מתלמידיו של אהרון

דורית ביניש בחרה לסיים את ארבעים וחמש שנות כהונתה בשירות הצבורי בקול תרועה רמה. היא, שבעשר שנותיה הראשונות כשופטת בית המשפט העליון שמרה על פרופיל נמוך ונמנעה מעימותים ומאור הזרקורים; היא, שבשיחת פרידה שערכה לכתבי המשפט ביקשה להדגיש דווקא את השינויים המנהלתיים שניסתה – ואף הצליחה חלקית – לייסד בבית המשפט על מנת לקצר את זמן ההליכים שמתנהלים בו; היא, שנחשבה עד לאחרונה צלו השמרני יחסית של נשיא העליון הקודם, אהרון ברק, החליטה להראות לכל מי הוא הליברל האמיתי בתולדות בית המשפט העליון.

שלושה פסקי דין שיצאו בימיה האחרונים כנשיאה מבקשים להציב אותה בזיכרון הלאומי כ'אבירת זכויות האדם', ובראשן שוויון, מידתיות וחוקתיות. בכולם יוצאת הנשיאה חוצץ נגד עמדתה של הכנסת, מדלגת מעל המשחק הפוליטי וקובעת אמות מידה של צדק מוחלט.

בפסק הדין האחרון שנתנה, ושהוקרא באופן חגיגי בטקס פרידתה מבית המשפט, פורטת ביניש על המיתר החברתי. בבקשה להציג את בית המשפט כמי שקשוב לעם, מבקשת הנשיאה שעמדה בראש הרכב מורחב בן שבעה שופטים, לעגן בפסיקה את 'הזכות לקיום בכבוד'. העתירה, שהוגשה על ידי מספר עותרים ובהם אמהות חד הוריות, מלינה על סעיף שולי יחסית (ובעייתי לכל הדעות בקטגוריוּת שלו) בחוק הביטוח הלאומי, ששלל הבטחת הכנסה ממי שמחזיק בכלי רכב. בצעד שהיה פעם נדיר ויוצא דופן אך כעת הוא שגור בפי כל – ביטלה ביניש את סעיף החוק הזה במחי קולמוס, בנימוק שהוא פוגע בזכות ל'קיום אנושי בכבוד'.

המלצה של ברק

דורית ביניש נולדה ב-28 בפברואר 1942 בתל אביב, לחווה ואהרן ורבה. ביתה היה בית מפא"יניקי שורשי, אביה עבד תחת שר התחבורה הראשון, דוד רמז, והיה מקורב ליהושע רבינוביץ', מי שהיה לימים שר האוצר בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. אמה היתה גננת מיתולוגית שבין תלמידיה היו אילנה רובינא וירון לונדון. ביניש למדה ב'תיכון חדש', שם רכשה השכלה ליברלית, והיתה חברה בתנועת הנוער 'התנועה המאוחדת' שהיתה מזוהה עם מפא"י. חברה הטוב מאז תקופת לימודיה הוא המוסיקאי דניאל בירנבוים.

ביניש שרתה באגף כוח אדם במטכ"ל, משם השתחררה בדרגת סגן, ושם גם הכירה את אישהּ, יחזקאל ביניש, נגן טרומבון בתזמורת צה"ל.

לאחר הצבא חשבה ללמוד ספרות והיסטוריה, אולם לחץ המשפחה והחברים הוביל אותה להירשם ללימודי המשפטים כמו בן זוגה יחזקאל. בשנה הראשונה היתה תלמידה בינונית ובסופה חשבה לעזוב. פתק שקיבלה ממתרגל צעיר בקורס 'יסודות המשפט' שהחמיא לה על חשיבתה המקורית, שיכנע אותה להישאר בלימודים. שמו של המתרגל היה אהרון ברק.

בשנת 1966, והיא בת 24, סיימה ביניש את חוק לימודיה וקיבלה את התואר הראשון. ביניש כלל לא היתה בטוחה שהיא מעוניינת להמשיך במקצוע, אולם אהרון ברק פגש באקראי את יחזקאל ביניש, ושאל אותו היכן דורית מתכוונת לעשות את הסטאז'. כששמע שעדיין לא בחרה מקום, אמר: "שתלך למשרד המשפטים ותגיד שאני המלצתי".

ההמלצה עשתה את שלה. ביניש התקבלה ללא בעיה לעבודה בפרקליטות והתרגלה למקצוע. בינתיים, פתח יחזקאל ביניש משרד עורכי דין עצמאי ושימש כבורר במשפטי סחר בינלאומי. בעשור האחרון הסתבך במאבקים משפטיים, כשנתבע על ידי מס הכנסה בשל חובות שצברה תזמורת רשות השידור בזמן שעמד בראשה. בראשית שנת 2005 החליט היועץ מני מזוז לסגור את התיק נגדו.

בפרקליטות גילה את עורכת הדין הצעירה גבריאל בך, לימים פרקליט המדינה ושופט בבית המשפט העליון. הוא סייע לה בתחילת דרכה ולמעשה סלל את דרכה המהירה כלפי מעלה. ביניש עברה לפרקליטות מחוז ירושלים לתקופה קצרה ומשם חזרה לפרקליטות המדינה לתפקיד בכיר יותר. הקפיצה המשמעותית שלה היתה כשמונתה, בגיל שלושים ושתיים בלבד, למנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות. שבע שנים ניהלה את המחלקה, ובשנת 82' מונתה למשנה לפרקליט המדינה, יונה בלטמן.

בשם הצדק

ביניש הובילה את התביעה במשפט 'המחתרת היהודית'. עוד לפני כן היה לה תפקיד חשוב כראש צוות אוספי החומר לוועדת כהן, שחקרה את אירועי טבח סברה ושתילה. בהמשך, היתה אחת מן השתיים שהביאו בפני היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, את פרשת קו 300, בניגוד לרצונו של ראש הממשלה שמעון פרס, ממלא מקומו יצחק שמיר וראש השב"כ אברהם שלום.

ביניש ייצגה את המדינה בכל הקשור לפסילת מפלגתו של מאיר כהנא. בספרה 'העליונים' טוענת העיתונאית נעמי לויצקי כי הפרקליטה הצעירה חזרה במיוחד מחופשת מחלה אותה 'משכה' במחאה על האפשרות כי לא תמונה לפרקליטת המדינה, ובמקומה תמונה פליאה אלבק, חביבת המתנחלים, רק כדי לטפל בפרשייה זו. שר המשפטים שהנחיל לה, בסופו של דבר, את התפקיד הנכסף, היה דן מרידור.

באותה תקופה, סוף שנות השמונים, פרצה האינתיפאדה הראשונה שזימנה לפרקליטה הצעירה חיכוכים מול שר הביטחון דאז, יצחק רבין. "היא באה בשם הצדק, ואילו רבין בא בשם האמת", מסביר יועצו המיוחד, איתן הבר. הוא מעיד כי ביניש הקפידה על הוראות פתיחה באש מדוקדקות וביקשה להשריש אותן בשורה ארוכה ומסועפת של פקודות.

כמי שהיה יועצו של ראש הממשלה ולאחר מכן ניהל את לשכתו, מציין הבר כי רבין, איש השטח, היה קרוב ללבם של החיילים הרבה יותר מן השופטת הצוננת. "מה שקורה בהיכל השן של המשפט זה לא מה שקורה בשטח. רבין ראה עצמו כסנגור החיילים והמפקדים. הוא העריך מאוד את ביניש, אולם היו ביניהם פערי השקפה: היא ראתה עצמה כמי שיושבת על כיסא המשפט הבינלאומי".

בהיותה פרקליטת המדינה, סירבה לייצג את המדינה בבג"צ העתירה נגד גירוש 415 מחבלי חמאס ללבנון. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש (גילוי נאות: סביו של הכותב), נאלץ לעמוד לבדו בדיון שארך ארבע עשרה שעות רצופות ולייצג את המדינה עד שעמדתה התקבלה בבג"צ, שהתיר את הגירוש.

בשנת 1993 נשקלה מועמדותה לבית המשפט העליון, אולם הנשיא דאז, מאיר שמגר, התנגד, ולכן נדחה מינויה עד שנתיים לאחר מכן, כשהשופט אהרון ברק תפס את מקומו.

חינוך לערכים

תקופת העליון של השופטת ביניש מתחלקת לשתיים. בעשר שנותיה הראשונות במשכן ביקשה שלא להעיר דובים מרבצם, והצטרפה פעמים רבות לדעת הרוב אותה הוביל הנשיא אהרון ברק. מאחורי גבו הרחב של השופט הפנומן יכולה היתה השופטת הטרייה להסתפק בשתי המילים: "אני מסכימה", בשורת פסקי דין שקבעו את אופייה החוקתי של מדינת ישראל, ביניהם הכרה בגיורי קפיצה לצורך אזרחות וביטול 'נוהל שכן' שהגביל את השימוש של צה"ל באזרחים שאינם מעורבים בלחימה (ראו מסגרת).

עם זאת, בפסק דין שנחשב מכונן, קבעה בעצמה הלכה חדשה ביחס להכאת ילדים לשם חינוכם. בהלכה זו צעד בית המשפט לזירה רגישה מאוד: מוסד המשפחה. "השופטת הכירה בדבר שכלל אינו מובן מאליו", אומר עו"ד דב פרימר, שעוסק בדיני משפחה זה שנים רבות, "והיא עילת נזיקין בקשר שבין הורים לילדים. עוד נקודה חשובה היא הקביעה שכל הכאה היא פסולה. במובן מסויים בית המשפט ביקש למתוח פה קו והשאיר את שאלת האיזון לשיקול דעתם של השופטים".

פרופ' פרימר טוען עוד כי הפסיקה משקפת את תפיסתה של ביניש, לפיה יש תפקיד לבית המשפט לחנך את הציבור. "החוק הוא לא רק עניין פורמלי, אלא גם מגלם בתוכו ערכים. בניגוד לתפיסה המודרנית לפיה החוקים הם טכניים בלבד, היא הבינה שהמערכת החוקית היא אחת הדרכים הטובות ביותר להעביר ערכים – במקרה הזה ערך ההגנה על חסר הישע – לציבור הרחב ולדור הבא. גם ההלכה היהודית הכירה בכך שעל מנת להשפיע על אדם – יש לרדת לשורשי ההתנהגויות שלו ולעצב הלכות על פיהם".

איבוד אמון

לפני חמש שנים וחצי עלתה ביניש על כס הנשיאות במקומו של אהרון ברק, מכוח 'שיטת הסניוריטי' לפיה השופט הוותיק ביותר מתמנה לנשיא בית המשפט העליון. איש בעולם המשפט לא סובר שלנשיא בית המשפט יש מעמד חוקי גבוה יותר משל רעיו השופטים, אולם כולם מסכימים כי העומד בראש המערכת הוא זה שמהווה את הפנים שלה והוא המייצג אותה. בתפקידה זה נאבקה ביניש מרות בשר המשפטים הקודם, פרופ' דניאל פרידמן, שסירב לשוחח עם 'מקור ראשון'. "אני מרגיש שדיברתי עליה יותר מדי", אמר, "כבר אין טעם להמשיך בזאת".

והוא בהחלט אמר. "הבעיה המרכזית שיהא על נשיא בית המשפט העליון להתמודד עמה", יעץ פרידמן לנשיא הנכנס אשר גרוניס במאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת 'עורך הדין', "היא בעיית הלגיטימיות של פעולתו ואובדן הסמכות המוסרית הקשורה בכך".

פרידמן מכוון לסקרים שנערכו בשנים האחרונות, המראים כי אמון הציבור בבית המשפט העליון, שנשק בעבר ל-80%, הידרדר עד שהוא מתקרב היום ל-50%. צניחה של שלושים אחוז בפחות מעשרים שנים. ביניש עצמה, אגב, מתייחסת לנתונים בביטול. בשיחה עמה האשימה את "קץ עידן התמימות" שאזרחי העולם סובלים ממנו, את "הבעייתיות של הסקרים האלה", ואף את "הפמפלטים שמחלקים בבתי הכנסת ויש בהם דברים נוראיים", וסירבה לקשור את אובדן האמון בהתנהלותו של בית המשפט.

פרופ' אריאל בנדור מאונ' בר אילן, אינו רק מומחה למשפט חוקתי ומי שכתב (יחד עם זאב סגל) ספר שיחות עם אהרון ברק, אלא גם בנה של השופטת בדימוס דליה דורנר. ההסבר שלו לחוסר האמון של הציבור במערכת המשפט שונה ומעניין. "יש לי השערה שאיני יודע אם היא נכונה, ונוגעת לשינוי של סגנון ההנמקה השיפוטית. בית המשפט, החל מברק, עבר להדגיש את שיקול דעתו. ביניש במיוחד נטתה – וראתה בזה כמעט אידיאולוגיה – לנסות להסדיר מקרים בלי לתת פסק דין. הציבור, שפעמים רבות מושפע מתדמית ולא ממהות, רוצה שבית המשפט יהיה פסקני יותר ומתערב פחות. גם אם 'הכל שפיט' – לא כדאי לומר את זה, אפילו כשאתה זהיר בפסיקותיך – כמו שברק היה".

גם שר המשפטים נאמן שהחליף את פרידמן בתפקידו לא היה חסיד של השיטה המשפטית החדשה וניסה לצמצם את כוחו של בית המשפט, אם כי באופן מינורי ואלגנטי הרבה יותר מקודמו. בטקס הפרידה שנערך השבוע, היתה ברכת הדרך שלו לביניש יבשה וצוננת. בעוד היועץ המשפטי לממשלה מהלל ומשבח את פועלה ופסיקותיה של ביניש, הסתפק נאמן בשני ציוני דרך שאין בהם ולו קורטוב של מחמאה: "בתקופת כהונתך מונו שבעה שופטים לעליון, ואין זה דבר של מה בכך", אמר נאמן. "ולאורך כל שנות עבודתנו המשותפת קיימנו מפגשים באופן תדיר, ותמיד היו השיחות בינינו לגופו של עניין". עם ברכות לבביות בסגנון זה, לא פלא שהיחסים בין שר המשפטים לנשיאה לא נחשבו לרומן סוער, בלשון המעטה.

לא תוקפת

לקראת פרישתה, ביקשה השופטת להדגיש את המהפך המנהלתי שעברה המערכת בתקופתה, בצוותא עם מנהל מערכת בתי המשפט, השופט משה גל. שניהם ציינו במיוחד את הקמת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, קליטה של מאתיים שופטים חדשים, מתוכם שמונים וחמישה תקנים שנוספו, מחשוב המערכת, השתלמויות מקצועיות לשופטים, הכשרה לנשיאי בתי משפט ונהלים חדשים לדחיית דיונים, שלדברי ביניש הוכיחו את עצמם מעל ומעבר.

כל אלה נועדו להקל את העומס מעל השופטים ולקצר את ההליכים הארוכים עבור המתדיינים. בעוד ברק התרחק מן הפן הניהולי והזניח אותו, ביניש עסקה בו בחדווה רבה והיא רואה בו עניין חשוב.

"מדוע אתם משתמשים כל הזמן בכותרת 'ביניש תוקפת'?", שאלה השופטת היוצאת את הכתבים שהתכנסו לפני שבועיים בלשכתה, "אינני תוקפת ולא תקפתי. אני מגִנה על בית המשפט".

הנשיאה דורית ביניש רוצה שייזכרו את כהונתה כתקופה בה הגנה באופן אינטנסיבי על מבצר בית המשפט העליון, שאת מתרסיו הקים אביה הרוחני אהרון ברק; היא רוצה שייזכרו אותה כמגינת הזכויות החברתיות, שלא נמנעה מלבטל שני חוקים של הכנסת, וביקשה לבטל אחד נוסף. האם הציבור יזכור אותה כך, או כמי שרצתה לחנך אותו לערכים הדמוקרטיים בהם האמינה? האם יכיר לה טובה על פעילותה לקיצור סבלם של המתדיינים, או שדמותה תיבלע בין דמותו הענקית של הקודם לה לדמותו העלומה של הבא אחריה? את זאת, רק ימים יגידו.

פורסם במוסף 'צדק' של 'מקור ראשון', 3.3.12

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: