רבנים, התעוררו

הטלטלה שעוברת על הציבוריות הישראלית בתקופה האחרונה היא בעצם בירור נוסף, בשוך המערכה הכלכלית ובהפוגת המערכה הצבאית, של דמותה וצביונה. החברה הזו, במשך שנים רבות, נקרעת ונמשכת בין קצוות בתוכה. יהיה מוטעה לסווג זאת תחת כותרות נדושות כ'דתיים וחילוניים', 'עשירים ועניים' או 'מזרחים ואשכנזים'. הישראלי שואל עצמו שאלות עמוקות הרבה יותר מאשר גודל הכיפה או אפילו מוצאה האתני של ארוסת בנו.

מדינת ישראל דנה על חייה, על הצורה שבה היא רוצה לנהל את מערכותיה ולעצב את סדר היום שלה. אך מתבקש הוא, שאנשי הרוח שלה: הרבנים, ההוגים, הסופרים והמשוררים יטלו חלק בעיצוב הזה, מתוך שיקול דעת והבנה כי לקולם יש תוקף, כי העם היושב בציון מייחל למוצא פיהם, לאמירות מרעננות ורחבות השקפה על ייעודו ועל הכיוון המוסרי אליו יש לפנות.

אך מה צר שבמקום התוויית כיוון ודרך, הקול היחיד שנשמע מקרב הרבנים- חלק בלתי נפרד ומוביל בעולם הרוח אותו מנסה לייצר הציבור האמוני- הוא קול חרד ומסתגר. במקום לשאול 'כיצד נגרום לצה"ל לפתוח את שעריו למשרתים דתיים נוספים?', עסוקים הרבנים בהשוואת שירת זמרות לכיתת יורים; במקום לקרוא לפיוס עם הרצויים שבשכנינו הערבים ולמלחמת חורמה בנלחמים בנו, נתפסים הרבנים כשהם נכשלים שוב ושוב באמירות גזעניות מכלילות ומעליבות שאין בהן תועלת מלבד ליבוי שנאה; במקום לגרום לשינוי תודעתי בקרב הציבור החילוני אודות חשיבותה של רבנות ידידותית לחייו, נזעקים הרבנים לביצור השטייטעל הציוני-דתי שהצליחו להקים לעצמם בדרך שחוקיותה מוטלת בספק.

אפשר להאשים את 'התקשורת' חורשת הרעה, שתמיד אשמה בכל. אך התקשורת היא רק מראה, רק חלון. היא לא יכולה ליצור אמירות חיוביות יש מאין. הואקום באמירות בעלות תוכן ומשמעות, אמירות שיתוו דרך, שואב לתוכו את הפרובוקציה. המיקוד באמירות שוליות שמעלות על נס את הקיצוני והמתגונן, הופך את הקטן לגדול, יוצר גרוטסקה של הנושא הנידון ובצורה זו מעביר אותו לציבור בפריים-טיים.

הנה כעת, עם החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לחקור את הרב שמואל אליהו אודות התבטאויותיו נגד האומה הערבית, נרקמת 'פרשת הרב דב ליאור 2'. ההתנגשות בין מי שרואים עצמם כמגיני החוק והמוסר לבין מי שמרגישים שומרי ההלכה, המסורת וחופש הקיום של יהודים גאים בארצם- בלתי נמנעת. שוב יעלה לדיון באופן רועש, מתלהם וחסר ענייניות עניין כה חשוב בציבוריות שלנו.

הפרשייה ניצבת לפתחם של הרבנים כסימן קריאה, או מוטב, כסימן תמיהה. האם כל מה שיכולים לתרום הוגי הרוח הפוטנציאליים של האומה לרשות הרבים שלה, הוא אמירות שתופסות כותרות ושמרחיקות מהם את הציבור, או שמא ייתפסו עצמם כמעצבי סדר היום התרבותי בישראל וישכילו למלא את החלל, הזועק כל כך למשמעות ותוכן?

(פורסם כמאמר מערכת ב'מקור ראשון', 23.11.11)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: