פרגמנטים

יומן ניו יורק

את המציאות אנחנו לעולם קולטים במקטעים. אף פעם לא הדבר השלם. אף פעם לא המבט הא-לוהי. אף פעם לא על כל פרטיה. אבל בדרך פלאית כלשהי, החלקים מתחברים. כשאתה ילד אתה מסתכל לרחוב דרך רשת הזבובים, והרחוב בהיר לך, גם אם מכוסה דוק אפור. ואז אתה מכוון את המצלמה, וכל שאתה יכול לראות הוא כנפיים אחוזות ברשת המתכת. איזו אכזבה. ואיזו הבנה: אנחנו משלימים בראשנו את המציאות החסרה. יש בנו משהו שיכול להתגבר על הנקודות העיוורות שמספק לנו העולם הזה, הקטן, החלקי, הבלתי מאוחה לעין בלתי מזויינת. ואולי דווקא משום שהיא כזו.

*

הרכבת התחתית. אנו עולים, עייפים, לאחר מסע מתיש שכלל מסעדה יקרה בעלת ניחוח יהודי במובן הגטואי של המילה וכנ"ל בעניין האוכל, ניסיון להחליף זוג מכנסיים בזוג אחר שבהנחה שמסתבר שהיא לא תופסת עליהם ושיטוט בין תשע קומות בחנות ענק ("הגדולה ביותר שישנה", מכריז השלט, ואני תוהה מה ייתרון יש בכך) שאי אפשר למצוא בה דבר, כולם ממהרים להחליט ולהתהדר בפריטים חדשים ממנה, כאילו קנייה בה הופך אותך חלק ממועדון יוקרה. כל מה שהצלחנו להוציא ממנה כדי שנהיה מרוצים הוא סוג של איפור לפנים שאיני יודע את שמו או מה הוא פועל בעולם – והנה אנחנו, עייפים ומרוטי פנים, מצטופפים ברכבת התחתית.

הרכבת התחתית היא סרט קצר בו אתה משתתף. התסריט משתנה, הגיבורים גם הם. לעתים נושא הסרט הוא בדידותם של האנשים בניו יורק, לעתים החסד שיכול להיות ברגע קצר אחד, בהבהוב מבט, בהושטת יד. לעתים החסד שבהתעלמות מלאת רחמים. פעמים אחדות זהו גיהנום שאין בו מזגן ויש בו ילדים רועשים ואנשים לא נקיים וצפיפות נוראה שאתה נפלט ממנה כמו מספינה טובעת אל הרציף העשן. בכלל, ריח מיוחד ולא נעים לרציפי הרכבת התחתית, כזה שמזכיר לי את גבעות  מיכל ולילך לאחר הרעשת ארטילריה כבדה. ריח אבק שריפה וחומרי בערה.

על כל פנים, הנה אנחנו, נדחקים לצד שלוש בחורות שחמחמות-מצחקקות, לבושות אך בקושי, שדוברות ביניהן ספרדית מתגלגלת. משהו מצטחק ביניהן, כמו שתמיד מצטחק בתווך שבין העשרים לשלושים, כשריח החופש כבר מוחש ועול ההתבגרות עוד לא קפץ עליך לשאת את משאו. משפתיהן המשוחות דם החיים נראים קלים יותר, עולצים אפילו.

לידן איש מקריח בשנות הארבעים לחייו. הוא דובר את שפתן, וכאשר הן צוחקות בקול הוא מחייך לעצמו. תוך שתיים-שלוש דקות הוא מצטרף לשיחה, מעיר הערות ונענה ברשרוש-קשקוש שוטף. מאחוריו, עומדות מצופפות כמקבץ תרנגולות חיוור, מספר נערות בנות עשרה לבנות ודקות. גם הן בשיחה ערה, אך העולם עוד לא שייך להן. הן מסתכלות סביב בחשש, דוברות בלחישה, חוששות להפריע אחרים מרבצם. האחרים אכן רובצים, משאת היום עליהם, כמו שהיא עלינו.

לפתע רעש. קול צלצול ושקשוק וצעקה. מישהו מכריז בקולו. והקול חד, דורש, תובע, לא מתנצל. אה, כן, זהו השחור המבוגר, הנמוך והכפוף, בעל הזקן והתלתלים המאפירים. עובר ומקבץ נדבות. והוא לא כאברך בן מאה שערים, שגוער בך בשקט "הכנסת כלה, מצווה", וקולו שפוף ועיניו רכות והוא מתחנן לבוא אל הארץ שבכיסך, ארץ זבת חלב ודבש. לא. השחור התלתלי הזה רוצה שתדע: הוא פה. הוא צריך כסף. משהו בתביעתו אינו חצוף, אינו ממרה. אפילו עליז. אך הנערות החיוורות משתתקות בפחד. אולי משום שהוא שחור. אולי משום שהוא מפר את הסדר. הן מאז ימי ג'וליאני העליזים יש איסור לקבץ נדבות ברכבת. ובכלל, זה מפריע מאוד. האנשים עייפים, ואין זה נעים שאיש לבוש סחבות עומד לידך ומרעים בקולו. הן הוא כל כך נוכח. מאוד לא נעים.

האיש מתקרב אלינו, לאחורי הקרון, והנטלה שבידיו מקרקשת. להקת החיוורות נדחקת בבעתה מנומסת לצדדים, הקבצן ביניהן נפער כמשה רבנו בקריעת ים סוף. בתוך הדממה המעיקה הוא קורא-ממלמל לעברנו משהו בדבר כסף שהוא זקוק לו. "זה לא עולה כסף לתת קצת כסף!", הוא מהמהם בעליצות קולנית. לתוך הדממה הזו זורקת אחת הספרדיות איזו בדיחה, והשתיים האחרות, שיושבות מולה, פורצות בצחוק וקוראות משהו לעברו. האם ייכעס, האם ייתעלם?

הקבצן אפור הזקן פוער את פיו בחיוך, שכצפוי חסרות בו כמה שיניים מרכזיות. פתאום הוא משנה את קצב הקרקוש. עובר למקצב ספרדי. שלוש המוצ'צוס מוחאות כפיים. הוא מתחיל לשיר שיר פשוט בספרדית. הספרדיות מתמוגגות. הרכבת גומאת עוד ועוד מרחק, מיטלטלת, ומשה רבנו אוחז בעמוד המתכת הבוהק כמו במטה שלא ליפול וממשיך לשיר. הבחורות שואגות מצחוק ומצטרפות לשירה. אוחזות היטב את הארנקים הצבעוניים שעל ברכיהן ורוקעות ברגליים. המקריח צוחק בקול, גם הוא מכיר את השיר. הרכבת שועטת מחוץ לזמן ולמקום. קרון רכבת אחד יצא אל מחוץ לאטמוספירה של ההוויה. עכשיו שרים שיר בספרדית שאיש לא מבין, ומספר אנשים מאושרים מאוד.

השיר נגמר. כולם מוחאים כפיים. הסומק חוזר מעט ללחייהן של החיוורות. הספרדיות משליכות מטבעות לנטלה. הקירח מוחה דמעות של צחוק והחיוכים נמוגים.

אך הקבצן הזקן לא סיים את ההופעה. שוב הוא מקרקש בנטלתו ופוצח בשיר בקול מרוסק ובשפה מאולתרת: "La cucaracha, la cucaracha\ ya no puede caminar". החגיגה מתחדשת. הרכבת עוצרת בחריקת בלמים בתחנת 116, ואנחנו יורדים ממנה בזריזות. הדלתות נסגרות, ודרך החלון עוד אפשר לראות בהבזק אחרון את פיו הפעור וחסר השיניים של הקבצן הזקן, רוקד לקול מחיאות הכפיים.

*

בית הכנסת 'רמת אורה'. התקרה גבוהה. במעברים הרצפה רפודה בשטיח ירוק כהה. בין הספסלים ציפוי עץ שצעדים נשמעים עליו כטפיפות. קריאת התורה. בעל הקורא, בחור גבוה בעל מבטא מודגש מתכופף בכל פעם שמתחיל לקרוא עלייה חדשה, וככל שמתקדם בקריאת הפסוקים גוו מזדקף, עד שבסוף הקריאה עומד למלוא קומתו. ושוב, מתכופף אל הכתוב. כך, עלייה אחר עלייה.

אני יושב קרוב לבימה עליה מונח ספר התורה, מעט מאחורה ומשמאל. איש לא יושב לידי על הספסל. רחש קל נשמע. באמצע הקריאה מתחיל לנוע בטור שמשמאלי בחור צעיר, שערו חום כהה, כיפה שחורה סרוגה לראשו. הוא ישוב בכסא גלגלים ונראה מעט נרגש. שיערו מסורק בקפידה לשביל בצד. הוא מגלגל עצמו במעבר, נעלם מזווית עיני השמאלית. גלגלי הכסא חורקים ובה בעת עמם בכי של תינוק מעזרת הנשים. אוזניו של הקורא בתורה נדרכות מעט. הוא נשמע מהוסס בקריאתו. מבין שהקהל לא איתו. העיניים כולן נשואות אל הבחור המתגלגל, אך איש לא מעז להסתכל עליו.

הוא מופיע שוב בטור מימיני. מתקרב אל הבימה מאחור. לידו פוסע אדם מבוגר שנראה כאביו. מעבר למחיצה הדקה מלווה את שניהם אשה בעלת שיער שיבה. היא מישירה מבט לאדם העומד. היא אמו של היושב ואשתו של המהלך. המבט הנחוש, הגאה והדאוג מסגיר זאת בקלות. בעל הקורא מסיים את העלייה באנפוף ראוותני. "… ברוך אתה ה', נותן התורה-אה". "יעמוד, נתן בן אריה, שביעי".

הגבאי ממלמל מי שברך לעולה שישי. בינתיים מאחוריו מתרחשת דרמה. הבחור קם מכסא הגלגלים בעזרת אביו. מכנסו השמאלי משתלשל ריק מרגל. הוא מסמן בידו לאביו וזה מרפה ממנו. נעזר בשתי ידיו הוא מדדה את שתי המדרגות שבצד הבמה ומחכה לסיום ה"מי שברך". הברכה מתארכת. ידיו מתעייפות. הוא מבקש לשבת על הספסל בו יושב המגביה לאחר שפרש את ספר התורה. הרב חש לעזרתו. אמו משגרת מבט מצמית לעבר אביו, שעומד למרגלות הבמה, ומסמנת לו בשפתיה בהדגשה: "Stand by him". "עמוד לצדו". האב עולה לבמה ואוחז בבנו, שמשתחרר מאחיזתו ומתיישב.

הברכה מסתיימת. הבחור נעזר באביו וברב ועומד מול ספר התורה הפתוח. מנשק את האותיות עם פתיל הציצית שבידו. "ברכו את ה' המבורך", הוא אומר בקול חנוק. "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", עונה הקהל כהד. שום דבר לא זז ביקום. איש לא נושם. הבחור לוקח נשימה עמוקה וממשיך, קולו הולך ומתרסק, והוא ללא מעצור: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה". "אמן", עונה הקהל כשבוי בהד. הקורא בתורה מתחיל בקריאה ללא שהיות, כאילו אם ייתן לדממה להשתרע, אי אפשר יהיה לשאת.

"כָּל-הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לה' אֱ-לֹהֶיךָ  לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ.  לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'  אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְכִי-יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ", קורא הגבוה בכיפוף גו. ולא עוצר. ולא שוהה. אין זה מתפקידו.

הקהל ממתין בנשימה עצורה לברכה שלאחריה. האם, שהתיישבה בעת קריאת התורה, עומדת מתוחה. האב חוזר למקומו, רגלו האחת על הבמה ואחת על רצפת בית הכנסת, נכון.

אך נתן בן אריה, שביעי, כבר לא מרוסק. קולו ישר וחודר. הוא מברך לאחריה והוא כאחד האדם. "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו…". ושוב הקהל, הד. הרב לוחץ בחום את ידו. הגבאי מברך בנוסח השגור אבל פיו מתעוות בחיוך מרוגש. האב לוחץ את ידו שנייה לפני שהוא קולט אותו לזרועותיו ומסייע לו לרדת מן הבמה. האם לוחשת רועמות: "יישר כוח!" ומניפה את אגרופה מעל למחיצה. נתן חוזר למקומו.

מאוחר יותר יאמר הרב שהקהילה כולה שמחה על כך שאת השבת הראשונה לאחר שהשתחרר מבית החולים בחר נתן לעשות בבית הכנסת. "אני מעריץ אותך על אומץ לבך, וגאה על כי אתה חלק מאיתנו", הוא אומר. "כשאני רואה אותך אני נמלא אומץ. אני יודע שאין לי צורך ללכת רחוק כדי ללמוד מהי גבורה. תודה לך".

*

אני הולך ברחוב וטלית ולה פסים תכולים לגופי. אולי אזרחי ניו יורק רגילים לכך, הלוא הם מכירים יהודים. אולם התיירים ליד כנסיית סנט ג'ון מפנים לרגע את מצלמותיהם ומביטים באיש הזה, שחושב שהוא סופרמן אבל צריך להחזיק היטב את הגלימה שלו שלא תתעופף. כשאני הולך ככה, איש לא יכול לשכוח שאני יהודי. גם לא אני.

בפינת הרחובות 110 ואמסטרדם רוכנת אשה זהובת שיער כבת ארבעים מעל מעיל דובון כחול. לידה עומד איש עם שפם שחור. הם מדברים בספרדית. מי שראה אי פעם צרות, יודע לזהות אותן. אני חוצה את הכביש באור אדום, פוסע אליהם במהירות. מתכופף לישיבה שפופה, מרים את הטלית שלא תיגע ברצפה ותתלכלך. בתוך הדובון הכחול יש פנים מלאי זיפים. עיניים תכולות. פה מלא רוק ועליו קצף לבנבן.

"כבר קראתי לגורמי החירום", אומרת האשה במבטא ספרדי קל. "אתה רופא?". "יש לי רקע רפואי", אני עונה לה, ונוטל את ידו של האיש. "מה שמך אדוני?". "אנטוניו דה לה-ויגה", העיניים מתבהרות לרגע כאשר שמו נזכר בפיו. הוא מלמל עוד כמה דברים בספרדית. "הוא השתחרר רק אתמול מבית החולים", אומרת הבלונדינית.

אני מנסה למצוא דופק. הוא בהכרה. מאוד מעורפל. גופו חם מאוד. הוא מזיע בתוך הדובון. נושם בכבדות, אבל הוא מבוגר, ככה הם נושמים. ציפורניו כחולות-ירוקות בקצותיהן. האם זה תסמין או חוסר הגיינה? "האם נפלת? מה הרגשת לפני שמצאת את עצמך על הארץ?". "הוא התמוטט לאט לאט, הייתי פה, ראיתי את זה", הבלונדינית, "הוא פשוט הלך והתכופף עד שהשתרע לגמרי על המדרכה". אני יכול לראות את זה, גברתי. "האם אתה סובל ממחלות קודמות?"

תגובה מבולבלת בספרדית. "ה-א-ם א-ת-ה ס-ו-ב-ל מ-מ-ח-ל-ו-ת ק-ו-ד-מ-ו-ת?", זה מה שמן הסתם הגברת שואלת אותו, רק בקול גבוה יותר משלי, לאט לאט ובספרדית. אי אפשר להבין את תשובתו. "הוא אומר שרק אתמול היה בבית החולים והם שחררו אותו". מתוך הדובון הוא מצביע על ידו הימנית, מפשיל בגמלוניות את השרוול. שני צמידים על אמת ידו, כמו על ידיהם של תינוקות כשהם רק נולדים.

אמבולנס גדול וצהוב נעצר לידינו ברחישת גלגלים. יוצאים ממנו שני גברים לבנים ומקריחים. הם מתבוננים על האיש שמוטל על המדרכה, עליי ועל הבלונדה ואומרים: "אנטוניו דה לה-ויגה, שוב אתה עושה צרות?".

3 תגובות על ״פרגמנטים״

  1. וואו. נדמה שיש רק אנשים מעטים שיכולים לספר את המציאות בכל כך הרבה רגש, וללא ספק אתה אחד מהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: