אוהל ללא תום

שבוע עבר מאז הרשומה הקודמת שכתבתי בנושא מחאת הדיור (ושלא זכתה לתגובות, אגב. האם זה אומר שכולם מסכימים?). בשבוע שחלף חשבתי לעצמי מספר פעמים שאולי הגזמתי בתגובה. שהרגישות שלי לצביעות העבירה אותי על דעתי, ושלמרות שאולי נעשו טעויות, יש פה מחאה צודקת על נטל שמתחלק שלא בשווה בין האזרחים, על מעמדות של עשירון עליון ועשירון תחתון שהולכים ומתרחקים זה מזה בחסות מנהיגות קפיטליסטית, המושפעת מקומץ טייקונים שמנווטים את דרכיה.

ובכן, כל הדברים האלה באים בחשבון. אלה שיקולים חשובים שיש לעשות. אולם לפני שאני מתייחס לנושא עצמו, אני חייב להעיר מספר הערות על אופי המאבק והצורה שהוא לובש.

קודם כל, נרשם 'עליהום' של התקשורת, שמסקרת כל עיטוש אקראי של אחד המשתתפים במחאה. כל הסרת כובע ונפנוף משב אוויר לפניה של דפני ליף, כל אמרת שפר היוצאת מפיה של סתיו שפיר, שתי 'מובילות המחאה' השרמנטיות זוכה לסיקור מלא בשלושת ערוצי הטלוויזיה ובשני ערוצי הרדיו המרכזיים. זה רע? לא. רק לא מריח טוב. נוצרת התחושה בקרב אזרחים, כמוני למשל, שיש פה רצון להאדיר מחאה שלא כולם שותפים לה.

שנית, השימוש בסופרלטיבים. "כיכר תחריר של ישראל", "המחאה הגדולה ביותר שידעה המדינה"- בעוד שאצל המוחים אפשר להסביר את השימוש בגילם הצעיר ובחוסר ידע, אי אפשר לומר את אותו הדבר על הפובליציסטים ואנשי התקשורת, שאמורים להיות מבוגרים אחראיים על ההתבטאויות שלהם עצמם. ואין טעם אפילו להתחיל ולהפריך את האמירות האלו.

עוד דבר: לא נעים, אבל החבר'ה מהמאהל לא יודעים מה הם רוצים. זה בסדר- מותר להם להגיד "המחירים יקרים ואנחנו לא יודעים מה לעשות", אבל למען ה', הפסיקו בבקשה לראיין אותם! זה ממש מביך. ראש הממשלה התאמץ (גם אני תוהה אם אני ציני או לא) ,כינס מסיבת עיתונאים והודיע על צעדים. המפגינים דחו את הצעדים שלו עוד לפני שסיים את דבריו ולפני שנתנו לעצמם זמן להבין אותם. לזה לא קוראים מחאה, קוראים לזה עקשנות. זוכרים את הילד העייף שככל שמציעים לו יותר דברים הוא יותר בוכה, רק כי מסתכלים עליו? אז כזה.

עכשיו ההצטרפות של כל המחאות יחד: רבותיי, אתם צריכים להסביר טוב טוב מה הקשר. אם זה בגלל שהכל תחת הכותרת 'רווחה'- צודק ראש הממשלה. העם בחר בליכוד, כשידע בדיוק מיהו בנימין נתניהו ומה השקפתו הכלכלית. הייתי צעיר בפעם הקודמת שכיהן, אבל את ימיו כשר אוצר אני זוכר. אני זוכר גם את ההכרזות ש'ביבי עם הפוליטיקה גמר', אחרי הקיצוצים הכואבים מאוד שערך בקצבאות. ובכל זאת הוא נבחר שוב. למה? אולי כי לעם יש שכל, והבין שהמהלכים הללו ייצרו כלכלה טובה יותר. אולי כי לעם אין שכל, והוא לא זכר את המהלכים ההם ואת התסכול של אז. זה לא כל כך משנה. נתניהו נבחר עם השקפתו הכלכלית, ומי שלא רוצה- מוזמן לפעול דרך הפוליטיקה. החבירה הזו של כל המחאות ה'חברתיות' (שבעצם אומרות "לקחת עוד כסף מהעשירים ולהעביר לעניים- דרך הממשלה") חושפת את העובדה שזהו ניסיון לפעול פוליטית במסווה של מחאה 'עממית'.

החבירה של שלמה בוחבוט והשלטון המקומי היא אפילו שפלה עוד יותר. הרשויות המקומיות הן אחד הגורמים המשמעותיים ביותר למשבר בתחום השכירות, כפי שנכתב כאן. הרשויות המקומיות דוחפות כל הזמן להעלות את הארנונה. הוגן? הוגן. ראשי הרשויות טוענים שאין להם מאיפה לכסות על ההוצאות. אבל למה כשראש הממשלה טוען את אותו דבר, הטענה שלו לא מתקבלת? אולי כי הוא לא יכול לשבות.

תשמעו. נורא לא נעים לי שאני צריך להגן פה על ראש הממשלה. אני לא הדובר שלו ואפילו לא מצביע למפלגה שלו (למרות שחשבתי על כך לא פעם, אני מודה)- אבל הגינות  צריך שתהיה.

שוחחתי הערב שיחה קצרצרה עם ידידה, שגרה, כמוני, בלב ירושלים. היא סיפרה לי שעברה אתמול ליד מאהל המחאה בגן הסוס, ושטחה באזני ידיד שלה את טענותיה על המחאה הנוכחית. היא אמרה שהיא לא מבינה איך חבר'ה שסיימו עכשיו טיול של כמה חודשים טובים בחו"ל, שמחזיקים במכשירי הסלולר המתקדמים ביותר, שלבושים במיטב האופנה ומעשנים קופסה של סיגריות יוקרתיות כל יום ורוצים לגור במרכזי הערים הגדולות, יכולים לקרוא למאבק שלהם 'חברתי'. בשיחה בינה לבין הידיד התערבה בחורה צעירה שעמדה בסמוך. היא החלה לקלל וציוותה על ידידתי להסתלק משם. למותר לציין שהמחאה נערכה במקום ציבורי, שכשמו כן הוא, ציבורי, ולכן חברתי לא מיהרה להסתלק ואף הרימה את קולה בחזרה.

אממה, למחרת הלכה אותה ידידה לרכוש מיטה מיד שניה, מדירה של סטודנטיות צעירות שהציעו למכירה את המיטה באתר אינטרנט. היא נכנסת לתומה אל הדירה, ולהפתעתה על המיטה יושבת לא אחרת מאשר… הגברת הצעקנית מיום אתמול. "לא נעים לי, נחום", הובכה למולי, "אבל הדירה של הבחורה הזו ענקית, משופצת, במרכז העיר. אם היא משלמת פחות מ-2000 ש"ח לחדר- אני בטטה".

ובכן, היא לא בטטה. וגם מותר למחות על מחירים גבוהים, גם כשאתה בעיצומו של חוזה שכירות על דירה יפה. אבל לדרוש שהמדינה (כלומר, אני, אתם, ההורים שלי ושלכם ואנשי הפריפריה כולם) תממן לאותה גברת "דיור בר השגה" מסוג זה במרכז ירושלים? על מה ולמה? בחודש מרץ השנה, הרבה לפני פרוץ המחאה ולא תחת לחץ פיזי מתון של שום גורם, אמרו אנשים מנוסים ממני את אותו דבר.

לא נגנר לי מה לומר, אבל אני מניח שלכם כבר די נגמרה הסבלנות, אז עוד כמה דברים קטנים: למדינה יש עניין להמעיט כמה שאפשר ברגולציה, כלומר, פיקוח ממשלתי. היא סבורה שעיקרון השוק החופשי צריך לפעול, ומה שמביא להורדת מחירים זו תחרות בריאה ומשיכה בין כוחות השוק. אינני יודע מדוע, נראה שזה לא תמיד פועל. העובדה היא שיש פה מספר מפעילים סלולריים- וכולם יקרים, שיש פה מספר רשתות שיווק למוצרי חלב- והמחירים שלהן מתואמים (וגבוהים!), שיש פה שתי חברות לתשתית אינטרנט והן עסוקות בלפרסם את עצמן במקום להוריד את המחיר המופקע שהן גובות. יכול להיות שצריך לשנות את השיטה. נתניהו בוחר לבנאם את הסכסוך- כלומר, להכניס עוד שחקנים לשוק. הוא עושה את זה בחלב, וניסה לעשות את זה בהבאת מתחרות חדשות לשוק הסלולר. אלב תראו מה היהודי עושה: במקום להודות לו על כך, הוא זוכה להתקפות מצד הרפתנים (עם זה אין לי בעיה), מצד האופוזיציה (טוב, זה צפוי) ומצד מועצת החלב (ככל הנראה, הם הגנבים הגדולים בכל הסיפור). בקיצור- לא נותנים לעבוד.

אז לסיכום: אין לי רחמים על מוחי הדירות הרוטשילדיים. הבעיה האמיתית היא של הזוגות הצעירים שרוצים לקנות דירה וידם לא משגת, ולכך נתניהו נתן פתרון הגיוני, שאיני יודע אם יעבוד אולם איני מכיר טוב ממנו בשוק החופשי שבו אנו חיים. כן, צריך להיאזר בסבלנות. כן, צריך לשכור לא במקומות הכי-הכי חמים (בירושלים- בקרית יובל למשל. במרכז- ביהוד ואור יהודה וראש העין, למשל) ולחכות שהמחירים יירדו עוד שנה-שנתיים, וזה יקרה.

עוד דבר שנתניהו צריך לעשות באופן דחוף עם סופרטאנקר כזה או אחר הוא לשפר את התחבורה. זה באמת-באמת דחוף וזה יעשה את כל ההבדל בין צעיר פריפריאלי מתוסכל, לבין אדם שיכול להתפרנס בכבוד, כשהוא יוצא מביתו וחוזר אליו בשעות נורמליות, ללא פקקים ועצבים. מה שהוא לא צריך זה להילחץ מהמחאה הזו- מהסיבה הפשוטה שאין לו מה לעשות מולה. אם היא תסחוף ותפיל אותו- יהיה זה בגלל כוחות הרס שאין לרציונל ולהגיון שום שליטה בהם, ושום סופרטאנקר לא יוכל לעזור פה.

ואחרון אחרון בקטנה: אני מודיע קבל עם ועדה שאם השביתה של עופר עיני תגיע אליי באיזושהי צורה או דרך- לא אשתף איתה פעולה בשום אופן. אני מציע לכם לעשות כמוני, ולהוציא את העוקץ מהשביתה המיותרת והחונקת הזו.

6 תגובות על ״אוהל ללא תום״

  1. אבל, (תוהה באמת), האם בסופו של דבר תוכנית הצעדים של נתניהו אינה בחלקה הגדול תוצאה של המאבק? נכון שהרפורמה במנהל מקרקעי ישראל הוצגה כבר, אבל הרבה מהצעדים הם חדשים. יכול להיות שהתוכנית של נתניהו לא מקובלת על תושבי האוהלים, וזה אכן מתמיה (או שלא כל כך שמגלים מי מממן את המחאה), אבל בסופו של דבר כן קרה משהו טוב עבור אותם זוגות צעירים שגרים במקומות לא הכי הכי חמים ובכל זאת רחוקים מהאפשרות לקנות דירה. המחירים במרכזי העיר אולי לא יירדו, אבל הצפת כל הכשלים בנושא (כמו מאות אלפי דירות שעומדות ריקות) בהחלט תרמה חלק נכבד בהנעת רכבת השינוי. ועל כך, עם כל הביקורת, תודתי לתושבי האוהלים (באמת נדיר שמילד שבוכה רק כי הוא עייף ייצא משהו טוב לכל הסובבים אותו).
    ובלי קשר, מעניין מה היה קורה לו באמת היה פיקוח על מחירי הדירות ברוטשילד, וכללי היצע וביקוש לא היו חלים שם. האם הייתה קמה מחאת אוהלים ש"אני לא יכול לגור ברוטשילד כי אין דירות ריקות, אדיוט אחד קבע ששכ"ד לא יעלה על 2,000 ש"ח ומאז אנשים לא זזים מהדירות שלהם"? לו הייתי נתניהו הייתי מנסה את המהלך הזה ולו רק לראות אותם קומוניסטים לכיסם יצליחו בעוד חמש שנים לנסח טיעון קוהרנטי.

  2. מגיב כדי שלא תצטרך רק לנחש שמסכימים. אני לא בטוח לגבי ההיבט הכלכלי, פשוט משום שלא למדתי כלכלה וכשאני מדבר עם מביני דבר או מבינים מטעם עצמם רוב הטיעונים נשמעים הגיוניים במידה דומה (גורם לך לתהות על היומרה להבין את מה שנקרא כלכלה, אבל גם את זה כבר אמרו קודם). אחד הדברים המעניינים הוא שכנראה זו הפעם הראשונה שתיפקוד התקשורת שקוף כל כך וכל כך הרבה אזרחים קטנים מבינים את זה אינטואיטיבית. אולי התבגרנו, אולי התודעה התבגרה, אולי זה חלק מאפקט הרשת החברתית. אפילו רשת ב׳ התחילה להישמע לי אתמול כמו רדיו בית ספר, כמו שנאמר פעם, שעיתון הצופה ע״ה הוא עיתון בית ספר. ואני בטוח שחלק מהתיפקוד הזה נעשה באופן לא מודע.
    ובסוף באמת צריכים לעשות משהו רציני עם מחירי הדיור, רק שיהיה ברור. ועם השיטה בכללה.

  3. אני שמח לראות כמה דברים וחושב שכמה דברים מתפספסים בכל המחאה הזו.

    קודם כל אני שמח לראות שאנשים כופרים בעובדה הקיימת שכדי לגור במקומות מסויימים חובה לחיות כמו כלב.
    הווה אומר לקום בבוקר לעבוד עד שעות מאוחרות מאד, להרוויח סכום סביר ולראות אותו צולל ונעלם כלא היה למרות התנהלות נבונה ושמירה על רמת חיים בסיסית ביותר. מה שגרוע בכל הסיפור זה לא רק חוסר האפשרות לחסוך, חוסר האפשרות להתקדם כלכלית (רכב, דירה וכו') ,ההישענות על ההורים וכו' אלא בעיקר התחושה המתמדת של עמידה במקום, התחושה של הישרדות. כל צעד מחושב עשר פעמים, אין זמן וכסף ל'מותרות' כגון תרבות,לימודים, הרחבת אופקים ועוד.
    לקחתי פעם לפני שנים טרמפ עם אישה אחת. במסגרת דיבורי הטרמפים היא ספרה לי שהיא עכשיו חזרה משש שנים של חיים באוסטרליה. שאלתי אותה איך החזרה והיא ענתה שאין לנו מושג כמה קל לחיות שם וכמה קשה לחיות פה. אין לי לא שאיפה ולא קינאה באוסטרלים אבל אני חושב שאפשר וצריך לפתוח לעצמנו את האפשרות של חיים בקצב אחר. יש אופציה לסרב להיות עכבר ולרדת מהגלגל המסתובב.
    יש כל מיני דרכים שבהם אפשר לרדת מהגלגל, את חלקם נוקטת הממשלה בימים אלו ( ואני מסכים עם שירה שעצם המחאה דחפה והאיצה מאד מאד את הפיתרונות האלו שעד עכשיו התנהלו בסטלה שלהם) וזוהי בהחלט האחריות שלה, למצוא פתרונות כוללים ומערכתיים לכך שאנשים יחיו בפשטות ובכבוד. לאו דוקא על ידי מימון ישיר וסיבסודים אלא על ידי פתרונות ארוכי טווח (ולא, לא כל פיתרון ארוך טווח צריך לקחת הרבה זמן-יש לי חבר שבנה בית מבטון 140 מ"ר בחודשיים בלבד. זה לא הוכחה לכלום רק לזה שאפשר לפעול לפי נקודות מוצא לא הגיוניות לכאורא)
    דרך אחרת שאפשר לנקוט וכאן אני מגיע לחלק שמפוספס במחאה הזו היא כלפי בעלי הדירות. אפשר לעשות או לומר שני דברים:
    האחד- אומרים שכוחות השוק הם אלו שקובעים את המחירים. ציבור המשכירים הוא עצמו השוק. יש ספק סחורה ויש צרכן, והיה אם ציבור הצרכנים מתאגד ויוצא במחאה צרכנית כנגד הספק (שהרבה פעמים מגולמים באותם האנשים ממש) הרי שבהחלט יתכן שהמחירים ירדו. דמיינו מצב שבו ציבור גדול מאד של שוכרים עובר לגור באוהלים למשך תקופה ארוכה מאד. שנה ומעלה. אך הפעם הקריאה היא לא רק כלפי הממשלה אלא גם כלפי ציבור בעלי הבתים. הוא מתארגן בהתאם (שרותים ומקלחות ניידים, חשמל ומים ועוד) מתוך מטרה להשאיר כמות גדולה של דירות ריקות שהארנונה שלהם נופלת על בעלי הבתים.
    השני- כאן האמירה היא מוסרית. לא כל מה שאפשר לקחת צריך לקחת. בעלי הבתים לא חייבים לקחת חלק במירוץ של השוק. הם לא חייבים להעלות מחירים אפילו אם השכן שליד מרוויח הרבה יותר מהם. הם לא פאונים קטנים של כוחות השוק. וברור לחלוטין שהם זה בעצם אנחנו\הורינו\חברינו וכו'.

    כמובן שיש עוד אפשרויות אך לסיכום עיקר טענתי היא שאפשר וצריך לשנות את הפרדיגמות ונקודות ההנחה שלנו לגבי המון נושאים שקשורים לסגנון החיים שלנו. לאחר שנעשה זאת, יתכן ותבוא עלינו ברכה.
    (אני ממליץ לכולם לגור איפה שאני גדלתי – ברמת הגולן. שם הפרופורציות הם אחרות. בריאות יותר לטעמי. איטיות מדי לטעמם של אחרים אך ודאי שהן אחרות וחדשות. פותחות נקודת מבט שונה.)

    יאללה, שיהיה טוב.

  4. מצטרפת לגיא. במיוחד על רשת ב' כרדיו בית-ספר. בין המצרים אני שומעת רק את הדיבורים האלה וקרן נויבך נשמעה היום כמו מורה של כיתה א' אי שם בגליל.

    (כיף לקרוא דברים שמסכימים להם)

  5. אני מאמינה גדולה בקונספירציות. למעשה, זו הסיבה העיקרית לכך שמעט פעמים בחיים אני נוקטת עמדה, כי אני רואה את המציאות המורכבת, את שני צידי המתרס, ומאד קשה לבחור צד, בדרך כלל. בעקבות קריאת הרשימה הקודמת, וגם זו הנוכחית, יש בי חלק שמהנהן בהסכמה ומצקצק בלשונו.
    אבל מתוך סקרנות גרידא וגם כי זה מאד קרוב לביתי בשכונת פלורנטין, התחשק לי ללכת לרחרח במאהל שלא דרך אתרי אינטרנט וחדשות, אלא ממש למשש איזה אוהל, לקרוא איזה שלט. אז הלכתי.

    ההפתעה שלי היתה גמורה, מלאה, טוטאלית. בכלל לא חשבתי שמשהו מזה יכול להזיז לי. אבל אתם יודעים מה? זה היה ממש מרגש. אמיתי, נוגע ללב. לא, אין התארגנות מסודרת, אין תחושה שיש שם 'ספונסר' או גוף פוליטי, גם אם יש. ובעצם למי אכפת? יצאו מהמזגנים בחום יולי-אוגוסט התל-אביבי המהביל, בדירות שעולות להם הרבה כסף גם עכשיו כשהם לא שם. אנשים כמוני וכמוכם, בשנות השלושים לחייהם, שעברו לגור באוהל. ולא אכפת לי אם לאבא שלהם יש שמונה דירות בכפר שמריהו, למה בגיל 32 הם צריכים לחיות על חשבון ההורים?! ומה עם מי שאין לו? למה אחרי תואר שני אדם יכול להשתכר רק 30 שקל לשעה? אתם יודעים כמה טחנו – מלצרות, והדרכה ואבטחה – בשביל לחיות שוב על חשבון ההורים? אתם יודעים את כל זה הרי, אני לא צריכה לספר לכם כלום. אבל כל זה אומר שמשהו דפוק במערכת, ולא באנשים שמתעקשים לגור דווקא באבן גבירול. רמת הגולן נהדרת, אבל באמת, צריך גם להתפרנס, וצריך לפעמים הצגה טובה או קולנוע, ולא לכולנו מתאים בדיוק לגור כל כך רחוק מהעיר.

    לי, כמו לרבים שיצאו לחיות באוהל בשבועיים האחרונים, אין פתרון. לא מבינה כלום, לא בכלכלה, לא ברגולציה ולא בכוחות השוק. אבל אני מבינה באינטואיציה, בבני אדם, ביצירתיות, באנושיות ובסולידריות. וזה מה שראיתי אתמול ברוטשילד, על ארוחות השבת המאולתרות, על המוזיקה, שירה בציבור, שלטים חכמים, שנונים, מהלב. לכו לראות, אולי ייצבט לכם גם הלב. אולי, כמוני, תראו מעבר לכל הדברים הנכונים והמפוכחים שכתבתם פה. אני אדם מאד ציני בבסיסי, אז אם אני אומרת שזה נגע באיזה נים נסתר בנפשי, אולי שווה לבדוק. ולבוא להפגנה. כי אנחנו לא סתם מפונקים. אולי אלך לבנות לי גם אוהל.

    ועוד הערה קטנה, ביוגרפית. לפני שנה וחצי עברתי לגור בתל אביב. באחד מימי שישי, בדרך לארוחה עם חברה, גיליתי את רוטשילד הומה בבתי הקפה שלה. שאלתי את עצמי, מה, אין להם ארוחות שבת? אז אתמול בערב, פתאום, ראיתי איזה זיק שלא ראיתי אף פעם. קהילה כזו שנרקמה לה באמצע הנוף האורבני כדי להזכיר לכולנו שיש דברים שעם ישראל מוכן להתאחד מולם ולהתייצב נגדם. אני מרגישה שזה ההישג הגדול של המחאה הזו. ורק מתפללת שלא יהיה איזה פיגוע שיבריח את כולם הביתה, ביבי-בוא-תציל-אותנו-רק-אתה-יודע-לדבר-עם-ערבים (כמו שבטח יקרה לפני הבחירות וישכיח את כל זה. מילא).

  6. שלום נחום. צר לי לא להסכים איתך, אך אני חושב שהניסיון לחפש מטרות פוליטיות וצביעות במחאה הזו היא שגויה מיסודה, שכן כמו בכל התכנסות גדולה מספיק של אנשים, גם כאן פעמון גאוס המפורסם פועל היטב, והתייחסות למחאה כאחידה בדומה למפלגה או תנועה פוליטית יוצרת אי דיוקים והכללות שלא מעידות על הכלל.

    התקשורת בישראל היא התגלמות הצביעות עלי אדמות. שקרנית, מתעתעת, פופוליסטית, רודפת סקופים וחכמה בדיעבד, הכל נכון. במחאה הנוכחית כבכל מקרה אחר בזמן האחרון. שתי דוגמאות בולטות שהכעיסו אותי מאוד, מקרה שליט (חוסר ההתייחסות המוחלט לסיכונים האפשריים של שחרור מחבלים שמונע דיון ציבורי אמיתי) והעובדים הזרים (רחמים צבועים על אנשים מחוץ לארץ שבאו ארמה למען בצע כסף וגוזלים מקומות פרנסה מישראלים). הצביעות התקשורתית נובעת מתוך עצמה בחופשיות בלא צורך שמישהו יגרום לה לפרוץ החוצה. זה מגעיל, זה דוחה, אך זה נושא לדיון אחר. דין אחד במקרה הזה ובמקרה של עיני ובוחבוט. פוליטיקאים מכל הקצוות של המפה הפוליטית רואים את כוח ההצבעה של המוחים, ומגלים הזדהות צבועה עם המוחים לאחר ששנים לא פעלו בנושא.

    לעומת זאת, המחאה היא במהותה הבסיסית איננה צבועה. אנשים מכל הקשת הפוליטית (למרות מה שהצגת בכתבה הקודמת, צריך לזכור שהמחאה מורכבת מאנשים רבים מאוד, ואם חלקם בעלי מניעים פוליטים, זה איננו הדין עם כולם בוודאי, וגם לא עם רובם לדעתי). הדבר היחיד שמשותף לכל אנשי המחאה, הוא הרצון להורדת מחירי הדירות. למרות שחלקם לא באמת מתקשים בתשלום מחירי הדירות. חלקם סתם רוכבים על גלי הפופוליזם, אך הנתונים היבשים ברורים לחלוטין. לסטודנט ממוצע בישראל אין את היכולת לשכור דירה וללמוד בלא מימון ההורים, לעומת חיים בחוץ לארץ, ששם המוחות המבריקים ביותר של ישראל בכל התחומים (פיזיקה, רפואה, מוזיקה ועוד…) חיים לבד לחלוטין לאחר שבאו לשם חסרי כל, ובכל זאת מצליחים לשגשג וללמוד ולהתקדם, וגם אפילו לרכוש דירה. כן כן, שמעתם נכון, לרכוש דירה בתור סטודנט בארץ זרה וללא מימון ההורים. מסתבר שזה אפשרי. רק לא בישראל.

    הניסיון לפתור את הבעיות האלה ללא התערבות ממשלה היא עקרה. התחרות בישראל היא לא בריאה באופן מובהק, ונראה כמעט כאילו החברות מתחרות על המחירים הגבוהים ביותר. אין לאיש בכלכלה, בטח לא לחברות, אינטרס להוריד את המחירים, וחוסר הצדק זועק לשמיים השותקים. אנו צריכים ללמוד מעט מהסוציאליסטים שצעדו בארץ לפני עשרות שנים, ועם כל הכאב, הכלכלה הליברלית בארץ בצורה בה היא מתנהלת היא מושחתת ורקובה, ומושחת ורקוב מכל הוא שוק הנדל״ן. בינימין נתניהו הצהיר בעצמו בגאווה לא מבוטלת שהוא זיהה את הבעיה כבר לפני שנתיים. לכן, אם זיהית את הבעיה, מדוע הרפורמה המיוחלת בנדל״ן נתקעה במסדרונות הכנסת במשך שנתיים תמימות? לכן, אין לו עילה להתלונן שכועסים עליו. כדי להוסיף חטא על פשע, גם אם לא קידם את הרפורמה מכיוון שהציבור שתק, מדוע כעת, שהרופאים מוחים כבר שמונה חודשים, שהמחאה של הדיור מתעצמת, מדוע אין הוא מתעורר? עכשיו זה הזמן לצאת לפגרה ארוכה ולתת לסטודנטים הצעירים להירקב באוהלים? מדוע לא להודות בטעות, ולהתערב באופן פעיל בנעשה, כמו שעשה אריק שרון כשר השיכון בעת העלייה הגדולה מרוסיה. אומנם החוק שרוצים להעביר הוא התחלה, אבל אני לא חושב שזה הפיתרון האמיתי. הזריקה של שוק הנדל״ן לידיים פרטיות שוב היא טעות. המדינה צריכה לקחת אחריות על שגיאותיה ולדאוג בעצמה באופן פעיל למחירי הדיור. ורצוי מהר. באמת לא נוח לישון בחום הזה ללא מזגן.

    הערה אחרונה. בתחילת התגובה כתבתי שאין להתייחס אל המחאה כתנועה פוליטית. המחאה מורכבת מאנשים בודדים עם השקפה משותפת בנושא אחד. לכן האנשים שגירשו את חברת הכנסת רגב (וגם את אברם מצנע דרך אגב, שכידוע איננו איש ימין כלל) אינם שווים לאנשים שקיבלו את חבר הכנסת הורביץ. מצד שני, לתנועה פוליטית יש להתייחס כתנועה אחידה באופן מסוים, למרות שהיא מורכבת מאנשים בודדים. כמו שחברת הכנסת רגב, כחברת קואליציה, רוכבת על הצלחה של מפלגתה, ראוי בצורה מסוימת שגם תספוג חלק מהתגובות נגד מדיניות הממשלה. זה איננו הדבר הנאור ביותר, אך זהו צדק טהור ואכזרי. כמו שאומרים הנוצרים:
    For better for worst, until death do us part.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: