיפה (קווינטט מאת קרל נילסן, גם הוא דני ותלמידו של גאדה) ויצירה לפסנתר וכלי מיתר (קווינטט לפסנתר בסולם G מאת יאן סיבליוס הפיני).

[הערת אגב: ויקיפדיה טוענת שזו טעות לקרוא לפינים 'נורדים', כיוון שלמרות שארצם שוכנת בסמוך, מוצאם ולשונם שונים לגמרי מאלה של בני ארצות סקנדינביה.]

אין ספק, הכנר משמאל, בנג'מין ביילן, היה פצצת הערב

 יש משהו מרגש בישיבה בשורה הראשונה. מין אחריות שמונחת על כתפיך. לא נעים להירדם. בשיעורים של הרב בלומנשטיין בישיבה – אלה שאיש לא היה נכנס אליהם – השניים שכן נכנסו היו עושים תורות שינה, כי לא נעים ששניהם יירדמו ביחד והרב ייאלץ לדפוק על הספר שלו, כאילו מתוך התלהבות אבל בעצם מתוך הצורך הנואש שמישהו יקשיב.

לא שזה הפריע לכמה מהקשישים החביבים שישבו לידינו. להרגשתי, הם תורמים מספיק כסף כדי שיוכלו להביא גם שמיכה וכרית אם מתחשק להם.

על כל פנים, האחראית על הערב מטעם הכנסייה מודה לכולם שבאו, ומודיעה כי היא שמחה ומתרגשת להגיד שסוף סוף הושלם הסכום לקנייתו של הפסנתר שניצב מאחוריה. "משום כך לא באתי היום עם נרתיק הפסנתר שלי", היא מחייכת, והקהל מגחך בנימוס. עיון מהיר בתוכנייה מעלה שתמורת הפסנתר – שהוא כמובןSteinway  – שולמו לא פחות מ-50,000 דולר. אך אל דאגה, החבר'ה מהכנסייה לא פראיירים, ומדובר גם על עלויות הובלה וכיוון. את הסכום הצנוע תרמו נאמני הכנסייה, כגון אלה היושבים כאן. אני פונה מכאן נרגשות לבתי הכנסת בארץ מולדתי: עזבו אתכם מקידושים – לכו על קונצרטים. יותר עדיף.

הסכום היפה מעורר בי מחשבות על שותפי לעבודת הביוטופ, המוסיקאי המחונן נפתלי שינדלר, שוודאי היה מסמיק מקנאה. אני, ייאמר מיד, הייתי הסיבה היחידה בעטייה קיבל נפתלי את הציון 85 על עבודת הביוטופ שלנו, ציון בלתי נסבל מבחינתו של החרדי-מבית-משכיל שבא ללמוד עם הציוינים כדי להשיג תעודת בגרות מעולה, שתאפשר לו להמשיך בלימודי המוזיקה בהצטיינות יתרה.

מר שינדלר היה מעט חריג בנוף סנדלי השורש והריצות בעירום-חלקי למאפיית אנג'ל באמצע הלילה שאפיינו את שנות הישיבה התיכונית, בהיותו מלחין מוזיקה קלאסית, שלמד חמש שפות באופן עצמאי, שתיים מהן, כלשונו, הואיל ו'האוזן התרגלה לגרמנית ולאיטלקית משמיעה ממושכת של אופרה'. על כל פנים, חשבתי עליו ועל אפו האריסטוקרטי כשהחלה הנגינה על הסטיינווי והתקבלה התחושה שלמרות הכל, החבר'ה מהכנסייה יצאו פראיירים. הקול עמום, כבד, חסום, לא רענן וחד כמו שהייתי מצפה. טוב, מה אתם רוצים, האוזן של הקונים רגילה לעוגב.

עיון חוזר בתוכנייה מראה שהצלבנים (הכינוי שנתתי בראש לנוצרים החמודים עם שיער השיבה שאפפו אותנו, ובהפסקה אף הציעו תה ועוגיות כשרות, שאיציק היה הראשון לקבל כיוון שהוא יודע איפה לעמוד כדי להיות ראשון בתור) הבינו לאיזה ברוך נכנסו: "אחרי מחקר, הרבה חבלי לידה והתגברות על מכשולים שונים, בחרנו לרכוש 'סטיינווי' מפואר תמורת סכום 'לא רע'. 'א. ס אמן פסנתרים', משפץ פסנתרים נחשב, העריך את הפסנתר כבעל איכות נגינה ו'נשמה'". מה יש להוסיף, "פסנתר עם נשמה" הוא המקבילה המוזיקלית ל"בחורה עם שמחת חיים".

מר קרן יער עומד לא כי בא לו, אלא כי הוא מסביר מה עומדים לשמוע, 'בצירוף מספר אנקדוטות מחיי המלחין'

יש גם חדווה מסוימת בישיבה בשורה הראשונה. אפשר לראות כל התרחשות זעירה. איך, למשל, קארל קראמר, נגן קרן היער, מיטיב את משקפיו בעזרת פיית הקרן בכל פעם שהוא מסיים קטע מוזיקלי. או איך הקלרניסט, ואדים לנדו, בולע את הפיה בשלמותה מדי כמה קטעים. נשבע לכם. לבסוניסטית, ג'ינה קופארי, יש 'טיק' בעין שמאל, כנראה מעייפות, וכל כמה תיבות העין שלה קופצת. אני יכול לשמוע את נקישות אצבעותיהם של  הנגנים על מקלדות הכלים.

אגב, את קרן היער סובב הנגן בכל כמה קטעים על אגרופו, במין תעלול שכזה. חשבתי שזה כדי להוציא את הרוק, אבל גיליתי, למרבה המבוכה, שזו הצורה לנגן בה. ב'קרן היער הטבעית', מסבירה לי בסבלנות ויקיפדיה, אין שסתומים, וכאשר רוצים לשנות בה את התווים, מכווצים באופן שונה את השפתיים או משנים את תנוחת היד בתוך פעמון הכלי, כלומר, המשפך הרחב שמסיים אותו. מזכיר לי כמה מתלמידי הישיבה המוזיקלית 'כינור דוד': גם להם היה צריך להכניס אגרוף מדי פעם כדי שינגנו. [שוד ושבר! עכשיו כשאני צופה בסרטון אני מבחין שאיש הקרן לוחץ על לחצנים, משמע שאין מדובר בקרן טבעית, שממילא אין צורך באגרוף כדי לכוון את צליליה – וחזרה קושיא לדוכתא. אולי יהונתן, בן דודי המחונן, יוכל לסייע בתשובה לשאלה – מה לעזאזל הוא עושה?]

עוד תופעה מעניינת: הגברים המנגנים נצמדים לספר התווים. הם לא מרימים ממנו את העיניים, אפילו לשנייה. הנשים המנגנות, לעומת זאת, לא מפסיקות לשלוח מבטים אחת לשנייה, לחייך בקצות השפתיים, להביע זעף, מדי פעם, בעזרת הגבות. כאשר אמורים להתחיל קטע מסובך בתיאום מושלם, הנשים מביטות אל הגברים, שמצידם לא מרימים חזרה את המבט. הם קבועים לפי הספר. ובאמת, הספר לא מאכזב. אבל גם המבט לא.

במוזיקה קלאסית אין מילים. גם לא מנומס להצטרף בזמזום, אפילו בקטעים שאתה מכיר. אז יש זמן למחשבות לשוטט. אני, למשל, חשבתי למה אנחנו כמעט ולא שומעים מוזיקה קלאסית. אז נכון, יש את 88FM, שמשמיעה בעיקר ג'אז (אנחנו שומעים ג'אז בבית. מודה. סבא נפתלי: "מה זה הרעש הזה?". אני: "זה מוזיקת ג'אז". סבא מביא באבחנה: "זה מה ששומעים אצל שחורים, בעיקר"), וגם את קול המוזיקה, שמשמיעה פסקול נהדר לבתי אבות, אבל הי, ביומיום, בעבודה, בבית הספר, במעליות – לא קיים. לא בחינוך ולא בתרבות, שהם בעיניי שני הכלים העיקריים להגיע לאנשים.

אולי כי היצירה של המוזיקה הזו מחייבת דיוק. וטכניקה. ועבודה קשה וסיזיפית על אותם קטעים שוב ושוב. אין בה שום מימד של אלתור. אי אפשר לבוא ברגע האחרון: "יאללה, תן ת'תווים נביא להם בראש". אין מקום לטעויות. שגיאות נשמעות כצרימה. מצד המאזינים המוזיקה דורשת הקשבה. התרכזות. לימוד של סגנונות. פיתוח אוזן רגישה. סבלנות לתהליכים. יכולת להיות בדממה. לנוח. להרפות.

אוקיי, הבנתי למה לא שומעים את זה בישראל.

המבט, המבט

אבל כשמצליחים לעשות את כל הדברים האלה, כשמצליחים להרפות, כשמצליחים להקשיב, כשלרגע הדממה נוצרת, המתח נוצר ואז נכבה לרוגע ואז בפתע פתאום המיתרים נוגעים בנפש – זהו רגע אמיתי של חסד.

10 תגובות על ״כוכבים נורדיים״

  1. יפה יפה. באמת. נקווה שלבבות רבים ייפתחו בעקבותיכם ליופי הזה. רק אעיר – א. יש מונחים עבריים מקובלים שכתבת באנגלית, למשל רביעייה וחמישייה ולא קוורטט וקווינטט, סול ולא G. ב. אני לא בטוח שבארץ יש משמעותית פחות תרבות של האזנה למוזיקה קלאסית. נראה לי שזה אתה שבמקרה בארץ נמצא בקונסטלציה חברתית מסוימת ובאמריקה באחרת.

  2. דבר ראשון אני חייב לצאת להגנתה של המוזיקה הקלאסית, שקרובה מאוד לליבי למרות שאני לא ממש חלק מעולמה. בניגוד לתדמית המוכרת, גם נגני מוזיקה קלאסית הם אנשים צעירים, נלהבים ובעלי חדוות חיים, והם אוכלים ממתקים, שותים אלכוהול ואפילו (!) עושים את צרכיהם בדיוק כמונו. לכן, אין סיבה שלא ישמחו אם גם צופיהם יגלו התלהבות, ימחאו כפיים, אפילו באמצע קטע, ישמיעו קריאות התפעלות וכדומה. זמזום אומנם לא כל כך מקובל, כי העובדה שאתה חושב שאתה בדיוק בקצב ובתו הנכון לא אומרת שככה מוזיקאי שומע את זה, אבל הפגנת הערכה ספונטנית היא דבר שמעטים האנשים שזה לא מחמם את ליבם. רב הסטנדרטים הנוקשים נקבעו ע"י הקהל, ששומר על מסורות שאבד עליהן הכלח מימי קדם, ולא מצד המוזיקאים, שבדומה למוזיקאים מכל הסוגים, הם נוטים בד"כ לצד המרדני ולוו דווקא לצד השמרן (לפחות הטובים שבהם). אם כבר בסיבליוס עסקינן, אז הנה עובדה מעניינת (שלא מויקפדיה). סיבליוס כתב יצירה ממש בשלהי המאה ה-19 שנקראת "פינלנדיה". יצירה באמת מרשימה, אפשר לחפש ביו טיוב. היצירה הפכה להמנון השני של פינלנד ועוררה רגשות לאומיים כל כך עזים בקרב הפינים (שהיו תחת כיבוש רוסי) שהרוסים אסרו על השמעה שלה. לא בדיוק מוזיקה שנרדמים ששומעים אותה. בדיוק כמו כל האומנויות, גם המוזיקה הקלאסית תמיד התקדמה על הצד המרדני, ולא השמרן. מפרוקופייב וראוול, סטרווינסקי וגרשווין, ברטוק ושנברג, דברים שמנפצים כל מסגרת מקובלת של מוזיקה ואומנות בכלל, ועושים זאת עד היום. הצד השמרן של העולם הקלאסי התחיל רק לפני פחות ממאה שנה, שהמוזיקה נהיתה כל כך מודרנית שהיתה ריאקציה חזקה של שמרנות, וגם בשילוב עם צמיחה של זרמים מוזיקלים חדשים כמו ג'אז ובלוז (רוק זה יותר מאוחר) ואובדן של חלק גדול מהקהל, השמרנות השתלטה על המוזיקה ומאז שולטת בה עד היום, וזו הסיבה שהסיכוי שתשמע בקונצרט קלאסי מלחין שמת לפני פחות ממאה שנה קטן מאוד. זו בהחלט לא מוזיקה לבית אבות, ואני מוכן לתת דוגמאות בשפע לכל מי שטוען כך. נכון שהיא דורשת טכניקה ודיוק, אבל יש בה גם כעס, זעם, שמחה, עצב, שנאה, הכל בעוצמות שסגנונות אחרים יכולים רק לדמיין. וגם היא יודעת לתת ב'ראש, ובגדול.

    בקשר לקרן. קרן טבעית זה כלי מאוד עתיק שכבר נעלם מן העולם למעט משוגעים למוזיקה עתיקה. דומה לשופר, הרבה יותר מלקרן היער המודרנית. בקרן המודרנית הנגן שם את האגרוף בתוך הפעמון כדי לווסת את עוצמת הצליל ואת "הצבע" של הצליל. כמו שאם תעשה צליל ותשים יד על הפה, הצליל ישמע עמום יותר. אפשר ככה לשלוט באיכות של הצליל ברמה גבוהה יותר. לכלי מתכת (חצוצרה, טרומבון, טובה וכדומה) שאי אפשר לעשות את זה יש מכשיר שנקרא "סורדינה" (באיטלקית. בעברית עמעם, ובאנגלית Mute), מין חתיכת מתכת שמתאימה בצורתה לפעמון, ואפשר לתקוע אותה בפנים כדי להשיג אפקט דומה. בקרן זה ממש חלק מהנגינה בכלי, בעוד בכלים אחרים זה יותר נדיר. בקשר לגלגול הזה שהוא עושה, לפחות ממה שהבנתי מהסרטון זה לא קשור לנגינה באופן ישיר. הניחוש שלי שהוא פשוט ניגן הרבה שעות וכואב לו האגרוף, אז הוא עושה מן מתיחה. שים לב שהוא עושה את זה רק כשיש לו הפסקה בנגינה.
    בקשר להבדל בין בנים לבנות, האמת שממה שאני מכיר, אני לפחות הייתי מסיק את המסקנה ההפוכה. היכולת של בנות להישאר מרוכזות בתווים בלי להסתכל על המנצח או הקהל או על הקולגות (בייחוד אם הן עצמן בנות) יותר גדולה משל בנים, לפחות מהניסיון שלי. זה מאוד פרסונלי, ולוו דווקא מגדרי.

    וחזרה למוזיקה הקלאסית. לא הייתי ממהר להאשים את המוזיקה בחוסר הפופולריות שלה. ככלל, כל המוזיקה שאנחנו שומעים, מתרכזת לסגנונות באורכים של 2-3 דקות, ובמקרה קיצוני 4. כל הסגנונות שהם באורכים יותר ארוכים, כמו מוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק מתקדם (פרוגרסיב-רוק), מוזיקה הודית ובעצם רובה המכריעה של המוזיקה המיוצרת בעולם, כל אלה נדחקו לשולי המיינסטרים. זו תופעה רחבה שכוללת גם ספרות (בעידן שבו "יומנו של חנון" זה הספר הנמכר ביותר), שגם בחוגים הרציניים בה נפח הספרים ירד משמעותית, אם מסתכלים כהשוואה על "מלחמה ושלום", "החטא ועונשו" (ושלא יגידו שהארי פוטר זה ספר ארוך. חצי מהאורך שלו נוצר מתעלול עם הגודל של האותיות והרווח בין השורות. אפשר לגמור ספר של הארי פוטר בשלוש שעות), וגם בתחומים רבים אחרים (אפילו פוליטיקה, מנאומים לתשדירים ולסטיקרים. עיתונות, מהעיתון הרחב למבזקים, וכו'…). חוסר היכולת שלנו להתרכז בדברים שהם טיפה יותר ארוכים מרגע הוא תופעה נרחבת מאוד.

    אני רוצה להצטרף לדבריו של המגיב הקודם צור. בארץ יש סצינת תרבות נרחבת מאוד, שמתרכזת לצערנו בעיקר בתל אביב (לפחות זאת שאני מכיר), וזוכית להתעלמות במידה רבה מהתקשורת והאזרחים (שוב, למעט תל אביביים בעיקר). מוזיקה קלאסית, ג'אז, אומנות, קולנוע עצמאי, וספרות, הכל ברמה שידועה בעולם כולו. בקורס הקיץ האחרון בקולג' לג'אז "ברקלי" בבוסטון היו יותר ישראלים מאמריקאיים.

    ואגב, גם ככה אנחנו שומעים הרבה יותר מוזיקה קלאסית משנדמה לנו. הפתיח של "היה היה" (פוגה של באך), הפתיח של החדשות, כל המוזיקה לסרטים, משר הטבעות ומלחמת הכוכבים, הארי פוטר, שודדי הקאריביים וכו', הכל מוזיקה קלאסית. וכמובן המוטיב המפורסם:

  3. נחום, תודה. וגם יהונתן וצור (לפי סדר קריאה). היה כיף ומאלף.

    אני בתקופת שופן, יש כמה קבצי נוקטורנו-אים ושאר יצירות שלו ביוטיוב, מאוגדים לשעה וחצי של הנאה. חפשו ותיהנו, פרדריק הזה הוא משהו משהו.

  4. תודה לכולם על התגובות.
    צור: תודה על תיקוני העברית. לא הייתי בטוח כיצד כותבים את המשפט כולו ("חמישייה לפסנתר בסולם סול"?) ולכן העדפתי להעתיק מילה במילה מהתוכנייה.
    לגבי תרבות ההאזנה למוזיקה קלאסית: גם אני לא בטוח. אז כנראה שיש לנו השערות שונות.
    יהונתן: ידעתי שאפשר לסמוך עליך! תודה על ההסבר המפורט והמלומד. לא חושב שהיושבים לידינו בקונצרט היו שמחים אם היינו מוחאים כפיים באמצע קטע. אני מניח שזה קשור לאינטרקציה בין הנגנים לקהל. אם תתפתח אחת כזו בישראל, מן הסתם אפשר יהיה להריע. אבל אז הלשונות הטובות יגידו "רק בלבנט המזרח תיכוני מתנהגים בקונצרט כאילו הוא משחק כדורגל", הלא כן?
    וב'תרבות וספרות' של הארץ יוסיפו "מחיאת כף ותרועה וולגרית באמצעו של קטע מוזיקלי, מעידות על חוסר הבנה בדבר טיבה של המוזיקה הקלאסית. שלא כבנותיה החורגות (שמא 'הלא-חוקיות'?) הרוקנ'רול והפופ, אין היא מדגישה את ההישג הטכני יוצא הדופן ("שליטה בכלי") או התוכני ("הרמוניה מושלמת"). למעשה, אין היא מדגישה הישגים כלל, אלא מעודדת התבוננות שקטה וחודרת ביופיה של האמנות, אמנות המוסיקה. לפיכך, תרועת מנצחים לאחר הישמע קטע סולו 'מוצלח' של הכנר, למשל, הינה אקט מעליב ופוגעני, המרדד את מעשה האמנות לכדי מסיבת רעים הוללת".
    לגבי אורך הרוח: אני חושב שאתה צודק, יכולת ההקשבה שלנו התקצרה. אבל נדמה שזה חוזר מעט. אנשים מבינים שהאיכות לא נמצאת בסרטי השעה-וחצי, או למצער, נדירה שם יותר. אתה יכול לנחש עם כמה חברים נשארתי אחרי שהזמנתי ארבעה לביתי לצפות ב'הסנדק', שכולו שלוש שעות. צודק, נשארתי לבד. אבל אל-ייאוש. הסבלנות תנצח.
    אם יש קונצרט מוזיקה קלאסית בקרוב, במקום שהוא לא תל אביב ובמחיר של פחות מ-120 ש"ח לכרטיס, אנא יידע אותי. אשמח שנלך יחד, ואולי גם שרית תצטרף. אני לא ציני. עם זאת, קשה לי להאמין שיהיה קל למצוא.
    רוני: תודה, אחפש.

    1. ההבדלים במסקנות נובעים מההבדלים מנקודת המבט. אתה מסתכל כעיתונאי, ואין לי ספק שאתה צודק בקשר לתגובות. אני מסתכל מהצד השני, כמוזיקאי, ואני יכול להגיד שנגן שמנגן קטע קשה או בעייתי ובטוח שהלך לו זוועה ישמח מאוד לשמוע תגובות אוהדות מהקהל תוך כדי הקונצרט.

      אני בטוח שלא יהיה קשה כמו שאתה חושב, אני פשוט מכיר בעיקר את הסצינה התל אביבית. באקדמיה למוזיקה (באוניברסיטת תל אביב) יש קונצרטים מעולים של צעירים במחירים טובים, ואני בטוח שיש גם כאלה באקדמיה למוזיקה בירושלים וגם שמעתי שבבר אילן יש קונצרטים מדי פעם. גם כל מיני אולמות כמו פליציה בלומנטל (ברחוב ביאליק בתל אביב) ומרכז עינב (מעל גן העיר, גם בתל אביב) מארחים קונצרטים מצוינים. אין יותר מדי השקעה בשיווק, אבל במקומות מפתח כמו תלמה ילין ובאקדמיה בתל אביב וקונסרבטוריון שטריקר ומקומות דומים תמיד מוצאים הזמנות לקונצרטים מעניינים.

      1. או-הו, איזו רשימה. כשאחזור לארץ אעשה מנוי מקוון על כל המקומות האלה, כך אהיה מעודכן.

  5. 🙂 טוב לדעת שיש לי אף אריסטוקרטי.
    בקשר לקרן, צורת הנגינה הרגילה היא עם אגרוף בפעמון, לפעמים לאפקט מיוחד מוציאים את האגרוף ומפנים את הפעמון כלפי מעלה, או כשרוצים סורדינו-עמעום (כפי שהסביר יהונתן) מכניסים את האגרוף עמוק יותר.
    יש מוסיקה קלאסית עם מילים, דרך אגב.
    לכנסיות ללא צלמים (פרוטסטנטיות) נכנסתי עם כיפה, לכנסיות עם צלמים נכנסתי רק לצורך עבודה (הייתי חייב לשיר במקהלה כדי לקבל את התואר, שרתי מוסיקה נוצרית עם כיפה, אף אחד לא התלונן).
    ייתכן שהצליל העמום של הפסנתר נבע מהאקוסטיקה של הכנסייה. אם היתה לה תקרה גבוהה, זה יוצר רברב רב, וגורת לצליל להיות עמום. או ייתכן שהם השאירו את המכסה סגור או חצי פתוח.
    יש גם מוסיקה קלאסית עם אילתור (מהמאה ה-20 או לחילופין מתקופת הבארוק). תמשיך להקשיב עם אוזניים פתוחות!
    בלוג נחמד, ברכות!

  6. הקאמרטה הישראלית – ירושלים. 45 ש"ח לכרטיס עבור בני פחות מ-35 ביום המופע. נצל את המחיר הזה לפני שתזדקן (בגיל 35).

    1. הי נפתלי! איזה כיף שבאת.
      אף אריסטוקרטי מטאפורית, כמובן. אבל שים לב שגם כתבתי "מוסיקאי מחונן". אגב, לפי היצירות שלך ביוטיוב אני מבין שהתייאשת מצורת הנגינה הקלאסית ועברת לנגן על טיפות. אהבתי את המקוריות, אם כי אני מודה שהתקשיתי להאזין לכל הקטעים בשלמותם.
      תודה על ברכותיך ועל ההערות המלומדות. מוזמן להישאר.

  7. אני רוצה להזכיר שאני ניגנתי על "כזו" יצירות מופלאות ובכל זאת האף שלי לא זכה לתיאורים למרות שאשתי טוענת בתוקף שהוא יצירה מונומנטלית. יכול להיות שזה מפני שהייתי במגמת מחשבים. שויין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s