שלום לתמימות

 

שלושה חודשים לפני ביצוע תכנית ההתנתקות, לשיר לב רן בן העשר ממושב גדיד היה סיוט. הוא חלם שתופסים ומעלים אותו בכוח לאוטובוס, נותנים בידו כסף ואומרים לו להתפנות מהיישוב בו נולד וגדל. "הצלחתי לברוח מהם", הוא סיפר בקול רועד, "ואז האוטובוס נסע ולא ידעתי מה לעשות. הערבים התחילו לבוא. ואז קמתי".
מי שהיו שם כדי לתעד את סיוטיו של שיר הם יועד קדרי ויובל ארז, שני יוצרי טלוויזיה וקולנוע א-פוליטיים, לכאורה, שתכנית ההתנתקות באה ופרטה להם על מיתר עדין בנפש.

הם היו שם גם חמש שנים אחרי, לצלם את אותו שיר ואת חברו יאיר, בני החמש עשרה הפעם, כשהם נערים מתבגרים. שיר לומד בישיבה התיכונית המוזיקלית 'כינור דוד' ביישוב עטרת ויאיר בישיבה התיכונית-סביבתית במצפה רמון. עכשיו קדרי וארז עושים מזה סרט.

המתנחלים לא מעניינים
"זה סיפור על חברות", אומר יועד כשאנחנו יושבים בבית קפה בלב תל אביב. החברות היא בין שיר לב-רן ליאיר קליין, ילד בן גילו, תושב גני טל. חברות שהולכת ונבחנת עם התקדמות תכנית ההתנתקות, כשמשפחתו של יאיר מחליטה להיענות לצו המנהלת, לארוז את ביתה ולעבור לדיור הזמני שהוצע להם, ואילו משפחתו של שיר בוחרת להישאר עד הרגע האחרון ממש, ומעבר לו.

יועד קדרי (35), כיום תושב גבעת הדגן באפרת ואז כתב 'מעריב', הוא בן למקימי בית אל. הוא למד בישיבה תיכונית וחבש במשך שנתיים את ספסלי המכינה הקדם צבאית 'בני דוד' בעלי. אחר כך יצא לטיול ארוך בדרום אמריקה. במקביל למסלול ללימודי דוקטורט במחשבת ישראל, למד בבית הספר 'כותרת' לטלוויזיה ועיתונות. דרך ידידים משותפים פגש את יובל ארז (34) עורך סרטים דוקומנטריים תל אביבי, שבמקור הוא בכלל מראש פינה. יובל בא מבית שמאלני הומניסטי. אביו גדל בקיבוץ אילון, וחבריו לתנועת הנוער העובד והלומד הקימו את קיבוץ אשבל. "אני בן לתנועה השמאלנית הציונות, ממנה יצאה גם תנועת השלום". על אף שלא היה פעיל פוליטית, היה ברור לו לאן נושבת הרוח המזרחית של הגדה המערבית.

הפגישה בין השניים התרחשה בנקודת זמן קריטית: דצמבר 2003. מה קרה אז, אולי אתם שואלים. אז הנה תזכורת: ראש הממשלה אריאל שרון נואם בכנס הרצליה, וחושף לעולם את תכנית ההתנתקות. "תכנית ההתנתקות תכלול פריסה מחודשת של כוחות צה"ל בקווי ביטחון חדשים ושינויים בפריסת הישובים כך שיפחת ככל הניתן מספר הישראלים הנמצאים בלב האוכלוסייה הפלשתינית", אמר אז ראש הממשלה. שני האמנים הא-פוליטיים, לכאורה, מוצאים את עצמם משני עברי המתרס.

יובל: "למרות שיש לי להט פוליטי, אף פעם לא מצאתי עניין במתנחלים. אם יועד היה אומר לי 'אתה לא מכיר את חיי, בוא לראות איך חיה משפחתי בבית אל'- הייתי אומר לו 'עזוב, לא מעניין אותי'. אבל הקולנוע הוא מוטיבציה בשבילי לבדוק דברים. אם אמר לי: 'תבוא עם מצלמה'- ואמרתי: 'הממ.. זה מעניין. אולי ייצא משם איזה פריים נדיר'. אני רוצה לבדוק את הדברים בדרך שאני מכיר".

ממתינים לנס
השניים החליטו שהתכנית ההיסטורית לא תעבור ללא תיעוד שלהם. אך בעוד שאר העולם הקולנועי חיפש אחרי הדרמתי והמרגש באותו זמן, יועד ויובל ביקשו להתבונן רחוק יותר. "החלטנו שנעשה סרט אחר לגמרי, שזורק את השאלות הפוליטיות ואומר: בוא נבחן מה זו התבגרות", אומר יועד. "ציבור המתנחלים מזוהה עם אידיאולוגיה ואג'נדה, ובתוך האירועים רצינו להציג אותו באופן הכי 'זום אין' שיש, כפרט, כאדם. חשבנו שהכי טוב להציג את התהליך דרך עיניים של ילד, שאין לו דעה פוליטית מוצקה עדיין, שגם אם ינאם לנו נאומים שלמים על מצב העם והארץ, זה יהיה ממקום כן ולא מניפולטיבי. מקום תמים".

הם ירדו לגוש קטיף והחלו בחיפושים. בקטיפארי מצאו את שיר ויאיר בני העשר. יועד: "ההחלטה על צילום של קרוב לשבע שנים לא באה מלכתחילה, אבל כשהבנו שהמסע עומד להיות ארוך, זיהינו, מכל הדמויות שראינו (ביניהן זוג ילדים בני חמש ואחרים בני שלוש עשרה), שברמה האישית וברמה החברית שיר ויאיר יכולים לקחת את המסע הזה יחד. יש בהם איזו איכות של כבוד הדדי וחברות שאין בגילאים האלה. גם היום, חמש שנים אחרי, אין ביניהם קשר יומיומי, אבל בכל מפגש שלהם תמצא כבוד ושותפות גורל".

ההתנתקות תפסה תאוצה והמועד הלך והתקרב. משפחת קליין, משפחתו של יאיר, החלה באריזה ובהכנות לקראת המעבר. לעומתם משפחתו של שיר, לב רן, החליטה שהיא נשארת עד הרגע האחרון. יועד, ככתב 'מעריב', כתב טור בשם 'הזמן הכתום' אותו שיגר למערכת מלב האירועים. בינתיים, בתל אביב, ליובל נולדה בתו הבכורה.

היום, כשאתם רואים על הצלולואיד את תוצאות הבחירה של שתי המשפחות- איזה צד הייתם בוחרים, המתכונן, נפשית ומעשית, או זה שדבק באמונה וממתין לנס?
יובל: "היתה לי הזדהות כפולה. תחת ההשפעה של הולדת בתי והפיכתי לאב, הרגשתי שהייתי בוחר בבחירה של משפחת קליין כדי לגונן על הילדים. אבל היום אינני יודע מה הייתי עושה. גם החינוך של 'ללכת עד הסוף עם דברים' הוא מדהים. יש פער שקיים בכל חברה אידיאולוגיה, והוא הפער בין האידיאולוגיה למשפחה. גם חלק מהאנשים בחברה הקיבוצית ראו את הרעיון מעל למשפחה ויש כאלה שהציבו קודם כל את המשפחה".
יועד: "יפה לב רן תגיד לך: 'זה שאני מחנכת את הילדים שלי לאידיאולוגיה- זה הערך המשפחתי שאני רוצה להנחיל להם. אני לא מקבלת את נקודת המוצא שלך שאידיאולוגיה סותרת את המשפחה'. באותה נחישות שבה חינכו את שיר לאהוב את ארץ ישראל- הוא אוהב את הנגינה. הוא יכול להחזיק את הטרומבון שלו ארבע שעות עד שהוא נשבר. זו אותה סצנה ואותו חינוך שבהם נשארים בגוש עד שכבר אי אפשר.
ואם לענות על השאלה- אם הייתי אני מפונה, קשה לי לא לראות את עצמי נמצא שם בשיא הדרמה. לא מבחינה אידיאולוגית כמו ברמת הסקרנות הילדותית. אפילו כמבוגר, עד הימים האחרונים ממש, התקווה שלי היתה שהדבר הזה יתבטל, והיא שכנעה אותי שלא תהיה התנתקות. לכן קשה לי לשפוט את המשפחה שאמרה, 'לא, אנחנו לא עוזבים'."

אתם לא מרגישים כמו יוצרי הסרט הביקורתי על החברה הקיבוצית 'ילדי השמש', שאמרו: הנה, תראו מה האידיאולוגיה גרמה לאנשים?
יובל: "ממש לא. אני חושב שבשנים האחרונות החילוניות הפכה את המילה 'אידיאולוגיה' למילה גסה, אולי גם מתוך התפיסה שהציבור עם האידיאולוגיה הכי חזקה זה הדתי- הלאומי. יש נטייה להכרזות: 'הציונות מתה', 'הקיבוץ מת', 'בן גוריון היה שמוק וז'בוטינסקי היה פשיסט'. ואני אומר: רגע, בואו לא נהרוג את כולם. להיפך- האידיאולוגיה היא ציר שיושב בתוך נפש האדם ובונה אותו. זה מצפן, ואנשים בלי מצפן הם אבודים. אבל גם אם אתה הולך רק לכיוון צפון אתה אבוד".
יועד: "הסקטור המתנחלי הולך כל הזמן עם אידיאולוגיה. לא תפגוש מתנחל בקונטקסט אחר. מה שמיוחד בסרט הוא שלא משנה מה אתה חושב על מתנחלים ומה הבאת מהבית- אני מזמין אותך לפגוש נער מתבגר. זה חלק מהכוח- להצליח לראות את האנושיות של האחר".

עוד שבת אחת
ימים ספורים לפני ההתנתקות. יועד בתוך הגוש, מסקר. כך הוא מסכם לעיתון ברית מילה בה נכח, בתוך הגוש הנצור: "'הסבא תקוע במחסום כיסופים', מסביר אב לבנו הצעיר את פשר העיכוב. בימים האחרונים אסר צה"ל לקיים מסיבות ושמחות בגוש, ויש עוד אורחים רבים שמתעכבים במחסום. התושבים נראים רגועים ושמחים, וכנראה שיש לזה הסבר. 'ישועת השם כהרף עין', אומר צעיר עם זיפי תשעת הימים לחברו. 'בשנייה הגזירה יכול להשתנות'" (מתוך הטור 'הזמן הכתום', NRG מעריב).
והסרט ממשיך. הצלם נחסם גם הוא בצומת כיסופים, אך יועד לוקח את המצלמה לידיו ולא מפסיק לצלם.

היתה אז התנגדות גדולה לכלי התקשורת והעיתונאים בקרב הציבור ה'כתום'. איך הצלחתם להיכנס לכל המקומות הרגישים?
"היה הרבה כוח לזה שיועד הוא בן ההתיישבות. זה פתח המון דלתות", אומר יובל, ויועד מוסיף: "אחרי עשר דקות היינו סוגרים מעגלים. 'מכיר את זה, מכיר את ההוא'… אנחנו היחידים שהרשו להם לצלם ביום האחרון ללימודים, כי חוץ מהאישור שקיבלנו ממשרד החינוך, כשאתה מתקשר ואומר: 'שלום, אני יועד מבית אל ובאתי לצלם' זה מעורר אמון, שלא היה שם כלפי עיתונאים אחרים".

ולמה זה לא 'עוד סרט על פינוי'? מה יש בו?
יועד: "הפינוי עצמו הוא משמעותי וכואב, אבל בסרט אנחנו עוברים דרכו ולא נעצרים בו. הרבה סיקרו את הפינוי, וכשהכל נגמר סגרו את המצלמה והלכו הביתה. אנחנו נשארנו שם עם האנשים, כי מה שחשוב לנו לא היה האירוע עצמו, אלא האנשים שמאחוריו. יש לנו סצנות מצולמות של אנשים נכנסים לבית משפחת לב רן וגוררים אותם החוצה, אבל אם נראה אותן כל צופה יתפוס צד ויגיד: 'איזה חיות החיילים האלה', 'איזה חיות המתנחלים האלה'. זה שאנחנו מסיטים את המיקוד מהאירוע לאנשים- מאפשר להתחבר אליהם".
יובל: "הזיכרון הוא מה שנשאר איתך במסע ההתבגרות שלך. שיר בוכה לא כשהוא רואה תמונות מהפינוי, אלא כשהוא רואה תמונות של עצמו מספר על זה. זה אנטיתזה לרוב התפיסות הקולנועיות של 'איך עושים סרטים'. נקודת החולשה של הסרט, שאין דרמה כי כולם יודעים מה הולך להיות בסוף- פינוי כואב, היא גם נקודת החוזק שלו, שמאפשרת לראות את הגיבור. בגירסה הארוכה יש סיטואציה שבה שבוע-שבועיים לפני ההתנתקות שיר יושב במרפסת ושומע את אמא שלו מתחננת למח"ט הגזרה שייתן להם להישאר עוד שבת בבית. אחיו מתעצבן על איך שהיא שהיא מתחננת. שיר רק יושב, מקשיב ומשחק בגפרורים. הבחירה שם היא לא להתמקד בויכוח אלא להישאר ממוקדים על שיר. הזמן שהמצלמה נשארת עליו אחרי שהויכוח מסתיים ארוך פי שניים ושלושה מכל הסצנה שבה האמא והאח מתווכחים, כי אנחנו רוצים לראות מה עובר עליו".

תמימות
ועובר עליו. שיר בן ה-10 נראה בסרט כשהוא רכוב על אופניו ברחבת בית ההארחה בחפץ חיים, לשם נדדה משפחתו. "משהו חסר בלב", הוא אומר למצלמה, "אני לא יודע. לקח לי זמן להבין שזה דווקא המשפחה שהתפרקה לכל כיוון. אח שלי בישיבה ולא רוצה לבוא כי הוא לא אוהב מלונות, אחותי בשירות לאומי ולא רוצה לבוא כי היא לא אוהבת מלונות. אתה רואה את ההורים שלי באופק? אני אומר לך, אני נשאר פה עד שתים עשרה לבד ואני יכול להתפגר משעמום". זום אאוט. שיר בן החמש עשרה צופה בעצמו בסרטון ומנגב את דמעותיו.
"לא סתם שם הסרט הוא 'שלום לתמימות'", אומר יובל. "במדינת ישראל אפילו ילדים נאלצים לגבש עמדה על מה שקורה כאן. כשהרב אומר 'היה לא תהיה' ואמא שלך אומרת 'לא זזים' והחברים שלך מתחילים לארוז ואתה צריך להחליט מה לחשוב, זו רזולוציה מאוד גבוהה. ההתבגרות נורא מהירה. הסרט עוסק בתמימות שנשברת- גם של הילדים, וגם של המדינה שלנו. אנשים חיו כאן באיזה עידן ציוני של ראשית המדינה ובעשור האחרון החלנו לנפץ את הכל. יש איזו התעוררות לתודעות חדשות על מה שקורה כאן, פחות תמימות אמנם, אבל שכבר נמאס להן רק לשבור. אחרי ששברנו את הכל מתחילה להתעורר השאלה- אז מה כן?"

אז ב'שלום לתמימות'- נפרדים מתמימות ישנה או מקבלים בברכה תמימות חדשה?
יועד: "אמרנו שלום לתמימות ואנחנו רוצים לבנות משהו בשל יותר. היה משהו תמים בשלום של אוסלו ובתקווה שנתנתק והכל יסתדר. בהקשר הזה 'התנתקות' הוא השם האירוני ביותר שיכלו להעניק לתהליך- אנחנו תקועים עם עזה, עם גלעד שליט ועם עופרת יצוקה באופן שאי אפשר להתנתק. יש תמימות במדינת תל אביב, שעוד צריכה להתפקח ממנה, כי בסיבוב אחד ב'רמי לוי' של גוש עציון אתה רואה יותר ערבים מכל התל אביבים של הטלוויזיה שמדברים בידענות על יהודים וערבים".
יובל: "פעם חשבתי שאובדן תמימות זה הדבר הכי נורא שיש. היום אני חושב שאובדן, ברמה האישית וברמה הציבורית, הוא כלי להתבגרות. כלי להכיר בכך שהחיים לא פשוטים וחד ממדיים. אני חושב שכך או אחרת אנחנו נפרדים מהתמימות, גם אם ננסה לגונן על עצמנו או על הילדים שלנו. החיבור של שיר למוזיקה ובמיוחד לג'ז נבע מתוך היציאה שלו מהבועה שנקראה גוש קטיף ובחירת הדרך שלו."

והנזקים שנגרמו בדרך, שווים את זה?
"אני לא קורא לזה נזקים אלא כאבים. כשהייתי בכיתה ב' שני אחיי עזבו את הבית, הייתי בן זקונים והמשפחה שלי גם נפוצה לכל עבר. לכל אחד יש מעבָר, והסרט הזה מספר את הסיפור של שיר ויאיר. הנה, זו המשפחה של שיר וזו המשפחה של יאיר. מה קורה לכל אחד מהם באותו מצב? כשישבתי עם שיר בראיון אמרתי, והוא הסכים איתי, שמתוך המציאות הקשה היתה לו הזדמנות לבחון באומץ מיהו. עבורו זה היה אסון, אבל לפעמים אתה צומח ממנו להיות טוב יותר לעצמך. שיר לא היה מי שהוא היום בלי ההתנתקות, לטוב ולרע. אבסולוטית, ההתנתקות גרמה נזק, כאב וסבל לתושבים שנאלצו להיעקר מהבית שלהם. האם טוב או רע צמחו מזה? אינני יודע."

בית קברות לחלומות
יובל ויועד הסתובבו עם שיר ויאיר תקופה ארוכה. במשך שנים היו באים לפגוש את השניים כל כמה חודשים, שואלים מה המצב ומצלמים.
"לאשר לשני אנשים שאתה לא מכיר לצלם את הילדים שלך מגיל עשר ועד חמש עשרה זה משהו שדורש המון אמון", כך יובל. "אנחנו מאוד מודים למשפחות לב רן וקליין על ההערכה שקיבלנו מהם. מנקודת מבט שלי, הדבר הזה עשה טוב גם לילדים עצמם. האפשרות לשפוך בפני המצלמה, לעבד את הרגשות, וגם היו הרבה שיחות טלפון אוף דה רקורד והתקשרויות. נוצר קשר. איפשהו, היינו קצת אחים גדולים בשבילם".
שתי הגירסאות של הסרט, הארוכה והקצרה, מספרות כל אחת סיפור שונה. בעוד הגירסה הארוכה מגוללת את סיפורם של שני חברים, ודרכי ההתמודדות השונות שלהם ושל משפחותיהם במהלך הפינוי ולאחריו, הגרסה הקצה מספרת את סיפור התבגרותו של שיר, יותר מאשר של יאיר.
יובל: "שיר עובר מסע של ניתוק מהקהילה מתוך הנסיבות והבחירה שבחרה משפחתו. הוא בא לבקר את יאיר בקראווילה שלו, שם הוא גר עם כל היישוב גני טל, וכבר חזר ללמוד. שיר הספיק לעבור עד אז בין ארבע דירות. הם יושבים על הדשא, ופתאום יש ויכוח. זה ויכוח אידיאולוגי, אבל בסאבטקסט שלו הוא אומר- 'בגלל שאתה הלכת עם מנהלת סל"ע- אני נדפקתי עכשיו'. והחברות שלהם שורדת את זה, כי יש בניהם כבוד ותמימות והבנה שההחלטה היא לא שלהם. הם מצליחים למצוא את המשותף ואת המכבד".
אבל גם בדרכו של יאיר, שנראתה בתחילה קלה ובטוחה יותר, היו מהמורות רבות.
"יאיר היה מאוד בטוח בצדקת הדרך שלו וחשב שהכל מאחוריו. לא פגשנו אותו חצי שנה ויום אחד אמרנו לו: 'בוא ניסע למחסום כיסופים'. זו היתה הדרך שבה היה נוסע יום-יום מבית הספר לבית. אט אט מתברר שהוא כבר לא מזהה את הדרך, וזה היה מוזר לו. כשאנחנו מגיעים לגדר הוא הולך שם מעט ונעלם לו הדם מהפנים. בצד יש מין 'בית קברות לבטונדות' ושם הוא נשבר, הוא מתרסק. אם הייתי רוצה להשתחצן הייתי אומר 'כן, לקחנו אותו ושברנו אותו' אבל לא, לא תיכננו. לא חשבנו שיאיר, שהמקום שלו כל כך בטוח בעצמו והדרך שלו היתה משוככת זעזועים- מחזיק מטען כזה. זה פתח בינינו משהו מאוד חזק ואמיתי".

לא הרגשת, כמבוגר שאחראי לשלמותו הנפשית, ייסורי מצפון על הכאב שנגרם לו?
"הוא היה אז בן שתים עשרה, עדיין ילד, וכמובן שלא התכוונתי 'להקריב אותו על מזבח האמנות שלי'. אבל בעומק לבי- אפילו שחשתי דאגה גדולה וכמובן התקשרנו מיד להורים ליידע אותם- המצפון שלי היה שקט, כי זה היה רצונו. אם הוא היה מרגיש שזה עומד להזיק לו- לא היה בא איתנו לשם".

"ההיכרות שלנו איתם היא כל כך עמוקה, שאנחנו יודעים גם מתי הם סתם אומרים", מוסיף יועד. "יכולנו לעשות 'מטעמים' מדברים שאמרו במהלך התקופה, אבל הרגשנו אחריות להביא אותם כמו שהם באמת".

יש לכם שתי גירסאות לסרט, קצרה וארוכה, והן שונות מאוד אחת מהשנייה. למה לערוך שתיים?
יועד: "התכנון היה לצלם סרט על חברות. כשהתחלנו לערוך ולהעמיד אותו, היינו צריכים לקצר אותו לעשרים וארבע דקות, שזה זמן שידור בטלוויזיה. היו לנו מאה וחמישים שעות מצולמות, וברמה הקולנועית אם היינו מנסים להתיך מכמות החומר הזו סיפור של שני אנשים היינו נשארים בלי כלום. חשבנו מה יכול לעבוד ומה מתאים לקהל היעד המסויים של בני נוער וראינו שסיפור ההתבגרות של ילד אחד מול החברה והמשפחה יכול לעבוד טוב יותר.
ההתבגרות של שיר היתה הרבה יותר אינטנסיבית. דרכו אבדה לו והוא היה צריך לחפש אותה בצורה יותר חזקה, ולכן בחרנו לתת לו את הבמה. אבל יאיר נשאר חשוב גם בסרט הקצר".

גשר על מים סוערים
הסרט הקצר הוקרן ב-28 באוקטובר בפסטיבל סרטי ילדים ונוער בסינמטק תל אביב. הוא חלק מפרויקט 'פצעי בגרות', מיזם משותף של הקרן החדשה לקולנוע, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו והטלוויזיה החינוכית שגם עזרו במימון. "זו היתה הפרזנטציה הקלה ביותר שהצגנו אי פעם", יובל ויועד מגחכים, "הם פשוט אהבו את הסרט".
עכשיו הסרט גם מועמד לפסטיבלים ברחבי העולם ולפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים. "מה שאתה מבין לאורך השנים", מלמד יובל, "הוא שאתה צריך להיות בזמן הנכון, במקום הנכון ובמשבצת הנכונה. בתקופת ההתנתקות היתה אינפלציה של סרטים. כל זב חוטם עם מצלמה החליט לעשות סרט. כשבאנו ל'קשת' אמרו 'ההתנתקות? יש לנו כבר סרט על זה', ב'רשת' אמרו את אותו דבר. בשנה השנייה הלקטורים אמרו 'וואו, יש לנו יותר מדי מזה'. בשנה השלישית: 'יאללה עוד סרט על המתנחלים המתבכיינים שאכלו להם ושתו להם?' באיזשהו שלב הבנו שהחוזק של הסרט הוא בסבלנות ובאורך הרוח שלו. ובאמת בשנה הזו זה הלך בקלות".
כרגע שני היוצרים נמצאים בחיפוש אחרי מימון לגירסה הארוכה יותר, של חמישים דקות. יועד נשמע אופטימי: "אנחנו במשא ומתן עם גורמי שידור, ומתכוונים להסתובב ברחבי הארץ עם הסרט ולדבר על תהליך העשייה שלו. חוץ מהיצירה שלנו, יש גם משמעות חברתית וחינוכית לדברים. חשוב לנו לחנך את בני הנוער לצפות בקולנוע דוקומנטרי".

יש עוד משמעויות חינוכיות לסרט?
"יש בזה שליחות. לפתוח דברים, ליצור דיאלוג. יש משמעות לאמירה: 'אם יובל ואני הצלחנו להיכנס לחדר העריכה ו'לגור' יחד שמונה חודשים כשאני לא מסכים על אף דבר שיובל אומר… גם אתם יכולים'".
יובל: "אני חושב שאמנות משנה את הצופים בה דווקא בגלל שהיא לא באה מתוך דידקטיקה, מתוך מעשה מחנך. אני רוצה שאנשים יסתכלו על בני אדם כבני אדם, שיסירו את המסכות. אני רוצה להגביר את הסובלנות. אבל לא בגלל זה אני עושה סרטים. זו האמנות: לשלב בין יופי הסיפור לבין מוסר ההשכל. אני הולך אחרי הסיפור, האנושיות והאמת הפנימית שלי".

 

(פורסם 11.10)

תגובה אחת בנושא “שלום לתמימות”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s