הריפוי הזה אפשרי

אנחנו חיים בעולם של תקינות פוליטית. אסור להגיד כושי, כמובן, וגם ערבי זו מילה מאוד לא נעימה. כשיש אשה בהריון על יד השולחן לא יפה לדבר על תמותת תינוקות, וליד אנשים זקנים לא כדאי לספר בדיחות על השואה. לך תדע באילו מחנות האיש התגלגל וכמה ייסורים הוא סבל. ואתה עוד מגחך לך?

כמו הצביעות שבאכילת בשר נוטף שומן לתאווה לצד היגעלות איסטניסטית ממראה דם, נוצות או אברים חיים ומדממים, כך הוא היחס שלנו כלפי אנשים נכים וכאלה שסובלים מבעיות פיזיות. כמובן, במסעדה שבה אנו קונים תהיה נגישות, לעיוור שחוצה את הרחוב הסואן מיד נפנה חצי מדרכה כדי שלא ייתקל בנו וייפול, ובחניית נכים זה פשוט פשע לחנות. שהמדינה תיתן קנסות גבוהים ואפילו מטורפים. חיות האנשים האלה שחונים להם בחניה.

אבל אולי-אולי – מחשבה סוררת מתגנבת לראש – בחדרי לבנו, אנחנו סרים מדרכם, מושיטים להם עזרה סטרילית, מפנים להם דרכים מיוחדות ומקצים להם משטחים שהם 'רק לנכים' – כדי שחס וחלילה לא נצטרך להיתקל בהם? אולי אנחנו חוששים, שמא, איכשהו, כאשר לא ניתן יהיה להתקין מעלית, לסלול דרך גישה, ליישר טרסה – אולי נצטרך אז, ממש פיזית, לשאת אותם על גבנו, עם כל הזעה וריח הגוף והאיברים המתדלדלים שלהם. אולי ממש נצטרך לבוא איתם במגע, ואת זה אנחנו ממש לא מסוגלים לשאת.

אז מוטב להיות מנומסים. לא לספר בדיחות לא יפות. להיזהר בלשוננו. פגשתי פעם עובדת סוציאלית שטיפלה בילד עזתי שאיבד את שתי ידיו ושתי רגליו, לאחר שניסה לצוד עפיפון תועה מחוט חשמל בעזרת מוט מתכת ארוך. "ניסיתי לעודד אותו כל פעם שעברתי ליד החדר בבית החולים", גוללה בפני יום אחד את המפגש ההזוי. "חלפתי בדלת ונפנפתי לו 'הי אחמד, איך אתה מרגיש?', ותוך כדי שאני מנפנפת אני חושבת לעצמי 'טיפשה, הוא לא יכול לנפנף לך בחזרה…". מאוד לא נעים להיכשל בלשון. אז אולי מוטב שלא נכביר מילים. נמעט לדבר איתם ככל האפשר, נצמצם את האפשרות להגיד משהו מביך.

עוזר פלילי

הביקורות לא אוהבות את הסרט הצרפתי "מחוברים לחיים". כינו אותו 'מסחטת רגש', 'מלודרמה ירודה' ועוד קללות שאין גסות מהן עבור אנשי קולנוע. האמת ניתנת להיאמר: המבקרים שונאים אותו כי הוא שובר קופות (כלומר, פופולארי, כלומר, המוני), כי הוא לא מתיפייף ואמנותי אלא יפה ואמיתי, כי הוא מציג לנו את הדרך שבה היינו רוצים לראות את החיים באים על תיקונם. בקיצור, סרט אופטימי. היפה מכל בסרט הזה – שהוא מבוסס על סיפור אמיתי.

פיליפ (פרנסואה קלוזה), הוא איש עשיר ורווי אסונות. אשתו מתה עליו בגיל צעיר, הוא סובל משיתוק מוחלט מן הצוואר ומטה וביעותי שינה לא מניחים לו לעצום עין. נחמתו היחידה היא כספו הרב שמאפשר לו להתמכר ל'הנאות הגבוהות שבחיים' – מוסיקה, יצירות אמנות יקרות ובית מפואר. הוא מחפש בנרות אחר עוזר אישי שיצליח לשאת אותו, אך אלה באים והולכים ולא מצליחים לשרוד בקרבתו.

דריס (עומר סאי), הוא שחור-עור ממוצא סנגלי המצוי באשפתות. הוא עבריין צעצוע, מתפרנס מן הבא ליד שמגיע לראיון עבודה אצל פיליפ רק כדי למלא טופס לקבלת דמי אבטלה. ראיון העבודה המשעשע כולל שאלות שלדריס כלל אין מושג מה התשובות עליהן, כמו ידע כללי במוזיקה ובאמנות, דברים שלכאורה חשובים לפיליפ. בין השניים נוצר חיבור. פיליפ נעשה כדמות אב לדריס הצעיר, ואילו זה מפיח בו חיים שטעמם אבד.

אפשר להתעכב על סצנות רבות בסרט, אולם כדאי להתעכב על סצנה אחת, שהיא סצנת המפתח להבנתו התורף שלו. ביושבם במסעדה יוקרתית – בעוד דריס מעשן בחוץ – דנים פיליפ ואחד מקרוביו הרבים שמתכנסים מדי שנה למסיבת יום הולדת משעממת ("רק כדי לראות שעוד לא מתתי", מפטיר פיליפ) בעוזר החדש. "הוא מסוכן לך, ביררתי עליו, יש לו עבר פלילי", מפציר קרוב המשפחה הדאוג. "יש לו שתי ידיים, שתי רגליים וראש חושב", עונה פיליפ בכעס. "אתה לא יודע מה זה אנשי הפרברים האלה, אין בהם חמלה!". " – זה בדיוק מה שאני מחפש", מסיים הנכה את השיחה.

תרופה לניכור

"קיימים, בעצם, שני סוגי רחמים", כותב הסופר היהודי-אוסטרי הגאון, סטפן צוויג. "האחד, פחדן ורגשני, אינו למעשה אלא קוצר-רוחו של הלב, שאחד רצונו – להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת, רחמים שאין בהם שמץ השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג לש רחמים לא רגשני, כי אם יוצר, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכל, בסבלנות ובסובלנות, עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה".

הקטע הזה, שמופיע בפתח ספרו של צוויג "קוצר רוחו של הלב", מבאר בתמצית את עיקרי סיפור שעוסק ביכולתם של רחמים להרוג בבלי דעת. גם ללא תוצאות הרסניות כמו שמופיעות אצל הסופר הוינאי (ששם, לבסוף, קץ לחייו) יכולות להיות לרחמים המעושים שלנו תוצאות פוגעות עד מוות בלבם של הסובבים אותנו.

התרופה שמגישים לנו אוליביה נקש ואריק טולדנו, שני הבמאים היהודים של "מחוברים לחיים" היא חוש ההומור. בין דריס (בעל הלסת הענקית עד מפלצתית ושיני סוס גרוטסקיות) לפיליפ (שלו חיוך דק ויהיהר בתחילה, שהולך ומתפרץ לכלל צחוק סוחף) מחבר קו דק של הבנה כי "c'est la vie", אלה החיים. מוטב שנצחק מהם מאשר שנבכה עליהם. הנכות משמשת להם כחומר לצחוק, ולא כמנוף להשפיל דרכו את האחר. הקרבה הבלתי אמצעית, עד למחוות האינטימיות ביותר כריקון צואה מתוך הגוף, הופכת אותם לגוף אחד של הבנה. הלגלוג מרחיק – ואילו הצחוק מקרב.

שיחות עם אדם שסובל מנכות כזו או אחרת מגלה כי הוא מודע למצבו טוב יותר מכל אדם אחר. הוא חש מושפל – ובצדק – מעצם המצב בו הוא נמצא, ולא רק מהצורך להיזקק לעזרתו לש אדם אחר. עצם העובדה כי אתה בריא ומסוגל ואילו אני חולה או משותק ואיני מסוגל – כבר היא משפילה. לכך מתלווה תחושה עמומה של הכרת תודה בלבו של האדם הניצב מנגד על כך "שאינני כמוהו", שגורלי שפר עלי, שניצלתי. התחושה שזו יכולה להטריף את הדעת.

ככסות ערווה משמשת לנו התקינות הפוליטית, ה-PC. "לא יפה להסתכל, הוא נכה", מושכת אם את ילדה הסקרן מן האיש הפגוע במדרחוב. קל וחומר שאי אפשר לצחוק עם האיש, הלא הוא נכה, "הם רגישים יותר", נסביר לעצמנו ברוב מלומדות וחשיבות.

אלא שחוסר יכולת לצחוק מעיד גם על חוסר יכולת להתקרב. 'דה-הומניזציה', בשפה בה אוהבים להשתמש היום. שמו הצרפתי של הסרט, "INTOUCHABLE" מבטא יפה את השניות הזו. משמעותו בעברית כפולה: "המנודים" וגם "שאינם ניתנים למגע". רק מי שמנודה בעצמו (פיליפ מחמת נכותו, דריס מחמת מעמדו החברתי הנחות), יכול לגעת ברעהו שלא מבעד למסכות בורגניות שמאפשרות לנו להמשיך בהסתתרות תוך תחושה שאנחנו 'טובים'.

מה מביא לאושר?

נימת הביקורת על הסרט הצרפתי – לבד מהיותו 'Feel-Good movie', כלומר, כזה שנועד לגרום לתחושה טובה אצל הצופים, ולא לעורר אותם למחשבות עמוקות כמו שאמור לעשות סרט 'טוב' – היא בכך שהוא "מתעלם מחייהם הקשים של המהגרים בצרפת" (שהרי זה המדד ל'סרט טוב' בימינו, עד כמה הוא עוסק בסבלם של מהגרים.

אלא שמחמת רצונו למצוא את המטבע מתחת לפנס, המבקר המלומד פספס את הנקודה. הסרט עוסק בנקודות עומק – אולם לא ברגילות ובמעייפות על גורלם של מהגרים. במקום זאת, הוא מעלה תהיות רבות על ההבדלים בין תרבות 'גבוהה' לתרבות 'נמוכה'. הפער בין שפת הרחוב הגסה והמלוכלכת של העוזר האישי לבין האריסטוקרטיות המעודנת של מעסיקו – פער שמגוחך בידי הבמאים פעם אחר פעם, בנותנם את התחושה שאינו קיים ונובע מהבניות חברתיות ותו-לא – מעיד על השאלה האמיתית אותה שואל אזרח אירופה את עצמו: מה בעצם בניתי כאן? האם התרבות שבה אני מחזיק מסבה לי אושר? האם יש תחליף לפראיות האצילה שמביא שחור העור מן האשפתות? האם איננו – לבנים, עשירים ומנופחים שכמונו – נכים מן הצוואר ומטה, ורק ראשנו עוד חושב שהוא חושב?

התשובה לכל זאת, כמובן, היא: לא. התרבות האירופית כבר לא מצליחה לגרום לבעליה אושר: יצירות אמנות הן רק תקליטי המתנה במענה הקולי של לשכת הסעד; הפרא הזר המבקר באופרה (בסצנה מצחיקה עד דמעות) חושף כי המלך הוא עירום והזמר המוערך נראה מטופש להפליא בתחפושתו הצבעונית; הריגוש האמיתי מצוי במכוניות מהירות, נשים חדשות וחופי ים אקזוטיים.

וכאן גם הדילמה הערכית ב'מחוברים לחיים': צרפת מחפשת אחר 'פרא אציל' שייגאל אותה משממונה. היא לא מעריכה את הסכנה שבו, היא לא יודעת שיכול להיות מחיר יקר להימור על הפראיות המפתה הזו, ומעל לכל: היא חושבת כי ניתן לרפא הכל, גם נכות נוראה וקיצונית, בעזרת יופי ותשוקה לחיים.

כאשר המסך מחשיך על הסרט היפה, המצחיק והכואב הזה, השאלה עוד נותרת מהדהדת בראש: האמנם שאפשר לרפא כאב כל כך גדול רק בעזרת יופי, בעזרת התמקדות ב'טוב שבחיים', ב'מה שעוד נשאר'? הכתובית המספרת על שני האנשים החיים עליהם מתבסס התסריט, מראה שלדעת יוצריו – הריפוי הזה אפשרי.

(פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 21.4.12)

תגובה אחת בנושא “הריפוי הזה אפשרי”

  1. נהדר וחרוז היטב. מזל שאתה מפרסם, כבר אין לי מנוי.
    *אני* אומרת כושים
    ומתי כבר נקרא על האישה הכושית של משה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s