עכבות

 

אלהים חלם חלום.

בחלומו מטייל הוא לאורך החוף, והאדם עמו.

בפאתי רקיע הבזיקו לנגד עיניהם מאורעות ימי האדם, ובצמוד לכל מאורע הבחינו בשני זוגות עקבות. זוג אחד היה שייך לאלהים, ואילו הזוג השני- לאדם.

כאשר התמונות האחרונות בדברי ימי האנושות הבזיקו מול עיניהם, פנו במבט לאחור להתבונן בעקבות שבחול. האלהים הבחין שפעמים רבות במהלך חיי האדם, נראה בחול רק זוג עקבות אחד.

הוא גם הבחין, שאותן התקופות היו התקופות העצובות ביותר בחיי האדם.

הדבר הציק לו. הוא שאל את האדם אודות כך:

"אדם שלי, בני אהובי. הלא הבטחתני שאתי תלך ובי תחזיק כל ימי חייך, וברית כרתי עמך לבל תטשני, אולם הבחנתי שבתקופותיך המצערות והמיוסרות ביותר, עזבת אותי והלכת לבדך בדרך. מדוע דווקא כשהיית צריך להתאמץ ולדבוק בי, נטשתני ועזבתני?"

והאדם השיב לאלהים:

"אלהי. אני אוהבך, ולעולם לא אנטשך. במשך אותן תקופות של נסיון וסבל בחיי, כשהבחנת בזוג עקבות אחד, היה זה משום שנשאתי אותך על גבי."

 

(מתוך 'דברים מצד עצמם', ערב שירה ופרוזה שנערך בשנת 2003)

2 תגובות על ״עכבות״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: