מחנה הפליטים ניו יורק

יומן ניו יורק

דרום מנהטן. אחד המקומות הסואנים בעולם. מי שייפקוד את האזור בימים אלה, יימצא רחובות חשוכים שהמשטרה מפטרלת בהם תדירות. תאורת הרחוב בחלק זה של העיר עוד לא חזרה לתקנה, למעלה מארבעה שבועות לאחר שוך הסופה 'סנדי'. גן הסוללה, "Battery Park", שמשקיף אל פסל החירות, סגור ברובו בשל סכנת ההתמוטטות של העצים שבו, שמחוזקים במקלות שבירים למראה. תחנת הרכבת התחתית הדרומית ביותר באי, "South Ferry", עדיין לא שמישה. מאות פועלים עמלים לייבש את המרתפים והקומות התחתונות של גורדי השחקים המפורסמים, כדי להחזיר את החיים לתקנם.

באטרי פארק. חבר למטען

לזה קוראים מקצועיות. עצים עם שמלה שלא מכסה כלום

"כרגע אנחנו מכניסים צינורות ענק מתחת לאדמה ומזרימים בהם אוויר חם. זה ייבש את הקירות, ואז נוכל לעבודות השיקום עצמן", מספר רפאל, פועל שחום עור וכבד גוף במבטא לטיני קל. "אבל זה לא ייקרה בקרוב. ייקח עוד חודש-חודשיים רק לייבש את הקירות. נגרם פה נזק ישיר של מיליונים ונזק עקיף, כתוצאה מסגירת בתי העסק, של עשרות מיליונים". החברה שמעסיקה את הפועל צהוב הקסדה, "יחידת התאוששות מאסונות", הזעיקה את צוותיה מכל רחבי המדינה, והם עוסקים כעת בשיקום של כל הבניינים באזור, השרוולים הצהובים של צינורות האוויר החם בהם הם משתמשים  ממלאים את הרחוב בעל השם האירוני משהו, "Water Street".

עיר מונשמת

העסקים נמצאים במצב טוב יחסית: רובם מבוטחים וחברות הביטוח הן שסופגות את רוב הנזק. בתוך חצי שנה, כך מעריך רפאל, יחזרו העסקים לקדמותם. במושגים של העיר ניו-יורק, שהכל קורה בה במהירות מדהימה, מדובר בנצח קטן.

אמריקה התכוננה ככל יכולתה לבוא ההוריקן סנדי. לטובתה פעלה העובדה שההוריקן, שהחל באמצע הים הקריבי, פגע קודם לכן בג'מייקה, קובה, איי בהאמה והאיטי. רק שבוע לאחר שהתחיל פגע בחופה המזרחי של ארה"ב. אין ספק שההכנה הצליחה לצמצם באופן ניכר את מספר ההרוגים, אך המספרים עדיין גבוהים: 131 איש בשמונה מדינות, 53 מהם בניו יורק. ארבע מאות אלף איש שביתם הוגדר כמצוי ב"אזור A", אזור סכנה, התבקשו להתפנות מביתם. התחבורה הציבורית עצרה והתושבים נקראו לאגור מזון.

"האנשים בבית זה ניצלו כולם: 4 אנשים, כלב אחד"

הסופה הכתה. ארצות הברית עצרה את נשימתה. הכל היה מסעיר מאוד למשך ארבעים ושמונה שעות, החל משקיעת החמה ביום ראשון, 28 באוקטובר, ועד אותה שעה ביום שלישי, ה-30 בחודש. בימים שלאחר מכן יצאו התושבים וצילמו את המרגש. צוותי החירום של העירייה החזירו את רוב קווי החשמל וגזמו עצים מסוכנים והחזירו את הרכבת התחתית לפעולה. רוב רובם של הניו יורקרים הצליחו בהשבת חייהם לשגרה. רבים אחרים נשארו מאחור.

ניצולים בעדיפות שנייה

מאז ההוריקן חלפו מספר שבועות ונראה כי האמריקאים השתעממו מלעסוק בנושא. קשה להאשים אותם: מאז הקטסטרופה ההיא התרחשו עוד לא מעט סנסציות שדרשו סיקור. הבחירות, שהיו צמודות עד לרגע האחרון, פרשת הגנרל פטראוס, פרישתו המפתיעה ומעורבותו עם נשים, הלוחמה בעזה. המהדרין הוסיפו גם את הרוצח הסדרתי שנתפס לאחר ארבעה חודשים בהם רצח באמצעות רובה קרבין שלושה מוכרי חנויות קשישים בברוקלין ובברונקס. מה הפלא שניצולי ההוריקן נדחקו לעמודים הפנימיים?

אל תתערבו לנו בעניינים. צאו מהנחלה שלי

למרות זאת יוזמות הצדקה למען הנפגעים חוצות גזעים ודתות. משדר טלוויזיה מיוחד בשם 'הוריקן סנדי: מתאחדים' שהוקרן בשידור חי בטלוויזיה וכלל ידוענים כברוס ספרינגסטין, בון ג'ובי וסטינג גייס עשרים ושלושה מיליון דולר. בתי כנסת וכנסיות ברחבי העיר עורכים נשפי צדקה, קונצרטים שהרווחים מהם מיועדים לנפגעים וכמות המתנדבים לעזור באופן פיזי בפינוי ההריסות בהחלט מרשימה. אולם נזקי הסופה סנדי הם מעבר לכל זה. על שיקום מלא אין מה לדבר, אך גם שיקום חלקי לא נראה באופק.

מכה שכתובה בתורה

סטטן איילנד. אחד מחמשת רבעיה של ניו יורק ששוכן באי גדול מדרום למנהטן. מאכלסים אותו כחצי מיליון איש. אוכלוסיית הרובע אינה אמידה, אין בו גורדי השחקים שמאפיינים את מנהטן, ורובו מהווה עיירת שינה שהחנויות בה נסגרות בחמש בערב. היא מחוברת לברוקלין ולניו ג'רסי בשני גשרים מצפון מזרח ומצפון מערב, וניתן להגיע אליה אף במעבורת.

סנדי הגיעה לחופי אמריקה מכיוון דרום-מזרח. חלקיה של ניו יורק בכיוון זה, כגון לונג ביץ' (רצועת אי צרה מדרום לשדה התעופה JFK), קוני איילנד (בדרומה של ברוקלין) וסטטן איילנד היו בין המקומות שנפגעו באופן חמור יחסית.

ללא מילים

"מעולם לא ראיתי סופה כמו זו. זה היה בלתי יאומן, הגלים היו ענקיים. השילוב של רוח, גשם וגלי ענק הביאו להרס עצום. לאחר שההוריקן עבר אותנו הוא השאיר אחריו חורבן שנראה כמו צונאמי. לא חמור כמו זה באינדונזיה, אבל בהחלט גדול מימדים ומפחיד בעוצמתו", מספר ג'ימי לרקין.

ג'ימי הוא תושב סטטן איילנד כל חמישים ותשע שנותיו. במקצועו הוא אח בבית החולים המקומי, אבל רואה את עיקר חייו בהטפה לשיבה פונדמנטליסטית לנצרות. אני פוגש אותו על המעבורת לסטטן איילנד כשהוא חובק שלטים עליהם נכתב באנגלית ובספרדית כי על החוטאים לשוב לאל. ג'ימי, כמובן, רואה בסנדי סימן שנשלח מן השמיים, אך מודה שלא רבים חשים כמוהו. "זה כמו בתנ"ך. א-לוהים נותן להם מכה בראש, הם מיד נבהלים ושבועיים הולכים לכנסייה, אבל אחר כך הם מסתכלים לצדדים ואומרים: 'היי, אני בחיים. זה לא קרה לי, זה קרה למישהו אחר' וממשיכים במה שעשו קודם". ההשוואה הטובה ביותר שעולה על דעתו היא לאירועי 9/11, שצרובים עמוק בלבו של כל אמריקני ובעיקר הניו יורקרים שבהם.

הכיתוב על השלט: הסתכלו לתוך עיניי והיו נושעים

המעבורת מגיעה לסטטן איילנד. אנו תופסים את הרכבת למרכז האי וג'ימי מראה לי מבעד לחלון את הפלא המקומי: אניית משא ענקית שנדחפה אל החוף וכעת היא עומדת כשחרטומה נוטה בזווית. "צלם, צלם", הוא דוחק בי, "זה אדיר, נכון?".

"הלו, הלו אבא? מה תביא לי? אביא לך... סירה עם גלגלים! סירה עם גלגלים? אבא, אין דבר כזה סירה עם גלגלים! בן, עוד לא ראית את הוריקן סנדי"

נמלטים, עונת החורף

מה שאדיר, ללא ספק, הוא ההרס. במרכזו של האי הרחובות משדרים רוגע ושגרה, אולם ככל שמתקרבים אל קו החוף, המראות נעשים חמורים יותר. כשפונים מהדרך המהירה מזרחה, תאורת הרחוב כבר לא פועלת. העירייה הניחה זרקורים שמופעלים בגנראטורים קטנים, במטרה לשמור על הרחובות מוארים ובטוחים. ניידות משטרה מפטרלות ברחובות שהולכים ונעשים צרים, וצמד שוטרים נראה כמעט בכל פינת רחוב.

במרחק של כארבע מאות מטר מקו החוף מחזה סוריאליסטי עוד יותר: סירות קטנות מוטלות בצידי הכבישים. אלה סירות פרטיות שעגנו במזחים קטנים שהסופה סחפה אותן מערבה. לאחר שניזוקו ואיבדו מערכן, בעליהן נטשו אותן וכעת הן מונחות כגרוטאות גדולות. תושבים מספרים כי בימים הראשונים לאחר הסופה מספר הסירות העזובות היה כה רב, עד שלא ניתן היה לנסוע בכביש ונמנעה גישה לבתים ששרדו.

אתה מוכן להעיף את היאכטה שלך מפה?

רבים מאנשי סטטן איילנד לא הבינו את הסכנה הטמונה בהוריקן, על אף אזהרת הרשויות והתחינה הנרגשת ששיגר לעברם ראש העיר בלומברג ערב הסופה: "אני לא רוצה שאף אחד יילך לישון בתחושת רוגע".

פרנק, למשל, נמלט מהאי עם אשתו, בתם והוריו, עם אזהרת בלומברג. אולם ביום שני, ההורים החליטו לחזור "כדי לראות מה שלום הרכוש", כך סיפר ל'האפינגטון פוסט'. כשהמים החלו לגאות הם ניסו להימלט, אולם המכונית נתקעה בשיטפון. פרנק, שהיה עם הוריו על קו הטלפון, יעץ להם לנטוש את המכונית ולחפש מקום גבוה יותר. השיחה נותקה והיומנאי בתחנת המשטרה אליה התקשר פרנק מבוהל, הבהיר לו שאין ביכולתו לעשות דבר. רק למחרת מצא פרנק את הוריו בשני בתים של שכנים שונים. אביו נסחף על ידי גל למורד הרחוב, שם הציל אותו שכן ששלשל אליו וילון מחלון הקומה השנייה. אמו, שלא יודעת לשחות, נאחזה בדלת המכונית 45 דקות, עד שנמשתה מהמים על ידי שכן אחר.

אותו מזל לא שיחק לגלנדה מור. גלנדה שכלה את שני בניה, בני השנתיים והארבע. כאחרים, גם היא לא הייתה מודעת לסכנה וכשניסתה להימלט מביתה היה מאוחר מדי. המים שהציפו את מכוניתה הכריחו אותה לצאת ממנה, אך גל שהגיע תלש מידיה את שני ילדיה, שטבעו וגופותיהם נמצאו כמה ימים לאחר מכן.

נוף לים

אני שואל את ג'ימי אם אנשים כועסים על הממשלה, על כך שאולי, לדעתם, יכולה הייתה לעשות יותר כדי להציל חיים. "אני לא מרגיש כעס", הוא עונה, "אני מרגיש הרבה הכרת הטוב, כי הרבה אנשים באים לעזור. יש הרבה עבודה בבתים שניזוקו: להוריד שכבות של בידוד, לפנות את החלקים הרטובים. אנשים מתמלאים חמלה, באים ונותנים יד. התושבים לא כועסים, הם עסוקים.

"עם זאת, המון אנשים מהססים אם להתחיל בבנייה. הממשלה מנסה לעשות כמיטב יכולתה – אבל גם הם לא יכולים להחזיר בית הרוס לקדמותו במטה קסמים. הסכומים הדרושים לבנייה מחדש הם עצומים, ותהליכים כאלה לוקחים זמן".

הבעיה האמיתית, לדעתו, היא לא כמה זמן ייקח לבנות, אלא האם לבנות. "מלכתחילה בנו קרוב מדי לקו החוף. הממשלה הייתה חמדנית ולקחה כסף מקבלנים כדי לאשר להם לבנות על החולות. אבל עכשיו, גם אם יבנו שוב – מי יודע אם הבתים יישרדו את ההוריקן הבא?".

בין ההרוס למתמוטט

בהצהרה ששחרר ראש העיר ניו יורק, מייקל בלומברג בימים האחרונים נאמר כי  "צוות התיקונים המהיר של העיר יבקר בכל בית שניזוק מהסערה, יבצע הערכה של הדרוש תיקון, ויבצע זאת ללא תשלום". למרות ההבטחות, המציאות בשטח מפחידה. מצב הבתים לאורך רחוב סידר גרוב (Cedar Grove) נע בין 'הרוס לגמרי', ל'במצב מחפיר' ול'בסכנת התמוטטות'. גם ברחובות סמוכים הנזקים משמעותיים.

אם שאלתם את עצמכם, זה מצב הרוס לחלוטין

הקור בעונה זו של השנה מקפיא. שבוע לאחר הסופה ירד שלג, ובימים שלאחר מכן גשם עז. במהלך ההוריקן השתכנו עשרות אלפי איש במקלטי החירום של עיריית ניו יורק (כשמאות אלפים מוצאים מקלט אצל קרובי משפחה וחברים, בלא להזדקק למקלטים הציבוריים הלא נוחים). אזרחי ניו יורק לא מודעים לכך, ברובם, אולם רבים מהפליטים שבתיהם נהרסו – עדיין שוהים שם, באין אלטרנטיבה.

מחזה שניתן לראות בכל מספר רחובות הוא עיר אוהלים הבנויה בצורת ח', כשבמרכזה שולחן עמוס אוכל, שולחנות וספסלים עליהם יושבים אנשים מכורבלים בתוך מעילים, משוחחים, קוראים ועוסקים בענייניהם. סמוך לשולחנות עומדת חבית שבה בוערת אש, וסביבה אנשים מתחממים. בחלק מהמרכזים הללו, אותם פתחו קרנות התנדבותיות שונות, מחולק מזון לכל דורש. בחלקם נשמעת מוזיקה.

בערי האוהלים בהן אני הייתי, בקושי חילקו לחם עם שוקולד. אמריקה...

עיר האוהלים המזרחית ביותר קרובה לשפת הים. גבר משופם עוטה ג'ינס ומעיל עור שחור אוחז צלחת ממנה הוא שולה נתחים עבים. "היי, רוצה לאכול משהו?", הוא שואל כשאני מתקרב. שמו סאל, והוא משתייך למועדון רוכבי האופנועים שהקים את המקום. "התחלנו בלעזור לחברה מהמועדון, באבא, שהבית שלה נהרס. גילינו שהבעיה הרבה יותר גדולה, אז הבאנו אוכל ואנחנו עושים משמרות". במתחם גרות עשר משפחות. בניגוד להבטחות של ראש העיר, סאל טוען כי לא פגש את צוותי התיקון המהיר.

"הם אומרים שהם יביאו צוותים כדי שאנשים יוכלו לחזור לבתים. לא ראינו אותם עד עכשיו. אפילו לא אחד מהם. אנחנו מצפים שהם יבואו לעזור לנו". הרוכב שחור-המעיל מבטיח שמועדון הרכיבה שלו יישאר בשטח. לכמה זמן? "כמה שנזדקק. הוצאנו עשרת אלפים דולר מכספי המועדון בינתיים, ונוציא עוד אם נצטרך".

מוצפים רגשית

מאה מטרים צפונה משם, בצל כנסיית 'גבירתנו מלורדס' ("Our Lady From Lourdes"), שלוש דמויות מחטטות בערימות בגדים שפזורות על הדשא. כשאני מתקרב, שלושה ראשים צצים מבין המעילים, הצעיפים והכובעים. סוזן או'שה, בתה ארין בת החמש עשרה ושכנן דייב בן העשרים וחמש. הבתים שלהם נשטפו בסופה. הם ששים לדבר על המצב ומנתחים אותו בקור רוח.

סוזן, דייב וארין. אנשים עם לב חם

"אין לי בית", אומרת סוזן בחוסר התרגשות, "במקומו עומדת סירה. באחד הימים באה הסוציאלית, ישבה איתי ואמרה: 'אני מבינה שקשה לך'. אני לא צריכה הבנה, אמרתי לה, אני צריכה בית. את יכולה לתת לי את זה?".

דייב אומר שעוד לא קלט את המצב. "זה פשוט לא נכנס לי לראש", הוא מצביע על כובע הצמר הצהוב-שחור שהוא חובש. "אני מניח שזה בגלל שאם הייתי מבין באמת מה קורה, הייתי משתגע". מדוע הם מעדיפים את ההתבודדות על פני שפע האוכל שמציעים להם בעיר האוהלים? "יש לנו מספיק בגדים והכל", אומרת ארין, "אבל פה בערימות הבגדים שקט ושם – ", היא מצביעה לכיוון המאהל המואר ועמוס הברביקיו, "יותר מדי רועש".

שלושת הפליטים מבינים בדיוק מה קורה, אבל לא מצליחים לקלוט שהם חסרי בית. הם מתבלבלים בין הימים כשמנסים לחשב מתי הייתה הסופה. החיים במקלט, גילו, היו בלתי אפשריים. "בהתחלה שמו אותנו בבית ספר", מספר דייב. "אנשים נחמדים אחד לשני עד שהם קולטים את הטבע האמיתי. לא תמיד מי שתקוע איתם הוא מישהו שהיו רוצים לבלות איתו וזה גורם להרבה מתחים. פעמיים ביום הייתה שם קטטה המונית. עכשיו העבירו אותנו לבית חולים לחולי נפש. אתה יכול לדמיין כמה זה נעים".

שלושת החברים החליטו שלא לקבל עוד מתנות שמרעיפות עליהם רשתות הביגוד והמזון השונות. סוזן: "כל הזמן מגיעות עוד ועוד תרומות וכל אחד רוצה לחטוף כמה שיותר. אבל גם אם אקנה המון – איפה אשים את כל זה? החלטנו שזו חמדנות ואנחנו לא רוצים את זה".

הם נוטים שלא להאשים את הממשלה. "הם עשו הכל לפי הספר, אתה מבין", אומר דייב, "אבל יש גבול גם למה שהם יכולים לעשות". במחשבה שנייה הוא מתקן שאולי את אזהרת הפינוי היה צריך להפוך לפינוי כפוי. "זה אולי היה גורם לכמה התנגשויות, אבל זה היה מציל חיים. אנשים לא קלטו מה הולך להיות פה. חשבנו שיהיה כמו בהוריקן איירין, שנישאר קצת בבית וזה יעבור. מצד שני, הרשויות למדו את הלקח בנושא הפשיעה. באיירין היו המון פריצות ושוד. עכשיו השוטרים שורצים פה".

אתם רואים את הסוף של זה? "לא. אני מעריך שייקח לפחות שנה כדי למצוא פתרון לאנשים, ועוד ארבע שנים כדי להחזיר הכל לקדמותו". אתה תהיה כבר בן שלושים. "כן, אבל אני מקווה לא להיות פה כבר. אני רוצה לחזור ללימודים, אני לומד מחשבים. המכללה כבר ביקשה ממני לחזור, אבל הלכו לי כל הספרים בסופה. החסרתי שיעורים ומבחנים. הם אמרו שהם מוכנים לבוא לקראתי". ומה עם הבית? "אבא שלי היה שוכר. אנחנו לא זכאים לפיצויים. אבל גם אם היה הבעלים: לפעמים הם מחזירים לך ארבעים אלף דולר מכל הסכום. מה תעשה איתם?". דייב מספר על סעיפי ביטוח חמקמקים, שלא כל מי שאיבד את ביתו עומד בהם. "יש שם איזו שורה שאומרת משהו על גובה המים במרתף שלך, שלא הגיע לגובה הנדרש. אז הם אומרים לך בנימוס: 'מצטערים אדוני, אנחנו לא יכולים לעזור לך'". מה כן יכול לעזור לך? "הרבה הומור וחברים", אומרת סוזן.

"הידיים שלך קרות! קח, קח, יש פה הרבה..."

כשאני לוחץ ידיים לפרידה הם מבחינים שידיי קרות ומפצירים בי לקחת כפפות מערימת הבגדים הגדולה. ברגע האחרון מציל אותי איש שמגיע בצעד מהוסס מהמאהל. הוא מפציר בשלושה לבוא ולאכול. "יש לנו טונות על גבי טונות של אוכל. בואו תיקחו משהו, אנחנו לא רוצים לזרוק את הכל. יש בשר, ירקות, מה שאתם רוצים. אני מתחנן בפניכם, בואו". דייב מסתכל על סוזן וארין. "מה אתן אומרות, נלך לחטוף משהו?".

 (פורסם, לאחר עריכה, במוסף 'יומן' של מקור ראשון)

 

5 תגובות על ״מחנה הפליטים ניו יורק״

  1. כתבת יפה. בהחלט מעביר תחושות ורשמים גם מרחוק…
    רק הערה קטנה – Battery park ולא buttery (אלא אם כן יש שם הרבה חמאה 🙂 )

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s