בסטטן איילנד קרוב לשמיים

יומן ניו יורק

האמת היא שאמרתי: ניסע לסטטן איילנד ונראה מה יקרה.

בתור עיתונאי המצב שלך די רע. אתה לא מכיר אף אחד. אתה לא דובר את השפה. אין לך מישהו מבפנים. אתה לא יודע אם לזרוק בדיחה על הממשלה זה מה שיעשה את העבודה או להיפך, יגלגל אותך מכל המדרגות. האמת, אתה בכלל לא בטוח אם מספרים בדיחה בפאסט-סימפל או בפרסנט-פרוגרסיב. אתה מגלגל בראש את הדיאלוג הבא: "דיויד סנט מי" "הו סנט יו?" "דיויד" "דיויד? האנדרד שקל'ס". לא משהו המצב.

ואתה אמרת לעורך שתביא סיפור, מינימום אלף חמש מאות מילה עם בלעדיות. משהו מקורי, מהשטח. ואם ייטרקו לך את הדלתות בפנים? אם תגיע לאזור תעשייה במקום לקו החוף? אם המוזיאון שבנית עליו יהיה סגור לרגל שיפוצים, מה תעשה? תשב על מדרגות הכנסייה ותבכה? הרי זה ערב חג ההודיה, כולם בבתים אוכלים תרנגולי הודו. חוץ מאלה שאין להם בתים. ואלה שאין להם תרנגולי הודו. אולי ניפגש איפשהו באמצע ונוכל לדבר על זה.

קרוב לקו המים העניינים מתחילים להתחמם. צינורות צהובים יוצאים מהאדמה. גנרטורים תכולים מפוזרים ברחוב כמו עטיפות של ארטיק. באופן אקראי, חינני כמעט. המאבטח משועמם ונעים סבר. לא יודע בדיוק מה עושים פה. לך תשאל שם למטה, הם הפועלים והם היו מתחת לאדמה.

דאון טאון

רפאל הפועל הדרום אמריקאי מגיח. אני תוהה איך אני נראה בעיניו. מין שילוב מוזר של תייר, עיתונאי, מקומי וזר. אנגלית חורקת של מי שמנסה לדבר בלי מבטא ואז יוצא לו משהו שמזכיר את השפה. בצליל לפחות. הוא לא נראה נבוך ועונה בסבלנות. מראה לי בנייד שלו תמונות שצילם מתחת לאדמה. לא, הוא לא יכול להכניס אותי. אבל הוא חומל על בעלי העסקים שהחנויות שלהם הוצפו. "הכל נהרס", הוא מחווה בעזרת הידיים תנועה של מחיקה, כפות ידיו פרושות לשני הצדדים, "לא נשאר כלום". עוצמת הנזק משתקפת בעיניו הנוצצות.

פתאום הוא נבהל. איזה עיתון זה? מאקואישו? זה ישראלי? ואתה כותב את מה שאמרתי? כתבת שאמרתי שהכול יהיה בסדר? אני  רק פועל. לא, לא מנהל. פועל. עושה דברים. החֶברה שלי? אפשר לרשום את השם של החברה האחראית: סֶרְב-פְּרוֹ שיקום אסונות. לא, לא, אין צורך לצלם אותי. רק רפאל וזהו. מאיפה אמרת שאתה מגיע, אני שואל, מקולורדו או מפלורידה? הוא מביט לשנייה, מהוסס. פלורידה גדולה, הוא פולט לבסוף. תרשום פלורידה.

חמש דקות הליכה משם – המעבורת. המזח של סטטן איילנד, אליו אני רוצה להגיע, מדכא, כך אני נזכר. תעשייתי, לא מזמין. כמה עצוב זה חוף שאינך מצפה לו ואינו מצפה לך. אקח את הרכבת ונראה לאן תוביל אותי. יש שם מוזיאון קטן, אולי אלך אליו.

האנשים עולים למעבורת. התיירים מסתדרים יפה ליד המעקות בחוץ, מצלמים את פסל החירות ואת המים הנוצצים, בדיוק כמו שעשיתי אני לפני כמה שבועות. עכשיו קר לי ואני יושב בפנים. בשורה הראשונה יושב אדם משופם, שיערו אפור ומוחזק בגומיה על עורפו. הוא מחזיק שלטים. "ישו המשיח בא לעולם להציל את החוטאים". קאלט.

ג'ימי המשיח

ג'ימי מתגלה כמשיח של הכתבה. הוא דברן, מסביר פנים, מתמסר, בהיר, עובר מסך ונוצרי אדוק ברמות קשות. הוא לא שייך לשום כנסייה. הוא מנסה להדליק את האנשים מבפנים. "לא הלכתי רחוק", הוא מחייך, ומתכוון לכך שאת כל 59 שנותיו הוא עשה בסטטן איילנד. אח במקצועו. מתי הוא הולך 'לבשֵר', כלומר, להטיף לשיבה לנצרות? מתי שיש לו זמן. הילדים שלו, שלושה במספר שהקטנה שבהם בת עשרים, לא הולכים בדרכיו. הם מכבדים, כמובן, אבל לא מוצאים בזה עניין. זה מפריע לו? כמו לכל אבא. אבל לא יותר מדי. הם ילדים טובים. על האישה לא שאלתי. לא נראה שהיא בסביבה. בשיחה שלנו יוצא לנו לדבר הרבה על הניין אילבן. הו, הוא בהחלט זוכר את זה. הייתה דממה. אנשים הלכו עם הראש באדמה במשך שבועות. "ולא קלטו שבעצם זו הממשלה שלהם שעשתה להם את זה", זה יוצא ממנו כמעט בעל כורחו, למרות שהוא מנסה לעצור בעצמו, "אבל זה כבר סיפור אחר, לא משנה", נסוג מובס.

אנחנו מתיידדים. הוא מאוד רוצה לעזור לי. אם לומר את האמת, אין לי מושג למה. המכונית שלו נמצאת כמה תחנות רכבת אחרי שיורדים מהמעבורת. הוא ייקח אותי לאן שצריך ויראה לי הכול. הדיבור שלי עובר להילוך גבוה ונעשה צפוף. לראות שהוא נורמטיבי ולא הולך לחתוך ולפזר אותי בפחי זבל. ליתר ביטחון היד בכיס כל הזמן, מחזיקה בחפץ חד.

לג'ימי יש אוטו מתנחלים גדול וצהוב. כולל הסטיקרים. אני מציץ פנימה: נראה בטוח. עוצרים ליד הבית שלו, הוא צריך לעשות טלפון לאחותו, אולי נלך לפגוש אותה, היא גרה ממש סמוך למים והייתה במפונים. כמובן שאין לו סלולרי. המספר שלה רשום לו ליד הטלפון, הוא מיד יחזור.

אני יוצא לצלם את הרחובות השלווים של סטטן איילנד. במרחק ילדים משחקים בכדור. כשאני עומד בפינת הרחוב כדי לצלם הם צועקים: "למה אתה מצלם אותנו? למה אתה מצלם אותנו?". אני מסמן להם עם היד להתקרב. לא בא לי לצעוק. משהו בחלל הבטן אומר לי שזה לא ייגמר טוב. מתפלל שג'ימי יחזור וניסע מפה.

לא עוברות שתי דקות. שני רד-נקס לבנים-ורדרדים ושמנים מתקרבים אליי בצעדים עצבניים. מנופפים בידיים. "צילמת את הילדים שלנו? צילמת את הילדים שלנו?". מדהים כמה אבות יכולים להיות העתק של הילדים שלהם, ובמקרה הזה נדמה שמנת המשכל דומה. הלב שלי קופא. כשהם במרחק שלושה מטר יוצאת לי תנועה של 'עצור בטרם תעבור'. "אל תכעסו", אני אומר, חנוק. כשהם מתקרבים עוד אני מוריד את היד. "אל תכעסו, בואו אני אסביר לכם".

ההבטחות להסברים לא משכנעות אותם. הם עומדים קרוב. קרוב מדי. "למה צילמת את הילדים? למה צילמת את הילדים?", נושף עליי השמן והמכוער מביניהם. הוא גבוה ממני רק בקצת. יש אנשים עם ששון כזה למפגש פיזי – משהו שאני נרתע ממנו בדרך כלל, מסיבות אסתטיות – ולהוציא מהם את חדוות המפגש קצת קשה בעזרת מילים. אני עושה כמיטב יכולתי.

אני עיתונאי מישראל, אני אומר, באתי לצלם פה אחרי הסופה. צילמתי את הרחוב והילדים היו שם. רוצה לראות? "כן, כן, תראה לי, תראה לי", הוא מצווה ומחווה עם היד והאצבע, שאראה לו. אני מדפדף בתמונות האחרונות במצלמה ומרוב התרגשות הולך אחורה לתמונות של שרית. "אופס, זו אשתי, סליחה", אני אומר בקול קצת יותר גבוה ממה שאני רגיל. למה אני אומר לו סליחה? הוא צריך לבקש ממני סליחה על זה שהוא ראה תמונה אישית. עזוב את זה עכשיו. אלה לא תמונות חשובות. "אתה רואה? הנה הם פה, בקטן, לא רואים אותם בכלל. אבל אם אתה רוצה שאמחק, אין לי בעיה". "כן, תמחק, תמחק", אומר השמן, והאוויר שהיה כלוא בו קצת משתחרר.

אמריקה

פתאום החבר שלו, הנמוך עם השיער החום, נהיה קצת יותר סימפטי. "אתה צריך להבין אותנו. מישהו זר מצלם. אנחנו צריכים להגן על הילדים". ודאי, אני אומר, ומוחק את התמונות. איזה תמונות מטופשות. סתם רחוב, לא רואים כלום. מה אני צריך אותן בכלל. "ודאי שאני מבין. זו תרבות שונה, דרך מחשבה שונה", אני זורק אחריהם כשהם מתרחקים בחזרה לברביקיו, שמִן הסתם מחכה להם בחצר האחורית. "איך אומרים אצלכם, חג שמח?", אני עוד משתדל ומתעב את עצמי. "חג הודיה שמח", זורק לי השמן מאחורי הגב ומנופף בידו בביטול, והנמוך מעיף אלי מבט של חצי התנצלות. ג'ימי חוזר. אחותו לא בסביבה. אנחנו נוסעים לקו החוף.

מדהים כמה שהרס יכול להיות יומיומי. פשוט כזה. הרחובות נותנים לך תחושה רגילה. אבל מדי פעם יש בית ממוטט בצד, כמו פרה חולה שנשכבה בבוץ והיא אפילו כבר לא גועה, רק שולחת אליך עיניים עצובות. בתים אחרים עושים את עצמם כאילו הם בסדר, אבל המדבקה האדומה על הדלת מתריעה שהם בסכנת הריסה, וכמובן שאם אתה בוחר להיכנס אליהם הדבר הוא על אחריותך בלבד והממשלה או בעלי הבית לא יהיו אחראים לשום נזק וכו'. שוטרים יושבים בניידות, מסתכלים עליך היטב כשאתה עובר ואם אתה מחייך אליהם הם מחייכים בחזרה.

שגרה שלאחר אסונות: האנשים הטובים באים ומנסים לעזור. האנשים הרעים באים ומנסים לנצל. הניצולים המומים. לממשלה בדיוק חסר תקציב עתק כדי לעשות סדר. בתוך הכאוס הזה אפשר ללכת צמוד לקירות ולהסתכל, כמו בהצגה, כמו במלחמת אזרחים.

את דייב, סוזן וארין אני מוצא מחטטים בערימות בגדים לתרומה. אני נבוך. אני מבין שאין להם שום דבר. אתה עומד מול אדם שאין לו כלום ואין לך מה לתת לו. לא פלא שאין לך מילים. "המצב די רע, הא?", אני אומר. כי זה הדבר היחיד שעולה בדעתי. זו נראית בעיני אמירה אובייקטיבית, סוג של משתתפת בצער. לא מתנשאת. "אתה עיתונאי?" – אומרת סוזן ולא מרחמת – "אז אתה לא עיתונאי טוב. אתה צריך לבוא אלינו לומר: תנו לי את הסיפור הכי טוב שיש לכם!". אני מודה באוזניה שהניסוח שלה מוצלח משלי. "מאיפה אתה, מישראל?", מתלהבת ארין בת החמש עשרה. "היי, מגניב, למדתי על ישראל בשיעורי הדת בבית הספר! מכיר את ירושלים?".

דייב מביע דאגה לשלומנו, שכן שמע שהפלשתינים מפציצים את הערים הישראליות. "אבל אתם מגיבים קוּל, נכון? דיברו על זה בטלוויזיה. אתם לא, כאילו, נכנסים לשם ו-", מחווה בשתי ידיו סימן של תת מקלע מטרטר, "בום-בום-בום, קוצרים אותם. אתם צדים אותם אחד-אחד, פְּשיוּ- פְּשיוּ- פְּשיוּ". אני נאלץ להסכים עם התיאור. ארין נסערת שהיא לא שמעה על המתרחש.

אני מנסה לחלץ מהם את קורותיהם בסופה עצמה. פה הם מתבלבלים. "אני הייתי פה, וכעסתי על אמא שלי שלא באה לקחת אותי", אומרת ארין, "לא הבנתי כמה הסופה הזו מטורפת". כשאני מנסה לשאול באיזה יום זה היה הם ממש מאבדים כיוון. "זה היה רביעי או שלישי?", תוהה דייב בקול, סוזן חושבת שזה היה יותר לכיוון יום שני אבל בסוף ארין משכנעת את כולם שהכל התחיל בראשון.

הם מזכירים לי כל כך את מפוני גוש קטיף. מדהים לראות כמה התמונה ברורה להם, ובכל זאת אין להם שום יכולת לעבד אותה. הם מרוכזים בפרטים הקטנים ובונים מהם את אושרם ועצבונם. מתעלמים ממה שלא נוח. נאחזים במגניב.

ארין, דייב, סוזן 2

הם מספרים על דבר מוזר: ברחובות מסתובבת כמות עצומה של תרנגולי הודו. מאות מהם. מישהו קנה אותם כמה שבועות לפני חג ההודיה, כנראה במטרה למכור לצורך ה'טורקי' המסורתי, אבל בסופה הם השתחררו מהכלובים ועכשיו הם נמצאים ברחובות במאות. אפשר ללטף אותם? ארין: "הם ממש לא נחמדים. הם מרושעים. הם רודפים אחריי בחזרה מבית הספר". כשאני מציע שייתפסו ויבשלו אותם הם נרתעים: "הו לא, הם ממש לא נועדו לזה. לא, לא כדאי".

כשאני שואל את סוזן אם יש לה כעס על הממשלה, כל מחסומים שלה יורדים. היא הופכת מהורהרת ונמלטת למקום הפרטי שלה. "אין בי כעס", היא אומרת. "אין לי זמן לכעוס. אני צריכה לעשות את כל מה שאני עושה בכבוד עצמי. אני רק צריכה ללמוד עוד". דייב: "ברור לי שלממשלה יש קשר לכל זה". ארין: "והשגריר שנהרג ביום השנה של הניין אילבן…" סוזן: "לא צריך להיות גאון בשביל להבין את הקשר, שרלוק". דייב: "אתה מבין, כשזה קרה הנשיא בוש קרא ספר בגן ילדים. הוא לא הפסיק לקרוא כשסיפרו לו על המגדל הראשון. זה נראה לך הגיוני?".

הם מחפשים עכשיו שטר של דולר. "את זה עדיין יש לנו", מעירה סוזן בסרקזם. היא מראה לי את השטר של הדולר, עליו מצוירת פירמידה שהחלק העליון שבה מואר. "הם חושבים שכשיש לך כסף אתה נמצא בראש הפירמידה", היא אומרת בלגלוג. "תעשה לו את הטריק עם מגדלי התאומים!", נזכרת פתאום ארין ומפצירה בדייב, שמצדו נענה בשמחה. הוא מקפל את השטר ומראה לי איך מציור תמים נעשית תמונת אילוסטרציה של מגדלים עשנים.

"אבל דייב הוא בכלל אחד האנשים הכי צדיקים שאני מכירה", הלהט והאמונה חוזרים לעיניה של סוזן. אני מספר לה על האמונה היהודית כי בכל דור יש שלושים וששה צדיקים שמגנים על אנשי הדור ההוא. "אם ככה", היא אומרת, "אני בטוחה שהוא אחד מהם. יש את הילד ההוא מהמקלט – " "כחול העיניים אנחנו קוראים לו" – מתפרצת ארין – "שהפסיק לדבר עם אמא שלו והתחיל לבלות עם כל מיני חבר'ה מפוקפקים". דייב מתערב בצניעות: "היה צריך להרחיק אותו מההשפעה הרעה, זה הכל". "אז דייב התחיל לצאת איתו, אתה מבין, לקחת אותו לכל מיני מקומות. הוא התחבר איתו והתחיל להשפיע עליו לטובה. עכשיו, לכבוד חג ההודיה, דייב חיבר בינו לבין אמא שלו והם חזרו לדבר. הם עובדים על הקשר ביניהם עכשיו". דייב: "כשיצאתי איתו הבנתי שהוא לא מהסוג הזה של הילדים הרעים. הוא פשוט התחבר עם האנשים הלא נכונים. פשוט ראיתי את זה בתוכו. אבל הוא יהיה בסדר. הוא ייצא מזה".

תגובה אחת בנושא “בסטטן איילנד קרוב לשמיים”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s