על 'אל תגידי לילה'

 

מחבר: עמוס עוז

שנת הוצאה: 1994

 

בניגוד למצוין על הכריכה האחורית שלו, "אל תגידי לילה" איננו קומדיה. יש בו גם דמויות קומיות המייצרות מספר מצבים קומיים, אולם זהו ספר עצוב, מיוסר, ספקני, ומעל לכל- מיואש.

עמוס עוז יוצר כאן שתי דמויות שעברו חיים קשים. תיאו, שאת רוב שנותיו עשה בחוץ לארץ בשליחות המדינה. כגברים אחרים בספריו של עוז, גם הוא כבד, איטי, חכם מאוד אולם מגושם. הוא לא מצליח להביא אושר לאישה איתה חי, נועה. נועה היא מין כספית, אשה תזזיתית, המנסה להזיז פרויקטים שהם למעלה מכוחה. היא מורה בבית ספר, ואירוע של מות אחד התלמידים, עמנואל אורבייטו, כתוצאה מנטילת מנת-יתר של סם, מביא אותה ליזום הקמת מרכז לגמילה מסמים בעיירה שכוחת האל בה הם גרים בדרום הארץ.

נועה מסתערת על הפרויקט, אולם ברקע, כצל, נמצא תמיד בעלה, "האח הגדול", שנועה מלאת רגשי נחיתות כלפיו. היא לא מרשה לו לגעת בפרויקט או לבקר אותו, למרות שהיא משתמשת בכספו, ובסופו של דבר גם נעזרת בו כשהיא זקוקה להצלה. עוז הוא אמן הדמויות והפרטים הקטנים: לכל אחת מהדמויות מוזרות משלה, ועבר אפל המעצב אותה אחרת. נועה גרה עד גיל מבוגר עם אביה ודודתה המשוגעים למחצה, תיאו הסתבך בפרשייה בארץ ונאלץ לעזוב לחו"ל למשך שנים, אברהם אורבייטו, אביו של הנער שהתאבד, מתגלה כדמות מסתורית, אדם בעל ממון רב שגר מעבר לים ואינו מגלה רגשות אנושיים על מות בנו, לבד מהשיגעון להקים מרכז גמילה על שמו, ללא הכשרה וללא תנאים מתאימים.

את הגיבורים עוטפות דמויות משנה מוזרות ומשעשעות: מוקי צור, העסקן המקומי, חובב הנשים, ששולח ידו כל פעם בעסק אחר, בת שבע, ראש העיר הקשוחה והגברית, המתנגדת נחרצות לפרויקט מרכז הגמילה, טלי, תלמידתה-חברתה של נועה, המשמשת לה בת לוויה במסעות הקניות ובבילויים הזעיר-בורגניים, שני האחים הרוסיים שמשחקים שח עם תיאו… ועוד רבים.

עיקר הדרמה בסיפור מתרחשת בין תיאו לנועה, כשמערכת היחסים השבירה ביניהם מתקרבת ומתרחקת, מתכווצת ונמתחת, כל זאת על הרקע הטעון של מות הילד השברירי והרפה באופן אכזרי ומנוכר, עמנואל. היעדר ילד משותף, או ילד בכלל, לתיאו ונועה, מטעינה את הסיפור ומסמנת אותו ככזה שעוסק בזוגיות על רקע אי-הורות, ועל המשמעות של ההיעדר הזה לחיי הנישואין, ולחיים בכלל.

הכתיבה של עוז מפעימה אותי כל פעם מחדש. הלשון עשירה, האירועים השוליים ביותר הופכים תחת עטו לצבעוניים, מלאי חיות ומשמעות. מצד שני, התפניות בעלילה קהות מדי לטעמי. נועה מחליטה לבנות את מרכז הגמילה, אחר כך הרוח יוצאת ממפרשיה והיא נוטשת את הרעיון. אלו שתי נקודות המפנה היחידות בספר, וביניהן העלילה מזגזגת בין הכרויות עם דמויות שונות לבין המאבק על הקמת המוסד. המאבק, בעיני, לא חריף, והדמויות החזקות והכואבות שעוז בונה, אינן מגיעות למיצוי. הן לא מוטחות זו בזו די הצורך.

מה שנוצר הוא ספר עם עלילה פוטנציאלית, שכתוב היטב, זורם ומהנה, אולם בתום הקריאה נותר הקורא וחצי תאוותו בידו, ורק תחושה מעיקה של העדר מה שיכול היה להיות, מלווה אותו.

 

(פרסום ראשון)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s