על החיים ועל המוות

הכתבה המצורפת פורסמה בגיליון סוף השבוע של מוסף 'שבת' בעיתון מקור ראשון. עורך המוסף החליט כי חלקים ממנה אישיים מדי ואינם מתאימים לפירסום בעיתון ועל כן 'חתך' אותם מן הכתבה. בעיניי, מתחוללת פה דרמה גדולה סביב מחלתו של הרב פרומן. דרמה שהוא שותף לה, מרוחק ממנה ומתייחס אליה בדרכו הייחודית. כחברה וככלי תקשורת מעמיק ומכבד, אני חושב שעלינו לעשות את תפקידנו ולקרב אל ההתחוללות את קהל חסידיו ומוקיריו של הרב, שלא מוצא את הדרכים להיות עמו בתקופה הזו.

בעיני, הבלוג הזה עדיין מהווה מקום אינטימי למדי ומאפשר פירסום שאיננו בעל אותו תוקף עיתונאי. אשמח לשמוע את דעתכם, האם אתם מוצאים את שיקול דעתו של העורך נכון, או שמא היה ראוי לפרסם את הכתבה כלשונה.

~~~

נדמה שכל המילים כבר נאמרו על העלאתה של ההצגה 'חברון' בתקוע. על החוצפה, על התעוזה ועל אי האפשרות שבדבר. אני רציתי לכתוב על איש אחד שסביבו מחול הרוחות הזה סובב והולך, איש מלא אהבה, צחוק ושובבות שחרב של מיתה מרחפת מעל ראשו.

1.

למי שפיספס, 'חברון' הוא מחזה שכתב תמיר גרינברג, ראש המחלקה לאדריכלות בבית הספר 'שנקר'. גרינברג הוציא בעבר שני ספרי שירה עליהם זכה בפרסי ראש הממשלה, וגם כתב מחזה נוסף בשם 'מזמור לדוד'. 'חברון', על פי ההגדרה השמאלנית, הוא 'דרמה פוליטית לירית שעוסקת בקונפליקט הישראלי-פלשתיני ובגיבורים הלכודים בתוכו'. על פי ההגדרה הימנית הוא 'מחזה אנטישמי, שבא להציג את הצד הישראלי ככובש אכזרי ואת הצד הפלשתיני כקרבן קדוש ומעונה'.

הסיפור, בקצרה, הוא על סכסוך דמים בין משפחתו של המושל הצבאי היהודי של העיר, לבין משפחתו של ראש העיר הערבי לשעבר. בניהם של שתי משפחות נהרגים ב'נקמות דם', האמהות מסרבות לקבור את הבנים, ואמא אדמה כועסת ופולטת את הגופות מתוכה. בסוף המחזה משתלט על העיר להק עכברושים, שמסמל את הריקבון ואת אי האפשרות לפתור את הסכסוך הנורא.

2.

בעת שעלתה, יצרה ההצגה רעש תקשורתי צפוי למדי, מצד גורמי ימין שהתנגדו להצגתם של חיילי צה"ל ככובשים אכזריים, ומצד אבירי חופש הביטוי השמאלנים. עד כאן הכל גלוי, צפוי וידוע.

לפני כארבעה חודשים קרתה עוד תקרית פוליטית, שרק מוכיחה כי הפוליטיקה יכולה גם לסובב את גלגלי הפואטיקה. 'מכתב השחקנים' בו הם מודיעים כי הם מסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל, נחתם, נשלח ועורר סערה גדולה.

המכתב הזה הצית את הרב מנחם פרומן לפעולה. הוא לקח את המחזה של גרינברג, הוסיף לו קטעים מספר הזוהר ומספר תהלים, ושלח בקשה למחזאי להעלות את ההצגה מחדש- הפעם ביהודה ושומרון. לכאורה, רעיון תלוש מהמציאות. אם שחקני הבימה והקאמרי שמעלים את ההצגה מסרבים להופיע באריאל- מדוע שיסכימו לעשות זאת בתקוע, ואם תושבי יהודה ושומרון מתנגדים להעלאת ההצגה בתל אביב, מדוע שיסכימו להביא אותה אל ביתם?

אבל מגבלות אנושיות פעוטות מסוג זה כנראה שאינן מרתיעות את הרב פרומן. הוא לקח שני במאים, נעם בלויגרונד ובנצי פבר, הרכיב צוות של שחקנים דתיים, והזמין אל המאורע את האישים שמזוהים יותר מכל עם תכניו המקוריים של המחזה- המחזאי תמיר גרינברג, הבמאי עודד קוטלר והשחקן אלון דהאן, שגם לקח חלק בקטעי הקראה. הם באו. אינני יודע אם נאמר להם שבינתיים, לקה הרב פרומן במחלה ממאירה, שמטילה צל על חייו. מתלמידיו ומבני משפחתו נשמעת האמירה "צריך להתפלל", מה שאומר שהמצב חמור במיוחד.

3.

ערב יום רביעי בתקוע. הקהל מרוגש, לא ברור אם מעוצמת המאורע או מהחיכוך עם הסלבריטאים. בספסל לפני בחור חבוש כיפה אומר לחברו: "למה אנחנו צריכים לקבל אישור מהם, שאנחנו 'תרבותיים', שאנחנו ראויים לצפות בהצגות שלהם?". חברו עונה: "תחשוב מה זה בשבילם, לחצות את המחסומים האידיאולוגיים ולהגיע לכאן. תחשוב שהם אומרים לעצמם את אותו דבר: 'למה אנחנו צריכים לבוא אל המתנחלים ולהסביר להם את הדעות שלנו?'. ככה זה. אנחנו כבר לא בגלות". הרב פרומן אומר כמה מילים. לפתע מן הקהל איש צועק: "הרב מנחם, אל תערבב קודש וחול, אל תערבב בין התורה לתיאטרון!" המצלמות מסתובבות אל האיש. הוא גם זורק עגבניות. אחר כך מתברר שזו סצנה מוזמנת, שהרב פרומן רצה לעשות קצת צחוק ואולי גם לומר שהחיים שלנו גם הם הצגה.

החושך יורד ואור עולה על הבמה. מתוך ההצגה המקורית מועלות תמונות שעוסקות ביחסן של האמהות אל השכול, בפער בין אמונתם של האבות על כך כי הבנים לא מתו לשווא אלא לשם איזו מטרה נעלה, לבין כאבן העמוק של האמהות על ילדיהן. מוצגת יפה גם בדידותו הנוראה של החייל שנשכח במחסום והוא זועק אל תוך מכשיר הקשר: "לשם מה היתה כל הטרחה, עבור? אני עייף, אני מוכרח לנוח, עבור. שבעים וארבעה ימים עברו ולא הוחלפתי, אני טוראי שמואלי, טוראי פשוט ונטול שיקול דעת, עבור". ומעל מרחף קולו של ספר הזוהר שקורא: חברון היא הנשמה שמחברת את הנשמה ואת הגוף. ודבריו של ר' נחמן שאם אדם נופל לספקות אזי זה מאחר שהוא רחוק מכבודו יתברך, וזה עיקר תיקונו ועלייתו שישאל 'איה מקום כבודו'.

"החלק הפוליטי בהצגה היה לגמרי שולי", מעיד בפני במאי ההצגה השניה, נעם בלויגרונד. הוא ושותפו לבימוי בנצי פבר בחרו דווקא את הסצנות הא-פוליטיות, שעוסקות ביחסי אדם- א-להים ואדם-אדמה, וסביבן בנו את המחזה המחודש.

4.

לאחר ההצגה, כדרכם של דתיים, פאנל. על הבמה: תמיר גרינברג, עודד קוטלר, רוני ניניו, הרב מנחם פרומן, אליעז כהן, שאול גולדשטיין ושרה מורלי.

אליעז, משורר גוש עציוני וממארגני האירוע, פותח: "השיח הערב הוא לא שיח פוליטי, הוא שיח רוחני, הוא שיח של יוצרים, אנשי אמנות, אנשי תיאטרון. שיח מוסרי, שיח אחים". אני רואה איך פיל גדול ולבן הולך ומתמקם במרכז הבמה. פוסע צעד אחר צעד בכבדות, מתרווח. המשתתפים נעים סביבו במגושמות, משתדלים שלא ידרוך עליהם ויקלקל את חליפות החג.

"התיאטרון מאפשר להביא את הנפש הצופה לרגע של זיכוך", אומר קוטלר. "הטרנספורמציה החלקית הזו שעושה השחקן, כשהוא מקבל על עצמו את עולה של דמות אחרת- יש בה כבר ניסיון לחיות בצוותא. במחזה אומרת רניה, האם הערבייה: אני רוצה לחיות חיי יום יום פשוטים. זו משאלה פשוטה מאוד וכל כך מסובכת להשגה. התיאטרון מנסה להביא מזור ולפקוח את עינינו, לראות את הדברים נכחה". הפיל הפוליטי שנוכח בחדר, מניף את חדקו אל על ומריע.

5.

אמרו לי שכשסיפרו לרב מנחם על כך שיזמו ערב לימוד ושיחה לרפואתו, הוא היה מרוצה מאוד. "יש שני דברים שצריך לעשות כשמתרגשת על האדם צרה", אמר. "האחד הוא לבכות, והשני לחזור בתשובה. אשתי בוכה ואתם חוזרים בתשובה- אז אני יכול לנוח".

6.

יעקב אחימאיר מושך בזנבו של הפיל. "מדוע חלק מהיושבים על הבמה חתמו על מכתב המחרים את אריאל, ואילו כעת מופיעים בתקוע? מה ההבדל הגדול?" בועת השלווה מתנפצת. כל אחד משיב את תשובותיו, אולם אין זה חשוב. השאלה חייבת היתה להישאל. כעת אפשר לנוח.

7.

הרב מנחם מדבר. הקהל דומם, אולם צועק בחוסר קול. אני מרגיש את הכיסוף הגדול להידבק באיש הזה, שהוא מעל לאפשרי, שהוא מחוץ לעולם וגם ליבו. "אין לי מילים לדבר", הוא אומר, "אבל מה שיהיה יהיה, על החיים ועל המוות". הוא חוזר על המשפט. "על החיים ועל המוות".

והוא ממשיך. "כל שנות חיי אני מרגיש שמדיום התיאטרון הוא פסגת היצירה האנושית ומיצוי של הקיום. הוא נמצא על הגבול שבין החיים למוות. אותו שחקן שיש לו חיים בנאליים משלו פתאום חווה את האפשרות לחיות חיים אחרים לגמרי. במקום להיות מישהו שגר ב'שיכון בבלי' בתל אביב, למשך שעתיים הוא נעשה המלט, או המלך ליר. זה יכול ליצור את הניכור של האדם מול חייו, את ההזרה שלהם. המשחק מאפשר לאדם לראות את חייו לא כמשהו מוחלט. אני לא נמצא בתוך חיי, אלא בתוך חופש. נמצא בתוך חופש.

הגמרא משיאה עצות לגבי יצר הרע 'אם פגע בך מנוול זה'. בענייננו, היצר הרע הוא האגו, הצמידות שלך לעצמך וחוסר היכולת להשתחרר. הגמרא אומרת: קודם כל למד תורה- משכהו לבית המדרש. התורה באה מא-להים ויכולה לתת לך הסתכלות יחסית על חייך.

אם זה לא עוזר, העצה הנוספת היא לקרוא קריאת שמע. אדם אומר בקריאת שמע, שמלאה אסוציאציות למיתתו של ר' עקיבא, 'אני זה לא הכל, אני מזדכך מעל עצמי'. במקום להגיד 'יש א-להים' אפשר גם לצעוק 'איפה א-להים?', איה מקום כבודו?. זה יכול לשחרר אותך.

אם גם זה לא עוזר, באה העצה השלישית- יזכיר לו יום המיתה". הרב חוזר ומדגיש: "יזכיר לו יום המיתה. אדם בורח מזה, מתחמק מזה. ב'מזמור שיר חנוכת הבית' נכלל גם הפסוק 'ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם'. באה המחלה ומזכירה לי שזה לא בדיוק…

לגביי, תיאטרון נמצא ברמה השלישית הזו. הוא נמצא בהוויה של 'יזכיר לו יום המיתה'. אדם שחי את העניין התיאטרלי ורואה איך נולדת דמות, מחזיקה מעמד שעה וחצי ונעלמת- הדמות הזו היא בשבילו העצה החזקה ביותר. התיאטרון מזכך את החיים".

8.

זה היה אירוע בלתי אפשרי. קוטלר בעצמו, שתמך במכתב האמנים ומזדהה עם המסרים של 'חברון' אמר כי לא יעשה זאת שוב. "אני פה רק משום שהרב פרומן ביקש", הצהיר. להיות בתוך האירוע היה כמו להיות בעולם שקיים ואיננו קיים בו זמנית, עולם שבו הפוליטיקה נמצאת ונוכחת, אולם היא לא החלק החשוב. עולם שבו הרוחני הרבה יותר מטריד מהארצי, אך אי אפשר לגעת בו, וכשפונים אל המושג והפוליטי- הכל נהרס. לערב אחד הייתי בתוך עולמו של הרב מנחם פרומן.

16 תגובות על ״על החיים ועל המוות״

  1. נחום,
    השאלה העיתונאית פחות מעניינת אותי; אני לא יודע מה הוסר מהפרסום, ואני לא רואה כאן משהו שאיננו ראוי לפרסום, ואני רואה כאן כתבה שלמה שראויה לפרסום ולקריאה מכל מיני היבטים, פוליטיים וחברתיים ודתיים ורוחניים ואישיים.
    אותי הכתבה צמררה, כי כמו אלפי האנשים שזכו ללמוד אצל הרב מנחם בתקופה קצרה בחייו, שמעתי בדבריך את קולו של הרב וראיתי את עיניו. ויותר מכל שמעתי אותו אומר את המשפט שציטטת בסעיף 5, ורציתי לבכות ולחזור בתשובה.
    ה', הושיעה.

    1. מה שהושמט הוא סעיף 5, וכן המשפט "אינני יודע אם נאמר להם שבינתיים, לקה הרב פרומן במחלה ממאירה, שמטילה צל על חייו. מתלמידיו ומבני משפחתו נשמעת האמירה "צריך להתפלל", מה שאומר שהמצב חמור במיוחד".

      אני יודע שזה מעט, ועדיין, זה תורף העניין.

  2. במחשבה שנייה, מבלי להמעיט במאומה בערכה של הכתבה, יש מה להתלבט על הפרסום מצד פגיעה אפשרית ברגשותיהם של כל מיני אנשים, ואיני יודע כיצד הייתי מכריע.

  3. שבוע טוב נחום!

    1. התארחנו בשבת בערב ובינתיים עד שכולם חזרו מבתי הכנסת השונים הקראתי את מאמרך ודיברנו על הרב, ועל דמותו המרתקת.
    יש לי 5 עדים לכך שאמרתי שהכתבה ערוכה. "אצל נחום תמיד יש מימד יותר אישי".

    2. עוד מבלי לקרוא את תגובתך לאודיה, זיהיתי לבד את המימד הזה בפיסקה 5.
    מה שהיה חסר לי.
    מה שהיה להוכיח.

    3. איני מבין גדול בתחום העריכה, אך כמי שהמוות דפק בחלונו ובדלת ביתו בעבר, אני מוצא את הפיסקה הכרחית. מהותית.
    לשאלתך, לענ"ד שיקולו אינו נכון. אך שוב, מי אני שאתערב בעניינים לא לי?

  4. הכתבה מאוד יפה, ולטעמי המימד האישי מסויג מספיק בשביל לפרסמו. יותר מזה, כמו שאמרת האנשים שבאו לשם הגיעו בצל המחלה, ואולי כסוג של פרידה. הייתי בשיעור בביתו של הרב מנחם לפני כשבועיים, ופתאום הגיעו כ50-60 איש לשיעור שבימיו הטובים מנה כמניין. כך שיש כאן איזה רוח של פרידה ורצון לגעת ולשמוע את הרב מנחם עוד קצת, ולפי דבריך זו גם הייתה האוירה בערב ההצגה. אבל בסופו של דבר, ברמה האישית אתה היית שם וכמו שאמר אריאל הצלחת להעביר את הרב מנחם אל הכתב, למרות אי-האפשריות שלו, נגעת במדויק בדברים, כך שאתה יכול לנוח בשלום (הייתי חייב…)

  5. ציטוט:
    "אני רואה איך פיל גדול ולבן הולך ומתמקם במרכז הבמה. פוסע צעד אחר צעד בכבדות, מתרווח. המשתתפים נעים סביבו במגושמות, משתדלים שלא ידרוך עליהם ויקלקל את חליפות החג."
    רק ב"שבת" אפשר להכניס משפטים כאלה. חבל (שרק שם). טוב שיש בעיתונות שירה.
    אני יכולה להבין למה הוא הוריד את המשפטים. חבל לי על כך. לפעמים הכל צריך להיות מהוגן כל כך, מהוגן מדי, מרוחק ונקי.

    סיפור על הרב פרומן:
    פעם תפסתי טרמפים מקרית ארבע לאפרת. איתי בתחנה היו כמה טרמפיסטים. ביניהם אדם חייכן, עם פאות לבנות עבות וזקן ושער לבנים. הגיע טרמפ לאפרת. עליתי עליו, יחד עם עוד טרמפיסטית והאדם החייכן הזה. הרב פרומן.
    בטרמפים אדם צריך לצמצם את הנוכחות שלו ולא להעיק. אבל הרב פרומן הנכיח את עצמו עוד ועוד ולא העיק. משך כל הנסיעה לאפרת הוא דיבר על הכנסת אורחים בימינו ועל כך שטרמפים הם גילוי הכנסת אורחים בעולם.
    זה השיעור היחיד ששמעתי ממנו.

  6. הכתבה עשויה להפליא מבחינת התכנים הרוחניים החברתיים והפוליטים וכמובן השפה העשירה והדימויים ,אני חושבת שהוצאת הנימה האישית שלך נובעת אולי ממחשבה על צנעת הפרט של הרב.
    בכל אופן נחום תזרום הלאה תמיד יהיו השקפות שונות בין העורך והכותב וכדי לפרסם לפעמים צריך לבלוע את הצפרדעים.
    המשך לכתוב ולהביע את עצמך בכשרון רב

  7. נחום היקר,
    קודם כל, זו אחת הכתבות האיכותיות ביותר שקראתי זמן רב,
    בייחוד ממד השילוב הנפלא שבין האישי, הפוליטי והרעיוני.
    כתיבה נדירה – רק תמשיך כך.

    לגבי הצנזור – אכן זה לא פשוט, בייחוד המשפט לגבי אשתו (המשפט הראשון איננו נורא).
    נראה לי שמאחר והדברים נאמרו בפורום שאינו מצומצם, הרי שאין בעיה לפרסמם.
    מה גם ומדובר בר' פרומן ומשפחתו, וד"ל.

    יחד עם זאת, ההשמטה איננה גורעת במידה ניכרת, ובוודאי שאיננה 'מעקרת' את לב הכתבה.
    גם לך אסור להיות 'אובר-רגיש'… הכתבה מצוינת, כך או כך.

  8. לא ידעתי שיש לך בלוג… אבל מאמר יפה מאוד. אינני מכיר ממש את הרב פרומן, אבל דבריו מרווים את הלב, ומעשיו הם חלק מבניין החברה שלנו כאן בעתיד. הלוואי ונזכה לעוד מטובו.

  9. שלום נחום.
    גם לי לקח זמן עד שהבנתי מה הושמט בכלל. לא היה צריך להשמיט.
    חן חן על הכתבה. העברת בצורה מדויקת מאד. הרגשתי ממש נוכח שם.
    תמישך לכתוב. זה עושה לי טוב לקרוא אותך.

    אביה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s