תרבות הרצח

מעט מאוד רגעים של חסד ניתנו לגבריאל, אריה ומרים, הילדים שנרצחו בירייה על אדמת אירופה – גם אחרי מותם. המקהלה הבינלאומית אינה אוהבת לשמוע על ילדים יהודים הרוגים, הדבר מזכיר לה תקופות אפלות שהיא מעדיפה להשכיח.

האירופים נמצאים במצב בלתי אפשרי: הם מנסים להיות מוסריים בעיני עצמם, כלומר, לדגול בשוויון ולהוקיע את הגזענות. נגד זאת מתעוררת התנועה הגזענית ששואפת 'לטהר' את הלאומיות הקיימת, במקרה זה, הצרפתית. אלה גם אלה, למותר לציין, שונאים יהודים.

האמביוולנטיות בדיווחים על הרצח המתועב היתה מובנית: מה עדיף לנו, שואלים האירופים את עצמם, לסמן את האירוע כמכוון נגד ישראל, או לדווח עליו שייראה כפשע שנאה ניאו-נאצי? האפשרות השניה הכריעה. זיכרון מסע ההרג של אנדרס ברינג ברייויק באוסלו, שם הרג 77 ילדים נורבגים, עדיין טרי בזיכרון. מוסלמים, לעומת זאת, הם רבים ומסוכנים יותר.

"בימים בהם אנחנו זוכרים אנשים צעירים שנהרגו בכל מיני נסיבות נוראיות כשאנחנו זוכרים מה קרה בטולוז היום, כשאנחנו זוכרים מה קרה בנורבגיה בשנה שעברה, כשאנחנו יודעים מה קורה בסוריה, כשאנחנו רואים מה קורה בעזה ושדרות", אמרה שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, לצעירים פלשתינים עמם נפגשה בבריסל ביום הפיגוע. ההשוואה, כמובן, קוממה כל מי שמעט שכל בקודקודו. "זו רק הערה כללית על אלימות נגד ילדים בכל העולם", התגונן דובר שרת החוץ בהבהרה שפורסמה לאחר מכן.

האירופים לא מצליחים לתפוס כי בעיית ישראל היא ייחודית, וקשורה קשר עמוק להיותה מדינה יהודית. האדם הנאור מנסה להסביר לעצמו באופן אוניברסלי וכולל מה מביא בני אדם לרצוח ילדים. אולי זה סכסוך על אדמה. אולי זה סכסוך על שליטה. אולי זו צורה להפעיל לחץ על מנהיגים או להטיל אימה על עמים שלמים. האירופים מסרבים להכיר בכך שיש אכזריות לשמה, אכזריות טהורה שנובעת מתרבות שבעיניה חיי אדם אינם שווים דבר.

ביום למחרת, כאשר התברר שידו של האסלאם הקיצוני – זה שאסור-לנקוב-בשמו בצמרת הממשל של ארה"ב – במעל רצח הילדים ואביהם, התזמורת חייבת היתה למצוא סימפוניה אחרת לנגן. את זאת סיפק לא אחר מאשר הרוצח עצמו.

שר הפנים של צרפת, קלוד גואן, מסר בשמו של מוחמד מראח כי הוא 'לוחם ג'יהאד', וכי ביצע את הטבח בבית הספר "כנקמה על מותם של ילדים פלשתינים". הנה, כעת, לאזרח האירופי הממוצע יש משוואה יפה. ילדים ערבים מתים בעזה, ילדים יהודים מתים ברחבי העולם. פייר.

אך אנו יודעים את האמת: ישראל אינה רוצחת ולא תתן ידה לעולם לרצח ילדים. מי שאינו חס על חיי אדם, בהם ילדיו, הוא המחבל הערבי שמתפוצץ בשוק בעיראק, באפגניסטן ובתימן, זה שאינו בוחל ברצח על רקע כבוד המשפחה של בנות 14, זה שחיי אדם, בעיניו, הם כקליפת השום. הוא מי שחדר לבית באיתמר באמצע הלילה ושחט הורים על ילדיהם; הוא שהשליך אבן וריסק את גולגלתם של אב ובנו בדרך לקרית ארבע; הוא שפוצץ עצמו במסעדת סבארו בירושלים.

כל אמירה אחרת, 'מאוזנת', משווה, מחפשת תירוץ מדוע הדבר הגיוני ומתקבל על הדעת – היא אמירה של מי שמוכן לתת ידו לרצח ילדים ומי ששונא את מדינת ישראל ומלחמתה הצודקת. יש להסיר את המסווה מעל פניה של ההיתממות האירופית.

 (פורסם כמאמר מערכת במקור ראשון, 22.3.12)