כשהשמיים נופלים

 

כשרבין נרצח הייתי בן 12 וישנתי. היה מוצאי שבת וחורף, באותו ערב לא שיחקנו כדורגל. גם היו לימודים למחרת ואבא לא הרשה לחזור מאוחר. הלכתי לישון לפני 23:00 ולא העירו אותי אפילו ששמעו חדשות וידעו. בבוקר קשרתי נעליים. סבא נפתלי עמד, נשען על המשקוף בכניסה לחדר שלי ואמר "רצחו את ראש הממשלה, רבין". המשפט נשמע לי מוזר, אולי כי אמר רבין במלרע, כמו חמין. סיימתי לקשור נעליים וחשבתי. אני זוכר שחשבתי חזק. שאלתי את אבא שלי אם אנחנו שמחים או עצובים. "זה אסון", הוא אמר, "זה חמור מאוד שיהודי נרצח על ידי יהודי". בהסעה לבית הספר אמרתי לחבר'ה שלא יכול להיות שהרוצח דתי. "אם הוא היה דתי ומתנחל, כבר היו עושים מזה צימעס", טענתי בידענות השמורה לבני שתים עשרה. אחד החבר'ה התעקש שאני טועה, ושהוא ראה בטלוויזיה שרוצח יש כיפה. אני לא זוכר מה אמרו לנו בבית הספר. אני זוכר רק את האווירה: הלם מוחלט.

שמעתי כבר את הטענות על כך שבהתנחלויות חגגו לאחר הרצח. אם היו חגיגות, הן לא היו אצלנו. האמת צריכה להיאמר: לא אהבנו את רבין. התחושה היתה שהוא רודף אותנו, שהוא לא סופר את המתנחלים. שהפגנות בהן אנחנו משקיעים כל כך הרבה לא זוכות להתייחסות. שיישובים פורחים הם עבורו לא יותר ממטרד. "פרופלורים" הוא כינה אותנו. חתם את הסכם אוסלו על חודו של מיצובישי. ועוד ועוד.

אבל הרצח היה מכה.

אולי הוא היה מכה לתמימות, אני חושב עכשיו. אולי מכה לגבול שלא נחצה ולא חשבנו שייחצה, בין מילים למעשים. אולי מכה של הבנה שיש משוגעים, שיש מטורפים, שיש רוצחים בקרבנו. קרבנו- החברה הישראלית.

 

~~~

 

לא בכדי אני חוזר 16 שנה אחורה. חשבתי על כך בשבוע שעבר, בהקשר של יום הזיכרון לרצח. על כך שהשמאל הישראלי הכואב לא השכיל למנף את הרצח לאמירה סובלנית, מכילה, שקוראת באמת להסרת השיח האלים, אלא הפנה אותו כאצבע מאשימה-או, יותר נכון, כאגרוף מכאיב- לחזהו של הימין הישראלי והמתנחלי. "במקום שנבין באמת את עומק השבר שברצח ראש ממשלה", חשבתי לעצמי, "העסיק אותנו השמאל בהתגוננות וביצירת תיאוריות קשר, שיצדיקו את העיוורון שלנו כלפי מה שנראה להם מובן מאליו שעתיד לבוא".

אך אלה מחשבות השבוע שעבר. מחשבות השבוע הזה פונות מאה שמונים מעלות, אל קרב מחנה הימין.

במסגרת תפקידי בעיתון, אני משוחח בימים האחרונים עם בעלי תפקידים באליטה השמאלנית: פרופסורים, חברי כנסת ופעילים. בתחילה לא הצלחתי לשים את האצבע על התחושה הדקה, על הריח שנשב מהם. היתה שם פאניקה, היתה תחושה של אפוקליפסה, של השמיים שמתמוטטים עליהם. חברים אמרו בציניות שזו מסגרת האוברדראפט האירופית, אך אני חשתי שיש שם משהו קיומי הרבה יותר. בסוף, תוך כדי שיחה עם פרופסור אולטרה-שמאלני שקרא להביא כסף לא חוקי במזוודות מאירופה, הבנתי: אני מריח מהם את הנואשות שלפני רצח רבין.

אינני שייך למחנה המתלהמים. איני מאיים או חושב שקיצוני שמאלני ירצח את ראש הממשלה נתניהו, ולא בגלל שהשמאלנים הומניים או עדינים יותר. הוא פשוט מאובטח וזה חסר תועלת. אני פשוט חושב שאחד הלקחים מהתקופה שלפני הרצח דווקא, היא שאסור להביא מחנה שלם לתחושה שהוא נרדף- לא מימין ולא משמאל. שורת החוקים האחרונה שמציעה הכנסת בזה אחר זה, על אף שכל אחד מהם עובר קיצוץ כנפיים נרחב עד שהוא מאושר לבסוף-אם בכלל- במליאה- מכניסה את המערכת החברתית בישראל לסיר לחץ. נכון, החברה הישראלית ימנית פרגמטית יותר, והחוקים האלה נעשים, ככל הנראה, על דעתה. נכון, מי שמרגישה נרדפת היא האליטה השמאלנית באקדמיה ובכלי התקשורת השונים, והיא מייצרת רעש רב להגנתה. נכון, אותה אליטה נהגה שלא בהגינות בעשרים השנים האחרונות, מאז עלה רבין לשלטון- לא בהסכמי אוסלו, לא בהתנתקות ולא בכל הזמנים שביניהם.

ובכל זאת, אני אוחז בכלל העתיק מאוד, וחכם לא פחות ממה שהוא עתיק: מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך.

איני אומר שצריך שיהיו פה עיוותים, או שליטה של מיעוט שמאלני במוסדות שלטון שונים, או מעורבות של מדינות זרות בביסוס האחיזה הערבית ביהודה ושומרון או עוולות ואלימות שנעשים בחסות ארגוני זכויות אדם. רק אומר: בואו ונדאג שגם מי שאיננו מסכימים עם דרכו לא ייחנק, לא יהיה במצוקה, לא ינוס על נפשו, לא ירגיש שהשמיים נופלים על ראשו, לא יידחק למקומות נואשים, לא ייצא מחוץ למשחק, לא ירגיש את מה שאני חשתי אז, בחורף 1995.

8 תגובות על ״כשהשמיים נופלים״

  1. תודה, הדברים יפים וחשובים. זאת באמת שאלה לא פשוטה, איך ליצור שיח ציבורי ברמה גבוהה יותר מזו שנוצרת בפוליטיקה ובתקשורת הנוכחיות. כזו שלא מבוססת על דימויים דמוניים של הזולת בלבד. כזו שהבנות הדדיות בכלל אפשריות בה.

  2. נחום, תודה.
    כרגיל, פחות אצילית: גם אני תמיד חשבתי שאסור לתת למי שאיננו מסכימים עם דרכו תחושת חנק, אבל לא בגלל מה ששנוי עליך וגו', אלא כדי שיהיה אפשר להגיד "ואנחנו לא עשינו לכם את זה כשיכולנו" בטון של "אמרתי לך".

  3. הבעיה בשיח עם השמאל שלא משנה עם איזה טיעון או עמדת מוצא אתה מגיע, ברגע שאתה מתנחל זכות הדיבור שלך נתונה בבחינת טובל ושרץ בידו (הכיבוש וכו') ולכן מלכתחילה אין קרקע לשיח אמיתי ונקי.

  4. איך ילד תוניסאי בן 12 יודע מה זה צימעס?
    עם כל השאר אני מסכימה, אבל בכל זאת ההשוואה מעט לא הוגנת. יש הבדל גדול מאוד בין הצדדים. צד אחד שנרדף והושתק לבין אכלוסיה שמתכווצת למימדיה האמיתיים (תחשוב על עוצמת הרגשות שאנשים עדיין מפגינים כלפי מהפך 77, והרי זאת היתה הכרעה דמוקרטית של הרוב, ובכל זאת המיעוט בתקשורת ובשלטון לא התבייש לבכות את הבחירה בפומבי).

  5. כפרה עליך נחום יופי של תובנה.

    אני מצטרף אליך ורוצה אף להרחיב את הדברים שכתבת.
    דוד שלי שהוא איש תקשורת ותיק ובכיר, נושא דברים כל שנה באזכרה של סבא שלי ז"ל. אני ואחי (הפושטקים) קוראים לזה בבדיחות הדעת נאום 'הספינה טובעת נוסו על נפשכם ובדרך החוצה, כבו את המזגן'. כל שנה תאור המציאות מפי מי שחי את החדשות ואת המציאות באון ליין, נראה פסימי יותר.
    אני מרגיש שהתחושה שדברת עליה, הנואשות, היא תחושה שמאפיינת ציבור רחב מאד בארץ גם ללא קשר לתקופה הנוכחית. ציבור שיש לו מוסר, חזון, עקרונות ואידיאלים אבל לא בטוח שיש לו אלוהים.יש לו את האדם בלבד. שזה נהדר אבל מייאש. מתוך הנואשות הזו נעשים מעשים רבים נולדים תהליכים ונחתמים הסכמים.
    לצערי הרב הרי שבמערב שומעים רק את חלקו השני של המשפט הנערב 'אין אתה רשאי להיבטל ממנה' ולא זוכרים את אשר יודעים בארצות ערב 'לא עליך המלאכה לגמור'.
    נואשים היינו.

  6. טוב, כדי להשלים את התמונה, זה מייל שקיבלתי כבר פעמיים בימים האחרונים.
    נחום, נראה לי שאתה מזהה בחוכמה וברגישות את תחושתך מאז, של הידחקות אל קיר.

    תבורך.
    שבוע טוב.

    שלום.

    אני מודאגת.
    מאוד מאוד מאוד מודאגת.

    בימים האחרונים חל מחטף מסוכן ומעורר פלצות של שרי ממשלת ישראל להעברה של עוד ועוד ועוד חוקים שהרוח האנטי-דמוקרטית שלהם היא גלויה, היא ברורה והיא מפחידה.

    אני אישית לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.
    כל רגע.
    כל יום .
    אני מתמלאת בפחד נוראי שאני רואה שהמדינה שלנו פשוט הולכת פררקעקט.
    היו כאן ימים קשים בעבר. קשים מאוד. אבל דבר כזה עוד לא היה!!!
    שרשרת של חוקים ומעשים שנועדו לסתום פיות , חוקים שנועדו באופן בהיר ושקוף להשתלט על מערכות שתפקידן לשמור על הדמוקרטיה – מערכת המשפט, התקשורת הישראלית.

    הנה רשימה חלקית של מה שקרה לנו כאן ממש בדקות האחרונות:

    חוק סולברג- הנועד לכופף את מערכת החוקים הקיימת למען מינוייו הפוליטי של שופט בית משפט עליון
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1566442
    חוק השימוע- הקובע כי לממשלה תהיה אפשרות להשפיע על מערכת המשפט ולא לתת לה לפעול באופן עצמאי.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4148374,00.html
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1566416
    חוק העמותות- האוסר על עמותות זכויות אזרח לקבל תרומות מגורמים זרים. (מה עם כל קיומה של המדינה הנתמכת על ידי כספי ארצות זרות ותרומות פרטיות?????? אייפ"ק??? עמותת אלעד?) – בזאת הצטרפה ישראל למועדון האקסלוסיבי של- סין, עיראק, בלארוס, ערב הסעודית, אפגניסטן…
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1565166
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1566436
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1565273
    מתווספות לכך פעולות מתערבות של הממשלה בתקשורת בשבוע האחרון:
    סגירת ערוץ 10 (אחרי שפורסמה כתבת תחקיר על ביבי) ואזהרה ברורה נגד דרוקר- קואליצייה ברורה נגד תקשורת שמאיימת על השלטון.
    http://www.themarker.com/advertising/1.1563997
    פיטוריה של קרן נויבך- כתבת אשר העזה להשמיע קול אישי וביקורתי.
    חוק החרם- האוסר על החרמת מוצרי התנחלויות
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4094030,00.html
    פעולות תג מחיר – ו"חוסר יכולתה" של המשטרה לעצור את זה…
    http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1560919
    http://news.walla.co.il/?w=/10/1872906

    יום הזיכרון לרצח רבין לא רק שאינו מצוין, אלא מסומן בריחוק עיקש, הולך ומתמיד של מדינת ישראל מערכי הדמוקרטיה, מסובלנות ומשפיות.
    וזה עוד לפני שנגענו בנושאים אחרים כגון- הדרת נשים מהמרחב הציבורי, איסור על שירת נשים בצהל, המחאה החברתית שהושתקה ועוד…

    אי אפשר לשתוק על זה. אסור לתת לזה לקרות
    יש לכל אחד מאיתנו כוח!

    תחשבו איפה ואיך אתם יכולים ליזום פעולה שמסמלת התנגדות חריפה לעניין?
    לא משנה אם אתם דתיים/ חילוניים/ שמאלנים/ ימנים/ פרופסורים/ סטודנטים/ מורים/ רופאים/ אמהות/ אבות/ צעירים/ מבוגרים/ מובטלים/ עסוקים – תפעלו.
    נסחו מכתבים ושלחו לראש הממשלה, לשרים, לחכים.
    פרסמו מודעות התנגדות בעיתונות מטעם קבוצה של מודאגים (גם אם זה עולה כסף…)
    כתבו כרזות, סטיקרים, גרפיטי המביאים התנגדות במרחב הציבורי
    ארגנו פעולות מחאה.
    דברו על זה
    היו פעילים בפייסבוק, טוויטר, אימייל, סמסים.
    העבירו את המייל הזה וכל מייל המספר על התנגדות הלאה.

    הפיצו והגיעו להפגנה "לא נסתום את הפה"
    מוצש, בשעה 19.00 מהבימה לרחבת מוזיאון תל אביב.

    אסור לתת לזה לקרות. זה מסוכן ומזכיר ימים חשוכים מההיסטוריה של העם שלנו.
    זה לא קשור לימין או שמאל, דתי או חילוני, זה קשור לערכים הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר.
    שלחו את המייל עם שינויים אישיים שלכם לכמה שיותר אנשים.

    בתקווה לימים טובים ויפים!

  7. הי אסנת.
    כמובן שהמכתב שהבת הוא חלק מהפאניקה הכללית, והתיאורים של החוקים שמופיעים בו ממש לא מדוייקים, בלשון המעטה.
    אני גם לא בעד ללבות את תחושת ההיסטריה, אני חושב שזו משמשת בידי גורמים פוליטיים לגרום לאנשים לחשוב פחות.

  8. אין לי ספק בכלל שתחושת הרדיפה של השמאל האידאולוגי היום לא דומה לתחושת הרדיפה של הימין האידאולוגי/מתנחלי ב-1993 עד 1996, או לאותה התחושה ב-2004 עד 2006. זו תחושה רעה מאוד, עמוקה, בסיסית ומחרידה. בזיכרון שלי יש לה פיזיקה, אפילו: ריח של תחנות דלק וצפיפות רגליים בהפגנות, וצבעים אדומים ושחורים וקולות נישאים ברמקולים, ולפעמים גם פחד מרעיד אברים, מבפנים ממש. ואני לא מאמין להם שהם מרגישים את אותו הדבר.
    הם לא חסרי אונים כמו שאנחנו היינו. הם לא עומדים מול שחיתות עלובה (אוסלו) או עצומת-ממדים (התנתקות) בכנסת, והם לא עומדים מול בית משפט מתעלם, והם לא עומדים מול עשרות כלי תקשורת שמגדירים את העולם בדרך שונה לחלוטין מההגדרה שלהם, שואלים את השאלות הלא נכונות, מתעלמים ממה שלא מוצא חן בעיניהם ונאבקים בכל ביטוי של דעה הפוכה. הם לא צריכים לנסוע לגן הוורדים שמול הכנסת ולעמוד בין אלפי אנשים שחושבים כמוהם כדי שלא להרגיש לבד.
    אני לא אומר שהם לא מרגישים רע מאוד כשהימין בשלטון. אני רק אומר שהלב שלהם לא מאיץ מרוב פחד, והם לא בוכים מול תמונות של הרס חייהם של "בני מינם". הם לכל היותר מתייאשים מהמדינה ומנסים להשיג אזרחות זרה. זה בראש, זה לא מבפנים. זה לא בלב.
    ועל אף חשש-מה שמישהו יפרש את המילים שלי בתור קריאה לדיקטטורה, בכל זאת אומר: אני מעדיף שנמשיך לאחוז בשלטון, ואם צריך מדי פעם אז גם ביד חזקה, מאשר שניתן למושכות להישמט שוב לידיהם.

    לפחות בכל הקשור למדיניות חוץ וביטחון. בתחום הזה הם הוכיחו שהם לא לומדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: