קרוקודייל סנדי

 יומן ניו יורק

שקט. שקט מוחלט. שקט כמו של יום כיפור, ומהמם אותך כמו יום כיפור במחלף לה-גווארדיה. ניו יורק שקטה כאילו היא עטרת ביום חורף לפנות ערב. השינוי הוא מדהים: ביום רגיל, גם בשישי או בשבת, דבר לא שובת כך. תמיד יש רכבות תחתיות, תמיד אוטובוס או מכונית שליחויות, תמיד אנשים צועקים וצוחקים ברחוב, תמיד מכוניות במרחק. ועכשיו שקט. אם לא החלונות סגורים יכולתי לומר שאפשר לשמוע נפילת עלה ברחוב. אלא שהחלונות סגורים והרוח שורקת בהם.

*

מבחינתי הכל התחיל בסעודת ערב שבת. נו, איך אתם מתכוננים לסופה, שאל יעקב. איזו סופה, שאלנו, והוא אמר שגם הוא התפלא, אבל הוא ראה בוואינט שעומד להגיע לפה הוריקן. ומה עושים, שאלנו. זהו, לא ממש ברור. בינתיים לקנות מצרכי מזון. מוזר. הוריקן. איזו מילה מספרי דבורה עומר.

*

ביום ראשון יש כבר היסטריה שקטה. היסטריה אמריקאית, מנומסת. אהיה האחרון שישיג את הלחם, אבל אעשה זאת בשלווה ובנחישות, אומר הניו יורקר לעצמו. בבוקר אנחנו יוצאים מוקדם וקונים לחמניות וסוללות וסלוטייפ נייר רחב בשביל החלונות, שלא יתנפצו. אחר כך נוסעים צפונה, בהמלצת יואב, להספיק לראות שלכת לפני שהסופה מפילה את כל העלים. הפארק הקטן בקצה הצפוני של מנהטן, פורט טריון, אינו ריק מאנשים, אך מורגשת בו המתיחות השקטה. במוזיאון הקטן ששוכן בו אומרים לנו בכניסה כי ייתכן שייסגרו מוקדם היום, בגלל ההוריקן. ועדיין, עובדי המוזיאון שמשגיחים בכל חדר מנומסים, מחייכים, ואחד מהם, קשיש שמסביר כל דבר פעמיים, ממליץ לנו בחום לראות את האוצר שבקומה התחתונה. אבל בזריזות, כי סוגרים מוקדם היום, כי ההוריקן.

*

כל הזמן ספקות: אולי אנחנו מגזימים בהכנות? אולי אנחנו מקלים ראש? האם צריך להכין כלי אטום לעשיית צרכים במקרה שהביוב יקרוס? האם שמונה ליטר מים זה מספיק? האם להוריד את הזבל במעלית או ברגל? ואם ייכבה האור? האם להכין אוכל מבושל, למקרה שאספקת החשמל תיפול? אם נצטרך להתפנות, לאן נלך? ומה ניקח איתנו?

החלטנו ללכת על תרחיש סביר: לחשוש מנפילת חשמל, לא לחשוש מפינוי, לחשוש מהפסקת מים, לא לחשוש מהפסקת ביוב.

*

החשמל לא נפל. גם לא הביוב והמים או שום דבר אחר. שיא הסערה אמור היה להיות ביום ראשון, אך היא התעכבה והתחזקה, והשיא נדחה ליום שני, בין 19:00 ל-00:00. ממש כמו טכנאי של הוט. בערך בשעה הזו התקבלו עדכונים על כך שעגורן במידטאון נשבר בשל הרוח, ונשקפת סכנה לכמה בלוקים ברח' 57. יואב התפנה מהדירה בדרישת מכבי האש והלך לגור אצל יעקב ואירית, בינתיים. אנחנו אמרנו שאם כבר יהיה חושך עדיף להיות ביחד, ועלינו לשכנים, חן ויוני, לראות סרט. 'הארטיסט' היה מעולה. אחר כך ראינו שהעולם לא מתמוטט, אז הוספנו את '2012' בשביל האווירה. הסרט כל כך מגוחך, שאכן נהייתה אווירה טובה. סוף העולם בסבבה.

*

נקודת המבט שלי צרה מאוד. אני לא יושב בלשכת ראש העיר או הנשיא ולא מקבל מהם עדכונים. הקשר היחיד לעולם הוא מה שאני רואה דרך החלון, חבריי בפייסבוק, הערוץ הישיר שמסקר את הסופה ביוטיוב (ערוץ מזג האוויר. כן, יש דבר כזה) והחדשות בכל האתרים שאני רואה דרך גוגל. מכל אלה עולה תמונת מצב כזו: הרשויות נערכו היטב. האזורים שבסכנה פונו מיושביהם. לתושבים ניתנה אזהרה כ-48 שעות לפני פרוץ הסופה, כך שיכולים היו להצטייד, להתרחק מאזורים מסוכנים ולהתעדכן בהוראות. המקומות המועדים, כגון תחבורה ציבורית ופארקים – נעצרו ופונו מאדם.

לכן, מספר ההרוגים (נכון לעכשיו, 39 בכל החוף המזרחי) נמוך יחסית. מי שנשאר בבית ונשמע להוראות היה חשוף לסכנה פחות ממי שחוצה את הכביש שלא במעבר חציה ביום רגיל בניו יורק, ואת זה עושים כמעט כולם. אמנם, מיליונים נשארו ללא חשמל, אולם מדובר, בסופו של דבר, בחוסר נעימות ולא בסכנת חיים. צריך גם לזכור שמיליונים, בסדר הגודל של ארה"ב, הם בקושי אחוז אחד מהאוכלוסייה. שוב הוכח שלקיחת מינימום סיכונים, הכנה ראויה והשקעת משאבים לפני התרחשות האסון, הם הגורמים המכריעים בצמצום נזקים. הלוואי שהיינו יודעים משהו מזה בישראל.

צילום התמונה: שכננו האמיץ, יוני נאמן

*

עוד דבר מוזר: הסיקור התקשורתי. על אף שהיו פה הרבה הזדמנויות ל'כתבות צבע', לא ראיתי שעוסקים בכך בתקשורת. לא ראיתי ראיון עם אחד האנשים שחזית ביתם קרסה (בעוד הם בתוכו. כנראה שהם נוצרים אדוקים או שהבית שלהם היה בעבר בית כנסת, כי לא היו נפגעים). גם לא היה שידור חי מהמקלטים אליהם הגיעו אלפי בני אדם שפונו מביתם ולא נמצא להם סידור אחר. הדיווחים התמקדו בעובדות הקשות. כשנפלה חזית של בית – הראו את חזית הבית. כשחדרו מים לסאבווי – הראו תמונות ממצלמות האבטחה. כשמנוף עמד ליפול – העמידו מצלמה שתיעדה את המנוף בכל רגע. התחושה היתה שהכתבים לא נותנים לבני אדם 'לזהם' להם את זמן השידור. לא עניין אותם למצוא אנשים שיקראו להקמת ועדת חקירה שתבדוק אם הממשלה נערכה כראוי, אם יסודות הבניין עמדו בתקנים, אם העירייה ביצעה את ניקוי התעלות הנדרש. אני תוהה: האם זוהי נאיביות ואמון כי כל אחד אכן עושה את המוטל עליו, או שמא זו הנחת העבודה, שכל אחד עושה את המוטל עליו, או שזו פשוט לא המנטליות, להאשים, או שהאנשים שקיפחו את חייהם לא חשובים בתור פרטים בתוך המכלול, המוצלח יחסית, של עמידה בתנאים הקשים שהציב מזג האוויר?

באופן כללי אני יכול לומר בוודאות שהצורה שהתקשורת בארץ סיקרה את הסופה היתה קיצונית הרבה יותר מאשר כלי התקשורת המקומיים. בכלי התקשורת הלאומיים יש מגמה של איפוק. לא תמצאו מחר כותרת בסגנון "הסערה והמחדל".

נכון, היתה תחושה של התרגשות, של מתח. אפילו חגיגיות. אבל האמריקאים מתרגשים מדברים אחרים לגמרי מאיתנו. השבתת הפעילות בבורסה, למשל. בישראל הבורסה היא כלי חשוב. פה היא סמל ליציבות ולעוצמה כלכלית. השבתת הסאבווי. בישראל התחבורה הציבורית שובתת כל שבת. פה היא לעולם לא עוצרת. פתאום, כשהיא אינה, התחושה משונה. תחושה שמשהו גדול קורה.

איבוד חיים, לעומת זאת, זוכה פה להרבה פחות התייחסות מאשר בארץ. לא תמצאו את שמות ההרוגים. את המילים האחרונות שאמרו. סיקור הלוויות. לא, ממש לא. לאמריקאים יש תחושה עצמית של עוצמה, והם ממש לא אוהבים שמקלקלים להם אותה עם בכי והאשמות הדדיות. בכיינות נתפסת כחולשה.

*

אני מוצא את עצמי חושב על אסון הכרמל. קשה להשוות: מדינת ישראל פחותת משאבים בהרבה. לא היתה התרעה מוקדמת של מרכז חיזוי. מספר ההרוגים הרב (יחסית לגודל האכולוסייה) נבע מטעות מקומית (מתן אפשרות, ואפילו פקודה, לאוטובוס הסוהרים לנסוע מכביש מסוכן בקרבתו לשריפה).

ועדיין. מה אם היינו מפנים משאבים באחת משרפות הענק הקודמות (והיו כאלו, בכרמל ובירושלים) להקמת רשות כיבוי מסודרת. מה אם היינו מעריכים את עבודתם של הכבאים ('לוחמי האש', קוראים להם פה) ומשלמים להם כדי שלא יצטרכו להשלים הכנסה. מה אם במהלך האסון היינו קודם מפנים את כל האזור, ולא מחכים שהשריפה תתפשט ותסכן את כלא 'דמון'. מה אם הייתה בנו קצת יותר זהירות.

ואחרי האסון: מה אם היינו מפנים את כוחותינו לבניין, לשיקום, לעזרה למשפחות ההרוגים. אם כל אחד מאיתנו יתבונן לתוך עצמו, מה ימצא שם בנוגע לאסון הכרמל? אצלי זה בעיקר תחושת החמיצות של ההאשמות ההדדיות, הקריאה להדיח את ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר. מה מכל זה קרה? האם יש לנו אתוס טוב יותר להתכנס סביבו? לא, יש לנו מדורת שבט שבה בוער כל פעם סלבריטאי אחר, וכולנו משפשפים לאורה את הידיים, ידי הרייטינג.

*

הסערה חלפה. ייקח עוד כמה ימים עד שהכל יחזור לקדמותו. עצים שנפלו ינוסרו. המים ישאבו מתחנות הסאבווי המוצפות. קו החוף ישוקם. ארצות הברית עמדה ב[עוד] הוריקן בכבוד, ואף חיזקה את אתוס העוצמה שלה. כדאי ללמוד ממנה דבר או שניים.

10 תגובות על ״קרוקודייל סנדי״

  1. נחומי (מותר לי לקרוא לך כך, נכון, נדמה לי שראיתי סעיף בעניין זה בחוזה הדודות),
    כמה יפה אתה כותב!! כמה אינטליגנטי ובהיר, רגיש ושנון. אני מסכימה עם כל מילה שנכתבה, התאור המדוייק של ההתנהלות השקטה והלא מחפשת אשמים ונאשמים. מוזר שדווקא שהם שהמציאו ופתחו את הריאליטי, מסוגלים לזה. ברמת הפרט – החינוך שגורם לאנשים לא להפר את המשמעת הסיעתית, לפסוע בנימוס ובסבלנות להצטייד בנדרש, ולא לפצוח בתחרות עיתונאית על סיקור דרמטי. אכן, אתוס העוצמה שגורם לאומה האמריקאית להרגיש אור לגויים או עם סגולה (בעיני עצמם בראש ובראשונה), אך גם, כך עלי להודות בכאב, במקרים אלה, בעיני… הוא משהו שיש להתקנא בו, ומיד אחר כך לנסות להחתקות אחר שורשיו ולראות אם יש משהו אופרטיבי ללמוד ממנו, על דרכינו שלנו, בחינוך בעיקר, כי הם לא נבחרו לעם סגולה, הם הפכו את עצמם לכאלה. ולפעמים, על אף הבוז שקל לי לחוש לתרבות הפלסטיק והקוקה-קולה – זה מעורר הערצה

  2. אבל אצלנו מצד שני כל חייל חטוף זוכה לבלונים כל שני וחמישי וסטיקרים בכל פינה (שלא נעלמו עדיין, אגב. מעניין למה), וכל ילד שחברה שלו נכנסה להריון ומתאבד זוכה לכותרות מכאן עד נהריה, כל ראיון עם הבן דוד של הסבתא של הנהג מונית שהיה במקרה באותה קומה עם העורך דין של אח של הבחור האומלל. בבחירות הנוכחיות (בישראל) הרבה פעמים עיתונאים מכנים אותן בזלזול "בחירות ללא אידואולגיה", ומשווים אותנו למודל האמריקאי. "תראו, שם יש בחירה בין אידיאולוגיות. ככה צריך", הם אומרים. נראה לי שהדורות מעלינו (כן, גם את אמא) תקועים בעולם של מלחמה קרה נצחית, כמו בימים הטובים ההם, שהיו רק שני גושים, ולכל גוש היו 200 פצצות גרעיניות ואיזה מטורף בראש עם שפם או בלי, שנואם נאומים על עולם טוב יותר. כשריד מימים קדומים אלה שרק מנסים להחיות כל הזמן, האמריקאים עדיין רואים באידיאל דבר נעלה הרבה יותר מהפרט, וכזאת היא התנהגותם בהרבה מובנים. הבורסה זה מושג אבסטרקטי לגמרי, שאת השייכות שלו לעולם האמיתי עדיין לא באמת הצלחתי להבין. על מושג כזה שווה להלחם. אין לו עומק, אין לו מורכבות, רק שחור ולבן. משיג כסף או מאבד כסף. נורא קל. אין אנשים עם כל המורכבות המעצבנת שלהם. הסופה היא דומה לכך. היא אויב מוחלט, אין לה שום צד חיובי, ולכן כל המדינה צריכה לעמוד מולה בלי להפגין חולשה כמו הרוגים. הכל למען מטרה טובה, למען הבורסה והכסף וכל הדברים האלה שכולנו נלחמים עבורם ואף פעם לא רואים אותם באמת. השיא היה שאפילו המושל הרפובליקני שיבח את אובמה על מלחמתו באויב האכזר.
    בישראל ההתנהלות האנושית באה בעיקר מהצבא. הצבא של כולנו, ולכן ההרוגים של כולנו. לעומת דור מייסדי המדינה שהיא לגמרי קדוש (עד היום לא שמעתי מילה רעה על בן גוריון במערכת החינוך), הרצל (שמת מעגבת כי היה מבקר אצל זונות), בן גוריון, משה דיין (לא צריך להכביר בפרטים), ועכשיו גם את רבין מנסים להפוך לקדוש חילוני. מאז מלחמת לבנון בעיקר, וסרטים כמו "הבלוז של החופש הגדול", ההרוגים התחילו לקבל צורה ופנים, והם כבר לא היו תמיד קדושים וטהורים, ולא תמיד מתו למען מטרה נאצלת. אתם יכולים לשבח את העמידה האמריקאית השקטה והמנומסת, שבה כולם מצייתים להוראות בלי להאשים אף אחד, אבל אני מבטיח לכם שגם במדינת "ליכוד ביתנו" (ישראל במלכוד) שנבנית כאן הכל יהיה שקט ומנומס ולא צריך להאשים אף אחד כי המנהיג תמיד צודק, וגם להבדיל 6 מיליון הבדלות בוועידת וואנזה הכל היה שקט ומנומס, ולא היה צריך שום ועדת חקירה, ושום סקר לא ניבא שלמפלגה שתשמיד את היהודים יהיה 20 מנדטים. אז ה"משילות" (לאחרונה המושג הזה מאוד טרנדי) של האמריקאים מאוד מרשימה, ובמקרים רבים מעוררת הערצה וקנאה, אבל אני אומר: "יחי ההבדלים, הצעקות בכנסת וועדות החקירה!"

    1. אם הבנתי נכון, אתה טוען שעודף פטריוטיזם והקשבה עיוורת להוראות הם ממאפייניה של חברה טוטליטרית, שמפניה אתה חושש גם בישראל.
      אני חולק עליך פעמיים: מאפיינים טוטליטריים אינם מעידים בדווקא על משטר כזה, אלא לפעמים, בפשטות, על קיומו של משטר כלשהו (אם יורד גשם הכביש רטוב, אולם אם הכביש רטוב אין זה בהכרח משום שירד גשם). אנחנו יכולים לחלוק זה על זה בשאלה אם משטר הוא דבר טוב או רע. בעיני, כל עוד הוא מאפשר חופש מקסימלי לפרט, הוא טוב.
      בפעם השנייה אני חולק על הרטוריקה המפחידנית מפני שר החוץ ליברמן, שעם זה שאני סולד ממדיניותו הכוחנית, אני רחוק מלחשוב שהוא רוצה במדינה רודנית, בשלטון יחיד או בדיכוי מיעוטים מכל סוג. אני גם חושב ומאמין שבניגוד לתמונה שטורחים לצייר עבורנו בעיתון הארץ, החברה בישראל לא תומכת בסוג כזה של משטר.
      המשילות בישראל נעה בתנועת מטוטלת. בשלושים השנים האחרונות אנו סובלים מחוסר במשילות ומקואליציות-לרגע. תחושת חוסר היציבות היתה לזרא בעיני הציבור, וקולות לשינוי שיטת הממשל מתחזקים, כמו גם מפלגות שנותנות תחושה של חוסן.
      אתה צודק לגמרי בכך שיש צורך בעמידה על המשמר, שכן, כפי שאנחנו רואים במדינות סביבנו – ובמיוחד באיראן – שעת המהפכה היא שעה רגישה בה עלולים גורמים מסוכנים לעלות לשלטון ולגרום נזק רב שנים. חשוב שנשמיע ונשמע גם את הקולות המזהירים הללו.
      .
      לגבי הדיכוטומיה האמריקאית: לא הייתי ממהר להכריז עליה בכזו קלות. מישראל הקטנה זה נראה כאילו יש אדישות, אולם אני חושב שמדובר בזרות כי בסופו של דבר, זו אומה בת 300 מיליון איש שמפוזרים ע"ג 10 מיליון קמ"ר. את המבט המשלים לאדישות, ניתן אולי לראות בטלוויזיה האמריקאית, שדווקא מעלה על נס את מעורבות היחיד ומתמקדת בפרט (אולי כהשפעה של היוצרים, שמשתייכים, ברוב מוחץ, למחנה הליברלי). מעניין להצביע על כך שבעוד אתה מאשים את האמריקאים בדיכטומיה, אתה ממהר לפסול את המנהיגים הציוניים על התנהלות חייהם האישיים, מבלי לדון אותם לכף זכות על מעשיהם הטובים למען הכלל היהודי. דווקא עליהם ראוי שיקבלו יותר "צורה ופנים", כלשונך. אגב, גם לאמריקאים לא חסר. לג'פרסון, אחד ה"אבות המייסדים" הנערצים והנשיא השלישי של ארה"ב, היו עשרות עבדים שחורים ואף ילדים "לא חוקיים" מפילגש. האם תאשים אותם בכך שהם בוחרים שלא לציין זאת על קיר ה"ג'פרסון ממוריאל"?
      על זה אמר הרב קוק: "האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עיננו מלראות את כל מומיה, אך גם אחרי הביקורת היותר חופשית – נקייה היא מכל מום".

  3. אני אנסה להבהיר את הדברים כדי שיהיה יותר ברור למה בדיוק התכוונתי:

    אני לא מודאג מאנשים ספציפיים כמו ליברמן וביבי, כמו מהקולות שנשמעים תדיר בחברה הישראלית (וגם באמריקאית לא מעט), על חזרה "לארץ ישראל הישנה והטובה", לפוליטיקת הגושים המפורסמת של בן גוריון ובגין, ובאופן כללי לקיצוניות. דווקא שהיה נראה שישראל מתמנת מעט, ופתאום שרון ואולמרט יכולים לוותר על שטחים למרות ששניהם ליכודניקים וותיקים, וביבי בנאום בר אילן, וכנ"ל גם בשמאל (שדי התאדה, אז קשה לתת דוגמאות. מה אני אגיד, שמרץ יותר ימניים? אף אחד לא שם עליהם), נראה שלאזרחינו קשה להתמודד עם כל האפור הזה, ובשילוב עם כל מיני עיתונאים מזדקנים רוצים לחזור לפוליטיקה הישנה אני מרגיש הרבה מאוד חשש, כי העולם רק מתקדם וכל חזרה אחורה מצריכה הרבה יותר מרק "לחזור לשיטה הישנה", זה מצריך מחיקת הרבה מהחדש ולפעמים בהרבה מאוד כוח.

    כמובן כולם יודעים וסובלים מבעיית המשילות בישראל. אבל למרות הכל, צריך לשמור תמיד שהמטוטלת לא תזוז חזק ומהר מדי, ולפני שנספיק להגיד "ג'ק רובינזון" כבר לא תיהיה דרך חזרה. בעיית הפליטים באירופה מזכירה את זה קצת. הם היו בטראומה כזו מהגזענות, שהם הורידו את כל המחסומים, ועכשיו לא רק שהם בבעיות נוראיות בגלל הפליטים עצמם, אלא שגם הגזענות מרימה את ראשה המכוער באירופה בעוצמה שלא היתה כמוה מאז מלחמת העולם השנייה. האם ידעת שהמפלגה הנאו נאצית (וזאת לא רק האידיאולוגיה שלה. זה השם הרשמי שלה) ביוון קיבלה 10% מהקולות? בארץ מפלגה של 12 מנדטים היא המפלגה הרביעית בגודלה כרגע בישראל, ויש לה המון כוח. אני מפחד מתנועת מטוטלת כזו גם בארץ.

    אני חושש שלא הבנת את התייחסותי למנהיגים הציונים. אני לא פוסל את התנהלות חייהם האישיים, משום שמנהיג הוא לא חבר, וענייניו האישיים הם לחלוטין לא עניינו של הציבור. הטעויות שהאנשים האלה עשו, הופכים אותם לאנושיים בעיניי, וככאלה אני מעריך פי 100 את תרומתם למדינה. קשה לי להתחבר לישו שהולך בדרך הייסורים וסובל. מה לעשות, הבן של אלוהים. ג'וב מחורבן, אבל זה מה יש. רבין ובן גוריון והרצל הם לא ישו. לא נפל שום כוכב בלידתם ואין להם פטמה שלישית. הם בני אדם בשר ודם, שהחליטו החלטות אמיצות בזמנים קשים בלי ידיעה מוקדמת לאן זה יכול להוביל, ושילמו על זה במקרים רבים מחיר אישי יקר. דמויות כאלה מספקות השראה, משום שאתה מרגיש שהן לא שונות כל כך מאיתנו, ושצעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות, וגם אנחנו יכולים להיות כאלה. הפיכתם של אנשים כאלה לסמלים מרחיקה אותם מהציבור ובייחוד מהנוער, שלא היה שם לא רק בזמן אמת אלא גם 10 שנים ולפעמים גם כמה עשרות שנים אח"כ. בכך אנחנו מתקרבים דווקא לאמריקאים, שאבות האומה שלהם הם דמויות כמעט יווניות-קלאסיות חסרות פגמים, ישובות באנדרטאות ענק, מביטים גבוה גבוה מעל העם הפשוט והנרצע. האפקט של מעשים כאלה, הפיכתם של בני אדם לסמל, גם לדעתי משפיע עד היום על המציאות הישראלית. אחת הסיבות לדעתי שמנהיגים מהשמאל מוצאים עצמם בבעיה קשה, היא הצורך שלהם להתמודד לא רק מול מועמד אחר, אלא גם עם צלו הכביר של רבין. להכנס לנעליו של רבין האיש זו משימה קשה מאוד. להכנס לנעליו של רבין האגדה, המיתוס אפילו, זו משימה בלתי אפשרית. לדמיין את יחימוביץ', לפיד או כל מועמד אחר יושב על הכסא מול הממלכתיות של התמונות של רבין שרואים בכל טקס, זה כמעט כמו להושיב תלמידים בכיתה ד' נזופים ליד המנהל. לא פלא שאיש כבר לא רוצה לשמוע סיפורים על סופר-רבין בזמן שהפוליטיקה מסביבנו רק מתנתקת יותר ויותר מערכיה ועקרונותיה.

    1. רק בקצרה אומר: אנחנו רחוקים מסכנת דיקטטורה, למרות מה שמנסה מיעוט קטן לשכנע. הגבול אמנם דק ועליו להישמר, אולם הדמוקרטיה שלנו חזקה: השלטון מבוזר, אמצעי הכוח רבים (לפעמים רבים עד כדי כך שאינם מצליחים לשתף פעולה ביניהם) ומעל לכל, הציבור בישראל אינו מעוניין בשלטון יחיד. מי שיפחיד אותו בכך, לא ייבחר.
      הדבר היחיד שיכול לגרום לשלטון כזה הוא אם הרוב ירגיש מאויים על ידי המיעוט. אם ירגיש שאינו מצליח לממש את רצונו, רצון הבוחר (לא, לא למחוק את המיעוט, גם זאת למרות מה שמנסים לשכנענו בממים יצירתיים) למרות שהוא הרוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s