באין חזון, העם ייפרע ממנהיגיו

היה זה רק לפני 6 שנים וחצי כשהוקמה מפלגה חדשה, 'קדימה' שמה, בידי אריאל שרון, שהשאיר למפלגתו הישנה, הליכוד, ירושה מפוקפקת בשם 'תכנית ההתנתקות'.

ההלם במחנה הימין היה עמוק וחריף, אבל הציבור הישראלי היה באופוריה. הסקרים צפו למפלגה החדשה עד 44 מנדטים, סכום לא מבוטל שהבטיח אוטוקרטיה לאיש שביצע בשרירות לב ובשיתוף פעולה מערכתי חוצה בירוקרטיות מהלך שהפך 8,000 מתיישבים לחסרי בית.

באחד ממטות הבחירות בעיר שינה מפד"לניקית ההוראה לפעילים היתה כזו: 'הרימו טלפונים לכמה שיותר אנשים, שוחחו איתם על הבחירות. אל תאמרו להם להצביע מפד"ל. שכנעו אותם להצביע לכל מפלגה שירצו – רק לא לקדימה'.

הפחד היה משתק: ניצחון גורף של המפלגה החדשה הזו, שצצה משום מקום ולפתע גרפה את אהדת העם, יכול להביא לחורבן מוחלט של ההתיישבות תחת תכנית התנתקות נוספת. ההנחה כי ישנה תכנית עבודה כזו הוכיחה, לאחר מכן, את נכונותה: בשיאה של מלחמת לבנון השניה לא נרתע מי שעמד אז בראש המפלגה, אהוד אולמרט, להכריז על תכניותיו ל'תכנית התכנסות' שתחזור על הטקטיקה ביהודה ושומרון.

זכורה מכל הכרזתו של שר החינוך בממשלת המעבר, מאיר שטרית: "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד". לא היתה הצהרה טובה מכך על ריקנותה של המפלגה החדשה.

קדימה שידרה בשנים האחרונות אין אונים, יאוש ומחסור בערכים. הציבור, שמשתוקק להרגיש כי יש לו מנהיגים שיובילו את המדינה, לא מגלה את התכונה המנהיגותית בקרב שדרת ההנהגה הקיימת של קדימה.

אולם הציבור, כפי שנשמע בערב יום חול מרופד תכניות טלוויזיה, דווקא נלהב יותר מהאופציה החדשה והמסעירה, ופחות מעדר הביינישים הלחוצים שנשפו באזנו מעבר לשפופרת. "יש שם חבורה של אנשים מצויינים", אמרה אשה אחת, "שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות". החבורה אליה התייחסה הגברת המרוצה מנתה את ציפי לבני, גדעון עזרא, אברהם הירשזון, מאיר שטרית, חיים רמון, דליה איציק ואחרים. אזרח אחר דווקא היה בטוח שהתרדמת אליה נפל שרון שבועות ספורים לאחר הקמתו את המפלגה, היא תרגיל פוליטי שבסופו יקום שרון ממיטתו ויוביל את מפלגתו לניצחון מפתיע.

במובנים מסויימים, המאמץ המשולב נשא פרי. מפלגת קדימה לא גרפה את ארבעים המנדטים להם ציפתה, ואפילו לא שלושים. האיזון הדמוקרטי בישראל נשמר.

מאז חלפו כ-6 שנים, אולם קדימה הלכה ושקעה לתוך תרדמת, ממש כמו מנהיגהּ לשעבר. היורשת לא הצליחה לשמור על התדמית הכריזמתית של המנהיגים הקודמים, ורבים מחברי המפלגה התלכלכו בפרשיות שחיתות שונות. החידוש הפך לדשדוש וההיבריס פינה את מקומו למאבקי אגו אישיים.

מפלגת האופורטוניסטים הוכיחה את המשפט המפורסם של יגאל אלון, על ההווה הדל והעתיד הלוט בערפל. הציבור הישראלי – כמו כל המין האנושי – אוהב חידושים, אולם אם יש משהו שבישראל לא אוהבים, זהו חוסר יושר. קדימה שידרה בשנים האחרונות אין אונים, יאוש ומחסור בערכים. הציבור, שמשתוקק להרגיש כי יש לו מנהיגים שיובילו את המדינה, לא מגלה את התכונה המנהיגותית בקרב שדרת ההנהגה הקיימת של קדימה.

הבוקר יוכרז מי המנצח הגדול בבחירות על המפלגה, שזוכה כעת לאסיף אלקטורלי של כחמישה עשר מנדטים, תוצאה המתאימה יותר למפלגת נישה מגזרית. לבני או מופז – מדינת ישראל ראוייה לחזון אמיתי לפעול לאורו ולא לאופורטוניזם זול, הן במישור המדיני והן במישור החברתי-כלכלי.

 (פורסם כמאמר מערכת במקור ראשון, 28.3.12)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: