זיכרון מקוטע

יומן ניו יורק

על היומיום אין הרבה מה להרחיב. אין לי השפה. אין לי הגישה. אין לי החליפה המתאימה. אולי ארכוש אותן עוד מעט. כרגע בבית, כותב. לא הרבה, לא מספיק. אל תדאגו יותר מדי. לאדם כותב מעולם לא הזיק זמן עם עצמו. אולי אני טועה, אולי הזיק. יש אנשים שהקירות נסגרו עליהם. אבל אני חי מהם. אני אוהב להיות בבית. הקירות, אף שהם מעץ ועלולים להישרף בקלות, עושים אותי למבוצר בתוך קונכייה. לא יזיק לי.

יום ראשון בתוך סוף שבוע ארוך. יש פה חג. כפי שהסבירו לי: "כל הקיץ אנשים היו בחופש, עכשיו הם עומדים לחזור לעבודה, אז לוקחים עוד יום חופש. קוראים לזה 'יום העבודה', Labor day". מוזר. אצלנו קוראים לזה 'איסרו חג'. במלעיל.

הולכים לסיור חינמי ב-Lower East Side, החלק הראשוני של מנהטן. לכאן הגיעו המהגרים כמו במערכון של לול: מהים, כל פעם מגלות אחרת, נדחקים בכל פעם על ידי קודמיהם. אבל אותם חלומות בדיוק: על כסף, על רווחה, על חופש. היהודים גם חלמו, מן הסתם, שלא יהיו פוגרומים יותר. באמת לא היו.

והערה מתודית: אם תרצו להשתתף בסיור, תצטרכו לבוא לניו יורק וללכת ביום א' בבוקר למאפיית הקניש של יונה שימל, שארית וזכר לנוכחות יהודית מפוארת, אי שם בשנים הראשונות של המאה העשרים. אבל פה ביומן אני כותב רק את האנדרדוג. את הדברים שמונחים בצד, מחכים לגאולת המבט. מי שציפה לטעימה חטופה משקית הצ'יפס הניו יורקית, עמו הסליחה. אנו רק נעבור ליד, אולי נמקד לרגע את המבט על גב השקית, שם מופיע הכיתוב "אכלו בריא יותר עם מק'ראיין", מוכתם בטביעות אצבע משומנות – וזהו. לא יותר.

יום ראשון בבוקר, הסאבווי עמוסה צעירים רבים שבדרכם לפסטיבל ברזיל. כך זה נראה.

בניו יורק לאנשים אין צבע. כלומר, יש להם, המון צבעים, אבל אסור לדבר על זה. כלומר, זה לא משנה שום דבר. מה זה משנה הצבע? אבל אם אתה עובר בשכונות מסויימות (לא קוראים להן שכונות פשע, אלא Unsafe Neighborhoods, שכונות לא בטוחות. במקרה גרים בשכונות האלה רק שחורים או היספנים, אבל זה רק מקרה, כי הלא לאנשים פה, כפי שאמרנו, אין צבע) הצבע שאין לך עשוי להיות גורלי. אם עץ נופל ביער ואיש לא מדבר על זה, תוכל לקטוף את פירותיו יום-יום במהלך השנה הבאה.

ובכן, האשה ללא צבע במושב מולנו קוראת ספר. לא מחזה נדיר, אבל בכל זאת מעניין. למה מעניין? כי לרוב האנשים כאן יש קינדל. זה אמנם נשמע כמו מאכל יהודי שנראה בסיור עוד מעט, אבל זה בעצם מסך קריאה. חנויות ספרים ענקיות נסגרו בעקבות הופעת הקראנים הדיגיטליים כדוגמת הקינדל, שכן הוא מאפשר לאכסן אלפי ספרים ללא צורך במדף אחד. יש לציין שלצד הנזק לחנויות הספרים, יש בכך פגיעה מסויימת בנוכחות הגברית בבית, שלאחרונה נוכחתי לדעת שוב שהיא מקבלת את חיותה ממבצעים מורכבים כמו תליית מדפים.

המבט השולי: לספר שקוראת האשה קוראים "White Girl Problems", בעיותיה של בחורה לבנה.

משהו מבעבע בעיר הזו. בשבועיים האחרונים היו שני מקרים של אלימות קיצונית באזורנו. ביום שישי אחד אדם אחד, מסומם קלות, שלף סכין באמצע הטיימס סקוור ונופף בה מול העוברים ושבים. הכיכר העמוסה לא יכלה להכיל את נפנופיו, ושוטרים נזעקו לשם תוך מספר שניות. אחת, שתיים, שלוש, קראו לעברו במערכת הכריזה. כשלא הפסיק את נפנופיו הפרועים חורר למוות על ידי מספר שוטרים אמיצים שעמדו נחושים ומכוונים מאחורי דלתות המתכת של הניידות שלהם.

ביום שישי לפני שבוע וחצי נכנס אדם עם רובה קצוץ קנה למשרד שלו לשעבר, ששוכן באמפייר סטייט בילדינג. הוא ירה בראשו של הבוס שלו לשעבר, שפיטר אותו, והרג אותו. גם כאן, שוטרים הגיעו למקום במהירות, ירו באיש והרגו אותו. שמונה אנשים נוספים נפצעו מירי השוטרים. יעילות זה שם המשחק. מן הסתם השוטרים אומרים לעצמם: "רבאק, אם הבחור ימשיך לעשות פה בעיות, אין מצב שנגיע הביתה לארוחת ערב שפותחת את סוף השבוע. בואו נהרוג אותו וזהו". מה קורה פה בימי שישי? אין לכם איזה מסגד ללכת אליו? קבלת שבת קרליבך, משהו להעביר איתו שעתיים שלוש? יוגה?

אבל לפעמים יש גם חסדים. איש נפל מהאופניים ורגליו שרוטות. לא ראינו אותו נופל, אבל הוא ישב על המדרכה לצד האופניים, מדבר בסלולרי שלו ופניו מעוותים ונבוכים. אנחנו תיירים, אנחנו מתביישים לגשת. אבל מסתכלים בחשש, לא בטוחים אם לעבור את הכביש, כי מופע הרמזור פה קצר. אבל הנה, אדם כבן 50, שיערו לבן וכרסו הולכת לפניו ניגש לאיש ושואל: "Hey buddy, need some help?".

ואנחנו בכלל בדרך לסיור חינם בעקבות אתרים יהודיים אותנטיים בלוואר איסט סייד. והנה בצד הדרך. ארון קבורה. עומד בחצר נטושה. מחכה.

סוף סוף הגענו. יש קניש. האנשים מסתדרים בתור וקונים. יש בטעם בטטה, יש בטעם תרד. המדריכה ממליצה על הרגיל. הכי אותנטי. מאחורי המוכר החייכן יש מצלמת טלוויזיה במעגל סגור, שתוכל לראות את עצמך כשאתה משוטט במבט אחרי המאפה הרצוי לך. הנה, תפסתי את חברנו יוני באמצע קנייה. אינני יודע מה מועילה הטלוויזיה הזו לאבטחה. בעיני היא מיצג אמנותי בשם "התאווה לקניש". היא מתעדת אותך בהרף העין של הבחירה, כאשר הרוק הנאגר בפה הופך לאות חשמלי שמביא למסקנה. הכסף נשלף. האתנן משולם. יש סיפוק. אבל את זה כבר לא מצלמים.

ניתן לראות את הצלם בפינה השמאלית העליונה של התמונה.

מחוץ לחנות יושבים שני היפסטרים, אני חושב. אינני בטוח, כיוון שהיום חלק מהשיח התרבותי הוא השיח על השיח התרבותי, כלומר, עיסוק בשאלה "מיהו היפסטר?". אולי הם לא היפסטרים אלא סתם פאנקיסטים (זוכרים שהמגניבים של הכיתה היו מתחפשים לזה, אי שם בראשית שנות ה-90?) ואולי פשוט אנשים בעלי טעם שונה בבגדים, בתספורת ובכמות הקעקועים שמקובל שחרוט על הגוף. הם נבוכו מאוד כשהמדריכה שכחה שלמרות שאנחנו תיירים היא מדברת באנגלית, ואמרה בקול: "למשל שני האנשים האלה פה אוכלים את המנה הקלאסית…", שני האנשים מרימים את הלסתות הלועסות שלהם ורואים עשרים וחמישה אנשים בוהים במנה הקלאסית, לא יודעים אם לבלוע או לירוק, "אוי, סליחה", אומרת המדריכה, "אתם יכולים להמשיך לאכול". כן, ממש עשית חשק. אני מצלם בכל זאת. הם אומרים משהו זה לזה וצוחקים. סלבריטאים לרגע אחד, קצת נהנים וקצת סובלים.

זהו בית כנסת. הוא נבנה על ידי יהודים מיוצאי גרמניה בשנת 1850, שקראו לקהילתם "אנשי חסד". זהו בית הכנסת הגדול ביותר שנבנה באותה תקופה, ויכול היה להכיל 700 גברים בקומה הראשונה, ו-500 נשים בקומה השנייה. פחות ממאה שנה אחר כך, ב-1974, הפסיקה הפעילות בבית הכנסת, מחוסר עניין לציבור. ב-1986 נקנה על ידי בחור ספרדי בשם אנגל אורנסז, שפתח במקום מרכז אומנויות. מתקיימות בו חתונות ואירועים מיוחדים, וידוענים רבים בוחרים להתחתן פה. אפילו שרה ג'סיקה פארקר.

במדרכה שמול בית הכנסת יש אשפה צבורה. הרבה שקיות. ברחבי ניו יורק אפשר לראות, לצד השקיות השחורות והבלתי מתמחזרות, גם רהיטים ופריטים שלמים שאנשים משאירים, מתוך תקווה והתחשבות כי אולי יש מי שייצטרך אותם ויימצא להם שימוש. אלה לא דברים בעלמא: יש תנועה בת מאות אנשים שמתקיימים – אם מתוך מחאה ואם מתוך צורך – מפריטים, כלי בית, מוצרי צריכה ואפילו אוכל שהם מלקטים מהאשפה.  אולי מישהו חשב שיהיה מי שירצה את הדובי הזה. ואולי הוא שם כמחאה על בניין עתיק שעומד ריק מתפילה, וכעת הוא פריט וינטג' לידוענים שמחפשים מקים לערוך בו את טקס הקדם-גירושין שלהם.

פופ-ארט. או בעברית אמנ-עממ. לא תמיד עממית, לא תמיד אמנות. בדרך כלל עמומה, מקוצרת, פרגמנטית, חידתית. אבל בחידה יש משהו יפה, משהו פרום ולא פתור, שמשאיר מקום לדמיון לבוא. זו תרבות שיודעת לכבד את האינסוף, שיודעת שלא הכל שלם והגיוני ועקיב, שלא נותנת להיבריס לבלבל אותה. יודעת: לעולם אין שלם. רק חלקים. ולכן אולי אין טעם לנסות שלם. אפשר לנסות חלקי, ולראות אם זה שבר שמדבר גם אליך. אז הנה. כולם הולכים לאכול שרצים ורמשים עטופים בקמח ומטוגנים (הפסקה מתודית מהחלק היהודי של הסיור, וקפיצה מהירה לחלק האסייתי) ואני עומד בחוץ ומצלם מדבקות על הקירות, גרפיטי ועוברי אורח. הנה הם, חיים.

הגרפיטי האחרון נמצא מחוץ למרכז בשם Abc No Rio, מרכז חברתי ובו גלריית אמנות, ספריית עלונים, חדר חושך, סדנה להדפסת משי ומעבדת מחשבים. בנוסף, המקום מארח כינוסים של פעילים חברתיים רדיקליים, ומהווה מוקד משיכה אטרקטיבי למגניבים לסוגיהם. את שמו קיבל, כמובן, באקראי, שכן בעבר שכן במבנה משרד של עורך דין ממוצא ספרדי, והאותיות שנשארו משלט הפרסומת שלו לאחר שחלקן נשרו, הרכיבו את שם המקום הנוכחי. מגניב ביותר. החלק המעניין הוא שכעת קיבלו ארבעה וחצי מיליון דולר מעיריית ניו יורק כדי לפתח את מעבדת המחשבים שלהם. כמו שנאמר: העיקר שיעשו עם עצמם משהו.

האגבי, היומיומי, המובן מאליו, מדרך הרגל, מה שאדם דש בעקביו. זה עניינו של הפופ ארט, זה עניינו של הפוסט מודרניזם. אם לא הצלחנו למצוא את המשמעות בספירטואלי, במיתי, באינסופי, אם לא הצלחנו לעשות משהו עם האידיאלים, עם הרצון לתקן את העולם, לשנות אותו, להפוך אותו מראשו לרגליו כמו גרב, להכניס את כל האנשים לסד שעובד, שחייב לעבוד כי זו האמת היחידה ואין בלתה – בואו נחפש את זה בחולף, בקטן, במינימלי. ברור שאי אפשר למצוא משמעות! משמעות זה דבר סובייקטיבי, נלעג, חולף, שהרי המוות הוא פה מעבר לפינה, אם לא שמתם לב. הוא, עיסוק במוות זה כל כך המאה התשע-עשרה! אנחנו מדברים פה על עיסוק במגניב, חברים. בסופי, במדליק לרגע, בחווייתי. אז מה אם זה לא מרווה את נשמותינו. זה לפחות מעסיק אותנו איכשהו. יותר טוב ממה שאתם עושים. מה אתם עושים, בעצם?

אז הנה. פול ריצ'רדס הוא 'אמן מדרכות ניו יורק' והוא מצייר באמצעים מינימליים על מדרכות. הציורים שלו עלולים להיראות כמו לכלוך, אפילו לא תבחינו בהם. אבל הם שם. וכשאתם פתאום שמים לב אליהם – ובכן, יש אז את רגע הפתאום הזה.

והנה בלוג של בחורה שאספה חלק מיצירות האמנות של ריצ'רדס, שפזורות ברחבי העיר.

ועכשיו זה הסוף. התפזרנו איש לדרכו אחרי שקנינו בייגל וחמוצים והשארנו טיפ, כי הסיור בחינם אבל בכל זאת, המדריכה צריכה לחיות ממשהו. וניסינו לחפש יריד שזכרנו שהיה ברחוב אמסטרדם בשבוע שעבר, אבל הוא נעלם והדורמן בחנות ליד אמר שזו יוזמה שעוברת ברחבי העיר וצריך לחפש איפה היא בכל יום ראשון. לא באמת לחפש, בגוגל. מי מחפש היום.

אבל בגלל שאתם מתגעגעים, הנה צ'ופר. אנחנו, ברכבת התחתית. עייפים אבל שמחים. במקום יריד שתינו קפה בסטארבקס וקנינו שתי כריות לבית ומפה לבנה לשבת. הכל בסדר.

6 תגובות על ״זיכרון מקוטע״

  1. הייתי אומרת שאתה נשמע קצת מיואש מהחיים בתפוח..אז יאללה תולעת! תעשה קצת שמח 🙂
    ממש ממש מעניין ונכנסתי לקישורים.. ממש מרחיב ידע!
    נראלי אני מאמצת את השיטה של הליקוט בפחים, תמיד אמרתי לאמא שאני אגור בקרטון, אבל זה נשמע אפילו יותר טוב, לגור בבית עם דברים שווים בלי לשלם ובלי לנקות D:
    געגועים דש לשרית :*

  2. הכובעים נראים אחלה! אבל אולי יתאים לך לקחת את הכובע שלך טיפה יותר קדימה :))
    מחכה שהשנה הזאת תיגמרררר!!!
    אוהבת אתכם ♥

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s