ילדה

 

הרעש שבא מבחוץ היה איום ונורא, ומר שטרנפלד לא הצליח להתרכז בתוכן המסמך אותו ניסה לנסח. היו אלה… צעקות, לא, אולי… איומים? הוא לא הצליח להחליט, אבל דחה את התערבותו עד לרגע שהרעש יהיה בלתי נסבל.

הרגע הזה הלך והתקרב.

 

הדלת נפתחה בפתאומיות. מר שטרנפלד כבר פתח את פיו כדי לגעור במזכירה המתרשלת. אלף פעמים כבר אמר לה לא להפריע לו כאשר הוא מנסח הסכם גירושין, שכן הדבר דורש ממנו את כל כח הריכוז, וכל התפרצות שהיא עלולה לגרום להשמטת סעיף חשוב מזכרונו, לעיכוב בסיכומי הטיוטות מול הצד השני ובסופו של דבר גם לדחיית הפקדת התשלום המזומן בחשבונו. אולם בטרם הצליח להוציא מלה מפיו כבר הקדים אותו האדם קטן הקומה, לא, סליחה, היה זה ילד, בעצם, שעמד בכניסה ואמר: "חטפנו את הבת שלך, שטנפלד, ויש לך שתים עשרה שעות שתשים שבע מאות שקל במזוודה בלי להתחכם אם אתה רוצה לראות אותה לעולם".

 

הפה של מר שטרנפלד נשאר פתוח. בלי לשים לב העיף מבט בשעון וחישב במהירות. השעה עכשיו 13:08 בצהריים, כלומר, שעד 1:08 לפנות בוקר הוא צריך… . טיפות זיעה הופיעו על פדחתו של עורך הדין הבכיר ביותר במשרד שטרנפלד-צימרמן ושות'. אמנם, מקרי סחיטה וחטיפות לא היו עניין שזר לו, כמובן- כמובן, אצלו במשרד הם עוסקים בכל, והיו להם לא מעט מקרים של רצח, חלקם אף אכזריים ביותר, כמובן, אבל מקרה כזה, ילד שבא ודורש כופר, ועוד בעד בתו היחידה… ובכן, שום דבר בהכשרתו המקצועית והעיונית גם יחד לא הצליח להכין אותו למאורע מעין זה.

 

הילד גרד בראשו- שהיה חבוש משום מה בכובע צמר בצבעים צהוב, אדום וכחול- הסתובב ופנה ללכת. מאחריו עמדה המזכירה שניסתה לעכבו קודם, וכיסתה את פיה בידה. שמה היה ניצה ומר שטרנפלד קיבל אותה לעבודה כי היתה גבוהה, בלונדינית, וידעה להקליד מהר. כמה נורא לראות אדם במעמדו של מר שטרנפלד נקלע למין מצב איום שכזה, חשבה לעצמה. הילד עשה עוד שני צעדים בכיוון דלת היציאה כשלפתע חזר הדם לפניו של עורך הדין השמן בבת אחת. הוא נעשה אדום מאוד וניצה המזכירה ידעה שעליה לצעוד לפחות צעד אחד לאחור, וזאת עשתה.

ובדיוק ברגע הנכון, כי באותו רגע הסתער עורך הדין שטרנפלד-צימרמן ושות' על הילד החצוף מאחריו, תפס בכתפו וסובב אותו אליו. "יש לך חוצפה!" שאג, הניף את ידו וסטר לילד על פניו, אחת ושתיים. "מתפרץ למשרד שלי ומאיים כל מיני איומים? מי ההורים שלך, חוצפן קטן?!", ובזאת הדף את הילד הלאה ממנו, שלא תדבק בו, חלילה, החוצפה הזאת שבאה מן הרחוב. החוטף הצעיר, שנפל על ישבנו ומיד קם, לא אמר דבר. הוא ניער את מכנסיו, וכששתי לחייו לוהטות, כנראה מחמת מכות הלחי שספג, אמר בשקט ובמבט מושפל: "אתה עוד תשלם על זה, מר שטנפלד", ובכך פנה בזריזות לאחור, חלף דרך דלת היציאה בריצה, וכל מה שנותר ממנו הוא קול טפיפותיו המהירות במדרגות הכניסה, שמיד נדם גם הוא.

 

מר שטרנפלד סב על עקביו ופנה חזרה למשרדו. "חזרי לעבודה, ניצה. סיימי את הטלפונים לגורסקי ובזק, וסדרי לי פגישות לאחר הצהריים. מספיק התבטלנו פה". "כן מר שטרנפלד. מר שטרנפלד אתה לא חושש –" מבט אחד מעיניו הספיק כדי להבהיר לניצה שעורך הדין שטרנפלד לא חושש, וגם לא מעוניין לקבל ממנה עצות. היא הוסיפה עוד "כן מר שטרנפלד, מיד מר שטרנפלד", חייכה, ליתר בטחון, וחשבה לעצמה שבטח אין לו לב, אבל זה לא עניינה, כי יש לו כסף. אחח, ככה זה אנשים עשירים, סיכמה לעצמה, כמובן רק במחשבה, ופנתה לעבודה שהטילו עליה.

 

 

בנצי שטרנפלד סגר את הדלת מאחריו ומכיסו שלף ממחטה צחורה, בה ניגב את הזיעה ממצחו. "זה מה שחסר לי," מלמל, "סקנדלים". הוא נשען על הדלת וניסה בכל כוחו להיזכר איפה אמורה להיות טלי בשעה כזו. איזה יום היום? שלישי, לא, רביעי. ברביעי היא מסיימת מוקדם ואז הולכת לחוג. או שבשלישי היא מסיימת מוקדם וברביעי הולכת לחברה הזו, איך קוראים לה, הבת של פלדמן מהמתכות? הוא לא הצליח להיזכר. מוטב שישאל את דינה, היא מתעסקת בכל מה שקשור לסידורים של הילדה.

 

 

דינה שטרנפלד ישבה לבדה במשרד המנהלת, כשראשה בין ידיה. היה לה כאב ראש נורא, וממש מתחת לחלונה אחד התלמידים הקפיץ כדורסל שלא לפי קצב. לפניה היו עוד שתי ישיבות תקציביות, ישיבת מורים לקראת סיכום השנה, ראיון למתמחה ו… מה עוד? היה עוד משהו, אבל היא לא הצליחה להיזכר מהו.

 

לפעמים היא חושבת שכל העולם הזה גדול עליה. מעבר לניהול השוטף, לדאגות לגבי הקיצוץ התקציבי, לתלונות ההורים והמורים יחד ובנפרד והיראה מן המפקחים המרירים, היא גם צריכה לדאוג לדרך החינוכית, לחזון, ולעמוד מאחרי תלמידיה לשעבר. רק לפני שבועיים היתה צריכה לשחרר את אחד מתלמידיה לשעבר בערבות, כיוון שאביו בכלא ואמו נעלמה, והוא נתפס, לא בפעם הראשונה, כשהוא פורץ לחנות מכולת. שעות אחר כך עוד שמעה בראשה את המשפט שאמר כשבאה לשחרר אותו, והדלת המסורגת נפתחה בפניו: "אין לי אמא, המורה. את אמא שלי."

 

ובכן, מה הפלא שכעת אין לה כוח לענות לטלפון הזה, שמצלצל שוב ושוב, כאילו הוא בן יחיד אצלה, מטרטר ומטרטר. היא לא תענה, החליטה. גם לה מגיעה מדי פעם דקה של חופש. הציצה בשעון. 13:10. היא עוד צריכה להספיק את הישיבה התקציבית, שנקבעה ל-13:15, וישיבת המורים שנקבעה ל- 14:00. ב- 15:00 היא מוכרחה לסיים כי צביה פלדמן יוצאת לחוג פילאטיס, והיא לא רוצה שהילדות תישארנה לבד. ניסתה לחשב כמה זמן לוקח בשעה זו של הצהריים להגיע מקצה העיר, לשם נדחק בית הספר שלה, אל מרכז העיר, שם תאסוף את טלי ויערה. אבל הטלפון הזה, כמה הוא מציק! ועכשיו גם הסלולארי מתחיל פתאום. מה קרה ליום הזה, הוא החליט להתהפך על ראשו?

 

בהחלטה של רגע הרימה את השפופרת. אם זה עוד פעם הבחור החדש מהעיריה, חשבה לעצמה, הוא כבר יחטוף ממני תלונה על הפרעה לעובד ציבור בעת מילוי תפקידו.

אבל זה לא היה הבחור מהעיריה. זה היה עורך הדין שטרנפלד, שידע לעמוד איתן כסלע מול סנגורים ממולחים, סוכני ביטוח ערמומיים, ואפילו מול המוסכניק שלו, שרצה תמיד עוד ועוד כסף על תיקונים קטנים, אבל מול אשתו היחידה והחוקית תמיד איבד את המלים. כלומר, הוא ידע מה הוא רוצה לומר לה, אבל לא תיכנן את זה מראש כדי שלא יישמע טיפשי באזני עצמו, ועכשיו, כשפתח את הפה, הרגיש אדיוט גמור.

"בנצי? אבל למה באמצע העבודה יקירי? אני עסוקה מאוד עכשיו, אתקשר אליך יותר מאוחר, טוב?"

למה היא חייבת לדבר אליו כאילו הוא תלמיד כיתה ב' שעשה פיפי במכנסיים? האם הוא לא ימלאו לו 43 בקיץ הקרוב? האם אין לו הכנסה גבוהה וקבועה, וקרן פנסיה? מה הוא עוד צריך לעשות כדי שתדבר אליו כשווה בין שווים?

"אאאאאה, תשמעי דינה'לה, יש לי פה בעיה קטנה…"

דינה הניחה את היד על המצח. היא ידעה ששוב הוא מנסה לרמות את מס הכנסה, ופעם נוספת היא תצטרך  להניא אותו ולאיים עליו, כאילו היה ילד קטן. למה היא חייבת להתערב בכל דבר שהוא עושה? הוא לא יכול להסתדר לבד? לפעמים הרגישה חסרת אונים, כעומדת מול תלמיד שחזר לסורו, ולא מול אבי ילדתה ואהוב ליבה זה 11 שנים.

"בנצי," אמרה ומשכה את הי' של ה"בנצי", כמו היתה ילדה מתפנקת, "נדבר על זה בערב, טוב?"

הוא העביר יד על קרחתו והרגיש את הזיעה מרטיבה את אצבעותיו. בראשו פסל משפט אחרי משפט במהירות הבזק. אני חושב שחטפו את הילדה, לא, אולי כדאי שנבדוק איפה טלי, לא, איפה טלי היום? לא, צריך משהו יותר כללי… הוא החליט ללכת על "אני מודאג מטלי בזמן האחרון".

"בנצי?" דינה התחילה מאבדת את סבלנותה, עובדה שהיתה ברורה למי שהכירו אותה אם היו באותו רגע בחדר המנהלת, שכן התחילה לסדר נמרצות את הדפים שעל שולחנה ולארגנם בערמות מדוייקות.

אבל בנצי לא ענה, ובמקום זאת הרגיש טיפה של זיעה קרה מתגלגלת במורד עמוד השדרה שלו, כי באותו רגע נכנסה ניצה המזכירה, וכששפתיה רועדות והיא מעפעפת במהירות הניחה  על שולחנו נייר A4 אליו הודבקו אותיות גזורות מן העיתון המרכיבות את המשפט "מר שטרנפלד, הבת שלך לא שווה 700??", ובנדנה כחולה של ילדה.

 

 

הילדה ישבה על ענף מעט גבוה מן הקרקע ונדנדה את רגליה הנעולות נעלי לכה שחורות. לרגליה, מחטט בעפר בעזרת מקל שבור, ישב ילד עם כובע צמר מצחיק בצבעים צהוב, אדום וכחול, והיה נראה עצוב מעט.

"אבל הבטחתְ לי צב".

הילדה טלטלה את ראשה בחזקה. "איתמר! שוב אתה מתחיל! אמרתי לך שאתן לך את הצב אחרי שנסיים, נכון? תסביר לי אתה-" קפצה מן הענף אל הקרקע והתיישבה לידו "איך אני יכולה לקנות לך את הצב, לפני שקיבלנו את הכסף? צריך לחכות בס-ב-ל-נ-ו-ת". היא השתתקה, שבעת רצון מעצמה בשל הביטוי האופייני כל כך לאמא שלה, שהשתרבב לדבריה. ס-ב-ל-נ-ו-ת, כך היא אומרת כשטלי שואלת מתי יהיו לה עוד אחים. תמיד רצתה אח קטן, שיהיה אפשר לשחק איתו, וגם שיישמע בקולה כשהיא מבקשת ממנו בנימוס ובתקיפות לסדר יפה את החדר. היא הרהרה בכך מעט, ולא ראתה את הדמעות שניקוו בעיניו של איתמר.

"אבל- אבל- אבל-… אבל אני רוצה אותו עכשיו! אני קיבלתי ממנו סטירה בשביל זה! זה מגיע לי!". ובכך החלו הדמעות לזלוג על לחייו באין מעצור, אבל גם לכך טלי לא ממש שמה לב. היא קפצה ממקומה והסתובבה אליו בהתרגשות: "הוא נתן לך סטירה? ממש ככה, על הלחי? ומה הוא אמר?".

"הוא- הוא- הוא-… הוא אמר שאני חצוף וגם דחף אותי ונפלתי!"

לטלי לא היה מצב רוח מתאים לבכיות, אבל היא ידעה שאם היא רוצה שותף לפשע, היא חייבת לפייס את איתמר. היא עצרה את נשימתה המהירה, ועל אף שבתוכה פקעו ניצנים קטנים של שמחה, לבשה ארשת של עצב והתיישבה סמוך מאוד אליו.

"אל תיעלב, איתמר, סליחה". היא עפעפה בעיניה ואיתמר מיד סלח, מה גם שנטלה את ידו בידה וליטפה אותה. "זה כאב, נכון?" איתמר הנהן ולא יכול היה לענות בקול, כי חשש שיפרוץ שוב בבכי. עדיין הרגיש את הלחי שלו בוערת. "כאן?", שאלה ברוך ונגעה בצד האדום יותר של פניו. איתמר הנהן שוב, ומחשבה זהירה התחילה לצוץ במוחו, שאולי היה שווה לחטוף את הסטירה הזו, למרות הכל. ידה הקטנה ליטפה את לחיו שוב ושווב בתנועות רכות. פתאום נזכרה והפסיקה את התנועה באחת. "אוי! אמרת לאלישע שילך כבר לתת להם את הפתק והמטפחת?"

"בטח, בטח," מיהר לענות, "וגם אמרתי לו שיברח מהר כי הוא נותן סטירות, וגם שייקח כובע כמו שלי, מצמר, כי אמרת שככה זה יותר מפחיד".

טלי הביטה בכובע שאיתמר חבש לראשו, פתחה פיה כדי לומר משהו, והחליטה שעדיף לא לומר דבר. במקום זה אמרה: "יופי, עשית טוב. עוד מעט נקבל את הכסף ואני אקנה לך צב, ולאלישע אופניים. יש לנו מספיק כסף, בדקתי". עיניה ברקו ולחייה האדימו מעט, ואיתמר טעה לחשוב שהיא מהרהרת במה שתעשה עם שאר הכסף.

"בשביל עצמךְ כבר חשבת מה לקנות?"

"לי אל תדאג", ענתה מהורהרת, ונטלה את המקל השבור מידו, "לי יש כמעט כל מה שאני צריכה".

 

(פרסום ראשון)

2 תגובות על ״ילדה״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: