והאיש חנן ענו מאוד

עדיין אין בי מילים לדבר על מותו של חנן. ממש כך, מותו. ערב יום הכיפורים. מותו. הרי הוא היה כאן. ביקש ממני לשבץ לו שירי ארץ ישראל בין דברי השירה שלו. למצוא לו ביצוע מיוחד של הגבעטרון או אסתר שמיר, לחשוב יחד איתו על שיר מתאים לנושא, אבל לא משהו דתי דווקא, משהו ארצישראלי. חנן.

הוא היה יפה מאוד, האיש הזה. היתה בו חיות, היה בו זיק. אני צעיר ממנו בארבעים שנה. הוא מין אגדה כזו. עבורנו, הצעירים, האנשים האלה, "מייסדי-", "מראשי-", "מייצגי-", הם כמו מוזיאונים חיים, כמו דינוזאורים שהתגלגלו לבינותינו. אנחנו לא יודעים איך להתייחס אליהם כל כך. הולכים מסביבם. "אתה רוצה לשתות משהו, חנן? תה?", והוא מנענע בראשו.

וכשגילה על הסרטן, לא הרבה אחרי שהתחיל לשדר, היה אנושי כל כך. פוחד, כמו בן אדם שיודע את ערכם של החיים. כמו הילד שהוברח מכפר עציון. אבל אמר: 'יש תקווה'. האמין שיש תקווה. שהדי במרומים: ניסיתי לעודד את רוחו. לא שיקרתי. אמרתי לו שגם על מחלת הסרטן אפשר להתגבר, והיו מקרים. אמרתי אמת. חייך, התעודד מעט. בפגישה הבאה אמר: "דיברתי עם הרופאים והם אמרו שזה סרטן שונה מזה שציינת. אבל אנחנו לא צריכים לפחד". הוא לא רצה למות, הוא אהב את החיים ואת העשייה שלו. הוא דיבר אל נשמתו שלא תפחד.

~~~

כל כך עצוב חוסר ההבנה שאנשים לוקים בו לפעמים.

איני יודע אם השנאה כלפיו החלה בשל פעילותו בגוש אמונים, תנופת ההתיישבות שהיה שותף לה, היותו חלק מתנועת חירות, וזו יצרה יש מאין את הסערה סביב  הציטוט מפיו בפורים תשנ"ד- או להיפך, הסערה היא זו שגרמה את השנאה. עמדתי תמה ומבולבל לאחר מותו, וקראתי את הדברים הבאים, שכתבה המגיבה אסתי סגל באחד מבלוגי התקשורת הנקראים ביותר, 'וולווט אנדרגראונד':

אני הייתי מאוהבת בו מאז ילדותי, עת בטלוויזיה השחור לבן של הורי הוא הפציע באיזו תוכנית עם צעירים (של אז) בשנות השבעים וציונות שלו התחברה כל כך לשלי. ונתנה לה מילים ודבקות. אחר כך, אני זוכרת פגישה איתו, כשהגעתי כפקידה פלוגתית לבקר חיילים שלי בסדרת חינוך בנתניה, ונכנסו ביחד דרך השער וכל כך התרגשתי. ואחר כך בעיניים נוצצות ומעריצות תליתי את מבטי בעיניו המאירות. עברו עשר שנים ובהפגנה של שלום עכשיו באזרוח התנחלות "הר ברכה" כשאנחנו צעקנו בקצב "זה לא שלכם" והוא מולנו, עם החיוך המדבק והעיניים המאירות אומר "זה שלנו, וגם שלכם" הסכמתי איתו (על העובדות לא על המסקנות)
ואז – בפורים הנורא ההוא, על מסך הטלוויזיה הוא נכנס לחדר עם בקבוק יין ביד וחיוך בעיניים מאירות "פורים יהודים, מצווה לשמוח".
ואת המראה הזה והמשפט הזה לא אשכח עד יום מותי. אצלכם קורעים קריעה. אצלי הקריעה היתה של לב. שלי.

לא אוכל להגיד הרבה יותר מאשר: זו לא היתה דרכו של חנן. הוא לא היה שונא, הוא לא היה שופט אדם בשל ביטוי אחד, ש(זה מדהים כמה הביטוי נשחק) הוצא מהקשרו. הוא היה סולח אם היו מתנצלים. מדהים כמה אפשר לראות אור בעיניו של אדם- ולא לשפוט אותו לטוב בשל כך.

ערב יום הכיפורים הזה, אני שואל עצמי: אנו יכולים לגשר על הפער? אנו יכולים לשכנע בכנות, באהבת האדם שבנו, על אף היותו מתנחל, שמאלני, ערבי? אני בטוח שעם מותו של חנן, היכולת הזו נגרעה מאיתנו עוד מעט.

~~~

כמה יקרים בעיני דבריו שנאמרו לקראת מותו. "אם תוכלו לזכור אותי במשהו, זכרו אותי בדבר אחד: שרציתי להיות טוב. שרציתי להיות טוב". והאמירה הענווה הזו, אין כמוה להביא את דמותו האמיתית של האיש, זו שמעידה עליו יותר מאלף עדים וציטוטים.

2 תגובות על ״והאיש חנן ענו מאוד״

  1. על החלק הראשון – תודה על השיתוף בהיכרות.

    על החלק השני – מבהיל עד כמה חזקה התקשורת, ביכולתה לעצב, לשכתב, ולקבוע בזיכרון הקשרים ותדמיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: