בית בתוך אין בית

 

ספר שירים חדש של סיוון הר שפי, "תהלים ליום רעש", רואה אור. ספרהּ הקודם, "גלות הלוויתן", זכה בפרס שרת החינוך, ושיריה זיכו אותה בפרס מטעם האוניברסיטה העברית ופרס אקו"ם. אבל מעבר לפרסים ולכיבודים, ספר השירים החדש של הר שפי פשוט נוגע.

 

תֵּל שֶׁאִבַּדְתִּי בּוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ לְבֵיתִי

נִשְׁאָר בַּזִּכָּרוֹן נְקֻדַּת מִפְנֶה,

נְבוֹ שָׁפוּף אֶל פְּנֵי בָּתִּים שֶׁיִּקָּטְפוּ,

כָּתֵף מְשׁוּכָה בִּמְרִי

וּבְרַעַד.

("תל שרחן", עמ' 77)

 

הר שפי כותבת ספר שלם על אובדנו של בית. בצל ההתנתקות הקשה מגוש קטיף החלה את כתיבתה, והיא בחודשי הריון ראשונים. לא הרחק לאחר שהחלה את מסע ההולדה, נכנסה לשמירת הריון שחייבה אותה לשכב במיטה במשך חודשים שלמים. היא לא התלוננה. אהבה לקרוא ולכתוב, שהם, פחות או יותר, שני הדברים היחידים שאפשר לעשות בשכיבה.

השירים אותם מציגה סיוון הולכים ושבים בין יחסה לא-להים, לירושלים, לבית ולאהובים עליה. ספרה מחולק לארבעה שערים, כשהראשון מכוון לשירים על זוגיות, השני על הקשר עם א-לוהיה, השלישי על ירושלים ובית המקדש, וגם על הבית האישי שלה, והרביעי הוא מחזור שירים קשה, חשוף ועצוב על הפרידה מגוש קטיף.

 

בין המיצרים לבית

אנו נפגשים בצהרי יום ראשון בבית קפה קטן בירושלים. סיוון בעלת מראה רוחני. מעט מרחפת, מעט מדלגת בין עולמות. המבט בעיניה מהורהר וקולה שקט ונראה כמהוסס. כמשוררת, היא בוררת מילים. אני מבקש לפתוח את הראיון בשאלה המתבקשת מכל, על הקשר החזק שהיא מפגינה לגוש העקור.

"הייתי שם רק פעם אחת", מספרת סיוון, כמעט בלחש, "בי"ז בתמוז, שלושה שבועות לפני הפינוי, נסענו לתל שרחן שצופה אל הגוש. היה שם מפגש דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, שבאו להתפלל יחד. אבישר אישי נכנס לאחר המפגש לגוש קטיף, לשירת הים, ופונה עם תושביה, ואני חזרתי לבית הורי משום שאיבדתי שם את המפתח. הרגשתי שזה סמל, שגם הבית שלי מעט הלך לי לאיבוד. יש קשר מוזר בין הספר לבין ימי בין המצרים. את ההודעה על צאתו קיבלתי מההוצאה לאור בי' בטבת, והוא יצא לחנויות בפועל בי"ז בתמוז. אבל אולי זה לא מוזר, השירה מאפשרת לצאת מהמרחב האישי, ובלב הרגשתי לגמרי שם".

לא מפחיד לכתוב כל הזמן על בית מתפורר? את בודקת את גבולות הבית, מתי הוא מתחיל לקרוס, מתי עמודיו כבר לא עומדים בלחץ, במשפטים כמו "בַּמָּקוֹם בּוֹ הִתְפַּלַּלְתִּי וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ/ הַסֶּדֶק מִתְרַחֵב"?

"מעבר לקיום הפרטי שלי, ברמת הקהילה, העם והעולם, יש סיפור מסגרת של 'אין בית'. אולי משום שכל עוד אין בית ל'מקום', הוא הקב"ה- אין לעולם מקום לנוח בו. זו הוויה שיש בה שבר, תהומות, כאוס ובלבול. מצד שני, כשאני חושבת על סבי וסבתי שלא זכו להיות בארץ ישראל- הם היו אומרים שיש לי בית. אבל אני חושבת: בתוך הבית הזה מה קורה? אין בית.

יכול להיות שיש בית אבל אין ביתיות?

"אני חוקרת את שירת אצ"ג, ומגלה שהיתה חשובה לו הפיזיות של הבית. יש היום קריאה שבית המקדש השלישי יהיה בית מקדש וירטואלי, מקום מאוד מופשט ורוחני. אבל זה לא כך- יש משהו בפיזיות של הבית שהוא מאוד חשוב. הביתיות היא התוכן שממלא אותו".

 

 

להיות אשה משוררת

לֶאֱהֹב לְךָ בְּכָל חַדְרֵי הַבַּיִת

בְּכָל הַזְּמַנִּים, גַּם בְּעֵת הַמָּצוֹר

גַּם כְּשֶׁהָאֵשׁ אוֹחֶזֶת בְּקַצְוֵי הַחוֹמוֹת

וּכְשֶׁנּוֹפְלוֹת

 

לְהַשְׁאִיר פַּכִּים קְטַנִּים בַּחֲדָרִים

בָּהֶם אָהַבְנוּ

(חנוכת הבית, עמ' 14)

 

הר שפי נושאת עליה שלושה כתרים, שכל אחד מהן כבד מן השני. היא משוררת, היא אשה משוררת, וגם אשתו של משורר, אבישר הר שפי, שספרו, "סוסי אש", ראה אור לפני שש שנים.

"מהכיוון הנשי אני יכולה לומר שאני עושה משהו שהיה קשה מאוד לעשות לפני דור או שניים. יש הרבה משוררות, ולאן שלא תסתכל הסיפורים הנשיים עצובים מאוד. רובן עריריות ועקרות, שלא השאירו חיים אחריהן, ואילו אני אם לשלוש", וכאן היא מונה את שמותיהן, ולהן שמות בנות-משוררים: תהל-אהבה, בת עין-רבקה ונהרי-תמה. "גם מעולם הוראת הכתיבה אני רואה כוחות נשיים גדולים שעומדים לפרוץ". בנוגע לזוגיות עם אבישר היא מפתיעה ואומרת שדווקא הקשר הוא זה שהביא את היצירה. "המפגש עם אבישר הוא שנתן את התנופה לשירה שלי, אחרת לא היה בי כל כך הדחף. קיבלתי ממנו התבוננות אחרת". היא עדיין מודה שבבית שבו שני ההורים משוררים, יש סדרי עדיפויות אחרים.

השירה מחלחלת אל החיים באיזשהו מובן?

"השירה, בעיני, היא פריזמה לקלוט את החיים, לקבל אותם ולעכל אותם. בגיל חמש קיבלתי מחברת ריקה וכתבתי טורים של התבוננות במציאות. אני רואה את זה גם אצל הילדות שלי, שהסיפורים שאני מקריאה להם עוברים לשפה שלהן. כשהילדה שלי אומרת "לא נאה לי ולא יאה לי", אני מזהה את לאה גולדברג בין השורות. דרך המילים היא מקבלת כלים להכיל את העולם הזה. זו הצורה שבה השירה מחלחלת למציאות".

 

 

פנים אל פנים עם הרב שג"ר

מַבָּטְךָ

מְיַלֵּד אֶת הָאֶבֶן

מִן הַמִּלָּה

 

מְחַלֵּץ אוֹתָהּ

מִטֶּרָסוֹת שֶׁל הַקַּיָּמִים-לְמַעֲנִי.

 

(…)

גִּלְגּוּלֶיהָ הַדּוֹמְמִים בְּכַף מַבָּטְךָ

אַל תַּסְתֵּר.

("לידה", עמ' 70)

 

בין השאר, מספרת סיוון, הספר הוא פרי לימוד משותף עם חברתה קרני אלדד, בבית המדרש לנשים "עורי", שהר שפי היתה ממקימיו. בראש בית המדרש עמד הרב שג"ר, שמעון גרשון רוזנברג, הוגה דעות פתוח ופורה, שאבישר, אישהּ של סיוון, הוא מתלמידיו המובהקים. הרב, שנפטר בשנת תשס"ז, הותיר על המשוררת את חותמו במפגשים ובשיעורים ששמעה, והיא בחרה להקדיש גם לו את הספר, לצד קרוביה הנפטרים.

"את ההיכרות עם הרב התחלתי דרך אבישר. בשלב מסוים, כשנפתחתי לעולם הלימוד היה לי דחף ללמוד בעצמי, ולאחר מכן פתחנו את 'עורי', בצירוף הרבנים שג"ר ודרייפוס. שם, בפעם הראשונה, נתקלתי בחלל הפנוי, ובמובן מסוים נולדתי שם. נשמתי ירדה לתוך הגוף וצעקה 'וי'. חוויתי כאב, שאי אפשר לומר עליו שהוא 'כאב הדעת', כי הוא יותר מזה, הוא כולי יותר. הכאב היה עבורי חבלי לידה לצמוח מתוכם. כאב שאני מוכנה לקבל עלי, כי הוא קיים.

היום, מה שנשאר לי מהרב הוא הרבה אור וכתמים מופשטים של צבע. מאור הפנים שלו, רעיונות גדולים שאני מרגישה שנרשמו בי ואינני יכולה ללמד. אחרי הפטירה, משהו בנשמה השתחרר, ואני מרגישה שיש הד של דבריו. מאות אנשים מגיעים לשמוע שיעורים על המאמרים שהשאיר".

אם אני מחפש את הרב שג"ר בספר שירייך, איפה אני מוצא?

"הרב שג"ר דיבר הרבה על ראיית האדם 'פנים אל פנים'. בשיר 'לידה' אני מרגישה את ההשתקפות שלו. כשאני קוראת 'לילד את האבן מהמילה' אני נזכרת שהוא לא נתן למילים להיות סתם ובחר מילים מאוד מכוונות. גם בשורה על 'הטרסות של הקיימים למעני' אני מרגישה אותו, שהיתה בו הרגישות אל הזולת, שימת הלב אל הנשמה, שלא יהיו אנשים שקיימים למעני. גם בשיר 'שאינה תלויה בדבר' אני כותבת: 'לָמַדְתִּי לְהַחֲרִישׁ–/ לְהַרְפּוֹת כְּמוֹ חֶרֶס/ שׁוֹמֵט עַצְמוֹ לַקַּרְקַע בְּאַחַת–/ לִהְיוֹת לְעָפָר', וזה עוד חלק חשוב בתורתו: הצורך להרפות, לקבל. היתה בו ענווה וקבלת המציאות כפי שהיא. הוא קרא לזה 'ככות'."

 

תאבת שיר

וְאַטְעִים בִּתְפִלָּה מִלִּים מְתוּקוֹת

שֶׁעוֹד לֹא נִגַּנְתִּי בְּאָזְנֶיךָ:

מְשֻׁגַּעַת עָלֶיךָ

וְאַתָּה, מְנֻמָּס וּמְבֹהָל

תִּצָּמֵד בְּגַבְּךָ אֶל הַכֹּתֶל

תְּמוֹלֵל נְבוֹכוֹת אֶת פִּתְקֵי הַתְּפִלָּה

שֶׁהִטְמַנְתִּי לְךָ בַּיָּמִים הַשְּׁפוּיִים.

('פורים שפיל', עמ' 36)

 

 

אני בטוח שמי מקוראייך שהוא שמרן יותר, יובך מהאינטימיות שאת מפגינה בשירים. יש פה דיבור מאוד אינטימי, רומנטי, אפילו ארוטי, עם ריבונו של עולם, והוא ממש על פני השטח.

סיוון מצטחקת בשקט, מעט מובכת בעצמה. "יש לי שתי חוויות. אחת, כשאני במצב צבירה רוחני שתוהה מה מקומו של הגוף. שניה, מצב הפוך, בו תחושות של גוף מאותתות אל הנשמה. יוצא, שהעולם הזה מאוד זקוק לחיבור, ובעיני דרך היהדות היא דרך של חיבורים.

ברמת ההבנה השכלית והדעת, אם הקיום שלנו היה רק נשמה ורוח- אז מה אנחנו עושים פה, למה באנו לכאן? כלומר, הגוף חשוב. שאלו פעם את האדמו"ר מרוז'ין: 'איך עוברים את העולם הזה?', והוא ענה: 'אמשול לכם משל. שני אנשים רצו לעבור את הנהר, שאין דרך לעבור אותו מלבד חבל דק שנמתח מעליו. הלך הראשון על החבל, צעד אט אט- עד שעבר. צעק לו חברו מן הגדה השניה: איך עשית את זה? ענה הראשון: אינני יודע, אך דבר אחד אומר לך- כשעצמי נטה לצד אחד- הטיתי לצד האחר, וכשנטה עצמי לצד האחר- חזרתי להטות לצד האחד'. כלומר, יש כאן מערכת של איזונים בין העצמי הגופני מול העצמי הרוחני. הדרך שלי לעבור את הקיום הזה היא דרך של איזון, של תנודות רצוא ושוב. אני לא חושבת שמוקד השירה שלי הוא הגוף, ומצד שני היא לא מופשטת. הגוף נותן בה את העוגן למציאות".

חלק מהשירים מזכירים לי את מה שאמרו פעם על דברי הרב שג"ר: העולם לא מבין אותם, אבל אם היו מבינים- אוי וויי מה היה קורה פה. כשאתה יודע לקרוא אתה מחזיק את הראש.

"השירה היא באמת סוד. אני מאוד אוהבת מה שנכתב בתיקוני זוהר, שיש שבעים פרשנויות שונות למילה בראשית. אחד הפירושים המילוליים הוא 'תאב שיר', בראשית בחילופי אותיות. לא נכתב 'תאב פרוזה' אלא שיר, כי בשירה יש הסוד של היצירה והבריאה. בשיר, אפילו כלפי עצמי היצירה היא סוד. פעמים רבות אני כותבת ולא יודעת מה אני כותבת, ופתאום בדיעבד, לאחר שנים, מתגלים לי הרבדים בשיר".

 

זאבת השבת

הדימויים של סיוון חזקים, מכים, לא תמיד מניחים את הדעת ומביאים לשלווה. כך באחד השירים היא משווה את הנשמה לכלב אותו היא מוציאה לטיול כל בוקר, ובשיר אחר מתארת חשופיות שזוחלות על האדמה, כשבתוכה רִיק ו"גרב ניילון שמוט על כסא". גם השבת, היכל הקדושה היציב של היהדות, לא זוכה ממנה להנחה או להתבוננות סלחנית ורגילה. בשני שירים שונים, כמעט הפוכים זה מזה, היא מתארת את השבת כזאבה שיש להישמר מפניה, וכנהר של אור בו היא טובלת.

 

מִיַּעֲרוֹת בְּרֵאשִׁית עוֹלָה הַשַּׁבָּת

כְּמוֹ זְאֵבָה טוֹרֶפֶת מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ.

קִצְרַת נְשִׁימָה וּמִתְפַּחֶדֶת, קְרוּעַת עֵינַיִם אֲנִי

מַבִּיטָה בָּהּ עֵת אֲנִי מְכַבֶּסֶת,

מַבִּיטָה בָּהּ עֵת אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת,

מַבִּיטָה עֵת אֲנִי רוֹחֶצֶת:

הִיא הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה

('ויכולו', מחזור, עמ' 45)

 

אֲנִי שׂוֹחָה בְּנֵרוֹת הַשַּׁבָּת

דִּמְעוֹתַי עַל עוֹרִי מַזְהִיבוֹת.

כְּמוֹ קוֹנְכִיָּה עַל אָזְנִי, הַשַּׁבָּת

מַשְׁמִיעָה לִי הֶמְיַת טִישׁ חֲסִידִי

מֵחֲלַל מִקְדָּשׁ שֶׁאָבַד.

('זוהר', עמ' 44)

 

השבת היא זאבה או נהר של אור?

סיוון לא מתבלבלת. "גם וגם". מתי כך ומתי כך? "זו אינה שאלה של זמן, היא יכולה להיות גם וגם בו זמנית. מעבר לנועם שבה, יש גם את צד הדין וההלכה, צד ה'לא תעשה'". זה הצד של ההלכה שמרתיע אותך? "דימוי הזאבה איננו שלי. הוא מופיע באחד מהמפרשים על מסכת שבת, שמזכיר את השבת כזאב טורף מלפניו ומאחריו בהקשר של מה שאי אפשר לעשות בזמן הסמוך לשבת, שמא יחלל אותה עצמה. יש משהו מלחיץ בשבת, כולנו יודעים כמה לחוץ הוא יום שישי. לפעמים הבנות שלי, ישר אחרי שבת, מוציאות טושים ומתחילות לצייר. מצד אחד הן היו מוגבלות כל השבת, רצו לצייר ולא יכלו וכעת מתאפשר להן, ומצד שני השבת מעוררת את היצירה כי היא מעיין נובע. גם לי יש שירים שעלו מבפנים בשבת, ובמוצאי שבת הייתי רק צריכה להעביר אותם מהראש אל הכתב. יש בשבת משהו שנותן את השהות הזו".

ובכל זאת, השבת, כמו זאבה… זה ממש סרט אימה.

סיוון מרגיעה אותי. "בהמשך השיר אני גם יונקת מהזאבה הזו. יש שם משהו מאוד קדום בשבת, שמצליח להמתיק אפילו את הזאבים. הרבה פעמים היא אבן בוחן לכל מיני דברים: ליחסים בתוך המשפחה ולקשר לקדוש ברוך הוא. אתה יותר זמן עם אנשים, ודברים עולים. באופן כללי אני יכולה לומר שאני יותר עם החסד של שבת".

 

סוד הבית השבור

את הספר היא פותחת בתיאור של זוג. זוג משונה, זוג מוזר, זוג לא רגיל, כך היא מכנה אותם בשלושת בתי השיר. הם מזמינים אותה אל ביתם השבור, ובסוף השיר היא תוהה מה אינו בסדר, מה מפריע את הסדר הקוסמי, כשהיא מגלה לנו שהזג פוסע על ביתו שחרב והיה לאפר. סיומו של הספר פסימי לא פחות, וכאמור, הספר נסגר עם מחזור שירים שנקרא 'עשר מסעות', כפי שגלתה השכינה מבית קודשי הקודשים ועד להר הזיתים. השיר האחרון תוהה 'כיצד אסגור את ביתי?', שאלה שליוותה רבים מתושבי גוש קטיף עד לרגע האחרון בביתם, ותשובתה-פליאתה של הר שפי: 'הַאִם אֶצְעַק תָּמוּת נַפְשִׁי עִם עַמּוּדֶיךָ/ וְיִמְרְטוּ אוֹתִי מִן הַגַּג בִּזְרוֹעוֹת הַפְּלָדָה/ אוֹ אֵצֵא לְאִטִּי, מְהֻרְהֶרֶת,/ כְּמוֹ לַהֲלִיכָה סְתָמִית,/ אֵצֵא בְּהֶסַּח הַדַּעַת/ וְלֹא אָשׁוּב לְעוֹלָם?'.

בחרת לפתוח וגם לסיים את הספר בשירים פחות יציבים, יותר מתפוררים, יותר טעונים, שבודקים את יסודות הבית.

"יש קשר בין השיר הראשון והאחרון", סיוון מודה. "הקיום שלנו בעולם הזה- לא מתוקן". מהפסימיות שאני רואה בדברים- היא מתנערת. "בשיר הראשון הם הולכים כזוג אוהבים על ביתם, למרות שחרב, וגם האחרון מציע 'הליכה סתמית בהסח הדעת'. ברור שאי אפשר לצאת מבית חם ועוטף בהליכה סתמית שכזו, אבל יש שם ממד של השלמה וקבלה של המציאות, שאם היא קיימת אז יש מה לברך עליה".

את אופטימית או פסימית ביחס למציאות?

"אני לא מתחייבת להרמוניה, ואני חווה את התנודות של החיים. המקום אליו אני מנסה לכוון הוא מקום של הוויה, שחיה את מה שעובר דרכה אבל לא נותנת לזה להשתלט עליה. יש בה הגנה ועין טובה, אותה למדתי מהמכות שחטפתי מהעין הלא טובה של עצמי. אסור לנו לאבד את התמימות, כי אם מאבדים אותה מאבדים את הקשר לנשמה. תמימות היא לא נאיביות, אלא 'תמימות שאחרי'", וסיוון מכוונת בכך לדבריו של ר' נחמן מברסלב, גם דמות שנוכחת בספרה, בתוך 'מעשה מחכם ותם' שלו.

איפה אנחנו ביחס ליום הרעש?

"אני מרגישה את הדי הרעש. אני לא מרגישה במקום בטוח, ואינני יודעת אם לא יהיה עוד אחד. אבל אני יכולה למצוא בו גם דברים חיוביים: ברבדים רוחניים היה שם גילוי כוחות של אמונה ואחריות, של רצון, של תפילה. גם ברבדים מעשיים הוא עורר תנועות חברתיות לעשייה ולקחת אחריות. השבר החזק שנוצר מול ההנהגה והממלכתיות הביא ליוזמות של עשייה מלמטה ומבפנים. בגוש עציון, למשל, יש מפגשים בין מתנחלים לערבים ביוזמת 'ארץ שלום' ואני משתתפת בהם. אנו מנסים ליצור שם, בינתיים ללא הצלחה, ליצור שפה חדשה שאין בה שיח שליט של נכבשים וכובשים. כל אלה הם הדי הרעש. אני כל כך מקווה שלא יהיה עוד רעש, וחושבת שאחד הדברים שקרו הוא חציית גבולות של הבנה שזו לא הדרך הנכונה, לגרש אנשים מביתם". אני שואל את סיוון האם הבית שלינו שהתפורר, זה שבגוש קטיף, פתח פתח לשמוע על ביתו של 'האחר', והוביל אותה אל המפגשים הבין-דתיים, בניסיון לשמוע את קולו של האחר. "אינני יודעת מה הביצה ומה התרנגולת", היא עונה. "אני חושבת שהניסיון לראות את המציאות דרך עיני האחר הוא מהותי לשירה והיה בי קודם, כי השירה תמיד מנסה לצאת מתוך גבולות המוסכם והמוכר. אני גם לא חושבת שהשירה עשתה לי את זה, כי אולי התחושה הזו היא שהביאה אותי אל השירה בכלל. בנוגע לנושא, עד שלא נפגשתי באמת עם ערבים, היה יפה מאוד להתבונן 'דרך עיני האחר' כשהייתי בתוך הבועה שלי, אבל לאו דווקא אותנטי. כבאמת נפגשים עם האחר ושומעים, אותו זה מעורר מחשבות חדשות ודיבור חדש".

דיברנו על הבית, על איך שאת מתהלכת בתוכו והמקום שהוא תופס בתוכו. בעולם של חולות נודדים, על מה הבית עומד?

"על ברית, שהיא סוד בין שני אנשים או בין אדם וא-להים. על אהבה, על אמונה. גם על משהו שנראה מנוגד לבית- על חיפוש. משהו שלא קופא על השמרים או מתמכר לשגרה, אלא שיש בו תנועות. זהו כוח של בירור שאיתו רוצים לגלף את הבית. הבית גם עומד על איזונים, פתוח-סגור-פתוח. ועל הרבה תפילה".

 

(פורסם 8.10)

תגובה אחת בנושא “בית בתוך אין בית”

  1. אהבתי מאוד את המפגש. למדתי איתה-אצלה ב"עורי", והיא באמת דמות מיוחדת עם מילים מיוחדות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s