שומרי אמונים

כבר נכתב רבות על תרומתה של התקשורת לזילות חיי אדם, להעלאת רף האלימות, לעידוד המיניות הלא בריאה ועוד ועוד, אך נדמה לי כי טרם נכתב על פגיעתם של כלי התקשורת בישראל- בם עצמם.

הפרשה התורנית היא פרשת השריפה בכרמל. יש פה חומרים טובים: יש דרמה, יש דם, יש שכול, יש כעס, יש ממשלה רשלנית וכלי תקשורת שאוהבים להרגיש שהם נשכנים- כל המצרכים כדי לרקוח פרשיות גדולות. אך ככל שאנו מתרחקים מהאירוע עצמו ונאלצים לספוג ריקושטים שלו יום אחר יום, העניין הופך נלעג, מגוחך, ובאותה מידה של גרוטסקיות- מעורר אימה.

על הפרק- שר הפנים אלי ישי וראש הממשלה נתניהו. שני האישים, שלהם ללא ספק אחריות ישירה למחדל במערך הכבאות- כמו גם לראשי הממשלה ולשרי הפנים הקודמים להם- הוזמנו לכנס ממלכתי להרוגי השריפה, יחד עם משפחות הנספים. הטקס הזה נוצל באופן ציני ואכזרי– לא פחות מזה- על ידי כמה מקרובי הנספים, במטרה לכרות את ראשם של מי שהם רואים כאחראים למחדל שהוביל לאסון. נוצל באופן ציני, משום שכאן עשו יד אחת כלי תקשורת צמאי דם, רודפי רייטינג ושונאי הממשלה יחד עם משפחות שכולות שלא בוחלות באמצעים, ושאין להן כבוד למוסדות המדינה. יש כאן הדדיות של שימוש: התקשורת זקוקה לקול שאינה יכולה להשמיע בעצמה, קול 'אותנטי' שיש לו לגיטימיות בעיני הציבור, והאיש הכואב זקוק למנוף הלחצים של התקשורת, כדי להשיג את מה שהוא רואה כאינטרסים שלו.

(בסוגריים אומר: כבוד הדדי הוא ערך. נכון, אנו נוטים לייחס אותו לבריטים ולא לישראלים. נכון, נדמה שהשלנו מעלינו כל רשמיות, בה אנו לא רואים צורך, ואימצנו אל חיקנו את הסחבקיות החמימה והמיוזעת. אולם כבוד מראה גם על שיקול דעת, על איזון בריא, על שימוש בשכל. אב שכול איננו עושה למען הצדק כאשר הוא מתפרץ בזעקות שבר מתוכננות באמצע טקס ממלכתי. לו הצדק איתו- וייתכן מאוד שכך- ושר הפנים נושא באחריות מלאה למחדלים, עתירה לבג"ץ או מאבק ציבורי יכולים להשיג את אותו אפקט, במידה פחותה של התבזות.)

אולם נראה כי דרך מכובדת יותר, אינה אפשרית. כלי התקשורת נהנים לרקוד סביב האש, ללבות את השנאה ולחרחר מדון. אחרת, אין הצדקה לצטט את דבריו של שדרן רדיו חרדי אנונימי שהגן על השר ישי בו הוא תומך, בהאשימו את אחד מבני המשפחות השכולות כי הוא מבקש לרשת את אהובתו שמתה. אין לכך הצדקה, משום שדברי האיש הם נון-אישיו, והוא עצמו נון-פרסונה. אין לכך שום הצדקה, אלא אם כן מנסים להבעיר את הכיפה שעל ראשו.

וכאן אני מגיע לנקודה השנייה: בניסיון להבעיר את הכיפה, בוער הכובע על ראשם של כלי התקשורת. המאמץ שלהם כל כך שקוף שהוא הופך לנלעג. האם גרף "שנאת החרדים" הולך וצובר מגמה חיובית? ייתכן. אך לטעמי, הדבר נגרם למרות כלי התקשורת, ולא בגללם. ההתקפות על החרדים, שמהווים כחמישית מאוכלוסיית המדינה וחשופים אליהם ולאורחות חייהם באופן אישי (מה שמביא לסימפטיה) עוד עשרות אחוזים (בהערכה גסה), נראות כמו קרב מאסף של ציבור חילוני שחש נרדף, מוכה, ומעל לכל, משתמש בחרב האחרונה שנותרה לו, חרב ההתנשאות, כדי ליצור תריס בפני מה שהוא מגדיר כפורענות.

יחד עם הירידה באמון במוסדות המדינה, ביניהם צה"ל, המשטרה, ראש הממשלה והכנסת, ירד באופן דרמטי אמונו של הציבור גם במי שמאמינה כי היא שומרת עליו מפני כל אלה- התקשורת. כלי התקשורת כבר לא נתפסים במקור אמין להיסמך עליו, אולי בשל הקלות והזמינות של האינטרנט, שחדר לחיינו עמוק הרבה יורת בעשור האחרון, ואולי משום שהעיתונאים גוייסו ליותר מדי קמפיינים, שבסופם הציבור נוכח לדעת כי מכרו לו שקרים. עוד אפשר להצביע על תופעת היח"צנים, יועצי התקשורת והתדמית, שמרחיקים את האמת גם מכלי התקשורת (שלעיתים עושים איתם יד אחת על מנת לקדם סדר יום משלהם).

ככל שכלי התקשורת יסכסכו יותר, יהיו צהובים, מוטים וישתפו פעולה עם מניפולציות חסרות אחריות- כך יפחת אמון הציבור בהם.

~~~

ומחשבה קצת ישנה אצלי, שמתקשרת לפה, אולי ללא סיבה:

הפער הגדול ביותר בין מה שהעיתונאים חושבים על עצמם לבין רחשי הלב האמיתיים של הציבור נפער כמו חור גדול ושחור בתחילת מבצע עופרת יצוקה. במשך שנים ארוכות, מאז האינתיפאדה הראשונה, עשו העיתונאים יד אחת עם ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם במטרה לרסן את המיליטנטיות הישראלית, שסומנה בעזרת תמונת הילד הערבי שמניף אבן מול לוחם צה"ל שנסוג ממנו. זה היה נצחונה של ההומניות. "אדם יותר חשוב מאדמה", אמרה אז הסיסמה, "איננו מוכנים לשלוח את ילדינו להרג בשביל אדמה שאינה שלנו". עברו כשני עשורים. לציבור בישראל נמאס. הוא הפנים את הנרטיב השמאלני, אך למגינת ליבו של יוסי ביילין- רק את חלקו הראשון. במלחמת לבנון השנייה נהרגו חיילים. יותר מדי חיילים, חלקם הגדול כאשר נשלחו לטהר בתים מהמחבלים היושבים בהם. ב'עופרת יצוקה' הצבא ביצע את מה שהעם רצה: בגל התקיפה הראשון של צה"ל נהרגו מאות פלסטינים. במהלך המבצע כולו- כאלף וחמש מאות. הישראלים אמרו בקול ברור: "איננו מוכנים לשלוח את בנינו ליהרג, ואנו מוכנים להרוג לשם כך". הקונבנציה השמאלנית התהפכה על ראשה.

(ינואר 2011)

תגובה אחת בנושא “שומרי אמונים”

  1. לא חשבתי על זה ככה אף פעם. מעניין.
    הייתי בטוחה שזה יהיה בעיקר על המיחזור לעייפה של אותם חמישה צילומים שנערכו ללופ, שמהווים רקע לאותו דיווח, שחוזר על עצמו במשך שעה. אבל כנראה שזה ממאיס את התקשורת רק עלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: