שבע שנות אור

 

את הסיפור הזה נתחיל מהסוף.

רותם, ילדה חכמה, שמחה ואוהבת חיים, נפטרה מעט אחרי שחגגה את יום הולדתה השביעי. הוריה, יהונתן ואחינעם יעקבס, יזמו והוציאו לפועל הקמת חצר משחקים על שמה בחטיבה הצעירה. זהו סיפורה של משפחה אמיצה, עקשנית, מאמינה וחדורת כוחות, שהחליטה לנצח את העצב, הפחד והמוות. זהו סיפורה העצוב, השמח והבלתי נשכח של רותם יעקבס.

 

יהונתן ואחינעם הם אנשי ספר. יהונתן מרצה באוניברסיטת בר אילן ובמכללת הרצוג, ואחינעם היא מורה שלימדה בנווה חנה וכעת מעבירה שיעורים בבית המדרש במגדל עז. ארבעה ילדים היו להם בשנת תשס"ד: נדב, אמונה, עטרה ורותם. באחד הימים פקד אותם מקרה קשה ולא נעים: בעקבות הריון לא מוצלח אחינעם עברה הפלה טבעית. "האחות שבדקה אותי השתתפה בצערי, ואמרה שהיא יודעת כמה זה קשה ועצוב", אומרת אחינעם. "התחזקתי. אמרתי לה: ברוך ה', אני בסדר. יש לי ארבעה ילדים בריאים בבית".

כמה ימים אחרי כן התלוננה רותם בת השלוש וחצי על כאב גרון. ד"ר אורבך מישש, בדק והסתכל, וביקש לעשות אולטרא-סאונד לגרון. לאחר שלושה ימים, כשהכאב לא חלף, חזרו יהונתן ורותם לד"ר אורבך, והפעם הוא נראה מוטרד יותר. הוא ביקש לעשות את בדיקת האולטרא-סאונד בדחיפות, והפנה אותם לבדיקה עוד באותו היום בבית החולים הדסה עין כרם. הם אספו את אחינעם, ויחד נסעו לבית החולים.

"הבדיקה לקחה ארבעים דקות", מספר יהונתן בקולו השקט, "ובינתיים ישבנו, חייכנו אל רותם בעידוד ולא חשדנו בכלום. בסוף הבדיקה הרופא אומר: 'חכו לי בבקשה בחוץ, אני רוצה לדבר איתכם'. זה משפט מהסרטים. אצל הרבה אנשים משפט כזה היה מדליק נורות אדומות. אבל אנחנו- כלום, שקטים". מחוץ לחדר הבדיקות, הודיע הרופא להורים הנדהמים כי לרותם יש גידול סרטני וממאיר בצוואר. משם הם נשלחו לבדיקות נוספות, שאיששו את ממצאי הרופא, ואף גילו כי מדובר בסרטן חמור יותר ממה שחשבו בתחילה.

"זה פשוט שוק. הלם גדול. אתה יוצא בבוקר מהבית עם ילדה שיש לה כאב גרון, וחוזר עם גידול ממאיר", מספר יהונתן, והקושי ניכר בקולו. "זה גם היה מיידי כל כך", מוסיפה אחינעם, "לא היה זמן בכלל לחשוב או להתלבט. מיד למחרת התחלנו בתהליך הטיפול".

 

באותו ערב מבהיל, החליטו להתחיל בכתיבת 'הספר של רותם'. "ידענו שאנחנו יוצאים למסע", אומרת אחינעם, "ואנחנו לא יודעים מה יהיה ומה יקרה לנו בדרך. אז אמרנו- נכתוב ספר. רותם ואני קישטנו אותו יחד. כתבנו בספר 'היום עשינו אולטרא-סאונד', והצטלמנו איתו לפני שנסענו לבית החולים".

לאט לאט התחילה להתברר להורים האמת המרה. לסרטן שיש לרותם סיכויי החלמה נמוכים במיוחד- רק אחד מחמישה ילדים מצליח להתגבר עליו. במידה ולאחר הטיפולים הגידול חוזר- סיכויי ההחלמה הם אפס. אף ילד לא עבר אותו מעולם. "האסימון נפל לי רק לאחר יומיים", אומר יהונתן, "כשהרופא אמר לאחינעם שאחד מההורים חייב לעזוב את העבודה. אז הבנתי שזו לא 'עוד מחלה'- זו התמודדות שעומדת לשנות את כל החיים שלנו". אחינעם עזבה את עבודה כמחנכת, והתפנתה להיות עם רותם.

 

"תחילת התהליך היתה בניתוח להוצאת הגידול. הכנסתי לניתוח ילדה בריאה, ויצאה לי ילדה חולה וחלשה", מספר יהונתן. "לאחר מכן הטיפול המשיך בכימותרפיה מהסוג החזק ביותר, כיוון שהרופאים רצו להכניע את הסרטן. כך זה נמשך כמה חודשים, עד לחודש אלול, שאז רותם עברה ניתוח להשתלת מח עצם, שקיוו שיצליח לאתחל את המערכת שלה". כל טיפול כימותרפי גרם לפגיעה במערכת החיסונית, מה שהשאיר את רותם בבידוד בתוך בית החולים לתקופות ארוכות. בכל התקופה הזו רותם המשיכה להתקדם בספר חייה, תוך שהיא מכתיבה לאמה את הרגשותיה.

"היתה לה אישיות מאוד אופטימית", אחינעם מראה לי את הספר הצבעוני. אני קורא: "היום סיימנו את הכימותרפיה. היה כיף". אני ממשיך לדפדף, והדפים מלאים באותם תיאורים: "אני מרגישה נרגשת", "אני שמחה", "כיף לי". אני שואל את אחינעם כיצד זה ייתכן. הרי כימותרפיה מלווה באי נעימות גופנית, בתחושות של בחילה וחולשה. "הנה", היא מראה לי, "כאן היא כותבת: 'שלומי לא כל כך טוב, יש לי חום וכואב לי בפה כשאני בולעת. אני חלשה.' אלו ששת הימים הקשים שלאחר ספיגת החומר הכימי בגופה. אבל חוץ מהימים האלה, היא היתה שמחה. היתה לה אישיות אופטימית."

אחינעם, בניגוד לאסונות אחרים מחלה היא קושי שמגיע ישר מהקב"ה. זה כאילו הקב"ה אמר: אני רוצה שכך זה יהיה. איך מתמודדים עם משבר אמונה כזה?

"אני לא מרגישה את זה ככה. הקב"ה ברא את העולם ונתן בו חוקים. אם יירו בנו או נקפוץ מבניין כנראה נמות. התפילות שלי היו שהקב"ה יתערב בטבע ויושיע אותנו מהמחלה, שהיא בתוך חוקי הטבע. אני לא מרגישה שהצביעו עלי באצבע ובחרו אותי. כשאתה נמצא במחלקה האונקולוגית, אתה רואה שאין שום הבדל בין איש ואיש: חסידי תולדות אהרון וערבים, חילונים ואנחנו- אין שום הבדל, לא באחוזי ריפוי ולא בלהפך. כשרותם נפטרה היו לנו הרבה דיבורים על זה- איך זה יכול להיות, איך הקב"ה נתן לזה לקרות. לא כעסתי. הרגשתי שה' עצוב, שלא יכול להיות שהוא רואה ילדה כ"כ מתוקה סובלת ודועכת והוא לא מצטער. למה הוא לא משנה את חוקי הטבע? כי זה העולם שלנו. חוץ מזה שחלק מהתפילות הוא קיבל." והיא מיד מתקנת: "אבל זה לא משנה. את התפילה העיקרית הוא לא קיבל. אינני יודעת למה. הדיבור שלי עם הקב"ה היה כל הזמן כנה: בכעס, בצער, בבקשת רחמים. זה טיב היחסים שלנו עם ריבונו של עולם."

 

לאחר הניתוח שהתה רותם חמישה שבועות בבידוד. "אמרו לנו שאנשים בבידוד מטפסים על הקירות," אומר יהונתן, "אבל רותם לא. היא לא רצתה טלוויזיה, מחשב או מתנדבים שונים. היא רק רצתה להיות איתנו, ההורים והאחים". מתוך השעמום החליטו במשפחת יעקבס להמציא משחק. "החלטנו שהחדר שלנו הוא תיבת נח" מספרת אחינעם ועיניה בורקות. "כמו נח שנכנס לתיבה ולא ידע מתי יצא- גם אנחנו. תלינו על הקיר גיליון נייר, רותם בחרה כל יום חיה חדשה שנכנסת לתיבה, ולפי זה קישטנו, הדפסנו וצבענו. סביב התיבה היה חידון חיות שבו השתתפו הרופאים והאחיות שהיו מורשים להיכנס לחדר. היו לנו שאלות קבועות: איך אני מרגישה? איך הרופא מרגיש? מה מזג האוויר בחוץ? גזרנו, הדבקנו, עשינו חידונים, הוצאנו עיתון שבועי. סקר שבועי שנערך בין הרופאים והאחיות כלל שאלות כמו: 'איזו חיה הכי יפה?', 'איזו הכי חמודה?'. רותם היתה שוכבת בלילה ומהרהרת: 'אמא, את חושבת שהפילים ינצחו?'. היא מאוד אהבה את המשחק, וכשהגענו סוף סוף הביתה היתה מבקשת ממני אחת לזמן לפרוש את גיליון 'תיבת נח' בסלון."

לא קשה להיות תקופה כל כך ארוכה עם ילדה בבית החולים?

"מאוד אהבתי להיות איתה, וממש לא חיכיתי שזה יגמר. התחושה היא שזה לא משנה איפה אנחנו נמצאים, אפילו בבית החולים, העיקר שאנחנו ביחד. היה לנו כיף וטוב. עשינו חיים".

הפעילות של משפחת יעקבס משכה תשומת לב, וגררה יחס חיובי מצד הצוות הרפואי. "יום אחד, אחרי ששאלנו את הרופא מה שלומו, הוא התכופף ולחש לרותם באוזן: 'מחר תשאלי את האחות איך היא מרגישה. היא עובדת הרבה יותר קשה ממני'. קשה למצוא צוות רפואי כל כך מופלא, מקסים ומעודד". עד היום, מעידה אחינעם, הם קשורים לראש המחלקה ד"ר מיקי ולסגניתו ד"ר שושי בקשר נפשי עמוק.

 

לאחר הניתוח באה תקופה של אופטימיות. רותם חזרה הביתה, והגידול הוסר. בבית משפחת יעקבס ניסו בזהירות לחזור לחיים נורמאליים. אבל לא ארכו הימים, והגידול התגלה שוב. הפעם, ידעו, זה רק עניין של זמן.

"החלק השני היה כבר סיפור אחר", אומרת אחינעם ונלחמת בדמעותיה. "אם החלק הראשון היה קרב לחיים, החלק השני היה בלי קרב ומלחמה- רק אהבה וביחד. אחרי שקיבלנו את התוצאות שבישרו לנו על חזרת הגידול, יומיים שלמים בכיתי נורא. הייתי באבל. ידעתי שאני מאבדת אותה, ידעתי שהפסדנו. אחרי יומיים התעשתי. אמרתי לעצמי: אני לא יודעת כמה זמן נתנו לי עם רותם, אבל אני רוצה שהימים האלו יהיו ימים ארוכים וטובים, וכך היה. אלו היו השנה וחצי היפות בחיי". הדמעות הופכות לחיוך עורג.

איש לא ידע כמה זמן עוד נקצב לרותם. הטיפול הוקל, ומטרתו היתה רק להאט את התפשטות הגידול ולאפשר לה לחיות בנוחות. גם תרופה חדשה נוסתה עליה, ויש האומרים כי היא זו שהאריכה כל כך את חייה, מעבר לציפיות הרופאים.

זו תקופה לא קלה. בכל הזמן הזה הילדה שלכם חיה על זמן שאול.

יהונתן: "יש לנו שכנים שהילד שלהם נהרג בתאונת דרכים. בתחילת התקופה הזו אחינעם אמרה לי: 'הילד הזה חי את חייו עד יומו האחרון. רותם לא תהיה שונה ממנו'. השתדלנו שהיא תחייה עד הסוף, כמה שאפשר, ולא בתחושה שהיא חולה או זמנית".

אז מה עשיתם?

"עשינו המון דברים", עונה אחינעם, ומעיניה ניכר שהיא נהנית להיזכר באותה תקופה. "קודם כל היא העבירה את החדר שלה לסלון. היא רצתה להיות במרכז ולדעת בדיוק מה קורה. באותו זמן, כל הבית סבב סביבה, הילדים חזרו מבית הספר, השליכו את הילקוטים ורצו אליה. היא היתה החברה הכי טובה של כולנו. היינו קמות בבוקר וחושבות: 'מה נעשה היום?'. תמיד מצאנו מה לעשות: רקמנו, ציירנו, הכנו מתנות למשפחה. היה פשוט תענוג להיות איתה."

התחדשות הביקורים הסדירים בבית החולים הולידה משחק חדש- נסיעה מסביב לעולם. "לפני כל נסיעה לביה"ח רותם היתה בוחרת ארץ, ורק כשהגענו לבית החולים היתה מספרת לנו לאן הגענו", אומרת אמונה, האחות הגדולה. "המצאנו ריקודים של אותה ארץ, ציירנו וצבענו, ואחד הרופאים גם תרם לנו אוסף מטבעות שלו מכל מיני מקומות בעולם, שנוכל להדביק ליד הציורים. שרון רנד, שכנה וחברה טובה של המשפחה, היתה תופרת לרותם תלבושת לפי בחירתה, וכשחזרה מביה"ח כבר חיכתה לה התלבושת המיוחדת".

כמו שאפשר כבר להבחין, אצל משפחת יעקבס רעיון רודף רעיון. "אז בא ארז משולם, שהוא שחקן תיאטרון ובמאי, עם הרעיון להרים הצגה משלנו", מספרת אחינעם. "תוך מספר שבועות כתבנו את התסריט, ושיתפנו בו את ילדי הגן שרקדו, וחברות נוספות שהציגו. בערב ההצגה, לה קראנו 'מעגלים שקופים של כח', אולם המתנ"ס היה מפוצץ. היה חשמל באוויר". "גם בחזרה הגנרלית", מוסיף יהונתן, "שהועלתה בפני קהל, ההתרגשות גאתה. ראיתי אנשים בוכים במשך שלוש שעות. אנשים יצאו מההצגה ואמרו לי 'היה שווה יותר מעשרה יום כיפור'."

 

בתחילת הקיץ הפסיקו את הטיפולים הכימותרפיים כליל, כיוון שלא היתה בהם תועלת. מבחינת גילה, עמדה רותם לפני העלייה לכיתה א', אולם הדיבורים על כך נראו לאחינעם תמוהים. "מאוד חששנו", מסביר יהונתן, "היא לא היתה כמעט בגן, ולא ידענו איך היא תסתדר מבחינה חברתית. בכלל, לא ידענו אם היא תזכה להגיע לתחילת השנה". בשיחה שהקדימה את שנת הלימודים עם דורית וסרצוג, מנהלת החטיבה הצעירה, הוחלט שהמחנכת של רותם תהיה אילת גביזון. "נפשה נקשרה בנפשה", פניה של אחינעם זוהרות. "היא אהבה את אילת אהבת נפש". ולא רק את אילת. כל ההליכה של רותם לבית הספר היתה בשמחה. "היא היתה תלמידה טובה ועוזרת, ואהבה כל דבר: את המורים, את החברים, את שיעורי הבית". גם כאשר הגידול התפשט והקשה על הליכתה, לא ויתרה רותם על אף יום, ואת ההקרנות שקיבלה ע"מ להאט את קצב הגידול, דחתה לשעות אחר הצהריים, בהן אין לימודים.

לאחר פסח של כיתה א' לא חזרה רותם ללימודים. היא הלכה ונחלשה, ויום לאחר חג שבועות תשס"ח, נכבה הנר שהחזיק את גופה הקט. שלושה חודשים לאחר מכן נולד למשפחת יעקבס בן, אחיה שמו.

הזיכרון לא מכביד עליכם לפעמים?

יהונתן: "זה לא בדיוק זיכרון. היא איתנו, היא חיה איתנו כל הזמן. כשאנחנו נוסעים לשבת אנחנו חושבים: 'היא היתה אוהבת את המקום אליו הגענו?' זה לא דבר שמכביד או מעכב, להיפך, זה מקדם אותנו ועוזר לנו להתגבר". אחינעם מצטרפת: "יש רגעים שאני מאוד מאוד מתגעגעת, אבל רוב הזמן אני שטופה ברצון לזכור אותה ושהיא תישאר איתי."

 

לזכרה של רותם, וכהמשך לחייה, ששמחה-על-אף-הקושי אפיינו אותם, יזמה משפחת יעקבס את הקמת 'החצר של רותם' בכניסה לחטיבה הצעירה. במשך מספר חודשים גויסו תרומות מקרובי משפחה ומנדיבים שונים, ואף המועצה נרתמה לסייע, דרך קרן גוש עציון. בחצר גינת פרחים, מתקן משחקים גדול וקיר מצופה מוזאיקה עליו עבדו המשפחה והחברים במשך שבוע רצוף, כל יום עד אמצע הלילה. גם המורה אילת באה לעזור, ואפילו שומר בית הספר נטל חלק במלאכה. "בית הספר היה המקום השני, אחרי הבית, אותו אהבה בלב ונפש", אומרת אחינעם, "ולכן החלטנו שזה המקום הראוי להשאיר את שמה וחותמה. החצר של רותם הוא מקום שממשיך את החיות שלה, שיוצר שמחה גדולה ואהבה לבית הספר אצל הילדים, וזה מה שהיינו רוצים שיזכיר אותה."

בסוף הראיון אני נותר נטול מילים ומבקש מאחינעם ויהונתן לומר את אשר על לבם. "אומר  לך את מה שאני אומרת לעצמי", פותחת אחינעם, "אף אחד לא חי לעולם. עצוב לנו שחייה של רותם נגמרו, אבל אנחנו יודעים שחייה היו מלאים והיא הספיקה המון. לא היה בחייה מקום לזיוף. היא חיה את תמצית החיים". ויהונתן מוסיף: "אלו היו חיים של יחד. היא לא היתה לבדה אפילו לרגע אחד".

 

(פורסם 01.10)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: